פסטיבל הקולנוע הגאה 2024: מדריך והמלצות

הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה, או TLVFest כפי שהוא נודע באנגלית, הוא אחד מאירועי התרבות הראשונים שנפגע מהשבעה באוקטובר. הוא גם היה מהראשונים להתאושש, באותו דצמבר 2023 אליו נדחקו יחדיו המון אירועי קולנוע, ביניהם התבלט הפסטיבל שכבר נהפך מצעיר ובועט לוותיק אך עדיין מאתגר מוסכמות. המהדורה הנוכחית שלו, ה-19 במספר, היא בעצם השנייה שנערכת בזמן מלחמת עזה, במציאות הבלתי אפשרית אותה כולנו עדיין מקיימות ומקיימים. זה לא עצר את המייסד והמנהל האמנותי, יאיר הוכנר, או את הצוות המסור שלו מלהרים עוד תוכניה גדושה בסרטים מדוברים ומסקרנים, עבור הפסטיבל שיתקיים בין ה-31 באוקטובר וה-10 בנובמבר בסינמטק תל אביב ובסביבתו. תוכניה שמומלץ לבדוק במלואה באתר הפסטיבל כי אין לנו סיכוי להקיף אותה במלואה, רק להדגיש פה ושם מה שנראה לנו.

בשנה שעברה עופר היה אחראי לפוסט ההמלצות הקבוע שלנו, השנה אורון מצטרף אליו בקטנה, בעיקר לטובת ההקדמה וצמד סרטים מפסטיבל קאן שטרם נחשפו בדרך אחרת ושעדיין לא כתבנו עליהם. הכוונה לבכורות מקומיות ובמקרה שיוזכרו סרטים שכן כתבנו עליהם, הלינק יוביל למועד ולאירוע הרלוונטיים. התוכניה עמוסה כתמיד על אף הקשיים המוגברים של תקופת המלחמה וחרמות בינלאומיים אפילו על אירוע שוחר שלום ומלא קבלה והכלה כמו הפסטיבל הגאה, מה שאומר עשרות סרטים חדשים, המוני קצרים וגם מלא הזדמנויות לצפות גם בסרטים ותיקים יותר. מכיוון שכך, הכי נכון לפי דעתנו היה לחלק את הפוסט למדריך (מקוצר ולא ממצה), למטרת התחלת שיטוט בנבכי ההיצע ואזכור בלבד של סרטים בולטים, ולמקבץ ההמלצות שלנו לפי כותב. אנחנו מקווים לסקר כמה שניתן גם בזמן הפסטיבל עצמו, אז ניפגש בסינמטק.

מדריך מקוצר

״טרופיקנה״

בשל כמות הסרטים המסחררת והמגוון המפתיע כתמיד של נושאים שנכנסים תחת דגל הגאווה, הכי נכון יהיה ללכת עם המסגרות השונות שמרכיבות פסטיבל קולנוע אחד מגוון. ראוי לציין שסרטים רבים יוצגו בליווי פאנלים או אירועים נלווים שקצרה היריעה מלפרט, וראוי גם להתחיל עם סרט הפתיחה – ״היפהפייה מעזה״, סרטה של יולנד זאוברמן, הישר מפסטיבל קאן. הבמאית ואורחת הפסטיבל גם תזכה למיני-מחווה, עת יוקרנו סרטיה הקודמים ״M״ ו״האם הייתם שוכבים עם ערבי?״. עוד מסגרת מיוחדת תורכב משלושה סרטים סרביים (״חייה ומותה של כנופיית פורנו״, ״ישבן משיש״, ״סרט חם״) ורטרוספקטיבה לעמוס גוטמן, כולל הקרנת ״טאבו״ התיעודי החדש והקרנת כל סרטיו, אפילו ״סיפורי בדים״ הקצר והגנוז. מן הקולנוע הישראלי מגיע גם סרט הנעילה בבכורה עולמית, ״העקידה״ של אייל קנטור ויואב קרן (״קבלו אותי״), וכן הזדמנות נוספת לצפות בסרטים חדשים כמו ״דה-האן: קול מחוץ לזמן״ של צבי לנזמן, ״ספיר״ של לירן עצמור, או ״טרופיקנה״ של עומר טובי. הפסטיבל גם יחגוג ימי הולדת עגולים לסרטים להט״בקיים ותיקים וייתן במה לקולנוע ישראלי קצר בשלל מקבצים.

מההיצע הבינלאומי, שווה לציין כמה מן הסרטים המדוברים בעולם השנה. בין אם זה ״שלושה קילומטרים מסוף העולם״ הרומני שהחל את דרכו בקאן, ״יהיה טוב״ של ריי יונג שגם עליו המלצנו בפסטיבל ירושלים, או דרמת הכלא ״סינג סינג״ עם קולמן דומינגו שכולם מנבאים לו עוד מועמדות לאוסקר, לכל הפחות. כמה סרטים מגיעים מסוף השנתון הקודם בעולם הפסטיבלים, למשל ״אישה…״ מוונציה 2023. מבין אלה שעוד לא ראינו, מסקרנים במיוחד ״חלומה של סולטנה״, סרט אנימציה זולל פרסים מאת איזבל הרגרה המדמיינת אוטופיה פמיניסטית דרך כתביה של ביגום רוקייה, ״צ׳אק צ׳אק בייבי״ של ג׳ניס פיו שמוגדר כמיוזיקל לסבי מרומם רוח על רקע מפעל עופות בצפון ויילס, וגם ״מה שלא נאמר״ של אורח הפסטיבל ג׳רמי בוריסון על נער דתי היוצא מהארון וחושד כי גם סביו הסתירו סודות דומים. על חלק קטן אך מייצג מן ההיצע הבינלאומי בחרנו להרחיב בחלק הארי של פוסט ההמלצות.

לבסוף, אי אפשר בלי קלאסיקות. גם במשבצת זו הפסטיבל הגאה בחר להפריז באופן הכי חיובי של המילה. כלומר, יוקרנו סרטים שזהו רשמית מעמדם, כמו ״הכל אודות אמא״ של אלמודובר, ״אד ווד״ של טים ברטון או ״עור מסתורי״ של גרג אראקי, אבל גם סרטים הרבה פחות ותיקים. למשל ״הגוף של ג׳ניפר״, ״המועדפת״, ״קרב המינים״, ״העיניים של תמי פיי״ שבעצם מעולם לא הוקרן רשמית בישראל עד כה. כמו כן תינתן הזדמנות נוספת לצפות בסרטים שהופצו על ידי הפסטיבל הגאה בשנה-שנתיים האחרונות, בין אם ״סרט בנות״, ״שלושה לילות בשבוע״ או ״כולנו זרים״ הבולט באיכותו. זה בעצם משיב אותנו חזרה אל כמה סרטים שרצינו להדגיש במיוחד בתוכניה, וטרם כתבנו עליהם כאן בסריטה. הלינק בשם כל סרט יוביל לעמוד שלו באתר הפסטיבל, ובסוף כל טקסט קצר-יחסית (אלינו) יופיע בסוגריים שם הכותב.

אמיליה פרז
Emilia Perez

איך בכלל מתחילים לתאר את הסרט הזה של ז׳אק אודיאר, זיקוקין די-נור של קולנוע מערבל ז׳אנרים כמו שרק הבמאי הצרפתי יודע לרקוח? מלודרמת פשע מוזיקלית וטרנסקסואלית זו הגדרה קולעת, אבל היא לא מתחילה לתאר את אופני ההתכה השונים של הסגנונות הקולנועיים המרכיבים את היצירה. כשזה עובד, הניצוצות על המסך הבעירו את ליבי ולא האמנתי למראה עיניי או למשמע אוזניי. כשזה מקרטע, וקשה לומר שהסרט הוא הצלחה מוחלטת בכל דקותיו, זה מאוד משונה לצפייה אבל גם מאוד נסלח בגלל היומרה וטוּב הלב. או לפחות תורם לפוטנציאל הפולחני שמגיע אפוי בתוך הסרט עוד בשלב הבלילה, אבל מתפרץ החוצה בשלל צבעים בזכות מקבץ הופעות המשחק.
הזכייה המשותפת של ארבע שחקניות שאזכיר בהמשך בפסטיבל קאן, בנוסף לפרס חבר השופטים לבמאי, אפילו לא מתחילה לתאר עד כמה הסרט הזה חייב להפוך לקאלט של הקרנות פעילות. הלוואי שזה יתחיל כבר בפסטיבל הגאה, ובהמשך אולי יעלה מופע הדראג ״עמליה פרץ״ בהשראת הגיבורות (כל הקרדיט לאור סיגולי שהמציא את השם העברי הלא-רשמי עוד בקאן).

גם אם אתאר את העלילה לא ממש תאמינו לי או תבינו איך זה מתגבש לסרט קוהרנטי אחד, אבל הנה זה בא. זואי סלדנה, בהופעה הטובה בקריירה שלה (מי ידע שהיא יכולה לשיר? לרקוד? לשחק?), מגלמת עורכת דין שנמאס לה לעבוד אצל המושחתים. היא תתגעגע לחייה הקודמים כאשר היא נחטפת בידי ראש קרטל סמים מקסיקני, המבקש ממנה לעזור לו להגשים את חלומו – לנטוש את חיי הפשע ולחיות כאישה ששמה כשם הסרט. ההתאמה המגדרית אינה בריחה מהחוק אלא חלום חיים כמוס, כך הוא מספר לאשת סודו החדשה. בשלב הזה אנחנו בתל-אביב משום מה, ואחרי שדוקטור מארק איווניר מזמר על וגינופלסטיקה ואמיליה פרז (קרלה סופיה גסקון בהופעת פריצה) מתעוררת אל מול מערכון של שאולי ואירנה – אני חושב שאיבדתי את ההכרה.
אבל זה עוד השלב הסביר של הסרט, לפני שסלינה גומז שבה ומגיחה בתור האישה הננטשת של ברון הסמים, ואדריאנה פז מבליחה בתור אופציה רומנטית. מסוג הסרטים שצריך לראות כדי להאמין ואז לדון עליהם, לפני שדנים אותם – לכף זכות. רצוי לעשות זאת ברחבת הסינמטק ובנפנופי ידיים וקפיצות במקום תוך כדי חזרה על שורות דיאלוג כמו ״אני כל-כך מתגעגעת אליך שכואב לי הפאקינג כוס״.
(אורון שמיר)

בדיחות עצובות
Sad Jokes

הבמאי פביאן שטום מגלם את התפקיד הראשי בסרט הקומי-דרמטי הזה, על במאי שידוע בסרטי דרמה ומנסה לעבור לביים קומדיה, אולי אפילו עם קטעי סלפסטיק. המימד הרפלקסיבי בה לידי ביטוי גם בכך שהשפה הקולנועית של הסרט היא כזו השמורה לסרטי "איכות" כבדים: שוטים ארוכים נטולי תנועה, במצלמה או בתוך הפריים. העלילה עצמה כוללת גם קשיים בחיים, אבל גם קטעים מגוחכים במתכוון, כמו יד שנתקעת במכונה אוטומטית למכירת ממתקים. בתחום הקושי, הבמאי מגדל ילד בזוגיות משותפת עם חברה טובה, שמתמודדת עם דיכאון קליני וצריכה להתאשפז. בחייו הפרטיים הוא עדיין לא נכנס לקשר רומנטי חדש, שלוש שנים אחרי הפרידה מבן הזוג.

חלק מן הבדיחות בסרט מאולצות או צפויות מדי, אבל יש מקומות בהם שטום מצליח להפתיע הן בהומור והן בדרמה, לפעמים בו זמנית. אחד מן השיאים הוא חגיגה לכבוד סרט קודם שלו, שמייצרת מתיחות בין שתי הכוכבות, שפצחו ברומן במהלך הצילומים. שיאים אחרים הם רגשיים יותר ומתרחשים לקראת הסיום, בו הסרט לא זונח לחלוטין את הקלילות, אבל נותן זמן למבט על המצב הרגשי של מספר דמויות. בסופו של דבר, הסרט נשען על האישיות של השחקן הראשי שהוא גם הבמאי, שאינו מפחד לא לקחת את הדימוי שלו כשחקן יותר מדי ברצינות. האישיות שלו מספיק כובשת על מנת לגרום לסרט לעבוד, גם עם התסריט לא אחיד ברמתו ומודעות עצמית דרך דמויות שאומרות לו שהתסריט לא מספיק טוב זה לא בדיוק תירוץ או פתרון לכך.
(עופר ליברגל)

גאות
High Tide

לורנזו הוא צעיר ברזילאי שמצא את המקום לו הוא שייך בצפון מזרח ארה"ב. מקום בו הוא יכול להיות מחוץ לארון בלי לחשוש ולקבל תמיכה והאהדה מגברים מבוגרים יותר בקהילה, בעודו מתאושש מפרידה מבן הזוג שבעקבותיו הגיע למקום. בשיחות עם אמו הוא לא חושף את הנטייה המינית שלו ולא את העובדה כי הוא עובד בניקיון ובעבודות מזדמנות אחרות, ולא כרואה חשבון. היא גם מצפה שהוא ישוב לברזיל בסוף הקיץ ועל פניו דומה כי אין לו יותר מדי ברירות: ויזת התייר שלו עומדת להסתיים. בעוד הוא מנסה לנצל את הקשרים שיצר על מנת להשיג אישור עבודה, הוא גם פוגש בחוץ את מוריס – גבר אפריקאי-אמריקאי יפה. הקשר שלהם אמור להיות זמני מראש, אבל הוא מתפתח למשהו עמוק יותר מבחינה רגשית ולהדהוד של שברון לב קודם.

הבמאי מרקו קלוואני יצר סרט עם הרגשה של סרט עצמאי של פעם, בלי הרבה תקציב ועם בנייה של עולם אמין ומבט על כאב של מספר דמויות שיש ביניהן התנגשויות. כולל מצבים בהם לורנזו מזניח אנשים או עבודות שהוא לוקח על עצמו. בניית העולם נוצרת גם דרך צוות שחקנים שכולל יותר פנים מוכרות ממה שניתן, לצפות לצד השחקן הראשי מרקו פיגוסי הברזילאי. מריסה טומיי בעיקר תומכת, אבל ביל ארווין מאוד נוגע ללב בתפקיד משנה מורכב. זהו סרט מלנכולי למדי עם תחושה של סוף הקיץ ונקודת מפנה בחיים של גיבור עני שחי בסביבה האמידה, אם כי הסרט מראה שגם לעשירים יש צרות שיכולות לכאוב. יחד עם זאת, בניית העולם נותרת הדבר המרכזי, גם כאשר דומה שיש התפתחות או מצב של אין ברירה, זהו סרט שנותר עם המבט שלו על מצב די סטטי ופחות מראה שינוי של דמויות.
(עופר ליברגל)

גונדולה
Gondola

ליצור סרט בלי דיאלוג אבל עם סאונד, זו המשימה המאתגרת שהבמאי-תסריטאי וייט הלמר לקח על עצמו. דומה כי חלק מן העניין הוא ויתור על ריאליזם שכן יש הרבה מקומות בהם פשוט היה הגיוני לדבר, ויש כמה מקרים בהם המלאכותיות בולטת מדי. לצד זאת, יש הרבה רגעים בהם הבחירה הזו מייצרת דימויים יפים ומצחיקים.

הסרט מתרחש באזור כפרי הררי בו אנשים וסחורה עוברים בין כפרים סמוכים דרך רכבל עם שני קרונות, ששם הסרט לימד אותי כי הם נקראים ״גונדולה״. בכל מקרה, יש שתיים כאלו והסרט עוקב אחר שתי המפעילות, כאשר התפקיד שלהן הוא לגבות כסף מנוסעים או להעביר את הסחורות (כולל להוציאן החוצה מן הגונדולה בשעת הצורך). אחת מהן ותיקה בתפקיד, אחרת חזרה לאזור ככל הנראה אחרי המוות של אביה שעבד באותו תפקיד.
השתיים מפתחות חברות שהופכת לפלרטוט רומנטי ומוצאות דרכים יצירתיות להעביר את היום ולבצע את העבודה, למרות שהבוס לא מרוצה. דמויות חוזרות אחרות בסרט דווקא מוקסמות מעט מן היחסים ביניהן, אבל יש גם מכשול ברקע. כל זה חביב למדי, אך אולי גם טיפה ארוך מדי בגלל הצורך בסיפור נטול דיאלוג, סגנון שלא כל צופה יתחבר אליו. בסופו של דבר, הסרט לרוב לא מבצע את קפיצת המדרגה מחביב למבריק או בלתי נשכח, למרות שדי קשה להיות נגדו או נגד רוח ההמצאה שהוא מהלל. גם אם לא כל הניסיונות לדימויים בסרט עובדים באותה מידה.
(עופר ליברגל)

המנון לאומי
National Anthem

יש מספר אופציות לא רעות לתיאור הסרט הכי טוב שמוקרן בפסטיבל השנה. הסרט האמריקאי הזה הוא כנראה הבחירה שלי לסרט החדש הכי טוב שזו כנראה ההזדמנות היחידה לראות אותו על מסך גדול בישראל, שכן סביר שלא יוקרן בפסטיבלים אחרים או יופץ מסחרית מעבר להקרנות של הפסטיבל. הבמאי לוק גילפורד, שלפני הסרט הזה ביים בעיקר קליפים, ברא סרט עם קצב משלו ועולם יפהפה המתאר קהילה שהיא שילוב של ניגודים בתפיסה הציבורית של מי שהם לא חלק ממנה. עולם הרודיאו והחיים בחווה נתפשים בארה"ב כדבר גברי מאצ'ואיסטי, והסרט הזה מציג חווה להטב"קית שקשורה לטבע, לסוסים וגם לירידי הרודיאו על שלל מופעי הראווה שלהם. הקהילה הזו נראית כמו הדבר הכי טבעי ומפתה בסרט, שכן אנו צופים בסיפור דרך העיניים של דמות שהייתה עצורה בחייה טרם המפגש עם הקהילה. הוא מאפשר לה, אולי לראשונה, מחשבה כללית על זהות וביטוי אישי.

דילן הוא צעיר שחי עם אם יחידנית לא ממש מתפקדת ואח קטן, שהוא בעצם מהווה את הסמכות הבוגרת השקולה בחייו. אבל לא היה לו ממש זמן להתבגר בעצמו או להיות מודל לחיקוי, שכן הוא צריך לתרום לפרנסת המשפחה בכל דרך. הוא נאסף ליום עבודה יחד עם פועלים שרובם מהגרים, המוכנים לעבוד בשכר נמוך יותר. דילן מוצא את עצמו בחווה שפותחת אותו לראשונה לעולם של הקהילה הגאה, בין היתר דרך התאהבות באישה טרנסית, שהיא גם בת הזוג של הבוס. יש להם מערכת יחסים פתוחה, אבל דומה כי התאהבות של דילן היא אהבה ראשונה שחוצה גבולות רגשיים ולא רק מיניים.

קו עלילה זה מוסיף לסרט מתח דרמטי וגם תחושת סכנה שרק מעצימה את האווירה החושנית הכללית, בסרט שדומה כי יש בו כמיהות שונות בכל פריים מעוצב היטב ולכידה של דמויות על רקע נוף. יש בסרט סצנות מין קצרות, אבל הוא אירוטי בדרכו הרבה יותר ברגעים שהם רק שיחות או חילופי מבטים על רקע הנופים של דרום ארה"ב, כמו מערבון של פעם עם קבלת הקהילה הגאה של ימינו. צ'ארלי פאלמר בתפקיד הראשי נבנה לאט כשחקן בולט בקולנוע האמריקאי ואיב לינדלי טובה מאוד בתפקיד מושא התשוקה שלו. ייתכן ופה ושם קצב התקדמות העלילה נבלם מעט יותר מדי, אבל זה סרט שנשען על דמויות ואווירה ואותי הוא סחף לתוך העולם שלו.
(עופר ליברגל)

יופי מסוכן
The Substance

אין מלכודת גדולה יותר השנה עבורי מאשר כתיבה על סרטה של קוראלי פארז׳ה (״נקמה״). מצד אחד, הוא עומד לככב ברשימת סרטי השנה שלי ולראות אותו בפסטיבל קאן יחד עם קהל מתפתל או צוהל זו כנראה חוויה שאקח איתי אל הנצח. מן העבר השני, מדובר באחד הסרטים הדוחים לצפייה שיצא לי לראות בכל ימי חיי, ברמה של גועל פיזי. לא רק מן האפקטים האורגניים המופרעים, משהו בטריטוריות של ״הזבוב״ אבל יותר מחרידים מבחינתי, אלא גם ברמת התימות. ההצלחה של הבמאית-תסריטאית הצרפתייה בחקר נושאים כמו תיעוב עצמי, מיזוגניה, גילנות, תאוות בשרים או היאחזות נואשת בכל מה שנחשב אנושי והוא בעצם מפלצתי, זעזעה את נפשי הרכה אך למודת סרטי האימה האמנותיים. מבחינתי זו לגמרי מחמאה, ואין לי שום בעיה להגן את הסרט המטורלל הזה. פשוט קשה להמליץ עליו לכל אחד ואחת, לא בלי אזהרות נדרשות.

דמי מור, בהופעת קאמבק מזהירה, מגלמת את הגיבורה. מישהי שעברה מסלול המשלב בין הקריירה של הכוכבת האמיתית לבין שחקניות מייצגות נוספות מהדור שלה או בכלל. מסופר שהיא זוכת אוסקר, לשמה כוכב בשדרות הכוכבים בהוליווד, אבל תהילתה מאחוריה והיא מתפרנסת מהנחיית תוכנית כושר א-לה ג׳יין פונדה באייטיז. מנהל הרשת (דניס קוויד, בהופעה הדוחה בסרט וגם זו מחמאה), מבהיר לה שהיא הגיעה לגיל פרישה מוקדמת ואין מה לעשות בנידון. אולי רק להתפתות לחומר נסיוני שמבטיח לה את הגרסה הטובה ביותר של עצמה. גרסה שנראית צעירה ורעננה כמו מרגרט קוואלי. אבל לחומר, על שמו נקרא הסרט*, יש חוקים שצריך להקפיד עליהם כדי שיפעל באופן מיטבי. וכולנו בני אדם, אנחנו גרועים בשמירה על הכללים ובציות להוראות ומצוינים בבחינת גבולות.

מעבר לחיצי הביקורת הקלים לפענוח על תעשיית הקוסמטיקה והאנטי-אייג׳ינג, ממריחת קרמים ועד הזרקות, החומרים מהם מורכב סרטה של פארז׳ה מרחיבים את לוח המטרה לביקורת חברתית ואף עצמית. בעיניי זה לא פחות סרט על מערכות היחסים הפנימיות שלנו, ללא קשר למגדר, מאשר סרט המציג את ההתעללות שנשים מעבירות את עצמן בהוליווד בשם אידיאלים בלתי אפשריים. כבר קראתי שזה סרט על הנגאובר, במובן של עצמי של הבוקר שכועס על עצמי של היום, ולדעתי זה גם סרט אדיבות פנימית או אפילו דחיינות וקבלת החלטות בחיים דרך המנגנון של הכחשת הרס עצמי אחרי ביצועו. פארז׳ה עוטפת את הפילוסופיה הלא-מבריקה אבל מאוד מעוררת הזדהות הזו, שוב ברמה שאפשר להרגיש בעל הגוף, בעטיפה קולנועית מחרישת אוזניים ומבעירת עיניים. כולל כמה דימויים שלא יצאו לי מהראש עדיין, גם לא חודשים אחרי הצפייה.
(אורון שמיר)
*ואיזה חוסר הבנה מוחלט לקרוא לסרט כזה ״יופי מסוכן״, בלי קשר לחוסר המקוריות. הרי יש לפחות שני סרטים לא מאוד ישנים בשם זה, אחד אפילו ישראלי.

לסביה
Lesvia

הבמאית צלי חדג'ידימיטריו גדלה באי לסבוס, אבל לאורך שנות הילדות וההתבגרות הייתה בארון ולא הכירה נשים אחרות שנמשכות לנשים, או חיות בגלוי עם העדפה הזו. בשנת 1980, נסיעת אוטובוס לכפר ארסוס, מקום לידה אפשרי של המשוררת סאפפו, הפגיש אותה בשלהי גיל ההתבגרות עם תיירות שבאו למקום לחגוג אהבת נשים, במקום ששימש השראה למילה לסבית. אם כי חלק מן התושבות של האי לא ממש אוהבות את המילה וכפי שנראה בסרט, חלקן עד היום טוענת כי אין באמת אלמנטים של אהבת נשים בשירה של סאפפו, כנראה בגלל הנרטיב דרכו למדו אותה בעבר. אבל תופעת התיירות לארסוס צברה תאוצה במהלך שנות ה-80 וה-90, המקום הפך ליותר מנקודה לעלייה לרגל – סוג של מקלט ומקום בו נשים מכל העולם באות לחוות חופש וקבלה.

סרטה של חדג'ידימיטריו מתחיל בסיפורה האישי, אבל רוב הזמן מתמקד בהצגת הסיפור הכללי של המקום והשינויים שהוא עבר כאתר תיירות המקבל יותר ויותר את האופי הייחודי, בדרך שמטבע הדברים איבדה מעט מן הקסם עם השנים ונמצאת כיום בנקודה השונה. לב הסרט הוא ראיונות עם הנשים שפקדו את המקום לאורך השנים, לצד כמה תושבים מקומיים שכאמור לא תמיד נהנו מתשומת הלב לכפר הקטן, כמו גם צילומים של המקום כיום – עדיין יעד תיירותי וסמל, אבל באופן שונה כאשר יש יותר מקומות בעולם בהם ניתן להיות בגלוי מחוץ לארון. אין בסרט עשייה קולנועית מבריקה, אבל הוא מספק את המידע באופן יעיל ומצליח לרגש דרך מעט הגישה לסיפור האישי של הבמאית ולעתים גם של חלק מן המרואיינות.
(עופר ליברגל)

רסיסים של סיפור אהבה
Fragments of a Life Loved

קלואה בארו שומרת על ארכיון של חייה: קלטות וידאו שצילמה ומכתבים מתעדים את כל מערכות היחסים שלה, החל מן החבר הראשון בתיכון ומשם לסדרה ארוכה של קשרים, בעיקר עם נשים אבל לא רק. לצורך הסרט הזה, היא לא רק חוזרת לקלטות ולמכתבים, אלא בעיקר משלבת עם אותן בנות (ובני) זוג, שמצולמים לא בפניה, וחושפים את הצדדים האוהבים וגם הפחות יפים של הקשר. חלק נשארו עמה ביחסים טובים לאורך עשורים, בחלק מן המקרים הפרידה הייתה כואבת והתמונה שעולה לגבי יוצרת הסרט רחוקה מלהיות מחמיאה בלבד. אבל מבט על תקופה ארוכה של שנים וכמה מערכות יחסים חושף לא רק דיוקן של אישה אחת, אלא גם של דור של אירופאים חובבי אמנות (אחת מבנות הזוג היא במאית הקולנוע רבקה זלוטובסקי והיא לא היחידה שהיא חלק מתעשיית הקולנוע) החל משנות התשעים, בפאריז וברומא.

הדיוקן הזה גם מראה כי לפחות אז, יציאה מהארון לא הייתה דבר מובן מאילו גם בתוך הבוהמה ובין היתר ייתכן חלק מן הפגיעה בבנות הזוג נעשתה בגלל הצורך להסתיר את זה לפחות חלקית. להבדיל, יש האשמה כלפי הבמאית שהיא לא הצטיינה באמירת אמת. היא אמנם יוצרת את הסרט, אבל לא מגיבה לדברים שנאמרים עליה, מעבר לקטעי וידאו מן העבר המראים שאיפה להעניק אהבה, שאיפה שהיא כנראה לא תמיד הצליחה להביא לידי ביטוי. דרך אחרת לראות את הסרט תהיה מבט מגיל מבוגר על מערכות יחסים שהם ברובן המכריע בגיל צעיר, או אפילו צעיר מאוד. גיל של התנסות וטעויות, לא רק מבחינת העדפה מינית, אלא מבחינת הדרך לתקשר עם בני אדם ולמצוא את המקום בעולם. זה דיוקן שנבנה בהדרגה אבל די פשוט להתחבר ללב הרגשי שלו, למרות שהשפה החזותית היא בסופו של דבר די פשוטה ויש תחושה מסוימת של חזרה על דברים. עדיין, זו יצירה מעניינת של קולנוע תיעודי שמנסה לשאוף לאמת מתוך הבנה כי לא ניתן באמת לשקף אותה.
(עופר ליברגל)