פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 18: שנת 1973

בפעם השנייה ברציפות, חמשת המועמדים לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר הורכבו מארבעה סרטים אירופאים וישראל אחת. אבל אפילו יותר מזה, ברמת הקרדיטים, ישראל הקטנה הייתה חתומה על לא פחות משניים מבין הסרטים המועמדים. בחדשות הפחות משמחות, עם הפיק האוסקרי הזה הגיע סיומו של הטריפל הישראלי באוסקר, או כפי שאני מכנה אותו "טרילוגיית יוסף שילוח", על שם הקמע של שלושת המועמדים הישראלים הרצופים – "השוטר אזולאי", "אני אוהב אותך רוזה" וכעת "הבית ברחוב שלוש".

בשנתה ה-18 של הקטגוריה לא נרשמו מדינות שעשו את הופעת הבכורה שלהן, אבל הפרס של 1973 הביא לקאמבק של שתי מדינות שלא נצפו בקטגוריה הזו כמעט שני עשורים, גרמניה (עדיין מחולקת) והולנד, שמועמדותן האחרונה הייתה ב-1959. גרמניה גם הכניסה סרט אל הקטגוריה התיעודית. אל שלושת המדינות האלו הצטרפו שווייץ וצרפת, ששחזרה את הישג הזכייה שלה משנה שעברה. מדובר, ותיווכחו בכך עוד מעט, באחת מחבורת המועמדים המשונה ביותר אי פעם, וכנראה הטובה ביותר של שנות השבעים נכון לשלב זה.

מסיבה שמעניין לברר, שיאנית הזכיות והמועמדויות איטליה לא הגישה אף סרט לקטגוריה, מאפשרת לצרפת לפתוח פער קטן. המדינות שכן הגישו סרט לאוסקר אך לא הגיעו לשלב המועמדות היו ברזיל, דרום קוריאה, הודו, הונגריה, יוגוסלביה, יפן, מזרח גרמניה (לראשונה), מצרים, מקסיקו, ספרד, פולין, פינלנד, צ'כוסלובקיה, רומניה, רוסיה ושוודיה, שהגישה את "תמונות מחיי נישואין" המהולל של זוכה העבר אינגמר ברגמן, אך נפסלה אם אינני טועה מכיוון שהתגלה שהסרט כבר שודר בטלוויזיה.
מה שכן, אין מה לרחם על אינגמר ברגמן כי הוא כבר היה בליגה של הגדולים – סרטו "זעקות ולחישות" היה מועמד לפרס הסרט, הבימוי, התסריט, עיצוב התלבושות, ואף זכה בפרס הצילום. בכך הפכה שוודיה למדינה הראשונה שהכניסה שנתיים רצוף מועמד שאינו באנגלית לפרס הסרט הטוב ביותר (אחרי "המהגרים" ב-1972). כנראה שאם "תמונות מחיי נישואין" לא היה נפסל, היה ברגמן משחזר את ההישג השוודי של יאן טרואל מהשנה הקודמת, ומועמד לפרס הסרט ולפרס הסרט הבינלאומי בזכות שני סרטים שונים.

את פרס הסרט הטוב ביותר של הטקס ה-46 לקח "העוקץ" האהוב על ידי רבים שאינם אני, אבל גם בשנה הזו הראתה הוליווד פתיחות רבה כאשר נתנה מקום של כבוד ליצירות דוחקות גבולות כמו "מגרש השדים" ו"הטנגו האחרון בפריז" (שיוזכר שוב בהמשך). באופן שלא לגמרי היה מאפיין של מועמדי הפרס הבינלאומי מאז שלהי הסיקסטיז, דחיקת גבולות המותר והאסור נכחה גם שם.

המועמדים

גרמניה (מערב) – "הולך הרגל" (The Pedestrian)

14 שנה חלפו מאז מועמדותה האחרונה של גרמניה (על "הגשר" המדהים), ומי שהחזיר אותה לאוסקר היה אותו אחד שעשה פלאות למדינה אחרת שלוש שנים לפני כן. מדובר בשחקן זוכה האוסקר מקסימיליאן של ("יום הדין בנירנברג") שהביא לשווייץ את מועמדותה הראשונה ב-1970. אמנם באופן רשמי האוסקר הבינלאומי ניתן למדינה ולא לבמאי, אבל אם מתעלמים מהכוכבית הטכנית הזו, של הוא למעשה היחיד שהועמד גם בפרס הבינלאומי וגם לפרס משחק. איש חשוב מאוד, המקסימילאן הזה, וחתיך.
יש אנשים שפשוט קיבלו הכול.

בסרטו השני, הפקה גרמנית-שווייצרית-ישראלית (די מדהים שישראל וגרמניה שיתפו פעולה אז), מסיט של בן ה-43 את המבט אל מדינתו של הכאן והעכשיו, כשאירועי מלחמת העולם השנייה עדיין רודפים אותה. "הולך הרגל" מספר על מהנדס בכיר ורב מעלה (גוסטב רודולף זלינר), שזה אך לאחרונה עבר תאונת דרכים קשה בה נהרג בנו הבכור (מקסימילאן של בעצמו). קבוצת עיתונאים מאמינה שלא בהכרח מדובר באיבוד שליטה על הכביש כפי שקבעה החקירה, ויוצאת לנבור קצת לעומק את חייו של המהנדס. כך הם מגלים שבעת שירותו הצבאי במלחמה ייתכן והיה אחראי על כמה פשעי מלחמה איומים ביוון. הידיעה מתפרסמת עוד לפני שהתבררו כל העובדות, מכניסות את המהנדס למלחמת גרסאות על מנת לשמור על שמו הטוב ואולי באמת להסתיר את עברו, כמו גם את נסיבות מותו של בנו.
"הולך הרגל" זכה בפרס הסרט הזר של גלובוס הזהב, מביס בין היתר את המתחרה שלו "לילה אמריקאי" ואפילו את "קזבלן". איזו שנה מהדהדת לישראל בהוליווד זאת הייתה.

גרמניה – "הולך הרגל"

הולנד – "תשוקה אובססיבית" (Turks Fruit / Turkish Delight)

יש כל כך הרבה מה לפרוק לגבי המועמדות הזו, מהמופרעות ביותר בתולדות האוסקר, שבכל הכנות אני לא באמת יודע מאיפה להתחיל.
אז קודם כל, פנו דרך לבואו של במאי ידוע ואהוב, שרק לחשוב שהיה לו איזשהו קשר לאוסקר זה בחזקת הזיה. מדובר במאסטר ההולנדי פול ורהובן, שאמנם היה לבמאי היחיד שהצליח לסדר מועמדות לאיזבל הופר ("היא" ב-2016) אבל הקריירה המפוארת שלו עשתה כל כך הרבה סווינגים אל מול הקולנוע המסחרי שזה כמעט בלתי ניתן להשוואה מול אף אחד אחר. ורהובן, שעבר להוליווד באמצע שנות השמונים, זעזע את התעשייה (ואת הקהל) מספר פעמים בין עם יצירת המופת "אינסטינקט בסיסי" והכישלון השנוי במחלוקת "נערות שעשועים", יצר כמה מפסגות המד"ב הגדולות של זמנינו עם "רובוקופ" ו"גברים בחלל", וחובק על ידי הפסטיבלים עם סרטי איכות שנוגעים בטבואים כמו "הספר השחור" ו"בנדטה".
כשהיה בן 35, ורהובן ביים את סרטו השני, שבעברית קיבל את השם ההולם "תשוקה אובססיבית" (היה אפשר רק לחלום שיקראו לזה פה בתרגום ישיר "רחת לוקום"). הסרט הזה היה להיט עצום בהולנד, אבל החוצפה של המדינה לשלוח את זה לאוסקר השמרני-לרוב הוא כזה שבוודאי הרבה גלגלו עליו עיניים, אבל איכשהו זה הסתדר. כל כך הייתי רוצה להיות בהקרנות האקדמיה של הסרט הזה.

הנה העניין – דברים חיוביים ושליליים לרוב אפשר לומר על האוסקר כאירוע תרבותי-אומנותי, אבל דבר אחד נדמה לי שאיש לא יערער עליו: האוסקר איננו הדבר הסקסי ביותר בעולם. כלומר, בגלל שרוב חברי האקדמיה נוטים לגיל מבוגר וחיים נוחים יחסית, מיניות קיצונית, ואולי מיניות בכלל, איננו משהו שמתקבל היטב שם. אם מסתכלים על ההיסטוריה של הפרס, הסרטים ששמו במרכזם מיניות בוטה ובוחנת גבולות היו מעטים לחלוטין, רובם צברו מועמדויות בודדות.
אלו שקופצים לראש הם כמובן "מסכנים שכאלה" ששבר הרבה יותר טבואים ממה שהבנו באותו הרגע, "נער קריאה", "חיזור גורלי", "הטנגו האחרון בפריז" (שבשנת "תשוקה אובססיבית" היה מועמד לבימוי ושחקן, אבל לפרס הסרט לא הצליח להגיע); "ידע הבשרים", "משיכה גורלית" ו"לחפש את מר גודבר" על מועמדותם הבודדת לשחקנית המשנה; "הנרי וג'ון" המועמד לצילום, "בוגדת" בפרס השחקנית, ו"אינסטינקט בסיסי" שהוזכר לו שתי מועמדויות טכניות-אומנותיות. למצוא סצנות סקס מפורשות, או מיניות כמובילה נראטיב בעולם האוסקר, זו משימה קשה (לא תמצאו שם את "עיניים עצומות לרווחה", "כחול הוא הצבע החם ביותר" או "הצעה מגונה" אם למנות קומץ).
כאן נכנס לתמונה "תשוקה אובססיבית" שקיצוני לא רק בהקשר של פרס המיינסטרים האמריקאי, אלא באופן כללי בתולדות הקולנוע. נאמר זאת כך, שלוש הדקות הראשונות של המועמד ההולנדי כוללות הכי הרבה סקס ואלימות שראיתי באיזשהו סרט מיינסטרים. לדעתי בהסתכלות על אקלים הקולנוע הנוכחי זה שווה ערך להחלטה של צרפת לשלוח לאוסקר סרט של גאספר נואה (כזכור, אפילו זוכה דקל הזהב "טיטאן" של דוקארנו לא הצליח להיכנס).

עלילת "תשוקה אובססיבית" מתרכזת באריק וונק (רוטגר האוור האגדי כמובן, אז בן שלושים), אמן מתחיל ונפש פרועה להדהים, שמתאהב באולחה הצעירה-שלא-נאמר-קטינה (מוניק ואן דה ון), אותה הוא מערב בתאונת דרכים (אחרי גרמניה, זה הסרט השני בקטגוריה השנה שמותנע על ידי ריסוק רכב). על אף התנגדותה של אימה, אולחה נשאבת למערכת היחסים חסרת הגבולות עם אריק שתכלה את שניהם עד שתחליט לעזוב. אריק, במהלך שמצדיק את השם העברי של הסרט, מנסה להתמודד עם הפרידה דרך מפגשים מיניים משפילים עם נשים, עד ששנים לאחר מכן פוגש במקרה את אולחה שוב, ומבין את הפער שבין תשוקה ומציאות.
"תשוקה אובססיבית" הוא סרט שלא עוצר, כולל הרבה יותר עירום (גברי ונשי) ואימג'ים פרובוקטיביים ממה שאני זוכר מתולדות האוסקר, וכנראה היה להשפעה גדולה על הקולנוע אחריו. "עם הראש בקיר" הגרמני-טורקי של פאטי אקין, למשל. הסרט ההוא, כדי להבין, אפילו זכה בפרס דב הזהב ב-2004 ועדיין גרמניה לא שלחה אותו לאוסקר. הזמנים בהחלט השתנו.
הולנד תעדר מהאוסקר ל-13 השנים הבאות, אבל כשתחזור, תחזור כמנצחת, ועוד עם סרט שכתב חררד סוטמן, התסריטאי של "תשוקה אובססיבית".

ישראל – "הבית ברחוב שלוש"

ישראל – "הבית ברחוב שלוש"

חלקו האחרון בטריפל הישראלי באוסקר הגיע שוב בחסות הבמאי משה מזרחי, וסרטו "הבית ברחוב שלוש". האמת היא שיש מין המשותף בין המועמד הנוכחי וזה של מזרחי מהשנה הקודמת, "אני אוהב אותך רוזה". שניהם סרטים תקופתיים במרכזם סיפור התבגרות של ילד או נער, המתאהב במיכל בת-אדם המבוגרת ממנו; ובשניהם אלמנה עצמאית מרחיקה מעליה את חיזוריו של יוסף שילוח. עם זאת, "הבית ברחוב שלוש" רחב יריעה יותר, ומתמודד עם נושאים רבים נוספים בהיסטוריה של המדינה לפני הקמתה הרשמית.
הסרט מתרחש בנווה צדק של ימי המנדט הבריטי, שם חיה קלרה (גילה אלמגור הנפלאה), אלמנה ממוצא מצרי המגדלת את ילדיה באהבה אך בדוחק, בבית שבו חיים גם אימה ואחיה עם משפחתו שלו. בנה הבכור של קלרה, סמי (הברקת הליהוק עופר שלחין) צריך לתפוס את מקומו כגבר במשפחה ויוצא לעבוד בבית מלאכה, שם ההשפעות של הסוציאליזם הרוסי מאיימות לשנות את הסדר הקיים. בינתיים, נפשו של סמי נמשכת לעולם הרוח והאינטלקט, ובחנות הספרים המקומית הוא נתקל באחת העובדות, סוניה (מיכל בת-אדם), שאם להשתמש במילותיו של ביאליק, די מכניסהו תחת כנפה בכמה מובנים. בזמן שטבעת החנק הבריטית ממשיכה לסגור על הישראלים, המשפחה מנסה להתקיים ולנסות לחיות חיים של שלווה וסולידריות בתוך הנוף המשתנה.
כמו את "אני אוהב אותך רוזה", את הסרט הפיקו מנחם גולן ויורם גלובוס, וצילם המועמד-לאוסקר-לעתיד אדם גרינברג.

שווייץ – "ההזמנה" (L'Invitation / The Invitation)

אמנם לא על אותה הסקאלה של מה שהביאו ההולנדים לשולחן, די ההפך כשחושבים על זה, אבל המועמדות השווייצרית גם היא אחת המשונות שנתקלתי בהן.
"ההזמנה" משם הסרט היא זו ששולח פקיד בודד, תמים ואינטרוורטי בשם מוריס (ז'אן-לוק בידו, המוכר גם מסרטיו של ז'אן-פייר ז'נה) לקולגות שלו במשרד. מוריס בדיוק איבד את אמו, הבן אדם היחיד שהיה לו בחייו, ויצא לחודשיים חופש על חשבון מעסיקיו. בזמן הזה, מוריס רכש אחוזה גדולה מכספי הירושה והחליט לעשות מסיבה לאלו שעובדים אתו. הוא אפילו שכר משרת לטובת העניין.
הסרט כמעט כולו מתרחש באותו אחר הצהריים בביתו החדש והגדול של מוריס, שם נפגשים החברים לעבודה לראשונה מחוץ לכותלי המשרד.
בשלב הזה כל אדם שראה כמה סרטים בחייו בוודאי יחשוב שהמסיבה הזו, כמו נגיד "מי רצח את שילה?", "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" או אפילו סרטים עם אותו שם כמו זה של קארין קוסאמה, תטמון בה אג'נדה כלשהי. אולי מוריס לא כזה נאיבי ורוצה להוכיח משהו את האנשים שחולקים אתו את המשרד, אולי איזו נקמה כלשהי באלו שלא ראו אותו. ככה לפחות אני חשבתי אוטומטית. אבל לא. זה לא המצב בסרטו של קלוד גורט. אמנם בחסות האלכוהול נמתחים כמה מגבולות השמרנות, אבל האמת היא ששום דרמה קיצונית לא באמת מתרחשת, ובסופו של דבר כולם פשוט יחזרו הביתה, ורק דמות אחת לא תגיע למשרד בשבוע שלאחר מכן. זה כמעט רדיקלי, הסרט הזה, שזכה בפרס חבר השופטים בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן.
שווייץ כזכור הייתה מועמדת לראשונה ב-1970 על "אהבה ראשונה" הלא מוצלח שביים מקסימילאן של. משעשע למדי צירוף המקרים שבאותה שנה בה של הגיח בשנית עם נציגות לגרמניה, שווייץ חזרה גם היא.

הזוכה

צרפת – "לילה אמריקאי" (La Nuit Americaine / Day for Night)

שנה שנייה ברציפות לקחה צרפת את האוסקר, אבל בשונה מ"סוד הקסם הבורגני" בשנה הקודמת, הפעם היא עשתה זאת בזכות במאי צרפתי. יש שיאמרו הבמאי הצרפתי ביותר אי פעם.
אחרי שנשלח לאוסקר מטעם צרפת והפסיד עם "נשיקות גנובות", ובעצמו היה מועמד לפרס התסריט בזכות "400 המלקות", הביא פרנסואה טריפו האחד והיחיד את האוסקר למולדתו עם סרט שכמה מחשיבים כעבודתו הטובה ביותר (אני אישית לנצח במחנה "ז'יל וג'ים"). ברמת האנקדוטה, בדיוק עשור אחרי זכיית "שמונה וחצי" של פליני, שוב ניצח את הקטגוריה סרט של אוטר שעוסק במלאכת עשיית סרט. לא בכדי יש המון רפרנסים לפליני במהלך הסרט של טריפו, טקסטאוליות ו-ויזואליות.
"לילה אמריקאי" עוסק בצילומי סרט בשם "הכירו את פאמלה", שעלילתו מזכירה מאוד סרט צרפתי שנעשה שני עשורים לאחר מכן, "משיכה גורלית" של לואי מאל. הסרט שבתוך הסרט מספר על זוג צעיר שמתארס, אבל כאשר הכלה המיועדת פוגשת את הורי בעלה לעתיד, היא מפתחת רומן עם האבא. מחוץ לגבולות הפריים של ההפקה המצטלמת בניס, הסט עצמו גם הוא מלא התרחשויות, בין אם שחקנית ותיקה שצמודה מדי אל בקבוק היין, שחקן מאוהב וחסר ביטחון, שחקנית שרוצה לעשות קאמבק אחרי התמוטטות נפשית ורומן אסור, מוות מפתיע, ועוד סיבוכים שהם מנת חלקם של כל הפקה אי פעם.
פרנסואה טריפו בעצמו מגלם את במאי הסרט, כשלצידו השחקנים הראשיים הנוספים הם ז'אן-פייר לאוד שכמובן הפך למזוהה ביותר עם סרטי טריפו ("400 המלקות", "נשיקות גנובות"), והבריטית ז'קלין ביזה, שלולא נוכחותה של מישל פייפר בחיינו הייתי מכריז עליה כאישה היפה בעולם. מה שכן, בדיוק השבוע ביזה החליטה לשחרר כמה אמירות לא מאוד פמיניסטיות בנוגע להטרדות מיניות, אז זו ההזדמנות שלנו לזכור אותה ברגעים טובים יותר.

"לילה אמריקאי" נחשף בפסטיבל קאן, זכה בשלושה פרסי באפט"א ובדיוק אותם פרסים מטעם תא המבקרים של ניו יורק (סרט, בימוי, שחקנית משנה – ולנטינה קורטז, בזכות סצנה אחת בלתי נשכחת). שנה לאחר הזכייה בפרס הסרט הבינלאומי, "לילה אמריקאי" ישוב אל האוסקר, ויהיה מועמד לפרסי הבימוי, התסריט ושחקנית המשנה.

צרפת – "לילה אמריקאי"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

מכיוון שהייתי מאוד קשה עם הנציגות הישראלית הקודמת של משה מזרחי, אני רוצה לפתוח הפעם עם המועמד הציוני, "הבית ברחוב שלוש". סרט שראיתי לפני שנים רבות ולא זכרתי לטובה. כך, יחד עם החוויה מ"אני אוהב אותך רוזה", הגעתי לצפיית הרענון בחשש מה. חשש שהתבדה דקות ספורות פנימה.
"השוטר אזולאי" הוא עדיין בעיני הנציג הישראלי הטוב ביותר נכון לנקודת הזמן בה אנחנו נמצאים, אבל אני כל כך שמח שחזרתי אל "הבית ברחוב שלוש" כי זה באמת סרט מקסים, רחוק שנות אור מהקקופוניה של השנה לפני כן. נכון שיש אי אלו סצנות שלא לגמרי עובדות, והמשחק רחוק מלהיות אחיד באיזושהי רמה, אבל האווירה המחבקת והספציפית של המשפחה הזו בימי המנדט, החיבה והחמלה שיש לסרט לכל דמויותיו, והרגש שמוביל אותו, הופכים את "הבית ברחוב שלוש" לצפייה יפה למדי. כמובן שלהשוות אותו ל"לילה אמריקאי" זה חסר פשר, אבל בפני עצמו מדובר בפיסת קולנוע ישראלית משמעותית ומרחיבת לב. איזה יופי שהאקדמיה האמריקאית נתנה לו מקום.

ואולי זה לא מוציא אותי באור מחמיא במיוחד, אבל האמת היא שהסרט היחיד מהחמישייה שממש לא בא לי טוב היה דווקא זה שהכי ציפיתי לראותו סוף סוף – "תשוקה אובססיבית" של הולנד, מדינה שאני באופן רשמי נמנה ברישום האוכלוסין שלה.
מאוד קל לשמוח במועמדות הזו, גם בזכות הפריצה לחיינו של פול ורהובן, וגם כי באמת שדברים כאלה לא רואים בדרך כלל במקומות כמו האוסקר. די מדהים שהמוסד השמרני-יחסית הזה הציב בקדמתו סרט כל כך פרוע ולא נוח.
כצורך אומנות ומאמין גדול בקולנוע, אני לא יכול לעודד יותר יציאות כמו זו, שבוחנות את מה שמותר ומה שאסור. אך בזמן שהקולנוע של ורהובן הוא כולו הר געש מתפרץ, אני אאלץ להודות שכנראה בעצמי נשרפתי בלבה. אני יכול להעריך בנפרד כל דבר ב"תשוקה אובססיבית", אבל כסרט זה עבד לי רק ברגעים הבודדים. הדמויות הבלתי נסבלות, הגחמתיות בפעולותיהן, הבוז הכללי לאנושות ולעיתים ההתרסה-בכוח הזו הריצו אותי על סקאלה של תימהון ושאת נפש.

לעומתו, הנציגים של גרמניה ושווייץ שניהם לא עומדים לתפוס את מקום באיזו רשימת סרטי החובה של קטגורית הסרט הבינלאומי, אבל הם באמת סרטים טובים מאוד שמאופיינים בעשייה חכמה עם הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח.
"הולך הרגל" הגרמני הוא, על פניו, סרט על התמודדות עם טראומה לאומית, כזו שאולי גם עושה הנחות לגרמנים. אבל בתסריט המבריק של מקסימילאן של ודגמר הירץ יש חקירה מאוד מרשימה קולנועית בנושא הזיכרון. מהשימוש במוזיאון המציג את שלדי הדינוזאורים, דרך תמונות משפחתיות שמנציחות רגעים שאולי הם שקריים, והפלאשבקים לחוויות אישיות שמי יודע מה נכון בהן ומה לא, "הולך הרגל" בוחן את הזיכרון האנושי ותפיסת ההיסטוריה מכמה זוויות, מגיש יצירה שהיא גם מעניינת ברמה הנראטיבית, וגם בעלת ערך מוסף שמרתק לצלול אליו.

שווייץ – "ההזמנה"

"ההזמנה" הוא סרט מתעתע אפילו יותר, כי בהתחלה זה מרגיש כאילו הוא הולך נגד עצמו. מהציפיות למה שעומד לקרות ולאן מובילים אותנו (שייתכן וחלקן תוצאה של תפיסה עכשווית, יותר מאשר שהייתה לצופים ב-1973) לבין מה שקורה בפועל יש פער לא קטן. נקודת המבט יוצאת הדופן של "ההזמנה" נמצא בעיני בעיקר בעובדה שהוא עוסק באנשים רגילים לחלוטין, חלקם סבבה, חלקם פחות, אבל הם כולם כל כך מוכרים ואנושיים שזה מרגיש כמעט אנטי דרמטי, בטח כשמסתכלים עליו בפריזמה של סרטי פרסים ויוקרה. זה לא סרט שבמהלכו הדמויות עוברות איזשהו תהליך או זיכוך, רק התמודדות רגעית עם דברים נעימים או פחות, וכל זה בעשייה מיומנת למדי שלא עושה סלטות קולנועיות באוויר, אבל מדויקת למדי (רוב הזמן) ובעיקר מציפה הזדהות גדולה עם בני אדם כמונו שעל פניו אין שום סיבה שיהיו המרכז של סרט קולנוע.

אבל האמת היא שטובים או לא, מהנים או פחות, באמת שלאף אחד אין סיכוי לעמוד מול מה שהרים טריפו ב"לילה אמריקאי", לכן אני מאמין שתחרות רבה לא הייתה לו בדרך לאוסקר. באמת אהיה מופתע אם מישהו מבין הארבעה האלו אפילו התקרב אליו.
כמובן שזה לא באמת הוגן להשוואה. טריפו הוא בפער היוצר המיומן ובעל הניסיון יותר מארבעת האחרים, מה גם שההפקה הבינלאומית הזו היא בכמה אספקטים ראש וכתף מעל השאר. זכרתי אותו כסרט נפלא על אף שראיתי אותו לפני הרבה מאוד שנים, וחיבתי אליו נותרה איתנה גם בצפייה החוזרת. אני מאמין שהבאות, אם יהיו, יחזקו את הטענה הזו. לא רחוק מ"ההזמנה", טריפו לא בורח לפארסה, ולהוציא כמה רגעים לקראת סופו, לא מנסה להגחיך את דמויות או ללעוג להן. למעשה, הוא יכל ללכת הרבה יותר רחוק עם הקרקסיות הכאוטית של עשיית סרט, אבל נדמה שהנמיך את האש, וזה עובד נהדר בשביל "לילה אמריקאי". גם המוקצנות שבדמויות עוברות כאנושיות מאוד, אין פה מוקיונים, ואם מוסיפים לכך את הרמה הגבוהה של עריכה, סאונד וצילום, מצטבר סרט קולנוע באמת מופלא ומצחיק מאוד, גם אם יש לי ביף די רציני אתו לגבי גורלה של הדמות הלהט"בית היחידה שם. לא סופר מגניב, בהתחשב בטון הכללי.
"לילה אמריקאי" כמובן מאוד שונה במהותו מסרטי הגל החדש שפרסמו את טריפו, אבל זה עוד הוכחה לוורסטיליות של הבמאי, ולתרומה שלו לדברי הקולנוע. איזה מזל שהוא זכה על הסרט הזה, ולא על "נשיקות גנובות" שאולי הייתי קצת קשה אתו, אבל אל מול "לילה אמריקאי" זה, אם להשתמש בטרמינולוגיה של זוכה האוסקר לשנת 1973, ממש יום ולילה.

בפרק הבא סוף סוף מדינה שטרם דיברנו עליה מצטרפת לקבוצת המועמדים, והמאסטר הגדול של הקטגוריה חוזר לפרידה של אלופים יחד עם איטליה שמנסה לצמצמם את פער הזכיות מול יריבתה המושבעת צרפת.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1973:
צרפת – 14 (מתוכן 6 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 13 (מתוכן 6 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
יפן – 7 (+ 3 פרסים מיוחדים)
שוודיה – 7 (מתוכן 2 זכיות)
ספרד – 6
גרמניה (מערב) – 5
יוגוסלביה – 5
ישראל – 4
צ'כוסלובקיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 4 (מתוכן זכייה אחת)
דנמרק – 3
יוון – 3
מקסיקו – 3
הולנד – 2
פולין – 2
שוויץ – 2
אלג'יר – 1 (שגם זכתה)
בלגיה – 1
ברזיל – 1
הודו – 1
הונגריה – 1
נורבגיה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959, 1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969, 1970, 1971, 1972