אימה לנשמה, אוקטובר 2024: Terrifier 3, ״הלבוי: האדם העקום״, Milk & Serial וגם המלצות צפייה רבות לליל כל הקדושים

לפני כמה שנים חזרתי ממסיבה ואנשים הסתכלו עליי במבט רווי תמהון. יכול להיות שהייתי עם כובע מחודד, כפפות בעלות נוכחות, קרניים מלאות כוונה, או אביזר אחר כלשהו שהסגיר שאני במצב רוח טוב במיוחד. "יש איזה תאריך מיוחד היום?" שאלו העוברים והשבים שהיה להם ברור שלא, פורים לא בא פעמיים בשנה, אבל הם כבר איתרו עוד כמה שהיו לבושים רמה אחת מעל המחויבות ל"באוהאוס פינת לינקין פארק" הרגילה. האלווין, הגיע ההסבר, והם הנהנו, היה אפשר לראות עליהם את ההבנה המתבהרת לגבי הצעירים האלה, שימצאו כל סיבה למסיבה וללבוש פרצוף של משהו אחר.

חלפו אי אלו שנים, והקוריוז הנישתי הפך זה מכבר לתירוץ רחב יותר. בי נשבעתי, שכבר לפני שנתיים ידעתי על אירועי ליל כל הקדושים שכונתיים בערים שונות. לא, לא רק בתל אביב יפו רבתי. יש משהו שממלא אותי אישית בחדווה כשחלקנו מסוגלות להניח בצד לשאלות על איך זה מתיישב עם מנהגי המקום (השקפות עולם, אמונות וסט ערכים יציבים ובריאים מספיק לא צריכים להיות מאוימים ממנהגים "של אחרים", וזה בלי להיכנס למקור התרבותי העתיק של החג, שקודם לנצרות). פשוט מאמצים את הנוהל כי אם יש לנו אפשרות לחלק ולקבל ממתקים, ללבוש ולפשוט זהויות פעמיים בשנה – למה לא. זה בריא לאוורר פחדים תמיד, אז יופי שיש גם לכך מועד חצי-רשמי, ביום האחרון של אוקטובר.
כדי לאוורר את הפחדים היטב, ארגנתי לנו לקט קטן של יבול שאפשר לראות היום בקולנוע או בטלוויזיה באמצעים חוקיים, אחרי שלושה סרטים מתוך המבול העולמי שדורשים התייחסות כמו בחודשים קודמים. יצאו כמויות של סרטי אימה לאחרונה, כצפוי וכראוי, אז למעניינים במיוחד שביניהם אתייחס גם בנובמבר.

Terrifier 3
מעורר הביעותים 3

דמיאן לאונה מכה בשלישית. אין חובה לאהוב את הסרטים עם ארט הליצן המלחיץ והדוחה. הם נהנים להגזים, מתענגים על האלימות והדם וקיצוץ האיברים בחגיגה נבזית של אכזריות לשם אכזריות. ארט הוא מעבר לרוצח סדרתי, הסרטים עצמם כבר ביססו שהוא יותר תמצית הרוע ואולי סוג של שד בכלל. מה שכן כדאי מאוד לעשות, הוא להעריך את העשייה, ההתמדה והעבודה שמאחוריהם. הם החלו כפרוייקטים עצמאיים, עקביים ועיקשים (כולל סרטים קצרים מוקדמים של לאונה שבהם הליצן כבר מופיע), והמשיכו ב-2015 דרך מימון המונים לסרט הראשון באורך מלא, שקיבל תשומת לב ממפיק שהביא את התקציב הצנוע. ומשם – מדובר בהצלחה קופתית שכבר בסרט השני הגיעה למיינסטרים.

הסרט השלישי, שיצא לאקרנים בארה"ב החודש, מתהדר בתואר הסרט חסר הדירוג המכניס ביותר בכל הזמנים (דירוג שמציין לאיזה גיל הוא מתאים, סרטים ללא דירוג נחשבים למוקצים  מחמת פורנו או אלימות קשה במיוחד – עד כדי כך ש"לא טרחו" לשלוח אותם לוועדת הדירוג). הפעם ארט (דיוויד הווארד ת'ורנטון בעל כישורי הסלפסטיק המופלאים עד לצמרר) מכה בחג המולד. הוא לא לבד, ויותר מכך לא אוסיף כי מדובר בשדרוג דוחה ומעניין, שתורם גם לעלילה, לכמה סצנות שבוחנות את גבולות הצפייה, וגם לאנסמבל הדמויות.
מולו ניצבת בעיקר סיינה (לורן לברה), הנערה מהסרט הקודם שהבינה שאבא שלה אולי איבד את שפיותו, אבל היו לו סיבות טובות. הוא השאיר לה חרב קסומה (כן כן) ואת ההבנה שהיא, ורק היא, בעלת סיכוי להתמודד עם הרוע הסדיסטי והמזוקק. אלא שסיינה בכלל לא בטוחה כמה היא יכולה לסמוך על עצמה ועל מה שהיא רואה, כי מאז הסרט הקודם היא נכנסת ויוצאת מאשפוז פסיכיאטרי. בסך הכל מצב מתקבל על הדעת אחרי מה שהיא עברה, ראתה ונגעה בו בסרט הקודם.

חג המולד מביא איתו התכנסות משפחתית, וגם הזדמנות עבור ארט לחזור לפעילות, למצוא קורבנות חדשים ולהציג לנו דרכים נוספות לבתר בני אדם. לא הכל מחדש או מפתיע ברמת היצירתיות, אבל יש כמה סצנות שהולכות רחוק, או עמוק – גם הפעם. בנוסף, ההתייחסות של ארט, שפועל כדמות אילמת אך מלאת הבעה, ממשיכה להחזיק גם את הסרט הזה כשהוא מלהטט על הקו הדק שבין גועל נפש ודוחי קשה, למצחיק מרוב שהוא מוגזם.

כמה הוא מפחיד: תלוי מה הרף שלכן, והאם סוג כזה של אלימות גרפית, גם כשהיא קצת נראית מפלסטיק, גורמת לכם להתכווץ, או לצחקק, או סתם קצת להיגעל. יש מי שלא יצפו כי סוג כזה של תכנים של התענגות סדיסטית לא ברי עיכול בתקופה בה החיים שלנו מתנהלים. ואני אוסיף עוד סייג בהקשר הזה – אין פה חמלה , לא משנה הגיל. אז קחו את זה בחשבון. מה שמפחיד כאן בבסיס מעבר לכך, הוא רמת המחויבות והדטרמיניזם של ארט. הוא כמו מנוע של מסור חשמלי שאי אפשר לכבות. והוא יעשה את מה שהוא עושה, ועוד יעז לצחוק וליהנות מהדרך.
כמה הוא לנשמה: מדובר בתבנית קלאסית של טוב נגד רע, ושל תחושה שאיך אפשר שלא לאבד את זה, כשהזמניות של הכל, כשהארעיות של הכל, מוטחת ככה בפנייך וגם צוחקת לך בפרצוף על הדרך. באותה נשימה, מדובר גם באפשרות לאוורר זעם או כל פיסת תסכול שיש בך, מול כוח שלא עוצר, רק ממשיך ושובר כל טאבו ומתעלל בכל דרך שאפשר.

הלבוי: האדם העקום
Hellboy: the Crooked Man

הסרט הזה עוד זמין באופן ספורדי בכמה בתי קולנוע, בעיקר בהקרנות ליליות. אתייחס בהמשך לסרטי אימה אחרים שעדיין באולמות, אבל הרגשתי שמגיעה התייחסות נפרדת לסרטו של בריאן טיילור (סרטי ״קראנק״, ״גוסט ריידר: רוח הנקמה״ ״אמא ואבא״), לפי תסריט שכתב עם כריסטופר גולדן ומייק מיניולה (היוצר של הלבוי וכותב ומאייר הקומיקס שלו). מדובר בעוד ניסיון להביא לנו גרסה מצולמת של הלבוי: בן כלאיים של שד מגיהינום ואישה, שנראה בהתאם, מנסר את הקרניים שלו על בסיס טיפוח והסתרה קבוע, ומטפל במקרים משונים ועל טבעיים כאילו שזה מה שיפתור לו את בעיות הזהות. תקצר היריעה מלתאר את כל מה שמתרחש בקומיקס, כי מדובר ביריעה שמשתרעת על פני כ-25 שנה, ו-30 אוגדנים, מבלי להחשיב את הסדרות הבנות והמקבילות. באמת קשה לזכור הכל. כן אפשר לומר שהאיש העקום הוא סיפור שעומד בפני עצמו, ולעבד אותו למסך זו החלטה נבונה, כי הוא אמנם נוגע במיתולוגיה של הלבוי, אבל לא נכנס למגוון תתי עלילות ולא מושך בקצוות שונים שיכולים לסבך אותו ולהפוך אותו ליותר ממה שהוא.

העלילה מתרחשת בשנות ה-50 של המאה הקודמת, הלבוי (הפעם ג'ק קסי) ובובי (אדליין רודולף), שחוקרת יחד איתו בצוות, מוצאים את עצמם בקהילה קטנה בהרי האפלצ'ים עם בעיה של מכשפות וטיפוס מפוקפק ודמוני משהו שמכונה "האיש העקום". כי הוא עקום, פיזית, וגם כי הוא לא הכי ישר בעולם, מנטלית. מה שיפה בסרט הזה, ביחס לניסיון הכושל הקודם, הוא שהוא קטן ומכיל את עצמו היטב. בהתאם לעלילה שמצמצמת את הסיפור לאזור אחד, בלי הרבה מסעות בעולם או מחוץ לעיירה, הוא לא מנסה להיות אפי או גדול מהחיים מדי. זה לא אומר שאין בו ממדים רבי משמעות לדמויות המרכזיות. להלבוי יש עניין לא פתור עם מכשפות, מכשפה ספציפית אחת למען דיוק, ולבובי יש עניין לא פתור עם הכוחות שלה ומה היא מסוגלת ולא מסוגלת לעשות. גם הוא וגם היא יתעמתו עם מה שתוקע אותם. אבל הם לא הסיפור כאן.

כמו בעלילה בלשית טיפוסית, הגיבורים עדים להתרחשות, מסייעים לפתור אותה, אבל הם לא בדיוק הכוכבים שלה. זו אולי גם חלק מהסיבה שהסרט מרגיש יותר כמו פיילוט ארוך ומהנה של סדרת טלוויזיה חדשה. אבל זה נסלח כי עדיף סרט נטול יומרות לכבוש את העולם, גם אם יש בו דמות עם כוחות של גיבור על, מאשר סרט שמכוון גבוה מדי ומנסה להיות משהו שהוא לא. יש משהו רגוע יותר, אדיש לכאורה בהלבוי של קסי, והוא נאמן למקור הקומיקסי בגישה ובתגובות שלו, שמצליחות להיות כמו תסיסה מתחת לפני השטח. לא משעממות, לא באמת אדישות, אלא כאלו של מי שראה והכניס אגרוף גדול לכמה דברים. חלקם הגדול לא מהעולם הזה.

כמה הוא מפחיד: יש בו הרבה מרכיבים של אימה, מעכבישים דרך מתים שצצים מקברים, מכשפות ושדים. הם עשויים היטב, אם כי אין המון דם. זה יותר איך שהם נראים, והרעיון שלהם, יותר אווירה, פחות הקפצות או השפרצות. אז אם הפחדות מהסוג הזה יעבדו עליכם – היכונו.
כמה הוא לנשמה: הלבוי הוא המסגרת שלתוכה יצק מיניולה מיתוסים מתרבויות שונות, כדי לספר לנו סיפורים על מהי אנושיות, איך לשמור עליה בפני האסונות והמבחנים הגדולים ביותר שלנו, חיצוניים ופנימיים. אם נשים בצד את הטיפול שלו במכשפות באופן סקסיסטי משהו, בטח לאור העובדה שיש גם מכשפים בתרבות ואפילו בסרט יש אחד כזה בתפקיד די משמעותי, הסרט נאמן לאופן שבו הלבוי נותן לנו חומר למחשבה גם במסגרת צנועה ומצומצמת. מחשבה לגבי מה מגדיר אותנו – מעשי עבר, אשמה, דברים שהתרחשו עוד לפני שנולדנו אבל משויכים אלינו, ועד כמה יש לנו יכולת להשפיע ולעצב את הזהות שלנו.

Milk & Serial
ארוחת בוקר של מחפופים

איתכם הסליחה, הפוסט נכתב בשעה מאוחרת, והתרגום הלא-רשמי שלי לשם הסרט זה הכי קרוב למשהו ששומר גם על המצלול וגם קשור איכשהו לדגני בוקר, ולעניין הסדרתי שמופיע בבירור בשם המקורי. הוא גם די מתאים לעלילה, אם כי היא לא כוללת בהכרח פוקוס על ארוחת בוקר. מצד שני, היא לא כוללת גם פוקוס על דגני בוקר. בכל אופן, מדובר בעוד סרט עצמאי, שזמין לצפייה ביוטיוב. הוא באורך הקצרצר של שעה ושתי דקות, פאונד פוטאג' שנעשה בתקציב של 800 דולרים בלבד – והוא מבדר, רווי טוויסטים, הומור אכזרי ומפתיע באפקטיביות שלו.

נכון לעכשיו יש לו כ-1.1 מיליון צפיות, וביים וכתב אותו קורי בייקר, שגם משחק יחד עם קופר טומלינסון. השניים מגלמים שני חברים, יוטיוברים מצליחים בזכות ערוץ מתיחות קיצוניות שהם עושים בין היתר זה לזה. לכבוד יום ההולדת של מילק (בייקר), סבן (טומלינסון) מחליט להפיק מתיחה שתתעלה על האחרות. הוא כמובן מתעד הכל, וכך גם מילק. חלק מהחומרים מתועדים כששניהם יודעים, חלק כשרק אחד מהם מודע לכך. אנחנו מקבלים הכל ערוך לאחר שהמצב הסתבך והשתבש באופן קיצוני, ונהנים מפערי המידע בין הדמויות, ומחלקים חסרים פה ושם שמאפשרים לנו לנחש או לתהות מה עומד לקרות או מה באמת קרה, עד שמספקים לנו תשובה.

במציאות, השניים באמת חברים, יוטיוברים מצליחים שאחראים לערוץ (וטיקטוק ואינסטגרם) עם מערכונים ומתיחות, שבו גם הסרט הזה זמין. הגימיק המטא-נרטיבי מוסיף לתחושת האמינות והופך את הגסות של החומרים וההפקה לפיצ'ר במקום לאילוץ תקציבי. וזו כבר עשייה חכמה. יש סיכוי שתנחשו כל מיני דברים עד שיחלפו השעה (ושתי הדקות!), ומדובר בשתי דמויות מרכזיות שלא עושות חשק לחבב אף אחת מהן. ועדיין, יש כאן סרט אימה קומי, פצפון, ויעיל.

כמה הוא מפחיד: היו לו כמה רגעים, ויש פרטים שנחשפים שפתאום מייצרים עוד נדבך קצת יותר רציני מבחינת דאגה וחלחלה. אבל רוב הזמן, מדובר יותר בהומור שחור. גם פה שווה לציין שיש עניין עם היעלמות ואנשים שחוששים ליקירים שלהם – אז אם זה יעשה לכם רע, הימנעו.
כמה הוא לנשמה: הוא בעיקר מעורר השראה מבחינת עצם הקיום והעשייה שלו. אין ספק שגם פה מדובר בהשקעה אדירה של זמן, ובצוות שעובד בלעשות סרטים וללמוד את המקצוע תוך כדי עשייה במשך שנים. יש כאן עוד דרך, עוד גישה להפקה, שקצת יותר נגישה היום. לגבי הסרט עצמו, הוא טוב ליום שבו לא תרצו לסמוך על אף אחד. או שתרצו משהו שיאפשר לכם לסלוד ולזלזל קצת במין האנושי.

לקט הפחדות לצפייה בבתי הקולנוע

סמייל 2

צאי מזה – הסרט רווי אזהרות הטריגר של זואי קרביץ עדיין מציג. דעותינו בסריטה חלוקות, אני כנראה מי שהכי נהנתה ממנו. "נהנתה" זו מילה בעייתית בהקשר של התכנים שבהם הוא עוסק. זו גם אחת הבעיות המרכזיות שלו, עם טון לא אחיד שמייצר תחושה של מסיבה שלא נגמרת, פשוטו כמשמעו, מחד, ואז זוועות של טראומה מתמשכת מצד שני. בעיניי הוא יושב על מסורת ארוכה של סרטים טראשיים שזה חלק מהקטע שלהם, ולכן אפשר להיות סלחניות אליו.

סמייל 2 – מי סלחנית, אני סלחנית? לא לגבי סרט ההמשך של פארקר פין על מישהי שרואה משהו כל כך מזוויע, כל כך מחריד, כל כך לא לעניין שבן אדם אחר עושה לעצמו, שכל תפיסת המציאות שלה הולכת לפח, חיוך מקריפ אחרי חיוך מקריפ. הפעם המסגרת העלילתית של הסרט גדולה וזוהרת יותר, עם זמרת פופ שסובלת ומאבדת אחיזה במציאות, שיר אחרי שיר. סקירה מתוסכלת ומפורטת – כאן. לטובתו ייאמר שכן יש בו הקפצות לרוב, אבל זה רוב מה שיש בו.

אל תוציא מילה – הוצאתי הרבה מילים, כמעט כולן חיוביות ומופתעות. מחאתי כפיים בהקרנה לעיבוד המחודש, הקליל והמבדר של ג'יימס ווטקינס למקור היומרני על משפחה מאופקת שפוגשת משפחה מחופפת ואיך כל זה הופך לסרט קרינג' ואז לסרט אימה. לא מדובר בסוגה עילית, אבל גם לא מדובר בסרט שמתאמץ להיות כזה. יש בו משחק מעולה, רגעים קיצוניים באכזריות האנושית שלהם – לאו דווקא באלימות פיזית, רגעי תמיהה בקטע משועשע וטראש מודע לעצמו.

רווק מספר 3 – טרם הספקתי לצפות באנה קנדריק מככבת ומביימת בו זמנית. הביקורות, אם נשפוט בזהירות מסיבוב גוגל מהיר, נראות חיוביות. הסיפור שמבוסס על מקרה אמיתי שבו אישה עם שאיפות להפוך לכוכבת מוצאת את עצמה בשעשועון היכרויות גדול בטלוויזיה – יחד עם רוצח סדרתי. הטיפול בנושא אמור לתת לנו משהו מעבר לעוד הצצה פרטנית להתנהלות של רוצח סדרתי. אמור להיות כאן ערך מוסף, לפחות לפי הצהרת הכוונות של התסריטאי איאן מקאליסטר מקדונלד, שמתייחס לתסריט כאל אפשרות לדון לאו דווקא ברוצח בהשתאות, אלא גם בסביבה שלו ובאווירה התרבותית שקשורה למהלך העניינים. חוץ מזה – קנדריק סיפרה שברגע שהיא הבינה שהסרט הולך לעשות כסף – הוא נרכש על ידי נטפליקס וזמין בה בארה"ב, אצלנו הוא עדיין בקולנוע – היא החליטה לתרום את כל המשכורת שלה לשני ארגונים שמסייעים לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, התעללות ותקיפה פיזית.

מיליון עוקבים – אין לדעת אם הסרט הזה הוא פנינה חבויה, כי אף אחד מאיתנו לא צפה בו, ואורון לא נשמע נלהב כשהתייחס אליו עם יציאתו. אין עליו כמעט שום סיקור בחוץ, ובלטרבוקסד יש שתי ביקורות מחבבות, אחת מהן בספרדית, והיתר, ובכן, לא.

אימה ונשמה בפסטיבל הגאה TLVFest

פסטיבל הקולנוע הגאה נפתח היום, ב-31.10, ויש בו כמה סרטי אימה. אם תראו רק אחד – לכו ל"יופי מסוכן". זוכה פרס התסריט בפסטיבל קאן, עם דמי מור מול מרגרט קוואלי בהזיה אנטי-הוליוודית נוצצת ומטורללת ואני לא רוצה לספר עוד, פשוט תראו אותו. אם תאהבו – נהדר. אם לא תאהבו – עדיין מדובר בחוויה שלא תשכחו מהר.

חוץ ממנו יש בפסטיבל הזמנות לצפות על מסך גדול ב"הגוף של ג'ניפר" שחוגג 15 שנה ויגיע עם הקדמה קצרה של גילי פורת (מהפודקאסט "טראשטוק" ועוד שלל מעללים קולנועיים) על הקוויריות שלו. בנוסף, סיפרו לי על ״Haze״, סרט חדש של מתיו פייפר, והובטח שמדובר בדיוקן אפל על גבר במסע לחיפוש תשובות שקשורות בעבר בעייתי. חוץ מזה יש סרט יגוסלבי בשם ״The Life and Death of a Porno Gang״ ושני סרטים שמשלבים פורנו ואימה במיקס הסרטים הקצרים.

החיבור בין קוויריות לאימה הוא משהו ברור ונהדר – תחושת קהילה של מנודים, תחושה של אחרות והרבה פחדים לגבי הדחקה, זהות ועוד. קצרה היריעה, אבל זה גם טיבם של הסרטים עצמם והמבנה שלהם ושל האופן שבו דמויות פועלות שהרבה פעמים מטשטש גבולות מגדר ונטייה מינית או מתעמת עם ההגדרות הנוקשות. וכך כל נגיעה של אימה בפסטיבל הקולנוע הגאה היא עוד סיבה למסיבה. ויש גם פוסט המלצות מלא של עופר ואורון.

יופי מסוכן

סרטי סטרימינג: בעיקר (אבל לא רק) אזהרות

לא לזוז (Don't Move) | נטפליקס
סרט בהפקת סאם ריימי חייב להיות מעניין, ובטוח יתפתח בקצב מסחרר, גם אם הגיבורה שלו היא אישה (קלאסי אסביל) שמבלה את רובו משותקת, בגלל גבר (פין וויטרוק) עם כוונות זדוניות. ובכן, לא, הוא לא חייב. הוא יכול להיות די תקוע, ולהתקדם בצורה שמעט חוזרת על עצמה ובעיקר מזדחלת. גם לא נדבקתי לכיסא מהסרט שביימו אדם שינדלר ובריאן נטו, לא ממתח או אימה, יותר משעמום. הנושא מסקרן, כי יש כאן שני אנשים שהמוות מעסיק אותם – היא רוצה להתאבד בתחילת הסרט, לא יכולה להכיל אובדן עצום, והוא חווה אובדן משל עצמו אבל לקח את זה לכיוון יותר מזיק לאחרים. אבל התהליך שהגיבורה עוברת לא משכנע, ולמרות ניסיון לייצר סיטואציות מותחות וחכמות בגלל שהיא בקושי יכולה לזוז או לתקשר עם הסביבה, זה לא ממש עובד. חלק מהבחירות שלה ושלו מעוררות הרמת גבה, והם לא כתובים באופן שמחזיק מתח כמו שצריך.

לעצור את הנשימה (Hold Your Breath) | דיסני+
לא הייתי עוצרת את נשימתי, בתרגום קלוקל מאנגלית. אל תתנו לשם שרה פולסון להטעות, כי עם כל הכבוד לכישורי המשחק שלה, ולרעיון של שימוש בסופות חול באוקלהומה של שנות ה-30 כרקע לסרט אימה, התוצאה מבולגנת כל כך. סרט שכאילו מנסה להיות כמה סרטים שונים, לא מחליט, ולכן לא עובד. הוא עוסק באמא לילדות שגם מתמודדת עם אובדן, גם עם בדידות, וגם לא בטוחה אם מה שמדאיג אותה הוא החול עצמו שעלול לגרום לחולי ולא רק ללכלוך ולצורך לטאטא את הבית מיליון פעמים ביום, אלא איזו ישות מחרידה שאורבת ומחלחלת דרכו. אלא אם כן קוראים לך אנאקין סקייווקר, אני לא חושבת שהסרט הזה יפחיד במיוחד.

מר קרוקט (Mr. Crocket) | דיסני+
אחרי שאכלתי הרבה אבק, התנחמתי בסרט כל כך מטופש, שמדי פעם הוא עובד או לפחות מבדר. מר קרוקט הוא מנחה תכנית טלוויזיה לילדים. כזו שנשארה בכמה עותקים מסתוריים על קלטות וידאו. הסרט מתרחש בעיר שבה לאנשים עוד יש מקלטי וידאו, איכשהו. וכאשר יש ילדים שסובלים מהורים מתעללים או מזניחים – מר קרוקט מגיח מן המסך, ומלמד את ההורים לקח רצחני. בדרך הוא גם לוקח את הילדים אליו, לתכנית הטלוויזיה הנצחית. ובזמן שיש כמה הורים בסרט שאכן עדיף היה שייקחו להם את הילדים (ואולי לא יחסלו אותם אבל כן יענישו), העניינים מסתבכים כשמר קרוקט מגיע אל ילד שאמא שלו בסך הכל, נחשו מה, נכון, מתמודדת עם אובדן! ואולי לא האם המושלמת, אבל לא מדובר בהתעללות או הזנחה. רק במישהי עייפה ועצובה שיכולה לקבל קצת עזרה. המשחק זז בין אמין למופרך, האפקטים הגוריים די מלאכותיים, אבל הסרט כולו מתנהל באופן מוגזם, מטופש וצעקני אז זה זניח. יש כמה סצנות של עיצוב בובות שיכול לספק חומר נאה לסיוטים. אם תתעלמו מכך שהעלילה מגושמת, ושהכל חורק, יש בו כמה רגעים לא רעים.

בהערה אציין שגם לנטפליקס וגם לדיסני+ יש עוד מבחר גדול של סרטי אימה, חלקם מעולים, אם עוד לא ראיתם אותם. הם שם, בין כל מיני נפילות מעייפות, לדיסני+ אפילו הכנתי מדריך בזמנו. על ההיצע המתחדש של נטפליקס אנחנו כותבים כל הזמן, כולל מוקדם יותר החודש.

המבחר האקלקטי של Tubi

טובי הוא שירות סטרימינג חינמי שכולל פרסומות, אם כי אציין שאני צופה דרכו לפחות שנתיים ועד כה קפצה לי פרסומת בודדת אחת. כך בישראל. יש בו כמויות אדירות של סרטים, ובין ים הכותרים שנשמעים כמו חיקוי ל״שרקנדו״, אם תצללו אל מבחר סרטי האימה תמצאו גם פנינים של ממש. חלק קלאסיקות, ג'יאלו ופה ושם יש הפתעות יותר עדכניות. מה למשל?

"נוספרטו" הקלאסי מחד, ו"Slumber party massacre" הסלאשר הטראשי מאידך, או "בלאקולה" – הגרסה עם הקאסט השחור לסיפור הערפד הנודע. וגם: "נשות סטפפורד" (הגרסה המקורית), "המציצן", "House on Haunted Hill" – כל אלו עדיין עובדים בצפייה עכשווית. ובחדשים יותר יש את  ״HEll House LLC״ ו"The Taking of Deborah Logan", שניהם סרטי פאונד פוטאג' טובים, את סרט האונס-נקמה "אמריקן מארי" מ-2012 ואלו רק קומץ. אוסיף לנו בהדרגה עוד אזכורים של סרטים ראויים משם במדורים הבאים.

ההשתלטות על דבורה לוגן