פסטיבל הסרטים ערבה 2024: מדריך והמלצות

שנה לאחר שהיה האירוע הקולנועי הגדול הראשון להתקיים אחרי השבעה באוקטובר, פסטיבל הסרטים ערבה שב למהדורת בר-מצווה. כבר 13 שנה שלמשך כשבוע וחצי נפתח מתחם הקרנה מיוחד בסמוך ליישוב צוקים, לטובת הפסטיבל הדרומי מיסודם של אייל וטינקר שיראי ובשיתוף מועצה איזורית ערבה תיכונה. בשנה שעברה אור כתב על חוויותיו מסוף השבוע הראשון, אחרי המדריך שהכין אורון מבעוד מועד. הפעם עופר מצטרף לפוסט בו אנחנו כותבים מראש ולראשונה על סרטי התוכניה, ואנחנו מקווים שיהיה לנו גם דיווח אחד מהאירוע עצמו בהמשך. נכון לשעה זו עדיין יש מקומות אחרונות בחלק מהסרטים והצימרים המארחים, אז מומלץ להיעזר באתר הפסטיבל ולערוך תוכניות בהתאם.
הפסטיבל ייפתח מחר, חמישי ה-14.11, ויימשך עד מוצאי שבת ה-23.11 כולל. בגלל אופי האירוע, הקרנות תחת כיפת השמיים, הסרטים מתחילים הקרנה בערב ואין הקרנות חופפות או התלבטות בין אולמות. בכל זאת חשוב לנו לקבץ יחד את כל סרטי התוכניה שכבר כתבנו עליהם, ויש לא מעט כאלה, אז נתחיל דווקא עם החדשים עבורנו.

בראש ובראשונה ההיצע הישראלי, שמורכב משני מקבצים של סרטים קצרים. בערב הפתיחה יוצגו סרטי קרן הקולנוע ערבה שהופקו תחת הכותרת ״קצר במדבר״ והם: ״אופק האירועים״ של שירה גפן, ״מכתב אל האב״ של עמרי ברזילי ועומר בן-דוד, ״לא השבת שלי״ של רונה סגל, ו-״חלל״ של סיון לוי זקין. ישנה גם תחרות עלילתית לסרטים קצרים, חלקם מוכרים מפרסי אופיר ואחרים לא: ״מזל דגים״ של לי דרור, ״שכבות״ של כליל כובש, ״פנס בודד״ של טלילה פרנק, ״דג חם״ של יעל רייספלד, ״גבול״ של רוני בהט, ״לשחות עם כנפיים״ של דפנה אוודיש גולן, ו-״פרנצ'״ של דילן יוסף שטרית. הסרט הישראלי היחיד באורך מלא שיוקרן בערבה השנה הוא ״חלב״ של מאיה קניג, זוכה פרס התסריט הן בירושלים והן באופירים.

מבין הסרטים הבינלאומיים, יש שמונה שטרם כתבנו עליהם. ארבעה יסוקרו כאן בהמשך, מה שמותיר ארבעה נוספים שיחכו לתורם. אלו הם ״אנורה״ (Anora) זוכה דקל הזהב של שון בייקר האמריקאי, ״כלת ההר״ (Vermiglio) של זוכת פרס הבימוי בוונציה מאורה דלפרו האיטלקייה, ״כשהאור נשבר״ (When the Light Breaks) של רונאר רונארסון האיסלנדי שפתח את מסגרת ״מבט מסוים״ בקאן, וגם ״מה שמחבר בינינו״ (The Ties That Bind Us) של קרין טרדייה הצרפתייה, גם כן מפסטיבל ונציה האחרון.

אליהם מצטרפים הסרטים שעופר דיווח עליהם בפסטיבל ונציה האחרון, ״אני עדיין כאן״ של וולטר סאלאס וכמובן ״החדר הסמוך״ של פדרו אלמודובר, לצד מבחר מלהיטי פסטיבל ירושלים: ״כלב שחור״, ״עם הזרם״, ״הסיפור של סולימאן״, ״יהלום פרוע״, ״כל מה שאנחנו מדמיינים כאור״, ״פרה פרה״, ו-״שלושה קילומטרים מסוף העולם״. לבסוף, נזכיר שסרטים ותיקים וקלאסיקות יוקרנו בפסטיבל: ״גלוריה״ של קסאווטס ורולנדס, ״השיחה״ של קופולה, ״פריז טקסס״ של ונדרס, ״שבעת הסמוראים״ של קורוסאווה, ״שיער״ של פורמן, וצמד המונפשים ״הצב האדום״ ו-״קיריקו והמכשפה״. כדי להשלים את הפוסט, עופר ואורון בחרו כל אחד צמד סרטים חדש ששווה הבלטה ועוד לא קיבל התייחסות אצלנו בסריטה.

בירד
Bird

אנדריאה ארנולד הבריטית מרבה לצלם סרטים בשולי החברה, במקרים רבים בדגש על נערות או נשים צעירות שגדלו עם השגחה הורית בעייתית, כמו ב"מחוץ למים" ו"אמריקן האני". לא משנה כמה קשה העולם שהיא מתארת, לדמויות שלה תמיד יש תושייה. במקרה של הסרט הנוכחי, ייתכן והתושייה נמצאת בדרך בה היא רואה אור ותקווה בתוך תא משפחתי ממש לא מתפקד, באופן שהופך את הסרט לנתון לפרשנות לגבי מה באמת התרחש בו בחלקים מסוימים. גם אם הוא אכן נותר פתוח, אני מצאתי אותו מרתק ואנושי לכל אורכו.

הגיבורה של הסרט היא ביילי (ניקיה אדאמס), ילדה בת 12 שחיה עם אחיה הגדול ואביה בדירה שלא נראית ראוייה למגורים. את אבא שלה מגלם בארי קיוגן ואם הוא נראה לכם צעיר מדי על מנת לגדל בת 12 ועוד אח גדול, זה חלק מן העניין: זוהי סביבה מוזנחת בה הריון בגיל הנוער הוא דבר נפוץ שגם חוזר בסרט. ביילי זועמת על כך שאביה עומד להתחתן עם אישה שהוא הכיר חודשים ספורים, ומתחילה למרוד בציפיות ממנה לקראת החתונה, שצפויה כשבוע אחרי הודעת האירוסין.

בינתיים, ביילי מנסה לבלות את זמנה עם החברים של אחיה, או במעט הטבע שיש סביב העיירה שלה. בטבע היא פוגשת את בירד, דמות מיסתורית שמגלם  פרנץ רוגובסקי, שמבסס בסרט הזה את היותו אחד מן השחקנים הכי מגוונים ומסקרנים בקולנוע של השנים האחרונות. דווקא משום שהתפקיד שלו מאוד שונה ממה שעשה ב"חופש מוחלט" או "מעברים" – הוא שברירי וכריזמטי, נראה לפרקים כסכנה או כגאולה, כנווד חסר כיוון וכאופציה לישועה. בסרט הזה, כל הדברים לא בהכרח סותרים.

כמו כל סרטיה של ארנולד, גם "בירד" הוא סרט של תחושה. מסרט לסרט, הקולנוע שלה הופך למעט יותר אימפרסיוניסטי ולכזה המשקף גם את החברה מבלי לאבד את הריאליזם או המבט החברתי. ייתכן והאמביוולנטיות של המשחק בין נקודת המבט של הגיבורה לבין מה שמתרחש או אולי מתרחש בפועל, תרחיק חלק מן הצופים או תגרור ויכוחים. אבל גם זה רק עוד חלק בהתפתחות של יוצרת מרתקת.
(עופר ליברגל)

סחורה יקרה מכול
The Most Precious of Cargoes

זה הסרט הלפני-אחרון שראיתי השנה בפסטיבל קאן, וכמה רגעים ממנו לא עזבו אותי מאז. הבמאי הצרפתי מישל הזנוויציוס ממשיך להתנסות בז׳אנרים ובדרכי הבעה חזותית, והפעם מביא למסך עיבוד לספרו של ז'אן קלוד גרימברג. הזנוויציוס גם אחראי לאיורים שנהפכים לסרט אנימציה בעל מראה ייחודי, המסופר כמו מעשייה אירופאית אפלה ועתיקה על אף שהוא מתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה.

ביערות מושלגים, לא רחוקים ממקום שיתגלה במלוא כיעורו בשלב מאוחר, חיים בדוחק חוטב עצים ואשתו. בכל פעם שעוברת רכבת ליד היער שלהם, אשת החוטב מתפללת לאלוהי הפסים שישלח לה מתנה. כלומר שתיפול סחורה מאחד הקרונות כאשר הרכבת מתעקלת עם הדרך. זה עבד בעבר ובתחילת הסרט שוב נופלת חבילה, אליה ממהרת האישה. היא מוצאת שמדובר בתינוקת אנושית ורואה זאת כסימן, בהיעדר ילדים משלה. בעלה לא כל-כך משוכנע, הוא חושב שמדובר בתינוקת ״חסרת לב״ של האנשים ״ההם״. לצופה היהודי לא נותר אלא להתכווץ במושב, ולהמשיך לצפות בסיפורם של הגויים והתינוקת המשנה את הגורל של כל מי שפוגש בה.

מבקר הקולנוע יאיר רוה אמר פעם שאחרי הדור שזוכר את השואה בשחור ולבן, בזכות ״רשימת שינדלר״ ודומיו, הגיע הדור שיזכור את השואה באנימציה. ״סחורה יקרה מכול״ של הזנוויציוס מצטרף כעת אל מסה קריטית של סרטים כאלה, בראשות ״איפה אנה פרנק״ או ״הסודות של אבא״, וכמובן המוני סרטים קצרים בהובלת ״מכתב לחזיר״. יש משהו במדיום המונפש שמאפשר ליצור את ההזרה הנדרשת כדי להכיל, ולו לשעה וחצי או פחות, את הלך הרוח בחלקים מסוימים של אירופה.
באופן הפוך ומשלים, ייצוג קמצוץ מזוועות השואה באנימציה יכול לזעזע עד לשד העצמות, אחרי חיים שלמים של חשיפת יתר לתמונות המוכרות מן התופת. הזנוויציוס פחות מתעניין בכך, אך גם לא מתכחש, אלא מתמקד בבורות ובגזענות כמרעילים של בארות טוּב הלב הנמצאים בכל אדם. אפילו אלו שמתעקשים על דמוניזציה לאחר. לכן, אפילו שהייתי משותק מעוצמת הרגש המתחלף בחלקים גדולים של הסרט, יש בו משהו נוגה ואפילו מזכך. וגם זו סחורה יקרה מכל.
(אורון שמיר)

מאושר לנצח
Super Happy Forever

סרטו של קוהיי איגראשי (״הלילה בו שחיתי״) פתח את מסגרת ימי ונציה לפני כמה שבועות ובתוכניה של פסטיבל הסרטים ערבה ממליצים שלא לדעת עליו יותר מדי לפני הצפייה. אני אכן לא ידעתי כלום ושום דבר, מלבד היותו סרט יפני, ולכן תומך בדעה הזו. מה שכן אפשר לומר, לפי דעתי, הוא למה הסרט דומה או את מי הוא מזכיר. ולי הוא הזכיר את הקולנוע של הונג סאנג-סו, רק בלי התכונות המעיקות-מביכות של הבמאי הקוריאני הפורה.

איגראשי משחק עם מבנה העלילה ובסרטו רגעים אגביים או סתומים צוברים משמעות בהמשך, בין היתר דרך וריאציות על נושא. גם כמה מן המוטיבים הקבועים של הונג, מתחום העיסוק הספרותי/אמנותי של הגיבורים ועד סצנות הנסובות סביב שתייה לשוכרה, כל אלה מוסיפים לתחושה פמיליארית. אבל את איגראשי מעניינים דברים נוספים מלבד צירופי מקרים בחיים, למעשה הדמויות שלו דנות בכך בהערצה או בבוז, והוא חוקר כיצד נראים אירועים שגרתיים למראה המתגלים בדיעבד כמשמעותיים, מבלי שנדע זאת בזמן אמת.

מה שבכל זאת נחשף בתקציר לגבי העלילה זו הגעתם של שני חברים אל בית מלון הסמוך לחוף, מקום שידע ימים יפים יותר. ניכר שגם הם ידעו ימים יפים יותר, בעודם מנסים לשחזר טיול מלפני חמש שנים בלוקיישן הזה, אז פגש אחד מהם את אשתו לעתיד. הסרט מתרחש כולו סביב אתר הנופש אבל מכיל מספר הפתעות נראטיביות, מפעיל את המוח בעיקר במחציתו השנייה כאשר התמונה מתבהרת ומסקרן בהדגשת פרטים מסוימים במחצית הראשונה. לכן צריך להתחיל את הצפייה בסבלנות ולבטוח ביוצר, שאכן מתגמל את הצופה העירני – לכל דבר אגבי יש פייאוף, לעתים מרגש ולעתים רק שכלתני. כסרט המעודד התבוננות ופליאה תמידית מן הסביבה, הוא מוכיח שאפשר למצוא רומנטיקה ויופי אפילו בכובע זרוק על הארץ או במיכל אינסטנט-נודלס, אם רק מסתכלים היטב.
(אורון שמיר)

שמבהאלה
Shambhala

מאוחרי מה שנראה כמו רצף אותיות אקראי ולא זכיר בתור שם של סרט באורך של שעתיים וחצי, מסתתרת סוג של פנינה קולנועית עבור מי שמחפשים בקולנוע שער לתרבויות אחרות וגם חוויה רגשית. סרטו של מין בהאדור בהאם נפתח במבט אנתרופולוגי על חיים בקהילה כפרית בהימאליה, שם אישה צעירה עומדת להתחתן עם "מספר בעלים", כפי שנאמר לה. בפועל מתברר כי הכוונה היא שאחד מהם יהיה הבעל שהיא אוהבת יותר/פרטנר מיני ועבור האחרים היא תהיה סוג של בת משפחה, או יותר נכון תחליף אם לאחיו הקטן של בעלה-בפועל. החלק הראשון של הסרט בונה בצורה עדינה את סיפור האהבה שמתחיל להתגבש אחרי הנישואין הללו.

אחרי כמה חודשים של חיים משותפים, הבעל יוצא למסע סחר שייארך מספר חודשים כדי להחליף תוצרת עם קהילה הררית אחרת. הוא לא חוזר לכפר עם תום המסע והאישה יוצאת לחפש אותו במסע משלה, שיכלול גם מפגש עם דמות מפתח נוספת. מה שיהפוך לסוג של מסע רוחני עבור שניהם, בתקווה למצוא לא רק את הבעל אלא גם לזכות בכבוד, גם אם רק כבוד פנימי.

אני כותב בצורה מופשטת יחסית על מנת לא לחשוף יותר מדי הפתעות בעלילה הפשוטה שמחלחלת היטב. הסרט ארוך, אבל הוא לא איטי במיוחד והרגעים בהם הוא פיוטי הם קצרים יחסית. הוא כן משתמש היטב בנוף וכן נשען קצת על המימד המציצני שקיים במבט על תרבות אחרת, אבל בליבו מסע אישי שיש בו משהו אוניברסלי – גם בחיפוש אחר אהבה, גם בשמירה על כבוד עצמי, גם באמונה באידיאלים גדולים יותר או בדת.
(עופר ליברגל)