“סמייל 2", סקירה 

הימים הם ימי אוקטובר, שאמור להיות חודש טוב לצפייה בסרטי אימה כמיטב המסורת, הרבה לפני שאנחנו התחלנו למנות את הימים במאות לסיוט שהחיים שלנו מתנהלים בו. ובעודי מלקטת את כל מה שאצליח לתפוס בין מחויבויות החיים, הגיע "סמייל 2" (Smile 2), שיצא אצלנו להפצה מסחרית. ההמשך של פארקר פין, אותו במאי ותסריטאי של הסרט הראשון מלפני שנתיים בקושי, למסיבת ההפחדות של הסרט הקודם היא אירוע משמח בפני עצמו. עוד דוגמה להצלחה של סרט אימה קטן יחסית (התקציב גם כאן מוערך ב-28 מיליון דולרים, מיליונים בודדים מעל הסרט הראשון, וכבר חצה את ה-56 מיליון בהכנסות), על פי תסריט מקורי – שמבוסס על סרט קצר של אותו היוצר מ-2019: ״Laura hasn’t slept״ שאת כולו אפשר לראות בלינק המצורף.

חשבו על ההצלחה של סרטי "מעורר הביעותים" (תרגום מעולה שהעניק ל-Terrifier אור ב"אימת החודש"), שהחלו כפרויקט עצמאי למדיי וכעת השלישי במותג, סרט חג מולד כמובן, מבתר את המסכים בארצות הברית. ויש גם את "יופי מסוכן" (The Substance) שזכה בפרס התסריט בקאן, שאי אפשר לחוש כלפיו אדישות, לטוב או לרע – תלוי את מי תשאלו. חשבו על ההצלחות האלו בתוך ההקשר של קולנוע ז'אנרי שגם ככה רגיל שמתייחסים אליו קצת כאל שוליים ושכולל הרבה שיתופי פעולה, לעומת איך שהקולנוע המיינסטרימי יותר נתפס כיום, עם ריבוי מותגים שנשענים על חומרים קיימים – עיבודים ליצירות ממדיום אחר או עיבודים מחודשים לסרטים שכבר הצליחו, כדי "ללכת על בטוח" באופן שלא מבטיח שום דבר.

לצד שלוש הדוגמאות העדכניות הפרועות למדי, כל אחת בדרכה, יש עוד הרפתקנות ונסיונות ללכת למבחר כיוונים בז'אנר בשנים האחרונות, עיינו ערך סרט כמו "אלימות בטבע שלנו" (In a Violent Nature) שמציג סרטי סלאשרים בצורה שונה מהאופן שבו ראינו אותם עד כה (אלא אם תחשיבו משחקי וידאו כסוג של סרט). או יצירות כמו "כשהרוע אורב" שמתייחסות לדיבוק שדים בצורה חדשה ומחרידה ברעננות דוחה וכואבת. זה לא אומר שאין הרבה חזרתיות גם בתוך הז'אנר, וזה גם לא אומר שהעקרון של "סמייל 2", כמו בקודמו שהציג לנו את חוקי העולם, עד כדי כך מקורי. מכאן אכנס לתיאורים שיהוו ספוילר אם לא צפיתם בסרט הקודם כלל, אז קחו זאת בחשבון. אם עוד לא ראיתם רק את הפרק השני, אתן אזהרה נוספת בהמשך כשאצלול לטריטוריה מחרבת הפתעות.

הרעיון של שד שמשתעשע עם הקרבנות שלו במשך שבעה ימים, גורם להם לאבד אחיזה הדרגתית במציאות עד שהוא מחסל אותם ועובר הלאה לקרבן הבא דרך עדות, כלומר דרך מישהו שצופה במשהו ש"מעביר" את הדבר אליו, מזכיר את סרטי "הצלצול", היפניים והעיבודים האמריקאים שהכירו אותם לקהל חדש.  גם האווירה הקודרת של הסרט הראשון, החקירה העצמאית, והתחושה האל-ביתית – מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד ומתייחס לתחושה שמשהו לא כשורה דווקא בסביבה שאמורה להרגיש בטוחה ורגילה, שהדברים המוכרים זרים פתאום, מנוכרים, נראים אותו הדבר אבל לא בדיוק, לא מספיק כדי להניח את האצבע על כך – מתאימה לשניהם. גם אם ב"סמייל" יש משהו מובחן שנראה לא בסדר. החיוכים המעוותים מהכותרת מבליחים על פרצופים שאמורים היו להיות ידידותיים, הופכים אותם לזרים ומסוכנים בבת אחת, ואיתם את ההקשר שלהם – מקום העבודה, משפחה, בית. אליהם מתלווה התחושה שהקרקע הולכת ונשמטת מתחת לרגלי הגיבורה ושהיא הופכת מבודדת, ומנהלת חקירה כמעט עצמאית בשיתוף חבר מהעבר, שוב, נו, כמו ב״הצלצול״, ושבניסיון שלה לשרוד למרות שהיא מנסה לעשות הכל באופן אחראי והיא פועלת באופן מוסרי ומבקשת שלא להרע לאיש, היא דנה אותו לגורל זהה כשלה.

ההבדל המרכזי הוא שהמנגנון ב"סמייל", מעבר לעניין הטכני שהוא לא כולל צפייה בקלטת מסתורית – הוא גם לא כולל כרטיס יציאה מהקללה או השד, בדמות "הדבקה" מוקדמת של מישהו אחר שיצפה במקומך. האכזריות של "הצלצול" הייתה מפתיעה לקהל שנחשף עד אז לקולנוע אימה הוליוודי ברובו (כמוני) כי לא הייתה בו אפשרות לגאולה עבור הגיבורים. לא היה ניתן לפייס את רוח הרפאים, עוול גדול מספיק כדי לגרום למוות להישאר נוכח, הוא איננו בר פיוס, והוא ימשיך לתסוס ולגבות קורבנות. אין כאן סגירת פינה והשלמה אצילית, רק הישרדות. ב"סמייל" אין אפילו את זה – האכזריות המובנית של המנגנון הנבזי שלו היא כזו שגורמת לך לאבד את השפיות, ובסופו של דבר להתאבד בצורה גרפית ויצירתית, מול זוג עיניים שיחזו בך עושה את זה – וכך השד יעבור לאדם המזועזע הבא, שבתורו יתחרפן ואז יעביר אותו הלאה. אי אפשר לשרוד את זה, גם אם את האדם שהכי היינו רוצים להיות בעדו בעולם, כמו המטפלת מעוררת האמפתיה מהסרט הראשון, שמנסה להתגבר על הטראומות מאמא שלה כדי לנצח את השד. או האקס שלה מהמשטרה שחוזה בה מציתה את עצמה, כשמתברר לנו שהיא נכשלה בכל זאת.

כך סגרנו את "סמייל". ובראיון לפודאקסט האימה המשובח "Colors of the Dark", אמר פין בזמנו אחרי ההצלחה שברור לו שההמשך יצטרך להיות סיפור חדש סביב דמות אחרת, הסיפור של הדמות הראשית בסרט שלו הסתיים. וכך החלה לבעבע הציפייה לסרט החדש. ידענו שיהיה גדול יותר לפחות מבחינת הסיפור – בהתמקד בכוכבת פופ בשם סקיי ריילי (נעמי סקוט) שאף הגדילו לעשות ויצרו לה אתר משלה ומוזיקה שכתבו מפיקים רלוונטיים, כך שהשירים שלה בסרט נשמעים די לגיטימיים ואף סבירים. כשיש לנו דמות שאמורה להיות גדולה מהחיים ותחת עין של המעריצים, מי שמנהלים אותה והתקשורת, זה רק מתבקש שהכל יעלה שלב ברמת הבלגן והבלבול שיתרחש.

אבל לפני שהעולם של סקיי ריילי הולך לקרוס לתוך עצמו, ובעיקר היא לתוך עצמה, הסרט החדש מתחיל שבוע אחרי הראשון, עם הבלש שלמדנו לחבב. הפתיח מספיק רווי פעילות ודם כדי להצדיק אחר כך המשך צפייה בסטרימינג, פתרון חכם לתקציר ואקספוזיציה, וגם עומד כסרטון בפני עצמו – הוא מזכיר לנו את מה שהיינו רוצות לשכוח. קשה עד בלתי אפשרי לנצח את השד או היישות או משה שזה לא יהיה שנראה כמו סליימר מ"מכסחי השדים" אם היו מעצבים אותו בעולם של הלרייזר. הדרך היחידה שהבנו שתעבוד, אולי, עד כה, היא שמי שהוא רודף ימות לפני שהוא עובר הלאה. היות וחברינו האקס הוא לא הדמות הראשית בסרט החדש, תוכלו לנחש איך הולך הניסיון שלו בנושא.

מפה לשם, ועם נקודת הפתיחה הקשה של משהו כמעט בלתי מנוצח, הדיבוק מרובה הלסתות מגיע אל סקיי. היא בדיוק בשלב הקאמבק של חייה ככוכבת ובכלל, אחרי שנה של החלמה, שיקום וגמילה לאחר תאונת דרכים קטלנית – למי שהיה בן הזוג שלה, שחקן (ריי ניקולסון, הבן של ג'ק, שמחייך כמוהו וכנראה לוהק רק לשם הקוריוז כי התפקיד שלו קטן למדי) שנהג ברכב ונהרג במקום, בעודה כלואה לצידו עם רגל שבורה ומדממת ממגוון מקומות. סקיי הפסיקה עם הסמים, היא לא שותה אלכוהול, רק מים בכמויות כאלו שזה מפתיע איך אנשים לא רצים החוצה מהסרט להתרוקן, ושהיא מחזיקה חזרות למסע ההופעות שלה בלי ללכת לשירותים כל רבע שעה.

אמא שלה (רוזמרי דה-וויט) מנהלת אותה בחביבות תקיפה, ולמעט הסביבה המקצועית אין לה עוד אנשים בחיים שלה. היא די לבד. כמה נוח. שילוב של כאבים כרוניים והעובדה שאין אף אחד חוקי שיספק לה משהו חזק מספיק כדי לאפשר לה להמשיך לרקוד ולעבוד על מהלכים מורכבים לקראת החזרה לבמות, היא מתגלגלת אל חבר מפוקפק, שמתנהג יותר רדוף מגדר הרגיל – וגם כאן, בהנחה שראיתם את הסרט הראשון, די ברור לאן זה יוביל. עד כאן, מהלכים ברורים של הנחת יסודות לקראת סרט עם עלילה גדולה יותר, מסובכת יותר מבחינת משבר האמון, כי יש לנו דמות שמתחילה במקום נמוך עם סיכונים גבוהים, כשהיא חייבת להוכיח לכולם, מעצמה וכלה באחרון המעריצים. כולל דרו ברימור שמראיינת אותה בתכנית בוקר, שהיא חזרה, שהיא בשליטה, שהיא מחוברת למציאות, ושאפשר לסמוך עליה שלא תאכזב.

יש לנו גם הבלחות של חייה הקודמים של הגיבורה. תחושת אשמה מלווה אותה כל הסרט, והיא גם מדברת לא מעט על איך היא פגעה באנשים, כמה היא שבורה, ואיך אפילו חברת הילדות שלה (דילן ג'לולה), האדם היחיד בעולם שהיה קרוב אליה, לא מדברת איתה מלפני ליל התאונה. איך אנחנו יודעות? כי הראו לנו צילום מסך של ההתכתבות האחרונה שלהן. זה לא היה מראה יפה. זה הגיע בנוסף להערה שאינה פאסיב אגרסיב בכלל ומלאת הפגנת אמון של אמא של סקיי, שמבהירה שכדאי שהיא תפנה לחברה כדי שזו תתלווה אליה למסע ההופעות. שלא תהיה לבד, היא בטח תסלח לה על הכל.

מה שיפה בכוכבת פופ שחושבת שאנשים מחייכים אליה בצורה מקריפה, הוא שהיא כוכבת פופ. אנשים באמת מחייכים אליה בצורה מקריפה. בכלל, הסרט הולך כאן למקום שאמור להיות חגיגה לסליימר נטול האפידרמיס. סקיי רק צריכה להתחיל להתנהג כאילו שהיא רואה משהו שלא באמת שם כדי שכל מי שמסביבה יחשבו שהיא חוזרת לסורה. מה שיגרום לה לחוש מבודדת יותר, לא להעז לספר מה באמת עובר עליה, ולאבד את השפיות שלה יותר מהר, ובענק. וזה בגדול, מה שהסרט עושה. והוא אפקטיבי ברמה הטכנית של הקפצות מרובות, שנצפו כולל תגובות קוליות במקומות הנכונים באולם מלא.

אבל, וזה אבל גדול, בזמן שיש מקום לסרטים שזה מה שהם בבסיסם, סרטי אימה שהמרכיב המרכזי שלהם הוא להקפיץ אותנו בכיסא כמה שיותר, להבהיל, להגעיל ולהישכח רגע אחרי שיצאנו מהאולם, מינוס פחד קל בחושך אחר כך – הפוטנציאל של סרטי "סמייל", בטח אם תראו את הסרט הקצר עליו הם מבוססים, וכך גם היומרה שלו, כך נראה, הם עם משקל מעבר לכך. ולצד משהו כמו חמש סצנות (וזה לא מעט) שעומדות בפני עצמן כמפחידות ויצירתיות, אם נספור את סצנת הפתיחה, הסרט השני מפספס בשני רבדים משמעותיים.

הראשון, הוא כן מספק לנו מרווח נשימה. בניגוד ל"סמייל", שקיים את הצהרת הכוונות של היוצרים לא לתת לנו תחושת ביטחון כמעט ולו לרגע, כאן לא קיים אותו מתח, אותו חשש שכל רגע משהו יקפוץ על הגיבורה, ישבש אותה, יתגלה ככואב יותר, מפחיד יותר, או "סתם" שובר לב ומחרב נשמה הרבה יותר. כאן, להבדיל, יש מספיק סצנות רגועות וגם כמה מקומות שבהם נוצר חשש מה שהיוצרים התלהבו קצת יותר מדי מכך שהפיקו שירים של ממש לטובת הסרט, או פשוט שחלק ניכר מהתקציב הלך עליהם. אולי לכן החליטו לספק לנו כמה מהם כמעט במלואם, כאילו היינו ב"Trap" של מ. נייט שיאמאלן. הרעיון המוכר של להרגיע אותנו כדי להבהיל אותנו ברור, לא צריך להרדים אותנו בשביל שהוא יעבוד.

בנוסף, אנחנו כבר בסרט השני. קיבלנו תזכורת בהתחלה, ועכשיו אנחנו מוכנים יותר, מושקעות יותר, ואפשר להפתיע ולאתגר אותנו ולהוסיף מידע חדש, אחרת כל מה שנקבל הוא רק הקפצות. המתח לא מחזיק באותה צורה כי הנעלם לא נעלם יותר – ראינו אותו כבר. ובעוד שהנראות של היישות עצמה מזעזעת, סליימר במצב מדיום-רר הוא לא ה-סיבה שהפכה את "סמייל" והעקרון שלו למפחיד קצת מעבר לסתם כיף לרעוד בכיסא. יש כאן מנגנון חסר חמלה כלפי הגיבורה שלו, שמכריח אותה, וזה נכון לשני הסרטים, לצלול ולהתעמת עם השדים הפנימיים הכי גדולים, אם היא רוצה לזכות בסיכוי כלשהו לשרוד – או לפחות לעצור את הדבר הזה שאוכל את השפיות שלה שעה אחרי שעה. הוא מפורר את הקשרים שלה לסביבה, ופורם את תחושת המציאות שלה, אוכל אותה מבפנים עד שלא נשאר ממנה כלום, שום תחושת עצמי מובחנת להיתלות בה ולא לתלות את עצמה, מטאפורית (לא מוחשית. תלייה היא לא מזעזעת מספיק בשביל היישות סביר להניח).

אבל בסרט החדש, אין בחינה מחודשת של החוקים שהגדירו לנו בנושא, ואין באמת חקירת עומק של נפשה של הגיבורה – כי מה שהיא הייתה ועשתה בעבר נמסר לנו ברובו בדיבורים קצרים שלה או של אחרים, וגם כשכבר מגיעה סצנה שאמורה להיות בסיס לכך, היא לא מספקת. ניכר שאין כאן התחייבות לצד כזה או אחר – סקיי לא מספיק איומה בעברה, אבל גם מה שקורה איתה בהווה קצת חוזר על עצמו ולכן לא מספיק מעורר אמפתיה בהווה, מה שתוקע אותנו באמצע, בחזרות על ההתנהלות של הסרט הראשון שכבר הכרנו, בלי לאתגר אותנו, ובלי שיהיה לנו מאוד אכפת ממנה. ועוד קצת על כך אחרי אזהרה נוספת:

-ספוילרים חמורים מפה והלאה-

יש משהו נהדר בפוטנציאל של הדמות של סקיי, כי היא היפוך של הדמות מהסרט הראשון. היא אמורה להיות גדולה מהחיים, והיא כבר נפלה בענק. הטראומות שלה, כל מה שהיישות מתלבשת עליו כדי לפורר אותה לגורמים, הן התנהלויות שלה. לא עשו לה עוול – היא זו שעשתה עוול ופגעה באנשים סביבה. כן, יש כאן גם רקע שיכול להיות מורכב יותר אם היה כתוב יותר מפורט ולעומק כי מדובר בכוכבת על כל המשתמע מכך, עם אמא שמנהלת אותה ולא תמיד ברור אם היא יותר אמא שלה או יותר הסוכנת והמפיקה שלה ובטח עוד כמה תפקידים שבמציאות הם כמה בני אדם. יש כאן ציפיות מהסביבה, התנגשות בין דימוי לאדם שבונה קריירה מהדימוי הזה בגיל צעיר מאוד, הצורך לשמור על עצמך בתוך התהילה (עיינו ערך שיח שלם שמתנהל סביב הנושא הזה ומעורר רגשות סוערים לגבי הזמרת צ'אפל רואן, שהעזה לומר למעריצים שהם לא מכירים אותה באמת, וכן, גם לבטל הופעות לא פעם כדי להרגיש יותר טוב).

כלומר, יש כאן הנחה של נושאים על זיוף, על כאב עמוק ולא מטופל, אבל גם על כל הנזק שסקיי גרמה בשם הכאב הזה. היא דמות שאמורה להיות מורכבת, לא גיבורה שרק התעלתה מעל קשיים, אלא מישהי שבאמת היו לה צדדים אפלים, וקשים. מישהי שבאמת הייתה רעילה, כפי שחברה שלה כתבה לה בהודעה. מישהי שאולי יש סיבה טובה שאין לה חברים וחברות חוץ מהידיד מהתיכון שמוכר לה ויקודין. יכלו לתת לנו פשוט לשנוא אותה, אגב, ולייצר דמות שבאמת אין מה לחבב בה. אבל הסרט לא הולך לשם, הוא מנסה לתת לנו דמות עגולה, שמנסה בכל כוחה להתמודד עם הדבר הזה שנדבק אליה, לו רק לא הייתה כה מבודדת מלכתחילה בגלל מהלכי חייה, הפריבילגיים להחריד כמובן, אבל עדיין, מהלכי חייה שהותירו אותה מבולבלת ומנותקת.

אבל כל זה נשאר כהערות אגביות, או כמונולוגים שמגיעים פה ושם ושופכים עלינו גרסאות שונות של אותם משפטים, במקום להראות לנו עוד דוגמאות להתנהגות הרעילה המדוברת. למעט סצנת תאונת הדרכים, בה סקיי מעצבנת ואכן מציגה התנהלות בלתי נסלחת כשהיא תופסת לחבר שלה את ההגה כי הם רבים על שטויות גנריות של סלבס. אם כבר, זו סצנה שיכולה להטות עוד קצת את הכף לקראת היעדר אכפתיות כלפיה, כי אם לתסריטאי לא חשוב לתת לנו גוונים יותר ייחודיים לדמות המרכזית שאמורה להחזיק את הסרט, למה שיהיה לנו אכפת. מה שמשאיר אותנו עם החברה הכי טובה שלה, שלפחות ניחנה בנאמנות לא ברורה וגם קצת לא אמינה אחרי כל הרעל שהיא ספגה, אבל גם עם חוש הומור ותגובות חינניות לסיטואציות, לצד מה שנראה כמו אכפתיות אמיתית. על הקשר עם האמא אני אפילו לא אתעכב, כי הוא באמת חוזר על עצמו עד לסצנה אחת שבה אמור להיות לנו כואב ולהניח שסקיי עשתה את הבלתי ייעשה, אבל היא מקבלת ביטול קצת אחר כך וכל האפקט הרגשי שלה נמחק.

אם כבר מחיקה, זה מה שהסרט עושה רוב הזמן, וזה מה שמונע ממנו להיות סרט המשך מוצלח. הוא מבסס נבל כל כך חזק, שאין אפילו לתסריט איך להתמודד איתו הפעם, וכך כל מה שיכול לעזור – מקבל טריק כתיבה של ביטול. בן אדם (פיטר ג׳ייקובסון, בתמונה לעיל) שיודע איך אולי אפשר לנצח את הדבר הזה עם דום לב מהיר? מעולה, אבל בשלב כלשהו שום דבר ממה שראינו, בערך חצי סרט, לא קרה, גם לא הביצוע של הפתרון הזה. אמא שאמור להיות לנו אכפת ממנה והבת שלה רוצחת אותה בהתקף פסיכוטי שהוא למעשה היישות? נא, זה לא קרה, זה בחלק הזה של הסרט שכנראה כולו כבר היה בראש שלה.
סצנה שבה היא ממשיכה לדבר שטויות איומות מול קהל מבולבל ואף אחד – לא אמא שלה, לא מי שהזמין אותה לאירוע ולא המנחה – לא תופסים אותה בזמן ומורידים אותה מהבמה, שנגמרת בפיאסקו קורע מצחוק? עזבו, למה שנראה את ההשלכות שלה. מספיק להציג כמה טלפונים שהיא לא עונה להם ומונטאז' שאומר שהיא בצרות, אבל היי אולי גם זה לא קרה. והחברה הכי טובה? נחשו מה, הדמות המעניינת היחידה בסרט לא קיימת. זו הייתה הישות כמעט מההתחלה. ואם זו הייתה היישות מההתחלה, אם סקיי עד כדי כך שבורה – אין כאן באמת מתח. הוא היה מצג שווא כי מדובר במישהי שהפסידה כי מראש לא היה שום סיכוי.

וכל זה מתסכל, כי כל החלקים האלו שמוצגים ואז סוג של מבוטלים, מובילים בצורה מגושמת של "אה, זה כמעט הכל היה סיוט" אל סיום שקצת ציפינו לו, ושהוא בסך הכל מוצלח ביותר. ברמה שנראה שהדבר המרכזי שהיה ליוצרים בראש הוא את חמש הדקות (או כמה זמן שזה לוקח לרסק לעצמך מיקרופון לתוך העין עד המוח, מול המוני מעריצים מתעדים ומשתאים, כולל אמא שלך שלא באמת רצחת?) האחרונות וההשלכות שלהן על המשכים אפשריים. העובדה שהיישות הצליחה להתלבש על מישהי שתתאבד מול לא רק עד אחד, אלא כמות גדולה של אנשים, כולל כמה שבטוח שידרו הכל בלייב, הופכת את סרט ההמשך לכזה עם מנגנון הקפיצה מ"הנוסע השמיני" ל"הנוסע השמיני 2" – יותר. הרבה הרבה יותר. אלא, שה״הרבה יותר״ מגיע כאן רק בסיום, ככה שקיבלנו מילוי לא מכוון לסרט הבא, שיש לקוות שבאמת יספר לנו סיפור חדש.

הבעיה היא, שוב, שיש כאן יישות כל כך חזקה, שלא ברור איך יהיה אפשר להתגבר עליה. לא היה לדמויות כמעט שום סיכוי קודם, כשהיה מדובר בהעברה יחידה. אז מה יוכל לעצור את הדבר הזה עכשיו כשהוא דיבוק ברמה של היסטרייה המונית? אין לדעת, וזה בסדר, זה סיום שקורא לפרק נוסף, אם יהיה – שיפתח את הנושא עוד, או לסוף כי ברור שאין איך לצאת מזה. היות והסרט מצליח בקופות, הגיוני שנקבל עוד פרק. אבל אין שום דרך לדעת אם הוא יצליח גם לספר סיפור עם דמויות קצת יותר מעניינות, ולא סתם יעשה מסיבת דילוגים בכיסא עד לסוף מוצלח. ועם כל רשימת המה שלא עובד ב"סמייל 2", יש גם אפקט של שחיקה אצל מי שצפו בעשרות כותרים, לעומת מי שמגיעים לסרט רעננות. עבורם הוא סרט אימה שעושה את העבודה לסוף הקיץ: מבהיל, מגעיל ומבדר במידה. ובחזרה לתחילת הסקירה – ההצלחה שלו ממשיכה לפתוח דלתות לעוד יצירה חדשה ומקורית, שבונה דורות חדשים של מותגי אימה. ואולי חלקם יצליחו לכתוב גם תסריטים יותר טובים.