פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 5: שנת 1960

בתיאום מושלם עם בואו של עשור חדש, החלו להירשם כמה שינויים בנטיות הלב של האקדמיה האמריקאית לקולנוע, כאלו שבישרו את תקופת המהפכות המיניות וההתעוררות החברתית. עם זאת, זה היה עדיין על אש נמוכה כי הוליווד הייתה תחת צנזורת קוד הייז שנשמה את נשימותיה האחרונות. על הקולנוע הבינלאומי, באופן טבעי, לא חלו החוקים האלו. וכך, יותר מתמיד, נראתה קטגורית הסרט הבינלאומי של 1960 כמו האיד של האקדמיה. התת מודע בו נחשפים ומדוברים דברים שהמיינסטרים האמריקאי לא מורשה לגעת בו, בעיקר אלימות, מיניות ואלימות מינית. די מדהים שלא פחות מארבעה ממועמדי הקטגוריה הבינלאומית באוסקר ה-33, הציבו במרכזם נערה צעירה שעומדת בפני גורל עגום במיוחד, כשקטגורית הסרט הטוב ביותר כללה חמישה נראטיבים גבריים למדי.

1960 הייתה השנה השישית לקטגורית הסרט הבינלאומי (אז "הסרט בשפה זרה"), ובה קרו כמה דברים שלא התרחשו לפני. הראשון, וכנראה המקרי שביניהם, היה שלראשונה כל הסרטים היו בשחור-לבן, בלי אפילו אחד בצבע. זה הסתנכרן היטב עם הניצחון של "הדירה" בפרס הסרט, הזוכה בשחור-לבן היחיד בין "מרטי" (1955) ו"רשימת שינדלר" (1993).
ואם כבר סרטו של המונומנטלי של ספילברג, הנה הדבר שהכי בלט לי: במהלך חמש שנותיה הראשונות של הקטגוריה לשמה התכנסנו היו לא מעט סרטים על תקופת מלחמת העולם השנייה, אבל הפן היהודי מעולם לא היה חלק מהם. והנה, ב-1960, לא פחות משני מועמדים בפרס הבינלאומי התייחסו ישירות לחוויה היהודית בשואה (למעשה, בשניהם גם הסיפור מתחיל בדיוק באותו מהלך). באופן אירוני למדי, זו הייתה גם השנה הראשונה מאז השקת הקטגוריה שבה גרמניה לא הצליחה להיכנס פנימה. אבל אולי זה לא קשור לטינה לאומית, אלא בעיקר כי הגרמנים שלחו את "פאוסט", סוג של הצגה מצולמת שבנוף הקולנוע המסעיר של חילוף העשור כנראה לא עבדה יותר מדי טוב.
עוד סרט בולט שנשלח כנציגות ולא נכנס לחמישייה היה "סתיו מאוחר" של יסוג'ירו אוזו מטעם זוכת העבר יפן (פרסיה הוענקו לה לפני שהקטגוריה הפכה לתחרותית).

גם בלב התעשייה האמריקאית החלו הדברים להיסדק. "הדירה", שעוסק בין היתר באובדנות וניאוף, היה מאוד יוצא דופן ברצף הזוכים לפניו, ובטקס האוסקר ה-33 גם נמצא מקום מכובד לסרטים אלימים כמו "פסיכו". האקדמיה במקביל הגדילה את חיבוקה לקולנוע שאינו דובר אנגלית, ובמסגרת הקטגוריות הכלליות היה אפשר למצוא את "רק בימי חול" של ז'ול דאסן שהיה מועמד לחמישה אוסקרים כולל בימוי, שחקנית ראשית ותסריט מקורי, ואף זכה בפרס השיר המקורי; "הירושימה אהובתי" בפרס התסריט המקורי; ו"מעיין הבתולים" בפרס התלבושות. הוא היה היחיד מהקבוצה הזו שגם נשלח לפרס הסרט הבינלאומי ועשה מהפך גדול.

המועמדים

איטליה – "קאפו" (Kapo)

כמו תמיד סדר המועמדים בפוסט הוא אלפב"תי לפי שם המדינה, אז צריכים לפתוח עם איטליה, למרות שבמקרה הספציפי הזה לגמרי הייתי שומר אותו לסוף כי יש פה הרבה מה לפרוק. אבל אין מה לעשות, חוקי הפורמט.
שש שנים לפני שהיה מועמד לאוסקר הכללי בזכות "הקרב על אלג'יר", ביים ג'ילו פונטקורבו את סרטו השלישי באורך מלא, "קאפו", שבכורתו הייתה בפסטיבל ונציה, וכבר אז הוכיח שהוא יכול להתמודד עם הרבה רבדים באופן יוצא מן הכלל.

המועמדות החמישית של איטליה נפתחת כאשר ילדה בת 14, אדית', חוזרת לבית משפחתה משיעור פסנתר ורואה איך הנאצים מעלים את הוריה על משאיות. על אף שהאנשים ברחוב מנסים לעצור בעדה, היא מסתערת קדימה, וסופה גם היא להישלח למחנות "העבודה", שם היא מופרדת ממשפחתה. בעזרתו של אסיר אחר היא מקבלת מדים עם משולש שחור, כלומר של פושעת ולא יהודייה, ומאמצת זהות בדויה של אסירה שמתה, בכך ניצלת מגורלם של היהודים. אבל לא שמחכה לה מסלול קל במיוחד. באיזור הנשים של המחנה היא מתיידדת עם אסירה ותיקה ממנה שמלמדת אותה את הכללים והחוקים (כמו שהכי צריך להיזהר מהקאפו), וכדי להינצל מרעב וממוות ודאי היא מחליטה להפוך לנערת מין של האס.אס..
על מנת לשרוד בתנאים שאינם גיהנום מוחלט, היא מטפסת לדרגת קאפו, ותוך שנה משילה מעצמה את הנערה התמימה שהייתה לטובת סוהרת אכזרית. הדברים מקבלים תפנית נוספת כאשר היא מתאהבת בשבוי של הצבא האדום, היחיד לו היא מספרת על זהותה האמיתית, וכאשר תוכנית בריחה המונית מתוכננת, היא מבינה שאולי תצטרך להקריב את חייה בשביל האהבה.

על אף גילו המתקדם, "קאפו" הוא בקלות אחד מסרטי השואה הכי מטלטלים וקשים שראיתי, וכישראלי אתם ודאי יודעים שכמוכם ראיתי הרבה. אבל הסרט לא מסתמך רק על הזוועות של המחנות, אלא גם מספר סיפור יוצא דופן של הישרדות ומהלך של גיבורה. מעבר להרמת סיקוונסים שיכולים לגרום אפילו ל"רשימת שינדלר" ו"הבן של שאול" להחוויר, זו פשוט הפקה מטורפת שאני די בהלם שהצליחו לאשר, לסיים ולהקרין בתחילת שנות השישים.

עוד דבר מדהים קשור לקאסט של הסרט, או יותר נכון לשתיים מהשחקניות. הראשונה, בתפקיד המשנה של האסירה תרזה, היא לא אחרת מעמנואל ריבה, שבאותה שנה צילמה גם את "הירושימה אהובתי", 51 שנה לפני מועמדותה לאוסקר על "אהבה" של האנקה. היא ממש נהדרת פה. אבל הסיפור הכי מפתיע מבחינתי היה של מי שמגלמת את התפקיד הראשי. לא זיהיתי את השחקנית של אדית', וכל כך התרשמתי מההופעה שלה שמיד ביררתי מי זו ומה עלה בגורלה. ואז התברר לי ששמה הוא סוזן שטרסברג, ולא רק שהיא אמריקאית בכלל, אלא שהיא גם בתו של מורה המשחק האגדי לי שטרסברג (שב-1974 יהיה מועמד לאוסקר על "הסנדק 2"). סוזן גם הייתה הראשונה שגילמה את אנה פרנק במחזה המפורסם, ועליו הייתה מועמדת לטוני והיא רק בת 18. משום מה הקריירה הקולנועית שלה לא תפסה, והיא עברה לטלוויזיה לפני שהתחילה להופיע בסרטים אירופאים כמו "קאפו". את החלק השלישי של הקריירה שלה העבירה בעיקר בסרטי אימה. שטרסברג הלכה לעולמה מסרטן ב-1999 והיא בת 60.
באמת שכל דבר שקשור לסרט הזה מדהים ומדכא במקביל.

איטליה – "קאפו"

יוגוסלביה – "המעגל התשיעי" (Deveti Krug / The Ninth Circle / The Ninth Round)

עוד לא הספקנו להתאושש והנה מגיע עוד סרט המתרחש בימי שלטון הנאצים, ובדרך פלא גם הוא נפתח בנערה שחוזרת הביתה ורואה את משפחתה נדחפת למשאיות על ידי תומכי הנאצים בדרך לגורל בלתי ידוע אך בוודאי לא מבטיח טובות. הפעם אנחנו לא באיטליה אלא ביוגוסלביה, והפעם הנערה נשארת נטועה במקום, לא רצה אל עבר המפלצת.
זוהי רות אלקלאי בגילומה של דוסיקה זאגארק, שמצליחה להתחמק מגורלם של היהודים בזכות החברים הטובים, והנוצרים, של משפחתה. הם אפילו דואגים שהיא תתחתן עם בנם ובכך תוכל לחיות כנוצרייה ביניהם מבלי שאיש יידע שאלו נישואי נוחות. מי שפחות מרוצה מהסידור הזה הוא אותו בחור, איבו, שאמנם הסכים להסדר כדי לעזור לרות, אבל הוא בכלל מאוהב באחרת, וכועס על המצב המסובך שהוכנס אליו והסודות שעליו לשמור. אבל אחרי שרות בורחת מהבית, הוא מרגיש רע ומפתח אליה דאגה שבמהרה הופכת לאהבה. זה נראה כאילו זה יכול להתקדם למקום טוב, אבל אז רות נתפסת ונשלחת למחנה השמדה. איבו מחליט להציל אותה לא משנה מה, ומסתנן אל המחנה כדי למצוא אותה, מכניס אותנו אל מערכה אחרונה שמתוארת ויזואלית כמו ציוריו של דנטה, ובמיוחד המעגל התשיעי, זה שעל שמו קרוי המחנה בו נמצאת רות.

את המועמדות השנייה של יוגוסלביה ביים פרנס סטיגליק, שבאופן די מדהים נולד באותו החודש (נובמבר) ובאותה השנה (1919) של במאי סרט השואה המועמד לצדו, ג'ילו פונטקורבו. הפרש של שבעה ימים בלבד זה מזה. סטיגליק כבר ביים שני סרטי מלחמת העולם אחרים לפני, שניהם הקנו לו כרטיס כניסה אל פסטיבל קאן. כך גם "המעגל התשיעי", שהיה בעצמו חלק מהתחרות הרשמית של 1960.
מקסיקו – "מקאריו" (Macario)

במעבר חד בהגזמה אנחנו מקפצים למקסיקו, שסימנה את הפעם הראשונה מזה שנתיים שסרט שמוצאו מחוץ לאירופה התקבל אל קטגורית הסרט הבינלאומי, ואפילו פתח רצף של שלוש מועמדויות למדינה. אם כי יעברו כמה שנים עד שמקסיקו תצליח לזכות. משהו כמו 58.
זהו סרטו של רוברטו גאוואלדון, שכבר נכנס אל שלבי הקריירה האחרונים שלו בתקופה הזו. כלומר, הוא התחיל ממש מוקדם. סוף שנות השלושים מוקדם. החל מתחילת שנות החמישים סרטיו היו בני בית בפסטיבל ונציה, ברלין או קאן (שם הייתה בכורת "מקאריו").

הסרט קרוי על שם הגיבור שלו, גבר צעיר ועני מאוד שלא מצליח לכלכל את משפחתו, וערב אחרי ערב נותן את מנת האוכל הזעומה מלכתחילה שלו לילדיו. ויש הרבה מהם. כל רצונו הוא מנה רצינית שלא יצטרך לחלוק. כאשר אשתו האוהבת גונבת בשבילו תרנגול הודו ומעניקה לו בסתר, מקאריו רץ אל היער כי ליהנות מהרגע היחיד שלו לבד. שם שלושה אנשים זרים ומשונים מבקשים כל אחד בתורם ממקאריו שיחלוק איתם את העוף, אבל הוא מסכים רק לאחרון, שרחמיו נכמרים עליו. ואם עד כה זה לא נשמע לכם כמו התחלה של סיפורי חז"ל, רק במקום יהודי מגליציה פועל מרוד ממקסיקו, ההמשך בכלל לוקח למקום של אגדה וסיפור מוסר. בקטע לא מפתיע בעליל מתגלה שהסועד המזדמן הוא המוות בכבודו ובעצמו והוא נותן למקאריו מתנה – שיקוי שיכול לרפא כל אדם. כבר באותו היום מקאריו נאלץ להשתמש בזה על אחד מילדיו הפעוטים, וכשהשמועה פורשת כנפיים הוא הופך למוקד עלייה לרגל. מקאריו מרפא חולים וחולות, ובחסות איש עסקים צובר רכוש וכסף יותר מכל עשירי הכפר. אבל כאשר הכנסייה מגלה זאת, הוא מואשם במגיה שחורה ונאלץ להוכיח את כוחותיו, בדיוק כאשר מלאך המוות מחליט להפסיק לשתף פעולה.

מקסיקו – "מקאריו"

צרפת – "האמת" (La Verite / The Truth)

מועמדותה החמישית ברציפות של צרפת הגיעה מאחד הבמאים הגדולים של התקופה. זהו הנרי-ז'ורז' קלוזו, שכבר היה אחרי שני הסרטים המפורסמים ביותר שלו שהפכו לסרטי פולחן, "נשות השטן" ו"שכר הפחד", זה האחרון הביא לו פרסים בקאן ובברלין. בסרט הנוכחי הוא מעניק תפקיד ראשי ומורכב למי שהייתה אז לאחת מכוכבות הקולנוע הגדולות והמפורסמות ביותר בעולם, בריג'יט בארדו.
בארדו מגלמת את דומיניק, צעירה מרדנית ומשוחררת, שעומדת למשפט על רצח המאהב שלה לאחריו ניסתה לקחת את חייה. במהלך המשפט והעדויות יפרש בדיעבד סיפור האהבה שלהם, שטומן בחובו הרבה אלמנטים של יחסים מתעללים, ועורכי דינה יטענו שהפשע לא נגרם בכוונה תחילה אלא כתאונה. אבל יותר משדומיניק עומדת למשפט על רצח, היא ניצבת מול חקירה צולבת על אורח חייה המשוחרר, וכאישה צעירה שמחליטה עם מי להיות ומה לעשות, המערכת פשוט לא מסכימה לזה.

השמועות על הפקת הסרט מספרות שבארדו התאהבה במי שגילם את בן זוגה הקנאי והמגזלט, סמי פריי, וניסתה להתאבד בעצמה. זה פיקנטי מדי בשביל להיות אמיתי, אבל החיים האלה מוזרים מספיק בשביל שנוכל להאמין גם לזה. מיותר לציין שהמעמד של השחקנית הראשית, יחד עם התכנים המאוד נועזים לתקופתו, הפכו את הסרט הזה לשיחת היום. כזו שבהחלט יכולה לעזור לו להיות מועמד לאוסקר.

הזוכה

שוודיה – "מעיין הבתולים" (Jungfrukallan / The Virgin Spring)

צחצחו את החצוצרות. לראשונה מאז ייסוד הקטגוריה, זכה סרט שאיננו נציג צרפת ואיטליה! אמנם לא מאוד רחוק מהן גיאוגרפית, אבל זה גם משהו. אחרי ששוודיה נאלצה לראות איך חברותיה הסקנדינביות דנמרק ונורבגיה עוקפות אותה בדרך לחיבת התעשייה האמריקאית, היא הגיעה ובגדול, וזאת בחסות אינגמר ברגמן.
מה שמוזר הוא שהאקדמיה לא מיהרה לחבק את גדול במאי שוודיה בהתחלה. הפעמיים הראשונות בהן נשלח כנציג, על "החותם השביעי" ו"פני המכשף", לא הביאו אותו לחמישייה. אבל במקום להיכנס דרך הדלת האחורית, ברגמן עשה זאת מהשער הראשי, וב-1959 היה מועמד לפרס התסריט על "תותי בר". מאותו הרגע האקדמיה כמעט ולא פספסה הזדמנות להזמין אותו למסיבה, מעניקה לו עוד שני פרסי הסרט הבינלאומי (אחד מהם ממש שנה לאחר מכן, נגיע לזה בפרק הבא), ועוד תשע מועמדויות כלליות כבמאי ותסריטאי. הוא גם עד היום היחיד שהצליח להביא לשוודיה אוסקר.

הסרט שפרץ את הסכר היה "מעיין הבתולים", אחד מהסרטים המוכרים ביותר של ברגמן וכנראה אחד מהקאנוניים של המאה העשרים. הוא מתרחש בשוודיה של ימי הביניים, הרחק מההמון הסואן, שם בבקתה קטנה חיה משפחה של שני הורים ובתם הצעירה, יחד עם קומץ פועלים ומנהלי משק בית. אבי המשפחה טורה (מקס פון סידו) שולח את ילדתו קארין (בירג'יטה פטרסון) אל הכנסייה להביא נרות תוצרת בית לפולחן כנסייתי, זאת למרות התנגדותה של האמא (בריג'יטה וולברג). האמת שיש משהו בדבריה, כי לשלוח נערה דרך היער זו לא ההורות הכי אחראית אי פעם. למרבה האימה חששותיה מתגשמים, וקארין לא מצליחה להגיע למחוז חפצה מכיוון שהיא נאנסת ונרצחת על ידי שני גברים פראיים ביער, באחת הסצנות הכי מטרידות של הקולנוע, כמו אז גם היום. כאשר אותם גברים מחליטים להוסיף חטא על פשע ומגיעים לבית המשפחה כדי לנצל את הכנסת האורחים, זהותם מתגלה וטורה מחליט לשחרר את אל הנקמות שבו. ואם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר, יכול להיות זה בגלל שעליו התבסס ווס קרייבן אהובנו בסרט הביכורים שלו "הבית האחרון משמאל".
כמובן שעל הסרט הזה, כמו כל אחת ואחת מיצירותיו של ברגמן, תוכלו לקרוא בפירוט כחלק מהפרויקט של עופר. גם לירון כתבה על הסרט בהרחבה.

"מעיין הבתולים" הגיע לאוסקר אחרי פרס מיוחד בפסטיבל קאן ובדרך זכה בגלובוס הזהב. הוא גם, כאמור, היחיד מבין חמשת המועמדים שקיבל אזכור נוסף, ספציפית בקטגורית עיצוב התלבושות בשחור-לבן.

יוגוסלביה – "המעגל התשיעי"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

אם לא הייתי מכיר את הקונטקסט או את שמות היוצרים, או אם המרוץ הזה היה מתרחש היום, הייתי שם כסף ש"קאפו" לוקח בהליכה. החיבה של האקדמיה לקולנוע האיטלקי בצד, "קאפו" הוא הפקה מרהיבה, מסמך היסטורי חשוב שחושף צדדים שאני לא בטוח כמה התמודדו איתם לפני, בנוסף יש לו שני נכסים בקאסט – גם עמנואל ריבה שהתפרסמה ממש באותו הרגע עם "הירושימה אהובתי" וגם סוזן שטרסברג, בתו של גורו השחקנים הנערץ.
עם זאת, כפי שראינו במהלך שנותיה הבודדות של הקטגוריה, האקדמיה די התרחקה מהדרמות הכבדות יותר לטובת אלו הקלות לעיכול והנאה יחסית. זה אולי אחד מהפקטורים, אבל כנראה לא המשמעותי ביניהם (ולא שהמנצח השנה היה קומדיה רומנטית, כן?). לדעתי מה שבעיקר הטה את הכף היא הפופולריות הרבה שצבר אינגמר ברגמן בשנים האלה. הוא היה הבון-טון של הקולנוע, טרנד אפשר לומר, והאקדמיה היחסית הרפתקנית של התקופה כנראה נדבקה באהבה העצומה שהוא צבר בקרב קהילת הקולנוע. גם המועמדות של "מעיין הבתולים" לפרס התלבושות הוכיחה שיש לו הרבה אוהדים בקרב המצביעים, או לפחות דיבור מספיק חזק.

אפשר לקחת את זה לעוד מקום, אבל ייתכן וזו פרשנות מופרכת לקטגוריה משנית בטקס ראוותני: לא הרבה אחרי שואת העם היהודי, שני סרטים שעוסקים בכך ישירות התמודדו על הפרס. שניהם טובים, שניהם ראויים. עם זאת, מי שניצח אותם היה סרט כביכול מנותק מהזמן והמקום, אבל הוא עוסק באשמה, בכוחה של החרטה וביחס של האדם אל מול אלוהיו. זה כאילו שבשביל המצביעים הסיפור הבדיוני על נקמה ואשמה היה נוח יותר להתמודדות, מאשר סיפור אמיתי על רצח המוני שלא נעשה דבר למנוע אותו לפני שהיה מאוחר מדי. המצפון של האקדמיה כן שיחק תפקיד, אבל אולי לא בכיוון הנכון והכואב יותר. סתם, מחשבה. לכו תדעו.

מבין חמשת המועמדים, היחיד שאני מאמין שלא היה לו סיכוי בכלל הוא נציג מקסיקו, "מקאריו". גם עולמות הפנטזיה בהן הוא משוטט יכול להיות שלקחו ממנו קולות, אבל בעיקר, הוא באמת לא ברמה של שאר הסרטים הן מבחינת שפה קולנועית (אם כי יש בו רגעים יפים מאוד), ובטח לא מבחינת המטען שהוא מביא אתו. כל ארבעת האחרים דוחקים גבולות בכל מה שנוגע לתכנים ולעשייה. באמת מדהים לראות את הפער בין הוליווד ושאר העולם במיוחד בתקופה ההיא.

סצנת האונס והשלכותיו ב"מעיין הבתולים" היו ללא ספק משהו שטלטל את הצופים ב-1960. אבל אני רק יכול לדמיין את התגובות של התעשייה והקהל באמריקה, כאמור תחת אגרוף שמרנות קשוח, אל נציג צרפת "האמת".
זה פועל בשתי רמות, בעיני. הראשונה היא מה שרואים על המסך, שאמנם איננו עירום פרונטלי, אבל הרבה יותר חושפני מכל מה שהוליווד יכלה לעשות. המיניות שמפגינה דומיניק/בארדו הביאה כנראה לתגובות שבתקופה שלנו היו זהות ל"כחול הוא הצבע החם ביותר". סצנה שבה היא ערומה על בטנה במיטתה, השמיכה מכסה אותה מאמצע גבה, והיא מנענעת את ישבנה לצלילי מוזיקה ועוד מול גבר זר שנכנס לחדר, היא רגע שאני מאוד מופתע שלא צנזרו. בוודאות היו מדינות שהחרימו את הסרט.
השנייה היא התכנים עצמם של הסיפור, שכוללים אישה מאוהבת שקורסת תחת מערכת יחסים מתעללת, אבל גם עומדת למשפט על כך שהיא בוחרת את הגברים שלה, לא תמיד מעוניינת להתחייב על פרטנר ספציפי, ומעזה לרקוד ולבלות מתי ואיפה שהיא רוצה, רחמנא ליצלן.

עם זאת, מה שכנראה היה מאוד מסעיר ב-1960, כיום כמובן קצת פחות מחזיק. הצילום, העריכה והמשחק ב"האמת" מצויינים, אבל כסרט הארוך ביותר מבין החמישייה (קצת מעל שעתיים), זה מרגיש כאילו הוא טוחן את אותה נקודה שוב ושוב. כל סצנה די זהה לזו שהקדימה אותה, והסוף ידוע מראש. אני התרשמתי מחד אבל גם התעייפתי בחלקו השני. מצד שני, אתוודה פה בשקט, יכול להיות שפשוט הקולנוע של קלוזו ואני לא מסתדרים. אינני מחסידי "נשות השטן" ו"שכר האימה" שרבים מחשיבים כפסגות קולנועיות מוחלטות.

בתחום סרטי השואה של הקטגוריה ב-1960, אני חייב להודות בהתלהבות שלא יכולתי להיות מופתע יותר. "קאפו" ו"המעגל התשיעי", סרטים שלא שמעתי עליהם יותר מדי עד כה, התגלו כסרטים מדהימים, גם אם נציג איטליה קצת יותר מתוחכם ומעניין.
"המעגל התשיעי" הוא סרט ממוקד ומיומן שהכול בו עובד מההתחלה ועד הסוף (אם כי נראה לי שהוא קצת עושה הנחות לאוכלוסייה היוגוסלבית, שעל פי הסרט התנגדו ככל יכולתם לזרם הנאצי ששלט בהם, וכולם, להוציא כמה גברים צעירים, הם חסידי אומות עולם), ובמיוחד מערכתו האחרונה. העיצוב של מחנה הריכוז אליו מסתנן איבו בחיפושיו אחר רות משל היה אורפיאוס (בהקשר לזוכה הקודם), הוא לא יאומן. זה כאמור סיקוונס שמעוצב כמו התופת של דנטה, כולו ערפל ואימה, תאורה יוצאת מגדר הרגיל, ואימג'ים שלופתים את הנשמה. זו טרגדיה איומה, אבל היא איננה נצלנית ותמיד אלגנטית.
"קאפו" השווה והעלה. הוא היה ממש קרוב לפוצץ לי את המוח. אני מעריץ גדול של "הקרב על אלג'יר" אבל לא ראיתי סרטים נוספים של פונטקורבו, ועם שני הסרטים האלו יכול להיות שהוא מגדולי במאי הקולנוע של שנות השישים. בזמן שאני עדיין נדהם מזה שהצליחו לספר את הסיפור הספציפי הזה, להתמודד עם מורכבויות מהפכות קרביים מהחוויה היהודית בשואה, והתהליך האמיץ תסריטאית של הגיבורה שלו, ההפקה עצמה היא משהו לספרים, בטח בתקופה הזו. באמת שההשוואות ל"רשימת שינדלר" בלתי ניתנות להתחמקות, למרות שהוא זה שנחשב כפורץ דרך. פונטקורבו עשה את זה שלושה עשורים לפניו, וגם הצליח לגבות את זה בתסריט שאיננו ברמה של ספר ילדים. סליחה, אני יודע ש"רשימת שינדלר" הוא פרה קדושה, אבל עם כל חשיבותו, רמת התחכום הנראטיבית שלו רחוקה מלהיות מהדהדת. "קאפו" הוא בעיני סרט חובה לא רק מסמך היסטורי אלא כקולנוע פורץ דרך או לפחות מרשים בכל אספקט.

אף כל זאת, כמו רוב המצביעים, גם אני מאמין ש"מעיין הבתולים" הוא הזכייה הנכונה של 1960. לא רק בגלל שלהכניס שחקנית חדשה למגרש בדמות שוודיה זה יופי, אלא שבאמת מדובר בנקודת שיא קולנועית על כל אלמנט ממנה. אין אפילו דבר אחד בסרטו של ברגמן שאיננו ברמה הגבוהה ביותר של עשייה, מהכתיבה דרך המשחק ועד הצילום, כזה שיכול להוציא קריאות תדהמה אפילו כיום. אמנם יש רגע אחד של הטחת ילד קטן במדף שאני בהלם שלא הפך למם בשלב הזה, בו אולי ברגמן לא קלט נכון את התדר של הטון הספציפי ברגע הספציפי הזה, אבל להגיד שזו יצירת מופת (שאורכה רק שעה וחצי!) זה משהו שאתם לא צריכים אותי בשביל לעשות. הוא אולי הטוב מכל מועמדי הקטגוריה עד לנקודה זו. בוא נראה כמה זמן זה יחזיק.

בפרק הבא ברגמן יחזור למלוך על האוסקר, ונותר רק לחכות ולראות מה קרה שם.

שוודיה – "מעיין הבתולים"

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1960:
איטליה – 5 (מתוכן 2 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 5 (מתוכן 2 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
גרמניה (מערב) – 4
דנמרק – 2
יוגוסלביה – 2
יפן – 1 (+ 3 פרסים מיוחדים)
הודו – 1
הולנד – 1
מקסיקו – 1
נורבגיה – 1
ספרד – 1
שוודיה – 1 (וגם זכייה אחת)
הפרקים הקודמים:
1956
1957
1958
1959