• המתאבקים
  • כחום הגוף
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה
  • ״תוכנית א׳״, סקירה לסרטם הבינלאומי של האחים פז
  • אוסקר 2023/24: הימורים על המועמדים
  • ״הגול הבא מנצח״, סקירה
  • סיכום 2023: הסרטים שעשו לנו את השנה הקולנועית
  • סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע
  • סיכום 2023: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
  • סיכום 2023: עשרים הרגעים שעשו לאור את השנה
  • סיכום 2023: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • סיכום 2023: אימת החודש סוגרת שנה
  • סיכום 2023: הסרטים הכי טובים שגילינו השנה לראשונה

פסטיבל הסרטים ערבה 2023: חוויות מסוף השבוע הראשון

4 בדצמבר 2023 מאת אור סיגולי

בשונה מרוב אוהבי הקולנועי הישראלים שיודעים מה טוב בשבילם, עד השנה מעולם לא הייתי בפסטיבל הסרטים ערבה. זה לא היה מחוסר רצון, כמובן. העניין הוא שהפסטיבל לרוב מתרחש זמן קצר לאחר תום פסטיבל הסרטים חיפה לאחריו צריך להדביק את השגרה שהודחקה במהלך כל סוכות, ובנוסף המיקום המרוחק של האירוע המדברי מערים אי אלו קשיים לוגיסטיים (לינה ודוגסיטר, במקרה שלי). כבן אדם עם אחוז ספונטניות מאוד נמוך, זה לרוב מכשול. אבל הנה זה סוף סוף קרה, ואני אפילו לא יכול להרים לעצמי יותר מדי על זה. חברה טובה, שעובדת בעולם ההפצה הישראלי ומקפידה להגיע לערבה בכל שנה, הציעה לי הצעה שהיה מאוד קשה לסרב לה, לחלוק איתה את ימיו הראשונים של הפסטיבל. זה, יחד עם כנראה רצון לברוח קצת מהמציאות הבלתי נתפסת של ישראל כרגע, הספיק לי כדי לעשות מאמץ. תוך שלושה ימים ניהלתי וסידרתי וסגרתי פינות, וביום חמישי בבוקר יצאתי אל המדבר ליומיים וקצת של טבע וקולנוע.

לרוב הוא מתקיים בנובמבר, אבל מחדל 2023 שיבש את תוכניותיו המקוריות של פסטיבל הסרטים ערבה, כמו של המון אירועי תרבות אחרים. ובכל זאת, ברגע שהיה פתח להקימו בכל זאת, מיהרו לבצע. אמנם זה אומר פסטיבל ללא אורחים מחו"ל, אבל כנראה שבשביל הקברניטים זה היה מחיר שכדאי לשלם. לרוב פסטיבל הסרטים ערבה מצליח להביא אליו כמה מהמעניינים והחשובים שביוצרי הקולנוע של השנה, אבל 2023 כמובן לא אפשרה את זה. לחשוב שלפני שנה הבמאי נורי בילג' ג'יילן ("על עשבים יבשים") והשחקנית גולאסגי מאלנדה ("סנט עומר") ישבו שם בערבים ואכלו מרק יחד עם האורחים והמארגנים בזמן שהיצירות שלהם מהדהדות בחלל האוויר הקר זה משוגע במיוחד. ובהחלט מעציב בהתחשב בכל מה שקרה לנו מאז.

וכך, בזמן שהתותחים רועמים, התקיימה מהדורתו התריסר של הפסטיבל הזה עליו אחראים המפיק אייל שיראי ואשתו האמנית טינקר שיראי. כמו תמיד הוא הוקם בצוקים (אם כי במיקום קצת שונה בעקבות הזזת התאריכים) ובו מוקרנים סרטים החל משעות הערב, על מסך גדול שנמצא בין התלים והגבעות המדבריות ומתחת לכיפת השמיים. האמת היא שזה מראה מדהים עוד מרחוק. אפילו לפני השקיעה נדמה שהמסך כמו מכפיל את גודלו בחסות ההרים שמקיפים אותו והרקיע הגבוה. כשנחשף מתחם הפסטיבל אי אפשר שלא להתפעל. התחושה היא של משהו נוסטלגי כמו הדרייב-אינים של פעם לבין איזה פלא מרהיב כמו המונוליט של "2001" או "מפגשים מהסוג השלישי". אלו שחווית הצפייה היא חלק משמעותי מההנאה שלהם מסרט לא יכולים להישאר אדישים לזה.
המראה הכל כך מיוחד של המתחם, רחוק מכל דבר שמזכיר עירוניות, והאווירה המאוד נינוחה של הפוקדים אותו, הופכים את פסטיבל הסרטים ערבה לגרסה המקומית של פסטיבל טלורייד האמריקאי. שניהם ממוקמים בין הרים (לא שאני משווה בין המדבר הישראלי לנוף של קולורדו, אבל עובדים עם מה שיש) ובשניהם היעדר המסגרת התחרותית, בשילוב עם הנינוחות של האורחים שבאו לספוג וייב קצת אחר מבדרך כלל, מייצרים איזושהי קירבה ורוגע. קולנוע ללא רעשי רקע, דוחק או לחץ. בחירת הסרטים, ממיטב התוצרת הבינלאומית של החודשים האחרונים, גם היא כמובן חלק משמעותי. הסיכוי שתיפלו בפסטיבל הזה על סרט שלא שווה את הזמן שלכם נמוך מאוד.

שעות בודדות אחרי שהתמקמנו בחדר כבר התיישבנו מול המסך לצפות בסרט הפתיחה, "חלום של רובוט" (Robot Dream) שבנובמבר עשה גיחה לפסטיבל חיפה. אמנם שהיו שמות יוקרתיים יותר בתוכנייה – אורון פירט עליה לקראת הפסטיבל והוסיף מידע ודעות על הסרטים – אבל הבחירה בסרט האנימציה הייתה כנראה על מנת לאפשר גם לילדים להיות חלק מההקרנה הראשונה והמרגשת. כצפוי, הילדים בהחלט מילאו את הטריבונה, חלקם בוודאי משפחות של מפונים מעוטף עזה ששוכנו באיזור, ובהחלטה מחממת לב של הפסטיבל זכו להיכנס להקרנות ללא עלות.
את "חלום של רובוט" לא ביים קולנוען שהגיע מאנימציה, אלא דווקא מהקולנוע הרגיל. זהו פבלו ברגר הספרדי, שלי מוכר בזכות סרטו השני "בלאנקנייווס" מ-2012, גרסה אילמת בשחור לבן לאגדת שלגיה ושבעת הגמדים, שהולבשה על עולם מלחמות השוורים של שנות העשרים. סרטו החדש, המבוסס על פי קומיקס של שרה וארון, גם הוא אילם, ומתרחש בעיר שנראית כמו ניו יורק של שנות השבעים או השמונים בה במקום בני אדם גרים חיות מואנשות. הגיבור של הסרט הוא כלב בודד שמחליט להזמין לעצמו רובוט להרכבה עצמית שישמש כידיד אמת. אחרי התחלה מבטיחה, שיקול דעת מוטעה מפריד ביניהם לתקופה ארוכה, בה הכלב מנסה להתגבר על געגועיו ואולי להמשיך הלאה, והרובוט שוגה בחלומות על האיחוד המרגש עד שתפנית מפתיעה מתרחשת.

על אף שהסרט נאמן למקור הספרותי שלו, ומתואר בסגנון מאוד הולם לילדים, צבעוני וחייכני, התחושה שלי במהלך ובסוף ההקרנה הייתה שהמבוגרים סביבי נהנו יותר מהקטנים. אמנם אני לא יכול לשפוט את התגובות של כולם לפי חבורת הילדים שישבה מאחורי, מה גם שאני לא בטוח מה היה טווח הגילים שלהם, אבל נדמה שהן היו חשדניות למדי. הם בכל זאת הגיבו הרבה פעמים למתרחש על המסך, בין אם לרטון על התנהגות משונה של הכלב הקלולס או להצביע על הרפרנסים (כשהופיעה עטיפת "הקוסם מארץ עוץ" אחד הילדים זיהה את הסרט מההקרנה בה נכח בערבה בשנה שעברה, וזה היה מרגש במיוחד) כך שכן נרשמה התערבות, אבל הסבלנות הייתה עד גבול מסוים. לעומתם, האנשים שצפו בסמוך אלי הגיבו אליו בצורה הרבה יותר חמה.

בהחלט יש משהו קצת משונה בבחירות של הסרט. מצד אחד, הסגנון לגמרי נועד לקסום ולהפעיל קהל ילדי יותר, אבל התימות של הסרט שעוסקות בגעגוע ובוויתור הן כאלו שרק מבוגרים יכולים באמת לרדת לעומקם ולהיות מושפעים מהם. בעיני גם אורכו של הסרט, קצת מעל לשעה וחצי שמעט מותחת את יכולות הסיפור הספציפי הזה, והרפרנסים המאוד חמודים לעולם סרטי האימה כמו "סיוט ברחוב אלם", "הניצוץ" ו"בית קברות לחיות" (שלגמרי יחלפו מעל ראשם של הילדים אז כמובן שזו צפייה בטוחה לכולם) מעידים על כך שהיה ניסיון לתפוס פה כמה ציפורים, וכנראה שזה לא הצליח במאת האחוזים.
אני יצאתי ממנו בתחושות מעורבות. יש ב"חלום של רובוט" סיקוונסים מקסימים במיוחד (הציפור והגוזלים זה סרט קצר ונהדר בפני עצמו) וביום אחר כנראה שהסיום של הסרט היה גורם לי למרר בבכי של התרגשות ולפרוש לכמה דקות ארוכות בצד של הרהור והתאפסות. מאדך הוא גם כאמור מתארך יתר על המידה, לעיתים רבות חוזר על אותה נקודה שוב ושוב, והפן הוויזואלי שלו פחות תפס אותי כצופה מבוגר על אף כמה הברקות חזותיות מצוינות, כמו גם לב גדול ורגישות רבה.

לאחר "חלום של רובוט" הוקרנו באותו הערב שניים מהבולטים של פסטיבל קאן האחרון: זוכה פרס חבר השופטים "עלי שלכת" בבכורה ישראלית, וזוכה דקל הזהב "אנטומיה של נפילה", שהשלים טריפל פסטיבלי ישראל אחרי ירושלים וחיפה. שני הסרטים קיבלו התייחסות של אורון מפסטיבל קאן, ושניהם מיועדים לצאת להקרנות מסחריות בישראל אז אולי עוד נמצא זמן לחזור אליהם. על הקרנותיהם בערבה ויתרתי כי בשניהם כבר צפיתי לאחרונה, ואת המשך הערב העברנו במתחמי האירוח יחד עם עוד חברים מתחומי ההפצה והפסטיבלים, כמו גם ייצוג עשוי ללא חת של עיתונאיות "גלריה".
זה בהחלט היה מרענן לראות את האנשים שמזוהים מאוד עם נוף מאוד אחר וקצב מאוד ספציפי יושבים בחוץ בחסות העלטה, עטופים, עם יין וקפה, ומנהלים שיחות שכנראה לא יתנהלו בשום מקום אחר בעולם. כאלה שנעות הלוך ושוב על הסרטים שהיו ואלו שיהיו, על מצב הקולנוע והתרבות, וכמעט באותה נשימה על החטופים שעוד נותרו, על סיפורי הזוועה שתלויים באוויר ויישארו שם עוד הרבה זמן, ומחשבות על העתיד לבוא, חלקן מפחידות מאוד.
אני באיזשהו שלב אירגנתי לעצמי הפוגה והתכנסתי עם הנייד כדי לעבור בריכוז על זוכי תא המבקרים של ניו יורק שהוכרזו באותו הערב, שם הושקה ספינת "רוצחי פרח הירח" לעבר אופק עונת הפרסים עם הזכייה בתארי סרט השנה ושחקנית השנה ללילי גלדסטון. כריסטופר נולן זכה בפרס הבימוי, "מאי דצמבר" בפרסי התסריט ושחקן המשנה, ג'וי דאווין רנדולף לקחה בצדק רב את פרס שחקנית המשנה על "נשארים לחג" (אני מתאר לעצמי שמבקרי ניו יורק טרם צפו בגרסת המחזמר של "הצבע ארגמן" ולכן פסחו על דניאל ברוקס), ו"אנטומיה של נפילה" לקח את פרס הסרט הבינלאומי ממש במקביל להקרנתו דקות ספורות של הליכה מאתנו. ההפתעה הגדולה של ניו יורק הייתה בפרס השחקן הראשי, שם החליטו המבקרים להוסיף עוד שם לתחרות הצפופה באוסקר – פרנץ רוגובסקי על "מעברים" שהוקרן בפסטיבל ירושלים, מסיטים הצידה את הנפילים של העונה, ברדלי קופר, ג'פרי רייט, קיליאן מרפי וליאונרדו דיקפריו בין היתר.

ביום השני של הפסטיבל, יום שישי, הוקרנו שני הזוכים הגדולים של פסטיבל ירושלים האחרון, וסרט נוסף בהופעת בכורה של הערבה. היו אלו "אמא גלוריה", זוכה פרס הסרט הבינלאומי של ירושלים, "דניאל אויערבאך" מהתחרות הישראלית שם גרף כמעט את כל התארים בטקס הסיום הירושלמי כולל הסרט, הצילום, העריכה והמוזיקה, כשאת היום סגר "רוזאלי", עליו הרחיב אורון לפני הפסטיבל.
אני נכחתי רק בהקרנת "אמא גלוריה", כי את הסרט הישראלי של דוד וולך ראיתי עוד בירושלים, ולאחריו היו כל מיני תוכניות לבריכה מחוממת ומדורה (בכל זאת מדבר). עליו לא אצטרך להרחיב הרבה מכיוון שעופר עשה זאת בפסטיבל ירושלים, ואני חולק אתו את אותן התחושות.
סרט הביכורים של מארי אמשוקלי הוא הפקה צרפתית אך חלק הארי שלו מתרחש בכף-ורדה, לשם נוסעת קלואי בת השש לבקר את גלוריה, האומנת שלה שנאלצה לחזור למולדתה. על אף שהוא עוסק במערכת יחסים עם נפח דרמטי עצום (ילדה שגדלה ללא אמא וזו שבעיניה היא אמה לכל דבר ועניין), משלב בתוכו רגעי אנימציה ומתנהל על שתי יבשות, "אמא גלוריה" הוא סרט קטן ומכונס מאוד. אמנם יש בו רגעים של דמעות, הן מצד הדמויות ובטח מצד הקהל, אבל נראה שאמשוקלי הבמאית מנסה להנמיך את הלהבות כמה שניתן ולרסן את הסיפור.
בסרט מסוג כזה זה עובד לטובתו, בעיני, כי הצופה לא נמצא במצב של מתח לקראת איזושהי קטסטרופה או תפנית שתגדיל את הסיכונים. ככה קל יותר להתרכז בעולם הפנימי של קלואי, אותה מגלמת לואיז מאורי-פנזאני בהופעה כל כך אמינה שלעיתים הייתי צריך אקטיבית להזכיר לעצמי שלא מדובר בסרט תיעודי. גם אילקה מורנו זגקו בתפקיד גלוריה נהדרת, והשילוב ביניהן הוא סך כל הרגשות בעולם.
אמנם אני לא מומחה גדול בתחום, אבל השפה הקולנועית הפשוטה והיפה של אמשוקלי יכולה לאפשר גישה גם לילדים עם סבלנות, שבטח יזדהו עם קלואי והרצונות שלה. "אמא גלוריה" לא מתכונן לצאת להקרנות מסחריות, אם הבנתי נכון, אבל הוא בוודאי יצוץ בסינמטקים ובאירועים מיוחדים בהמשך השנה, אז כדאי לשים אליו לב.

בבוקר שלאחרי כבר הייתי צריך לעזוב. מיותר לציין שאם היה מתאפשר לי הייתי נשאר עוד כמה ימים בפסטיבל הסרטים ערבה, אבל החיים האמיתיים דרשו את הנוכחות שלי. כמה שעות אחרי שנאלצתי להצפין הוקרנו על המסך היפה סרטו החדש של מיאזאקי ו"קזבלנקה" שאני מלא קנאה במי שצפו בהם בתוך הלילה המרגיע של המדבר.
הפסטיבל ימשיך עד יום שישי ה-8 לדצמבר (כאן תוכלו למצוא פרטים נוספים), ואני לא יכול להמליץ יותר על החוויה. הבעיה היחידה היא שזה קצת ממכר, ואם תגיעו כנראה שלא תפסיקו לספור את הימים עד הפסטיבל הבא אז קחו בחשבון שיהיו לכם תוכניות לחורף של 2024. כלומר, אם הכול ילך כמו שצריך. לא משהו שאנחנו יכולים לקחת כמובן מאליו.