הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים 2024: הקדמה והמלצות

המהדורה ה-26 של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים צפויה להיפתח בתל-אביב ב-14 לאוגוסט, כלומר ביום רביעי הזה, ולהימשך עד יום שלישי ה-20 באוגוסט. במצב הנוכחי במדינה כל דבר נראה מוטל בספק, ואין ספק שהפסטיבל סבל מכך כמו כל אירוע תרבותי. לכן זה מרשים שהוא אכן עומד לצאת לדרך במתכונת שכוללת לא מעט הקרנות וצפי לאורחים בינלאומיים, בתקווה שהכל, או כמה שיותר מזה, יתקיים.

זה מרשים מפני מה שמייחד את הפסטיבל הוא היותו פסטיבל של סטודנטים לא רק במה שמוצג בו, אלא גם בארגון – כל הצוות הוא של סטודנטים וסטודנטיות מאוניברסיטת תל אביב שעמלו קשה להוציא מהדורה של הפסטיבל גם השנה, במועד מאוחר מהרגיל (למעשה הסמסטר באוניברסיטה מסתיים רק השבוע). זוהי מהדורה בלתי רגילה רק בתוכן ורבים מאירועי התעשייה והשיח יעסקו ביחס למלחמה, טראומה, ועשייה קולנועית בצל המשבר המתמשך. שני אירועים יתקיימו כמחווה ישירה לקורבנות השבעה באוקטובר: מפגש על היצירה של יהב וינר ז"ל, יוצר של כמה סרטי סטודנטים מרתקים, והקרנה פעילה של "מאמא מיה!" לזכרה של הסטודנטית מאיה פודר ז"ל.

בפוסט זה אתמקד בעיקר בהמלצות על סרטים קצרים בהם הספקתי לצפות לפני הפסטיבל, בשלוש מבין חמש המסגרות התחרותיות שיתקיימו בו: התחרות הישראלית לסרטי סטודנטים, התחרות הבינלאומית, והתחרות לסרטים קצרים עצמאיים, שהיא למעשה מסגרת להקרנה של סרטים קצרים לא של סטודנטים, כולל של במאים מנוסים ומוערכים. פרט לכך יתקיימו שתי תחרויות נוספות: התחרות לקולנוע ניסיוני, שהפכה השנה מישראלית לבינלאומית, והתחרות למדיה דיגיטלית/חדשה, שתכלול גם תערוכה ותהיה אף היא בינלאומית.

משתי המסגרות הללו אני שואף לדווח במהלך הפסטיבל או מעט אחרי סיומו, בלי הבטחה שכן אני לחוץ בזמן גם בעניינים שלא קשורים לסיקור. זה גם השפיע על כמות הסרטים שאני ראיתי לקראת הפסטיבל, כך שטרם צפיתי בכמה מן הסרטים המדוברים בתחרות הישראלית והבינלאומית. ההמלצות שיבואו כאן בהמשך הם רק מקרב מה שכבר הספקתי ואהבתי ,אם כי שווה לקרוא גם על אופי הסרט כי לא כל סרט הוא לכל אחד.

האורחות והאורחים

מבצע ווקאליגה – גורל ודם

ראשית כמה מילים על האורחים הבינלאומיים הצפויים להגיע, בהתאם למסורת של הפסטיבל. כלומר, כמה שמות איכותיים מאוד שכל פסטיבל יתגאה בנוכחות שלהם, מדהים בכל שנה ובמיוחד השנה במידה ויתאפשר.

השם המוכר ביותר הוא דיוויד מאמט, בעיניי רבים אחד מן המחזאים האמריקאים הגדולים של ה-50 שנה האחרונות ובכלל. מאמט גם עובד כתסריטאי מצליח בעיבוד המחזות שלו ובסרטים מקוריים, רבים הם הוא גם ביים, דוגמת "שם המשחק" הנהדר שיוקרן בפסטיבל. אני גם חובב של הסרט הנוסף שיוקרן, "סטייט פינת מיין", סאטירה הוליוודית שחלק מן ההביטים בה לא בהכרח התיישנו טוב מבחינת תקינות פוליטית ולמעשה היו החולייה החלשה גם בצפייה שלי בסרט בזמן אמת, אבל הלב של הסרט עדיין מחזיק. והלב של הסרט הוא בין היתר הדמות שמגולמת בידי השחקנית רבקה פידג'ן, אשתו של מאמט שצפויה גם היא להעביר סדנת אמן על משחק במהלך פסטיבל.

עורכת הסרטים ג'ולייט וולפלינג היא אחת מן העורכות הכי מצליחות בצרפת, מה שאומר גם עבודה בהוליווד על "משחקי הרעב" ו"אושן 8". במולדתה היא עבדה בין היתר על "הפרפר ופעמן הצלילה" של ג׳וליאן שנאבל ועל "מדעי החלום" של מישל גונדרי, ובעיקר על כל סרטי הבמאי ז'אק אודיאר, כולל "נביא" ו"לבי החסיר פעימה" שיוקרנו בפסטיבל.

האורח המרגש ביותר, באופן ששונה מכל מה שהכרתם, הוא אייזק נבאוונה האוגנדי. כתבתי קצת על ״קרייזי וורלד״ שלו ובאמת שזה רק חלק מן הכיף והשונות של הקולנוע שלו, סוג של אקשן מופרך מיסודו אבל גם קולנוע חברתי. נבאוונה יעביר סדנת אמן ביחד עם אשתו ושותפו ליצירה הארייט נבאוונה, אבל השיא הוא הקרנה של שיתוף פעולה שלו עם הישראלים מיה רודיך ואורי יעקובוביץ', מעריצים שזכו ליצור סרט עם הגיבור שלהם בשיתוף פעולה ישראלי-אוגדני. שם הסרט הוא "מבצע ווקאליגה – גורל ודם" וזה אחד מן הדברים שסימנתי לי מראש. סרטים אחרים של נבאוונה, למשל ״רוצח הבודה בודה״, צפויים להיות מוקרנים גם באתרים אחרים בתל אביב, כגון קולנוע קנדה (שנמצא בשבועות האחרונים של הגלגול הנוכחי שלו).

התחרות הישראלית

זה לא זמן לפופ

זה לא זמן לפופ

סרטה של עמית וקנין היה הנציגות היחידה לקולנוע הישראלי בפסטיבל קאן וזהו הישג ראוי ויוצא דופן. הסרט פונה קודם כל לקהל ישראלי, שכן יש בו ניואנסים שחלקם אולי יהיו פחות מובנים לקהל לא ישראלי: מה פירוש דברים לא שגרתיים ביום הזיכרון, בעיקר כשמדובר בבת למשפחה שכולה, שמוותרת על אזכרה בתקווה להצליח למצוא דירה בתל אביב. זוהי רק נקודת המוצא, אבל ממש לא כל מה הסרט מציע באורך 13 הדקות שלו, המתמקדות בדמות של צעירה שמנסה להשיג את המטרה שלה בעוד הסביבה מצפה ממנה לנהוג בדרך מסוימת. זה עובר היטב והמחשבה על מהות המניעים שלה משתנה במהלך הסרט, אך נותרת אמינה, לצד הדגמת הפער הבלתי-אפשרי של החיים בארץ בין הנוכחות של אבל והכבוד לשכול, הרצון בשגרה ובחיים פרטים ואישיים בצל הזהות הלאומית, והכובד שיש לתת לדברים החשובים והכבדים יותר. הפופ הוא גם המוזיקה, אבל גם ביטוי לשאיפה לחיים של בני אדם צעירים הרוצים להנות ולמצוא את עצמם בחיים הבוגרים, בלי הצל של ימי הזיכרון בפרט והזהות הלאומית בכלל. מעבר לנושאים שעולים מן המסך, הבמאית מעצבת היטב את הקומפוזיציות בפריימים השונים של הסרט ומראה כישרון רב.

אוף, תקשיבי

שש דקות בלבד נמשך הסרט הזה, שמוגדר כסרט דוקו-ארכיוני באנימציה. שש דקות של רצון לתקשר מצוקה בהודעות קוליות לחברה המצויה בעבודה ולא יכולה לדבר, במצב בו כל הודעה נראית כקריטית והציורים מוסיפים פרשנות חזותית יפה ומטרידה בתוכן שלה לגבי כל ההודעות. הסרט משדר גם מצוקה, אבל בעיקר צורך בהקשבה ובאמפתיה, שאולי הציורים מעניקים לדמויות בצורה מופשטת, בהיעדר מענה מיידי. היוצרות עלמה קיני ואביב גפני בנו סרט פשוט ומהודק שמראה שלא צריך הרבה על מנת לצבוט בלב.

תחרות הסרט העצמאי הקצר

אקסים

אקסים

על פניו, לא הרבה קורה בסרטו של איתי סגל. יש בו עלילה הקשורה למספר גברים הומוסקסואלים הנפגשים בדירה אחת, ניתן לקרוא אותה בתקציר אבל אין בה הפתעות גדולות. מה שיש בסרט זה ביצוע טוב: תסריט שכולל דיבור טבעי וחשיפה הדרגתית של מידע, בביצוע שחקנים טובים. לא מבריק, אבל אפקטיבי. לוקח את הזמן שלו, אבל מצדיק את זה בעזרת אמינות. סוג של סרט על מערכות יחסים שאולי צריך שיהיו כאן יותר, בדגש על הקהילה הגאה שעדיין יש ערך לכך שיוצרים רבים יוצאים מתוכה ועוסקים בהווי שלה. במקרה זה, הדבר נעשה בסרט שמרגיש אותנטי מאוד ועוסק במערכות יחסים בין גברים כדבר טבעי, בין אם הן לטווח קצר ובין אם הן מותירות חותם לכל החיים.

לוט בערפל

אני חשדן כלפי סרטים המנסים להגיב מהר כלפי מצב המלחמה הנוכחי, אם כי כבר ראיתי לא מעט כאלה. לרוב, אני חושב שצריך עוד זמן על מנת להבין מה התחולל ומתחולל, אבל יש גם ערך בתיעוד בזמן אמת, או במבט ראשוני על המלחמה ועל צדדיה הרבים. כזו גם סרטו של יואב בירן, סוג של טרילוגיה קצרה על גבולות ישראל. מן הגבול המזרחי בו יש פער בין החשש לחדירה לבין מראית עין של שקט ושממה, בסרט שמתחיל כדיוקן ואז עובר לאלמנטים שהיו יכולים להיות חלק ממותחן פעולה, אך יש בהם דבר שמצביע של שגרה בלתי נתפסת. החלק השני מתרחש בכפר בדואי נטוש ברובו בגבול הצפוני ומציג מפגשים או שגרה בין מעט המקומיים שנותרו לבין החיילים, עם הדי פיצוצים באופן תדיר ברגע. האידיאולוגיה של האזור מגיעה בחלק השלישי, עם כנס בגבול עזה למען התיישבות מחודשת ברצועה. זהו החלק בסרט בו יש הכי הרבה דיבורים וגם הכי הרבה אמונה בתכלית ובסוף המלחמה, אך זו אמונה משיחית שעומדת בסתירה לפחד מן הסביבה, שעדיין נשמע גם הוא בפסקול. כיאה לתגובה מיידית, זה לא בהכרח סרט עם מסקנה אלא מבט כואב, שחלקו האחרון מספק פחד מחוסר האפשרות לפתרון. או תקווה, בהתאם לאמונה הפוליטית של הצופה.

פרחי חורף

ילד בן 13 מגלה כי אביו מנהל רומן, מה שמשנה את הדרך בה הוא מסתכל על העולם וגם את כל מערכות היחסים שלו עם המשפחה בפרט ובשכונה  בכלל. זוהי נקודת המוצא של סרטו של ניקולאי קולשוב, סיפור על רגע של שבר בהבנת העולם בתחילת גיל ההתבגרות, בדגש על ניפוץ תפיסות עולם מגיל הילדות וראיית המציאות בדרך אחרת. למעשה, הסרט בוחן את הייצוג של נקודת המבט בקולנוע דרך השלב בו המבט של הילד על העולם משתנה. לא כל הסרט הוא מנקודת המבט של הגיבור, אבל חלקים רבים ממנו מתכתבים עם המבט שלו ועם האופן בו הוא תופס את העולם והדרך בה זה נשבר לרסיסים. מה שמאפשר לגלות חיבה כלפי הגיבור גם כאשר הפעולות שלו נראות אכזריות או לא רציונליות ממבט חיצוני. המבט החיצוני שכן קיים בסרט תורם לאווירה המלנכולית, אבל אולי גם נותן תקווה כי יש שגרה שניתן לחזור אליה. בסרט מתגלה רומן שיכול באמת לטלטל את העולם גם לא בעיני ילד, אבל אולי מה שבאמת מתגלה זו היכולת לחיות עם מציאות מורכבות ופער בין מה שיודעים למה שאומרים.

בנוסף יש גם סרטים שכבר כתבתי, עליהם במסגרת פסטיבלים קודמים אבל הם ממש לא המלצות זוטרות. ״אור פנס יחיד״, ו״היד של קטיה״ – עליהם כתבתי בפוסט ההמלצות טרום פסטיבל ירושלים 2023, שניהם ללא ספק המלצה ולא אזהרה, פרט לטריגר על תקיפה מינית ב"אור פנס יחיד" (שהוא חלק מהתחרות הבינלאומית). מאז כבר עברו הרבה דברים, אבל אלו באמת שני סרטים שאני מוסיף לחשוב עליהם מדי פעם. על ״המהירות של המרחק בנינו״ כתבתי בפסטיבל דוקאביב האחרון.

התחרות הבינלאומית

אלקטרה Electra

זהו סרט צ'כי דובר אנגלית, בבימוי דריה קשצ'יבה, ועל הפוסטר שלו הוא מוגדר כ"שיר חזותי פרוע", מה שמרמז על כך שהוא היה יכול להיות מוקרן במסגרת תחרות הסרטים הניסיונית. אבל המסגרת הבינלאומית הולמת אותו שכן בסופו של דבר גם קהל שלא מורגל בווידאו-ארט יכול להנות ממנו או להבין את מה שמסתתר בו: סיפור פשוט על זיכרון כואב מיום הולדת 10, המעובד ומועבר דרך רמזים הבונים אספקטים רגשיים רבים של אירוע טראומתי.

הסיפור מתחיל עם אישה קירחת שמתחילה לספר את הזיכרון שלה, שעובר למימד מופשט המשלב חלל של מרפאת שיניים עם החלל הביתי של חגיגת יום ההולדת. חגיגה בה הגיבורה, שמה אלקטרה, זכתה להיות מאופרת כמו אישה בוגרת, דבר שעורר קנאה וזעם בקרב הילדות האחרות. כל זה חלק מהתמונה, אבל יש גם חלקים אחרים בסיפור שמועבר דרך שימוש בבובות, אנימציית סטופ מושן, מוטיבים חזותיים חוזרים, שימוש מוגבר בצבע אדום ומעבר בין חללים.

גם ברמת הטקסט יש רובד סמלי הקשור בשם הגיבורה והתסביך שקרוי כך. גיל 10 מתואר כמקום בו הגיבורה רוצה להיות כבר נשית ובוגרת יותר וחווה רגשות מיניים ולפרקים משיכה ויריבות מול הוריה. יש בסרט האשמה לא רק של הסביבה, אלא גם של הגיבורה כלפי עצמה, אבל גם כאשר דומה כי הדימויים הם בוטים וישירים, הסרט בסופו של דבר אינו פשטני והוא מגלף שכבה ועוד שכבה ובדרך חושף מה באמת התרחש וכמה רבדים של פגיעה כלולים בכך.

לא תמיד הסרט מפתיע או מקורי למי שצפה בסרטים דומים, אבל הוא מגובש בחזונו. כל סצנה בו נבנית על מה שקדם לה, בדרך לכמה שיאים חזקים בדקות הסיום.  השימוש של בובות בקולנוע גורר לאחרונה השוואה ל״ברבי״ וזוהי גרסה אפלה של הדרך בה הבובות עוזרת להתמודד עם המעבר לחיים בוגרים, אבל גם יוצרים מערך ציפיות מן הבגרות שעלול להגביר את הקושי והכאב. הבובות מגלמות את החברות של הגיבורה והן למעשה המבנה החברתי הכללי שמשליך על צרות שמקורן בתא המשפחתי, זה שאמור להיות מגן.

אש Fire

על פי התכניה ,סרטו של גרגורי של נעשה בשיתוף פעולה ישראלי-רוסי. הוא אכן מספר סיפור רוסי מאוד ובסגנון רוסי, אך הרלוונטיות שלו היא גם לישראל. הסרט עוסק בצעיר שחזר משירות צבאי אבל לא ממש חזר לחברה, גם לא אחרי כמה חודשים. המציאות היא אחרת ולא רק בגלל שהאישה שהוא אוהב יוצאת עם מישהו אחר. דומה כי כל העולם האזרחי הפך לקצת זר וכבר יש לו פחות מקום, או שהוא צריך לעשות צעדים דרסטיים על מנת לכבוש שוב את מקומו. הסרט נבנה לאט ואין בו בשורה חדשה, מן הסתם גם התיאור של הפער בין השגרה הצבאית לשגרה האזרחית הוא מוכר. אבל הסרט אפקטיבי משום שלצד תחושת הזרות לעולם, המעוררת הזדהות, הגיבור גם חוצה גבולות בצורה המעוררת רתיעה. כל זאת בדרך לסיום שאני סבור שיש יותר מדרך אחרת לקרוא, אבל העיקר הוא המשבר הנפשי הבלתי ניתן לריפוי או השלמה, מבלי שהדבר הוא בדיוק הלם קרב או טראומה.

בין הנגב והגליל

כותרת סרטו של יונתן נבו לא מתייחסת לשטח שמתאר את רוב מדינת ישראל, אלא לשני רחובות סמוכים בדרום תל אביב, סמוך למתחם התחנה המרכזית הישנה. הבמאי משוחח עם תושבי האזור, בשוליים של התת-מודע של החברה, עם התמכרויות ועבודות שהחברה תופסת כלא-לגטימיות ועל פניו גם בלי הרבה ברירה. על מנת שלא לחשוף את האנשים, כל הפנים מכוסות במסכה מצוירות המזכירה תוכניות ילדים, מה שמייצר פער תכני אבל גם מאפשר לשיחות התיעודיות להיות רציניות וישירות יותר, עם פילטר על הפנים ובלי פילטר בתוכן.

זהו דיוקן של מקום ושל חברה שמועבר בלי שיפוט, אבל עם אוזן קשבת לאנושיות בנקודת שיא, שיכולה להיראות כשיא של שפל ומצוקה. זה אכן חלק מן התמונה, אבל לא התמונה כולה, כי אנשים הם דבר מורכב יותר גם עם פילטר של ציור על הפנים. האזור הזה ודומים לו כבר זכה ליחס של כמה סרטים בקולנוע הישראלי, כולל לאחרונה, ועל פניו אין חידוש בסרט פרט להנחת הסביבה האחרת בעיניים שדומה כי באו לצפות ולחשוב על הדברים. כך הסרט מעורר לפעולה, אבל לא לקפיצה מהירה למסקנות.

בור Hole

חובבי קולנוע ז'אנרי מדרום-קוריאה ישמחו לתפוס את הסרט הזה בפסטיבל, בבימוי היאן הוואנג. עובדת משרד הרווחה עונה לבדה לקריאה על ילדים שנעדרו מבית ספר ומוצאת את עצמה בסוג של מותחן אימה, בדירה בלי הורים ועם בור מסתורי. יותר מזה עדיף לא לחשוף והחסרון העיקרי, פרט לכך שלא כולם מתחברים לז'אנר, הוא שהרבה יותר מזה קשה לפתח בסרט קצר. יש בסרט מיסתורין ועשייה קולנועית אפקטיבית, אבל הוא בעיקר פתח את התיאבון לעוד – עוד קצת יותר זמן לפתח את הדמויות ובעיקר עוד זמן הדרוש לבנות את הפחד. מה שיש בכל זאת מרשים.

מצב של היעדרות

הציבור הישראלי חיבק לאחרונה את הקהילה הדרוזית ברמת הגולן בעקבות אסון בלתי נתפס במלחמה, אך לרוב זוהי קהילה שלא זוכה ליחס בקולנוע המקומי. בין היתר בשל הזדהות של רבים מהתושבים עם סוריה, בעוד דרוזים מן הגליל לרוב משרתים בצבא. המצב הפוליטי המורכב יוצר גם סוג של קולנוע מובחן של במאים שצמחו מתוך הישובים הדרוזים ברמת הגולן, כאשר אל איהאב טרבייה ואמיר פרכאדין ניתן לצרף כעת את מאלק אלחלבי מאוניברסיטת תל אביב. הסיבה שאני מצטיין את הבמאים הקודמים, היא שדומה כי כל הבמאים הללו לא רק גדלו באותו אזור, אלא גם התחנכו על אותו סוג של קולנועי אמנותי, עם השפעות בולטת של טרקובסקי, ג'יילן ויוצרים דומים. את הסגנון הפיוטי הם מעבירים בסרטים קצרים על סיטואציות מותחות, כמו בסרט הקצר הזה – רבע שעה על חיים בסביבה זרה ונזקי שתי מלחמות שכרגע נחווים על רקע מלחמה אחרת, זו שהתרחשה אחרי הצילומים אבל אולי רק מגבירה את תחושת חוסר המוצא.

דרוזי סורי ברח ממלחמת האזרחים ומוצא מקלט אצל אחותו ובעלה בצד הישראלי של הגבול. האחות שמחה לעזור לאחיה וגם בעלה תומך, אבל מעוניין כי נתינת המחסה תהיה זמנית. הבעל כבר ישב בכלא ודומה כי הקצין המקומי מחפש אותו גם ככה, בלי קשר לכך שכבר נודע כי מישהו חצה את הגבול בין המדינות. המצב של ההיעדרות הוא מצב של משפחה וקהילה שחצויה בסכסוך בין מדינות, שהופכת למעשה את כל הנפשות לתלושות מן הסיטואציה ואת כל הבתים למצויים במצב שהם לא בדיוק בתים קבועים. בכל צד של הגבול משהו חסר, גם בתחושת השלמות של המשפחה, גם מבחינה ביטחון מול איום של מלחמה או מאסר. הסרט מציג מצב טעון ומותח, אבל כוחו בכך שהוא מעביר את התחושה כי המשבר הוא מעבר לאירוע הבודד.