"גלדיאטור 2", סקירה

מצביא גדול מתבונן על הניצחון המוחלט שלו. קבר אחים, קריאות שבר, גופות על גבי גופות. בסצנת הקרב שקדמה לסצנת הפרידה רק סגנון הקסדות הבדיל בין הגברים והנשים ששרועים ללא רוח חיים עם תום הקרבות. הגנרל הגדול מסב את גבו אל תמונת האבל. הוא נאנח. בשובו לרומא המסואבת הוא מתקבל בתרועות על ידי האנשים, צמד הקיסרים תאב הכוח, הדם והשעשועים עונד לראשו זר עלי דפנה כראוי למעמדו והישגיו, ובאותה נשימה מבהירים לו שלא יעצרו. הוא כבש עבורם את נומידיה, הם כבר מסתכלים אל עבר הודו ופרס. "אני לא מוכן לתת לדור צעיר נוסף למות למען היוהרה שלהם", הוא ממשיך להיאנח בחדרי חדרים מול אשתו. משהו חייב להשתנות, במקום שבו "החלום על רומא הפך ללחישה של מעטים". שקיעתה של אימפריה.

"גלדיאטור 2" (Gladiator II) שוב בבימויו של רידלי סקוט (ודרך חברת ההפקות שלו), לפי תסריט של דיוויד סקרפה ("נפוליאון", הסדרה "האיש במצודה הרמה") שפיתח עם פיטר קרייג ("טופ גאן 2", "הבאטמן") מושך אותנו פנימה בהבטחה קולנועית ונרטיבית גדולה, ורלוונטית עד תסכול. הדבר הראשון שהוא עושה זה להכריז על עצמו כ"קולנוע!" עם פתיח שמתקצר במונטאז' צבעי שמן את הסרט שקדם לו, לפני 24 שנה ו-5 אוסקרים, כתוביות פתיחה שמספרות לנו איך דברים הידרדרו מאז, וכעת יש לנו לא קיסר מושחת ומטורלל אחד אלא שניים (ג'וזף קווין ופרד השינגר בתור התאומים גטה וקראקלה) וביסוס שתי דמויות מרכזיות – גנרל מעוטר (פדרו פסקל) ומפקד צעיר בעל עבר לוט בערפל (פול מסקל) ככוחות מנוגדים שנלחמים בעל כורחם בקרב רב נפגעים ונשקים.
מדובר בשחקנים טובים ובפתיח ברור, שמסמן לנו את שניהם כדמויות עם סט ערכים של "הטובים". פסקל בתור הגנרל אקסיוס עם אותה אנחה ומבט שבור אחרי מה שאמור להיות עוד ניצחון גדול, ומסקל בתור האנו, שממשיך לדאוג ולפעול תוך כדי הפגנת אמפתיה ולא רק נחישות כלפי חבריו, אשתו המתה (יובל גונן שעושה עבודה מצוינת בזמן המסך שניתן לה) וכל מי שמתנהל כלפיו בהגינות, גם כשהוא נשבה ונשלח להילחם למוות בזירת גלדיאטורים מוזנחת.

לפני שנגיע לרומא עצמה, אתנחתא ואזהרה קלה: יהיו כאן ספוילרים אבל אגיע אליהם, בנוהל, באופן מדורג. אם תעדיפו לא לדעת כמעט שום דבר, אפשר לעצור פה, ואציין שמחד, אפשר להבין את ההתלהבות והמשיכה ל"גלדיאטור 2". הוא מביא בשורות על חלומות ישנים, מסווה רעיונות פשטניים ואולי מעט מיושנים דרך כמה פיתולים עלילתיים, ומבקש לנחם אותנו עם אקשן זירות וגברים שריריים בחצאיות. הוא מבדר, הוא צפוי כשם שהוא יומרני, והוא מחפש ביטוי לתקווה כשהכל מרגיש קשה ורקוב. הוא עושה את זה באופן שטוח למדיי ואפילו קצת בעייתי בסופו של דבר, אבל יכול להיות שההילולה האפית מסביב והדרמטיות של ההגשה תסיח את הדעת מספיק. ואפרופו הסחות דעת, עופר ואני דיברנו על הסרט אחרי ההקרנה ובעיקר הסכמנו שכשם שאי אפשר לסמוך על היומרה ההיסטורית שלו, מלאה באי-דיוקים שאין לי שום דרך לעקוב אחריהם, כך אי אפשר לכתוב את הסקירה הזו מבלי לבלבל מתישהו בין פול מסקל לפדרו פסקל, כזה שגם העריכה לא תצליח לזהות בזמן. רק תגידו לנו באיזו פסקל זה קרל וזה יטופל.

נמשיך. קודם כל עם מענה על השאלה הדחופה שאיש לא באמת שואל, כי ההקרנה משום מה הייתה עמוסה באנשים שהביעו מורת רוח עד סלידה עזה בקול מהסרט הראשון בכלל, ומראסל קרואו כגבר מושך בפרט: לא, אין חובה לזכור יותר מדי מסרט מלפני יותר משני עשורים כדי ליהנות מהספקטל רווי ה-CGI שהוא הסרט החדש. כן כדאי להכיר, בגדול, את הדמויות המרכזיות בסרט הקודם, כי המונטאז' ההתחלתי לא באמת מזכיר מי היה מה. מספיק לדעת כך: היה היה גנרל בשם מקסימוס (קרואו) ובגלל שהוא היה ערכי יותר מבנו של הקיסר, ואף עמד לתפוס את מקומו, הוא מצא את עצמו מושלך לזירה, שורד בה, צובר את אהדת העם, עומד מול בן הקיסר המטורלל (חואקין פיניקס) שלא ראה בעין יפה את זה שאבא רוצה להחליף אותו, מביס אותו, אבל גם מת מידיו. שניהם משאירים מאחור את לוסילה (קוני נילסן), אחותו של הקיסר-האב שנרצח על ידי בנו, שהיא גם האקסית של מקסימוס, ואת בנה הצעיר לושיוס. הגיבור שלנו מת תוך כדי עמידה על עקרונותיו, וזכה לכן בהגעה לעולם שאחרי בו הוא מלטף שיבולים ומתאחד עם משפחתו שהקיסר המטורלל חיסל.

למה חשובים לנו השיבולים כעת? כי החיטה צומחת שוב, בזמן שהמתים לא קמים לתחייה משני צידי המלחמה, והחטופים והמפונים עדיין שם וטווידלדי וטווידלדם מנהלים אימפריה רקובה ורואים אך ורק את תועלתם. סליחה, חזרה לסרט החדש עצמו. אם בקודם היו לגיבור ערכים למות למענם, אחד המנועים המרכזיים של "גלדיאטור 2" הוא שהערכים בשפל. כדי לרומם אותם צריך לנסות ולחיות למענם, למרות שהרעיון של מוות די מפתה וגם זמין למדי, כל הזמן. האנו מאבד את אשתו בקרב שבו רומא כובשת את נומידיה, המקום באפריקה שהיה לו לבית, וקיבל אותו בלי לשאול שאלות על עברו. היא מתה מחץ שנורה בפקודת הגנרל אקסיוס, אחרי שהוא מבחין בסכנה שהיא מהווה, בגלל הדיוק של חיציה שלה בשדה הקרב. היא הורגת מאנשיו, והוא נותן את הפקודה.
לאורך כל הסרט, האנו, ששורד, ושורד, ושורד, חולם על חציית הנהר אליה. אלא שהוא אדם תלוש, כזה שכאשר הוא נשבה מי שהיה לו למפקד וכנראה גם דמות אב אומר משהו בסגנון "אני מוכן למות, אני יודע שאפגוש את אבותיי שם. אבל מי יחכה לך?" כאילו שאשתו המתה לא מספיקה. מדגישים לנו כאן כמה דברים: שזה סרט גברי עד מאוד, על אף כמה נשים משמעותיות בתפקידי מפתח. ושבין הרעיונות הגדולים, הבסיסיים, שהוא מבקש לתקף, נמצא נושא של שורשים, משפחה שהיא מורשת. דע מאין באת, ומה הסיפור שעליו גדלת, כדי שיהיה לך מושג איך למות, ויותר מכך – איך לחיות.

זה נשמע אפי, והסרט אכן מנסה להיות כזה ומדי פעם מצליח, אם תחיו בשלום עם הרעיון של קולוסיאום שניתן למלא במים כאילו היה אמבטיה, כולל כרישים (כרישים!). אבל אל תטעו לחפור בו עומקים רבים מדי. הוא מגיע בערך עד קרקעית הקולוסיאום, שלא ברור היכן פתחי הניקוז שלו. הוא מציג לנו את אקסיוס ואשתו לוסילה כיסודות של טוב כמו שאפשר להבין מהציטוט בפתיחה, בעולם שהתחרפן בראשות צילי וגילי, כאשר אקסיוס נמצא במסלול התנגשות עם יסוד חיובי אחר שהוא האנו, מבלי אפילו לדעת למה בתחילה. הזוג יושב אי שם למעלה חברתית וכלכלית עם המעמד הגבוה, והאנו נמצא במקום נמוך, עבד, רק שהכישורים שלו בזירה אליה הוא נקלע מול קופים מגודלים (קופים שהגדילו ב-CGI! עדיין פחות תמוה מכרישים). כך הוא לוכד את תשומת הלב של מקרינוס (דנזל וושינגטון), סוחר גלדיאטורים, והוא רוכש אותו, מאמן אותו תחת עושה דברו (ליאור רז! בחצאית, ובתפקיד שעיקרו להיות לא-נחמד לפול מסקל) ומבטיח לו שאם יילחם טוב, הוא יתקדם בחיים, אולי אפילו עד לאפשרות של עימות עם הגנרל איתו הוא רוצה לסגור חשבון.

זה לא בדיוק ספוילר כי הבנתי שהמידע מופיע בטריילר, והוא כל כך צפוי שב-IMDB זה גם שמה של הדמות, אבל כעת אפשר לגלות – האנו, על אף שיש לו ביקורת על רומא והוא אומר לחבריו לזירה לא להסתנוור, שמדובר במקום רקוב, הוא אחד מבני האצולה שלה. ספציפית, הוא לושיוס, הבן של לוסילה ומקסימוס, אותו גלדיאטור עבר מהולל שסיים בים השיבולים. תיראו מופתעים. לוסילה הבריחה אותו אחרי שמקסימוס מת כדי שיהיה לו ולה סיכוי לשרוד, שלא יהווה איום על הקיסרות. בינתיים הוא מבחינתו נזנח מאם, בנה לעצמו חיים בנומידיה עד שהנסיבות השליכו אותו לזירה. והוא כועס. זה מתחוור לנו כי מקרינוס, סוחר הגלדיאטורים והאיש בעל אלף החלוקים החינניים אומר לו שהוא מאוד כועס ושזה יהיה כוחו בזירה, למרות שעד עכשיו מה שראינו בו היו דווקא יכולות של איפוק, תכנון וחמלה. על פניו הם אמורים להיות כוחות שמחוללים בו סערה אבל אלו בדיוק המקומות שבהם הסרט נופל ומציג שטחיות.

לושיוס מקבל על עצמו להיות הבן של אביו, המושיע שאמא שלו רוצה שהוא יהיה, ברגע שהעניינים מסתבכים, קצת אחרי שהאמת על עברו מתגלה. די מהר הוא כבר אומר שהוא יודע מי עוד יחכו לו בצד השני של הנהר, אבל גם מאוד בעניין של לשרוד ולהוביל אנשים יחד איתו. הקונפליקט בינו לבין לוסילה על הנטישה, ובינו לבין אקסיוס על הקרב שבו נהרגה אשתו נפתרים בצורה חיצונית, עם קצת עזרה משמשון ויובב, הקיסרים המחופפים שמדגימים לנו כמה משעמם יכול להיות טירוף קולנועי אם לא מספקים לו עוד רבדים. מרוב רצון להראות שהם בסופו של דבר כלים ריקים שיכולים לעבור מניפולציות, הם מוצגים כחד ממדדיים עד כדי פיהוק. אין דבר שמאחד משפחות יותר מאשר אויב משותף.

גם אקסיוס, גנרל שמבין שהדרך היחידה להמשיך לעשות את מה שטוב לעם ולא רק לשליטים המעוותים, הוא הפיכה צבאית, נשאר כדמות שלא מתפתחת יותר מדי. הוא עקבי בהירואיות שלו, עד לרמה שגורמת לו להיראות אדיש גם כשהמצב הופך להיות ממש עסק ביש וחייו וחיי אהובתו בסכנה. יש משהו מלהיב בצפייה בפדרו פסקל בזירה, גם אם זירה שונה מזו שגילתה אותו לרובנו ב"משחקי הכס", אבל מעבר לכך, הוא עושה את אותו הדבר רוב הסרט – כשהאנחה בתחילתו היא הרגע הכי מרשים שלו, ניואנס עדין יחסית שחוזר בעוצמות משתנות בכל סצנה. לוסילה שמצליחה לזהות את הבן שלה בוודאות בשנייה וחצי אחרי כל השנים כי הוא יודע לצטט את וירגיליוס, גם היא נשארת כדמות עם פוטנציאל חסר מימוש. אם קריוס ובקטוס היו יכולים להיות עם יותר תנודות במתח ביניהם כשליטים מחופפים שגם מקנאים זה בזה, קלים להשפעה ונוטים לקפריזות שונות, היא הייתה יכולה להיות עם יותר לבטים, כאבים ובלבול, כשהעבר חוזר אליה בבת אחת כולל אחריות על כך שהצילה את בנה, אבל גם אשמה על כך שנטשה אותו בבת אחת. היא בעלת תפקיד מפתח בתכנית של בעלה אקסיוס להשתלט על השלטון, אבל היא בעיקר נראית מתגנבת, לא עוברת כמנהיגה בעצמה, וכוחה נובע רק מהשם והדם שלה.

כך גם כוחו של לושיוס. הוא דמות של גיבור מפואר, מארגן את הלוחמים בזירת הגלדיאטורים כדי למקסם את סיכוייהם לשרוד, נואם כריזמטי (גם אם יש לו בערך נאום וחצי ועליהם הוא חוזר), ולמרות שהסרט מנסה לרמוז לנו שיש כאן מתח כלשהו, הוא בשום שלב לא מאבד או נראה בסכנה לאבד את החמלה האנושית שלו. הוא לוק סקייווקר, חבוי במקום רחוק כדי שהאימפריה לא תניח עליה את ידיו. רק שלוקח לו הרבה פחות זמן להיכנס לתפקיד הגיבור הגדול, ואביו הוא לא הכוח האפל, אלא האימפריה כולה שהידרדרה וזקוקה למושיע. ואיזה מזל שהוא הגיע. אבל כשם שהתואר "נסיך רומא" מולבש עליו מתוקף הדם שלו, ורק אחר כך מתוקף היותו גם אדם ראוי, כך גם הדמות, אמנם עולה בכישורים שלה בזירה, אבל בואו נאמר שב"מלך האריות" היה מסע מורכב יותר של התפתחות וקונפליקט פנימי. אחרי שלושיוס צועק על אמא שלו פעם אחת, ואז רואה את השריון והחרב של מקסימוס המת, הוא נכנס די בקלות לתפקיד של הגיבור בהיר העור שיציל את רומא מעצמה. הגדילה שלו מתרחשת בקו ישר. ולמי אכפת מצבע העור שלו אם רומא מתוארת לאורך כל הסרט כמקום של כולם, כולל מהגרים? עכשיו אנחנו כבר בטריטוריית ספוילרים עוד יותר רצינית.

-ספוילרים רציניים מכאן-

בהיעדר דמויות מעניינות, נשארנו למזלנו עם מקרינוס. סוחר הגלדיאטורים הממולח שמתנהל במה שנראה בתחילה מאזורי המקיוואליזם (מניפולציות קרות ללא התחשבות יתר במוסר והכל לקידום אינטרסים אישיים), ומתברר בהמשך כמשהו עם מניע הרבה יותר אמוציונלי, גם אם עדיין אישי. מקרינוס אומר ללושיוס שהוא יוכל להגיע רחוק ולקנות את החופש שלו, ואפילו לקבל את ראשו של אקסיוס אם יתקדם יפה בזירה. והוא אכן מתקדם, ובעזרתו מקרינוס מושך את תשומת הלב של אריק ובנץ. ככל שלושיוס מצליח, מקרינוס מתעשר ונשאר בסביבת העשירים והנכונים של רומא, וכך גם שומע וכמובן מלשין על המזימה להפיל את השלטון. לושיוס מטיח לעברו שאלה על "מה היה השם שלך לפני ששינית אותו לשם רומי"? שאלה חצופה ואולי אמיצה כשהיא מגיעה מעבד גלדיאטור, שאלה מבזה כשהיא מגיעה מנסיך.

עם הרמז העבה הזה קצרה הדרך עד שמתבררות התכניות של מקרינוס, כשכמו כל נבל טיפוסי בסרטים גדולים הוא מספר עליהן במונולוג לאדם שהוא רוצה להרוס, במקרה הזה, לוסילה. הוא היה עבד בעצמו, וכמו בחלום אמריקאי הצליח לטפס מעלה ולהתעשר, אבל מעולם לא שכח את העבדות, ספציפית אצל אביה הקיסר, והוא רוצה לנקום בכל רומא ובמה שהיא מייצגת. גם לו וגם ללושיוס יש מבט ביקורתי על מה שנהיה מהאימפריה, הריקבון שפשה בה. אבל אם לושיוס מאמין באנשים, מקרינוס כאילו הקשיב לשיחה בין אלפרד לבטמן ב"האביר האפל", הוא מאוד בעניין של לראות את העולם הזה עולה באש.

מקרינוס הוא הדמות היחידה שמציגה בפנינו קצת סתירות, ומעט יותר מרובד אחד. הוא באמת מקדם את לושיוס, אבל גם משתמש בו ככלי כדי לערער את יסודות האימפריה כדי שיוכל להתערב בה כרצונו. הוא חביב, כריזמטי ורוויי ניואנסים, אבל התכניות שלו הולכות ומתבררות כאיומות, וכך גם המעשים שיהיה מוכן לעשות כדי להגשים אותן. יש לו סיבה טובה מאוד לכעוס, אבל הוא מתעל את הכעס שלו למקומות שקשה עד בלתי אפשרי להסכים איתם. הוא יריב מלהיב ללושיוס הנקי מרבב, אבל כשרק אחת מהדמויות כוללת יותר מתו אחד, אין פה באמת מתח. יש אקשן, יש ספקטקלים, ויש רצון שהטוב ינצח, וברור לנו שזה מה שיקרה. רק שמשהו פה חורק, כי הטוב הוא בכל זאת אדם שנולד למשפחה הנכונה, ומה שמרים אותו מעם הם הגינונים שלו אותם למד עוד בחצר רומא. הם הבסיס שהפך אותו ללוחם ומנהיג טוב לאחר מכן. הוא מבין את האנשים הפשוטים, אבל הוא בשום פנים ואופן לא אחד מהם. מקרינוס לעומת זאת הוא גם עבד שחור וגם נרמז בקולי קולות שעשוי להיות גיי, מה שהופך אותו לדמות של "אחר" פעמיים, והוא המושך בחוטים שמהווה את האיום הגדול ומולו מתנהל הקרב המכריע של לושיוס.

זו לבטח לא הייתה הכוונה כאן, ויש בסרט גם רופא מהגר שמבהיר שרומא היא בית לכולם. אבל למרות ההצהרות היפות של לושיוס על מציאת כבוד במו ידנו מאז שאבד, על שוויון ועל הפסקת שפיכות הדם, מה שנשאר בסופו של דבר הוא גבר לבן ממשפחת אצולה, שנלחם בעבד-משוחרר שחור וגיי שכועס על העוולות שאבא של הגבר הלבן עשה לו. למזלנו, הסרט מבדר מספיק ונעים מספיק לצפייה, שאפשר להתנהל כאילו כל השעתיים ועוד קצת שראינו והכרישים לא הסתכמו בזה, וזה פשוט לא קרה. ויכול להיות שזה לב העניין, כי בין אם במתכוון או לא, הסרט באופן שבו הוא בנוי ונראה, מדגים את המהלך שאותו הוא מבקר. בערך פעם בחצי שעה עולה בו טענה נגד תאוות הדם, נגד לחם – אפרופו השיבולים שמייצגים פה יותר מזון רוחני – ושעשועים, בדגש על השעשועים של הזירה הקטלנית כי העם לא נראה שבע במיוחד. הסחות דעת מפוארות, ריקות ואכזריות שאמורות להסיח את הדעת מבעיות גדולות ועקרוניות יותר.

איכשהו, לאחר הפירוק שעשיתי לו כאן, נשארנו עם סרט שהוא בדיוק זה – שעשוע גדול מהחיים "כמו פעם", שמציג טובים ורעים באופן פשטני, שנעים להאמין לו, עם ניחוח קל של הפיכה צבאית כאילו שזו בפני עצמה לא בעיה, ועם השלכה מתחת לגלגלים של מי שמדוכא מספיק וללא דם קיסרות, כך שמה שנותר לו הוא לרצות נקמה איומה. אם בסרט הראשון שאלו אותנו אם מבדר לנו, והתשובה הייתה כן, והגיבור מצא משהו למות למענו, הפעם התשובה היא שוב כן, והגיבור מצא משהו לחיות למענו. רק לא ברור אם הערכים שלאורם הוא חושב שהוא הולך, ואנחנו נסחפים איתו, נותרו איתנו כשהיו, והאם הוא באמת מסוגל להוביל את רומא לשוויון ושלום. אבל מה זה משנה בעצם, העיקר שראינו מכות בזירה. עם כרישים.