פסטיבל ירושלים 2024: ״הטעמים של עיראק״, ״עם הזרם״, ״כלב שחור״, ״האימפריה״, והזכיות

בקצב האירועים של מדינת ישראל, השבוע שעבר הוא כבר זיכרון רחוק. אבל רציתי להיאחז בו עוד קצת, עד שיתפוגג, בפוסט שעולה באיחור מופרז של כמה ימים אז אבקש סליחה על כך. לא פשוט לחזור לשגרה (ומהי שגרה בעשרת החודשים האחרונים) אחרי שבעשרת ימי הפסטיבל הייתי בתוך בועה מופלאה. דיבורים על פוליטיקה ועדכוני חדשות חדרו אמנם אל מסדרונות הסינמטק והמדשאה המיתולוגית, ובזכות שלטים שנתלו על הגשר שמוביל לסינמטק ובסביבתו אי אפשר היה לשכוח את המציאות במדינת ישראל (או בעזה). כך גם בנאומים לפני פרימיירות, או בטקס חלוקת הפרסים. אבל מבחינתי, העיקר ביומיום הישראלי לא היה העניין המרכזי או היחיד פתאום אלא קולנוע ושיחות על קולנוע, שכל-כך חיוניות לבריאות הנפש. לא היה ניתן לנחש או לדמיין באוקטובר שמצב הביש יימשך עמוק אל תוך חודש יולי, ולכן אני חוזר אל הסנטימנט עימו פתחתי את הסיקור שלנו את הפסטיבל – זה כל-כך לא מובן מאליו שהוא בכלל התקיים, ועוד בהצלחה כה כבירה. תודה על כך לכל הצוות המסור של הסינמטק ופסטיבל הקולנוע ירושלים, מההנהלה ועד היח״צ דרך המערך המתפעל. הרגשנו בבית, ולא רק כי אחד משלנו היה שם לארח אותנו.

מבחינה אישית, נהניתי יותר מהאווירה ומפגשים עם אנשים מאשר התרוצצתי בין האולמות, וכך יצא שראיתי בממוצע סרט-שניים ביום עם חריגות לשלושה ולא יותר. עד היום הלפני-אחרון גם לא ראיתי סרט רע אחד, אבל הסקרנות גרמה לי לתת צ׳אנס לסרטו של ברטראן בונלו, ״החיה״ שעופר ראה עוד בוונציה. אין דבר שמעליב אותי אישית יותר מאשר אמנות גרועה, וזה בדיוק מה שקיבלתי במשך 145 הדקות הארוכות בפסטיבל. קיוויתי שיתגבשו לכדי…משהו, כל דבר שהוא, וכך תהיה משמעות לכל היומרנות והסבל שבצפייה. אבל לא, הסרט פשוט נפח קצרות והסתיים. שאלו יהיו הצרות שלנו. על ארבעה נוספים שחיבבתי בדרגות שונות, או סתם מצאתי מה להגיד עליהם, אפשר יהיה לקרוא בדיווח אחרי-אחרון זה. ועל ההיצע הישראלי יצא שכתבתי רק ל״הארץ״ אז אתייחס גם אליו כאן ובמרוכז אחרי רשימת הזוכים. את מלוא הדיווחים שלנו תוך כדי הפסטיבל והטקסטים המקדימים גם, אפשר למצוא בתגית הרלוונטית. זה העשירי במספר, אגב, וכמו תמיד, בדיעבד התחושה היא שאפשר היה לעשות יותר.

הזוכות והזוכים

שאדי מרעי בסרט ״עיד״

התחרות הבינלאומית
פרס נחמה ריבלין לסרט הבינלאומי הטוב ביותר: "הסיפור של סולימאן" (The Story of Souleymane)
פרס הבימוי: "שלושה קילומטרים מסוף העולם" (Three Kilometers to the End of the World)
ציון לשבח: "כלב שחור" (Black Dog)

התחרות הבינלאומית לסרטי ביכורים בחסות GWFF
פרס GWFF לסרט הביכורים הבינלאומי: "סנטוש" (Santosh)
ציון לשבח: "לה פמפה" (La Pampa)

תחרות ברוח החופש
פרס MKR לסרט התיעודי: "הפלישה" (The Invasion)
פרס קאמינגס לסרט העלילתי: "רוחות רפאים" (Ghost Trail)
ציון לשבח: "הטעמים של עיראק" (צרפת)

תחרות שנטל אקרמן
פרס שנטל אקרמן באדיבות קרן משפחת אוסטרובסקי: "הנרי פונדה לנשיאות" (Henry Fonda for President)

תחרות חג׳ג׳ קולנוע ישראלי באורך מלא
פרס חג'ג' לסרט העלילתי הטוב ביותר באמצעות הקרן לירושלים: ״עיד״. בימוי: יוסף אבו-מדיעם. הפקה: גלית כחלון, שלומי אלקבץ, אלעד פלג וחגי ארד
פרס GWFF לסרט הביכורים הישראלי הטוב ביותר: ״קרוב אליי״. בימוי: תום נשר. הפקה: חיים מקלברג, אסתי מקלברג, תומר מקלברג, משה אדרי, לאון אדרי, דומניקו פרוקאצ׳י, לאורה פאולוצ׳י, אורן רוגובין, עומר רוגובין, חזי בצלאל, קרני בצלאל, עמרי בצלאל, אנתוני ברגמן, יגאל מוגרבי
ציון לשבח: ״כביש הסרגל״. בימוי: מיה דרייפוס. הפקה: חיים מקלברג, אסתי מקלברג ותומר מקלברג

פרס ענת פרחי לתסריט: מאיה קניג על הסרט "חלב"
פרס ענת פרחי לשחקן הטוב ביותר: שאדי מרעי על הופעתו בסרט "עיד"
פרס ענת פרחי לשחקנית הטובה ביותר: ליה אללוף על הופעתה בסרט "קרוב אליי"
פרס האנסמבל: צוות השחקנים של הסרט "מכולת"

פרס אהרון עמנואל לצילום: דניאל פלד וגיא רז על הסרט "עדה, אמי האדריכלית"
פרס עליזה ומיכה שגריר לעריכה: שאולי מלמד ונטע דבורקיס על הסרט ״טאבו: עמוס גוטמן״
פרס יוסי מולה למוזיקה: ג׳ינרבה נרבי על הסרט "קרוב אליי"

פרס דיאמונד לסרט התיעודי הטוב ביותר: "המושל״. בימוי: דנאל אל-פלג, הפקה: יואב רועה, אורית זמיר
פרס דיאמונד לבימוי לסרט תיעודי: שקד אורבך על סרטה "ציפורים משונות"
ציון לשבח לסרט התיעודי: ״הפקות המזרח״. בימוי: יניב סגלוביץ׳. הפקה: רפאל בלולו ועמנואל ברבי

מתוך סרטה של דנאל אל-פלג ״המושל״

תחרות דיאמונד לקולנוע ישראלי קצר
פרס דיאמונד לסרט העלילתי הטוב ביותר: "שכבות". בימוי: כליל כובש, הפקה: גלי סמו
ציון לשבח: ״פרנצ׳״. בימוי: דילן שטרית, הפקה: שירה נגן, קובי מזרחי ומרק רוזנבאום
ציון לשבח: ״בדיקת כשרות״. בימוי: ריקי רוטר, הפקה: בית הספר מנשר לאמנות

פרס לסרט הסטודנטים הטוב ביותר באדיבות סיינה פילם פאונדיישן: "דברים שאין להם שמות". בימוי: רייצ׳ל שץ, הפקה: לב אורלוב
פרס משפחת בל-ביילסקי למשחק בסרט קצר: סוול אריאל אור, על הופעתה בסרט "שכבות״. בימוי: כליל כובש
פרס לסרט האנימציה הטוב ביותר: "לב אוחז״. בימוי: ניקה ז׳וקובה ורימה גפן

תחרות הפיצ׳ינג לסרט קצר בשיתוף קרן גשר לקולנוע רב-תרבותי
פרס מטעם קרן גשר לקולנוע רב-תרבותי מענק פוסט מטעם אולפני אדיט ודיבי: ״החולות לא מדברים״ בבימוי רנא אבו פריחה-אסיאג.
ציון לשבח: ״שפת אם״ בבימוי אתי ציקו.
ציון לשבח: ״השחיין״ בבימוי מיכאל פאוסט ורועי ניצן.

התחרות לאמנות וידיאו וקולנוע ניסיוני בשיתוף ״מעמותה – מרכז לאמנות ומחקר״
פרס ע"ש ליה ון ליר בתרומת רבקה סקר לסרט הניסיוני הטוב ביותר: "אני לא מפחדת מהאפוקליפסה, אני מפחדת שאתה לא אוהב אותי יותר / 4.33". בימוי: ליילה אדרמן טבוקשווילי
פרס קרן משפחת אוסטרובסקי: "בוני הקטן וחיסול החורף (סוף סוף!)". בימוי: יונתן עומר מזרחי

כמה הערות שלי על הזכיות

על רוב הסרטים הבינלאומיים שזכו תוכלו לקרוא בדיווחים שלנו, מה שאומר שקלענו לדעת גדולים. עוד נשלים את ״לה פמפה״ בהזדמנות, אני מניח. בקולנוע הישראלי יש לנו כיסוי מלא לצד העלילתי של התחרות, בזכות עופר, וכיסוי טוב מאוד גם לפן התיעודי. למעשה, היחיד שלא כתבנו עליו הוא "עדה, אמי האדריכלית", זוכה פרס הצילום שהועדף על פני עבודות עלילתיות מרהיבות בעיניי, אז אני סקרן במיוחד להשלים אותו. אם כי קשה לומר שהבנתי את כל הבחירות של השופטים. לא מבחינת הסרטים הזוכים, כולם ראויים ולא היה סרט רע אחד בתחרויות השונות מבחינתי, אלא בכל הקשור לחלוקת הפרסים או להלימה בין הפרס הנבחר לסרט המיועד. כיוון שזה קרה לי גם בפסטיבל קאן האחרון, נראה שהבעיה אצלי מעצם ההתעקשות לחפש הצטיינות ספציפית בכל קטגוריה. אבל זה פשוט משונה עבורי שמבין הסרטים הזוכים, לעתים הפרס שהותאם להם הוא לא החוזקה העיקרית שלהם, או אפילו לא המשנית במקרים מסוימים.

אתמקד בתחרות העלילתית, שכן גם אני צפיתי בכל שבעת המשתתפים בה. נתחיל עם אלו שיצאו ללא פרסים, שאפשר אולי למקם בשני קצוות ספקטרום התקשורת עם הקהל. ״לא יום ולא לילה״ הוא סרט שמאוד קל לדמיין הקרנות מסחריות שלו, אולי אפילו עם שיח יוצרים לאחר מכן (יש לי גם כמה שאלות). לעומתו, ״טרופיקנה״ הוא אחד הסרטים הכי נטולי פשרות שראיתי בקולנוע הישראלי מזה שנים, משהו מעולמות קרן ידעיה או הדר מורג מבחינת חוסר הרחמים כלפי הצופה לצד החמלה העמוקה לדמויות שעל המסך. אילו היה דובר כל שפה אירופאית, בטוחני שהיו מרעיפים עליו גביעים לרוב – לשליטה המוחלטת באמצעי המבע, להתפרצויות הקאמפ והצבע, להומניזם המתעקש לנבוט מתוך בטון המציאות. אולי בפסטיבל אחר. סרט קשוח לא פחות מבחינה חווית צפייה ויכולות קולנועיות, ״מכולת״, זכה בפרס האנסמבל. הוא אכן מקבץ נבחרת שחקנים מגוונת, אפילו שבולטים בו דברים אחרים בעיניי. האנסמבל של ״חלב״ מרשים לא פחות, ומתוך המקוריות הנובעת ממנו כמעיין התכבד בפרס התסריט. תחום בו מצטיין בעיניי גם ״כביש הסרגל״, שהסתפק בצל״ש כללי. הגיע לו הרבה יותר, אולי בפרסי אופיר.

שני הזוכים המרכזיים הם ״עיד״ ו״קרוב אליי״, צמד המזכיר עד כמה תחרויות פרסים בין סרטים הן משונות כשם שהן מעניינות. לסרטה של תום נשר יותר פרסים (ביכורים, שחקנית, מוזיקה), אך סרטו של יוסף אבו-מדיעם נחשב לזוכה הגדול בזכות פרס הסרט הטוב ביותר. לזכותו גם פרס השחקן, וזה המקום להזכיר שאין בפסטיבל ירושלים הפרדה מגדרית לרוב, אלא פרס משחק (שהתחלק גם כספית, אם אני מבין נכון). בזכייה של ״עיד״ שמחתי וצהלתי במהלך הטקס עצמו משום שאני סבור שמדובר בניצחון קולנועי, לא רק בזוכה ראוי לפרס. ההופעה של שאדי מרעי תורמת לכך כמובן, אבל גם עבודה מעולה בכל המחלקות. אולם, באותה המידה אפשר לדמיין את ״עיד״ זוכה בפרס הביכורים ואת ״קרוב אליי״ בפרס הסרט, אם לשפוט על פי האהבה שהורעפה עליו מן השופטים. להבליט מתוכו את השחקנית ליה אללוף נשמע ונראה נכון, אם כי גם הוא סרט אנסמבל לעניות דעתי. לגבי המוזיקה, הפן המצטיין של הסרט בעיניי הוא דווקא השילוב של שירים אמיתיים בפסקול ההתרחשות, באחד מסרטי המיקסטייפ המצטיינים שנראו בקולנוע הישראלי לא רק מאז ״העיר הזאת״. להבנתי הפרס הוא למוזיקה המקורית שהולחנה, ואני בטוח שחבר השיפוט מבין את ההבדל, אז נותר לי רק לברך.

הטעמים של עיראק
Flavors of Iraq

הקוריוז סביב הסרט הזה בפסטיבל הוא שם הבמאי שלו – לאונרד כהן. לא מי שתחשבו אלא אנימטור צרפתי, אז טכנית לאונר (Léonard) והנה אפשר להבדיל ביניהם. בפרופיל הימד״ב שלו גיליתי שהדבר הקודם שהנפיש וביים הוא סדרה שנקראה ״ההיסטוריה של האנטישמיות״ ב-2022, אולי צריך להוסיף לה פרק מאז, אבל בסרטו הנוכחי הוא מתמקד בסיפור שאינו יהודי. זהו סיפורו של פוראת אלעאני ושל משפחתו העיראקית-צרפתייה, שנכתב כספר לפני הסרט ונפרש על פני שנים ועשורים. פוראת, שקרוי על שם נהר הפרת אם הבנתי נכון, מקבל קרדיט רק כתסריטאי ואת קולו בסרט מגלם מאליק זידי. כך, באמצעים פשוטים של קריין-שחקן בודד, עיצוב פסקול נוכח ואנימציה שנראית פשוטה אבל מצליחה לאחוז בלב, מציגים היוצרים סרט-זיכרון שהוא חי ופועם יותר מהרבה סרטים שראיתי השנה (או אנשים שפגשתי, אבל לא יפה לומר זאת).

המבנה הנראטיבי שנבחר הוא לפתוח בטקס זיכרון לאביו של פוראת, אליו מתכנסים חברים וקרובי משפחה. לפרקים הם מספרים על המנוח ועל המולדת העיראקית ששינתה את פניה בין אמצע המאה הקודמת לימינו, אך גם הסיפורים הללו מתווכים דרך החוויה של הגיבור. חלקו הארי של הסרט שב אל נקודות מפתח בחייו של פוראת, המנסה לפצח מקטנוּת את חידת אביו, פטריוט עיראקי שלא יכול לשוב אל מולדתו ובנה לעצמו חיים חדשים בצרפת, שם נולדו ילדיו. פוראת מספר על הפעם הראשונה שטס לבקר בארץ אבותיו, על המפגשים עם קרובי משפחה ועל אימת הדיקטטור סאדאם חוסיין, שהידק את אחיזתו במדינה עד שנחנקה וגססה לאיטה. חוסיין מצויר כמו מפלצת, מעין קיקלופ או סאורון שעינו פקוחה על כולם. הסרט מקביל בין ילדות הגיבור לזו של אביו, שגדל בעיראק חופשית, וגם מלווה את פוראת עד בגרותו אז שב לעיראק כעיתונאי המסקר את המלחמה האמריקאית. בנימה אישית, נהניתי למדי מכמה שהחלקים האלה אנטי-אמריקאים כמו שרק סרט אירופאי יכול להיות.

כמויות המידע ההיסטורי שנדחס ב-95 דקות יכול להרשים או להתיש, לכן מצאתי את עצמי נאחז בדמויות ובסיפורים המשפחתיים. היה קל להזדהות עם משפחת המהגרים ולמצוא בהם הדהודים למדינה שאני מכיר טוב יותר במזרח התיכון, אז אולי הסרט לא מומלץ למי שמפחדים לראות איסלאמים כבני אדם. חלק מזה בזכות הקריינות שכתובה בכמה קולות ומערבבת רסיסי זיכרון סובייקטיבי אל שיעור ההיסטוריה המורחב, אודות מדינה שמה שרוב הישראלים יודעים עליה מסתכם בסוגי טילים שהושלכו עלינו במלחמת המפרץ.
הרבה מזה הודות לאנימציה, שמחליפה צבעים בולטים בין הפרקים ונשארת ברמת פשטות הקווים, מנסחת מוטיבים חוזרים כאילו מעצמם. למשל תנועת זרימה של אש/רוח שמזכירה את האופן בו נהוג לצייר ריחות, כקווים מעוקלים. זמן טוב להזכיר שבצרפתית הסרט נקרא בכלל ״הניחוחות של עיראק״, וזהו אכן לא סרט אוכל. יותר כמו סרט על ספציפיות של מקום כפי שהוא נברא בדמיון ואז מתקעקע בזיכרון החושי – ניחוחות מטעמים ביתיים אבל גם אבק שריפה. יש בו גם תזכורת לגבי איך נראית ונחווית דיקטטורה, או ממשל צבאי, לטובת מי שטועים לחשוב שכל מדינת ישראל מצויה כבר במצב הזה.

עם הזרם
Flow

נעבור לסרט אנימציה מאוד שונה, אפילו שגם הוא ממומן חלקית בידי צרפת. החלקים האחרים הם בלגיה ולטביה, שהיא גם מולדתו של הבמאי גינטס זילבאלודיס. הוא בחר באתגר של קולנוע טהור ונטול דיאלוג, אך לא נטול סאונד, שמעביר סיפור שלם דרך פעולות של הדמויות. לא עניין של מה בכך כאשר הדמויות הן חיות שונות והסיפור נראה בתחילה כמו משל תיבת נוח, אבל מתגלה כמשהו קצת אחר.

גיבורנו הוא חתול שחור וצנום, עם עיניים צהובות ומה שנראה בתחילה כהתנהגות טיפוסית לחיה האהובה על האינטרנט. בשוט הפתיחה הוא מביט בבבואה של עצמו נשקפת ממקווה מים קטן, ובדקות הפתיחה מתבסס מקומו בעולם – טורף החזק על חלשים ממנו, בעיקר דגים, אבל מפחד מכל חיה אחרת שגדולה ממנו. בעיקר להקת כלבים מלאת אנרגיה שמתרוצצת בסביבה הפסטורלית בה הוא מבלה וצד. חתולנו ישן בבית אדם שאין בו איש, רק פסלי גינה ענקיים של חתולים וכמה חפצים שמעידים על הימצאות אנוש בעבר, הקרוב או הרחוק. כחיה טריטוריאלית, החתול לא מרבה להתרחק מן הבית אבל ייאלץ לעשות זאת אחרי מספר דקות – כי פני המים עולים. היער המקסים בו הוא מבלה נהפך לאיזור מנוסה עבור חיות בכל הגדלים, וגם הימצאות על גג הבניין לא תעזור להימלט ממפלס המים הגואה.

החתול מוצא מפלט בסירת מפרש שחולפת על פניו, אותה משיטה קפיברה נינוחה כמו המכרסם הגדול בעולם. בעודם שטים בעולם המים, ללא קווין קוסטנר, מצטרפים אל סירתם בזה אחר זה למור אגרן וגנדרן, אנפה שבורת כנף ועזת רוח, כלבלב מלא התלהבות ונטול זהירות, ובעלי חיים אחרים שמפרים בכל פעם את האיזון. יש גם נקודת סיום אפשרית למשחק המחשב היפהפה למראה, צוקים גבוהים אליהם מנסות החיות לכוון את הספינה, אבל העיקר הוא המסע. במקרה זה, מסע ליציאה מן הקונכייה גם עבור חיות בלי שלד חיצוני, שצריכות לא רק ללמוד להסתדר ולחלוק את חייהן אלא גם להושיע האחת את רעותה. ספק אם כמויות חמלה כמו אלו המוצגות בסרט קיימות בטבע, אבל קשה לבחון זאת בהיעדר אירוע בסדר גודל של מבול תנ״כי. אפרופו תנ״ך, החיה האהובה עליי בסרט היא מעין לוויתן-פלצת שכיניתי ביני לבין עצמי דגוס-אקס-מכינה, המגיע להציל את המצב ואת החתול הרטוב בכל פעם שצריך אותו. הקטעים בהם אחת החיות טובעת היו מלחיצים מדי עבורי, לא אסתיר זאת.

קשה להפריז בתיאור עוצמת היופי שפורצת מן המסך, בכל הקשור לעיצוב העולם והרקעים. הדמויות עצמן דווקא פשוטות מבחינת המרקמים ורחוקות מלהיות פוטו-ריאליסטיות, אבל אחרי שהתרגלתי זה רק הוסיף לקסם. התנועות וההתנהגויות שלהן בהחלט אמינות ומשכנעות, לפחות בעולם של הסרט, אך לא מסתפקות בגימיקים. כלומר, בוודאי שהחתול יפיל משהו שנמצא על שפת המדף או ירדוף אחרי אלומת אור, הוא חתול. אבל בזאת לא מסתכמת האישיות שלו, או של שותפיו למסע. התחברתי במיוחד לקפיברה שנעה בין רוגע בואך נרקולפסיה לבין חרדה קלה שהורסים לה את הבית הצף, אבל אפשר למצוא בכל דמות יותר תכונות אופי מאשר בסרט קיץ טיפוסי שלם של אולפן אנימציה גדול (עם יוצאים מן הכלל). האפוקליפסה או הפוסט-אפוקליפסה קלות יותר אם מתרכזים פחות בעצמך, שיעור שאולי אפשר ליישם גם במציאות. לא שזה קרה בהקרנה בה נכחתי, אז התברר שוב ובפעם המי-יודע-כמה שסרט בלי דיאלוג מעודד דיבורים בלתי פוסקים אצל הקהל. אם להיות אופטימי כמו דמות מונפשת, אולי בסרט הבא שלהם ילמדו הצופים הללו שהם לא לבד באולם.

כלב שחור
Black Dog

מסרט על חתול שחור ורזה לסרט על כלב שחור ורזה, אבל החוצה מעולמות האנימציה. כמו הסרט לעיל, גם על זוכה מסגרת ״מבט מסוים״ שמעתי לכל אורך פסטיבל קאן אבל לא הצלחתי לתפוס אותו, אז מזל שיש פסטיבלים מקומיים. בהקרנת צהריים מאתגרת מבחינת שעה, עם כוס קפה קר בלתי נגמרת לצידי, לא רק שצלחתי את הסרט אלא הייתי מרותק למשך כשעתיים בהן עלילה היא לא תמיד הצד הדומיננטי. מסוג הסרטים אליהם עכברי פסטיבלים מגיעים בידיעה שעלול להתבצע נמנום, אבל מתגלים כמעניינים או מושכים מדי למטרה זו.

נהוג לומר על סרטי פסטיבלים בשנים האחרונות שהם זקוקים לפתיחה חזקה במיוחד כדי לעבור לקטורה. הבמאי הסיני הו גוואן, שבאמתחתו בעיקר שוברי קופות במולדתו (״השמונה-מאות״ למשל), בחן את קלישאת הארטהאוס הזו היטב. הוא עשה זאת בשוט ארוך ומורכב של מישור מדברי אליו מגיחים בריצה עשרות כלבים, המבהילים מיניבוס בודד שמתהפך על הכביש. רגע קולנועי שמצא את דרכו לטריילר של הפסטיבל, זה שמוקרן לפני כל סרט וסרט, ומתבלט אפילו שם לצד אימג׳ים מרהיבים מכל מיני סרטים. מתוך המיניבוס המהופך מגיחים הנוסעים ההמומים, כל אחד מהם יכול היה להיות גיבור הסיפור, כולל הנהג שמפציר בהם לצאת ולהשאיר את חפציהם מאחור. נוסע קולני הטוען כי נגנב כספו מסתמן כגיבור אפשרי, אבל הבמאי כאילו בוחר להמשיך לעקוב דווקא אחרי השתקן שבטיפוסים ובוחר עבורנו דמות ראשית מסתורית.

מגלם אותה אדי פנג, גם הוא כוכב מהסוג שמביא סינים לקולנוע ומתנסה כאן בסרט פסטיבלים. הוא לא אומר יותר מדי מילים לאורך הסרט כולו, כמו גיבור מערבונים שמגיע לעיירה שכוחת אל, במקרה זה בצפון-מערב סין. ההחלטה האמנותית הזו גורמת לכל מי שסביבו להרבות בדיבורים, לעתים בשמו, כאשר הוא מסרב להשיב על שאלות פשוטות או להיגרר לפרובוקציות. עד מהרה נגלה כי הוא אסיר משוחרר שחוזר הביתה לאחר ריצוי עונש מאסר, הנחשב למצורע בביתו למעט מספר דמויות החסות עליו. הרעיון של שברי עלילות, או התחלות שלא בהכרח יתממשו, מלווה את הגיבור לאורך היצירה: מחוסר הרצון של אביו לפגוש בו, דרך טיפוסים מפוקפקים שמאיימים עליו בגלל הפשע אותו ביצע, ועד אופציה רומנטית שמציעה לו אחת המופיעות בקרקס נודד המגיע למקום ומזכירה לו את עברו. אגב, את אחת מדמויות המשנה מגלם ג׳יה ז׳אנג-קה, הבמאי של ״דור רומנטי״ שסיפק צפייה עוד יותר מאתגרת לבאי ולבאות פסטיבל הקולנוע של ירושלים. מודה שזיהיתי אותו כאחרון המעריצים, תהיתי האם הוא בעצם בחר להעניק את חותמו לסרט שהיה יכול להיגזר מקורפוס עבודתו שלו.

העלילה המרכזית שבכל זאת מתרקמת נוגעת לאותו כלב שחור שהעניק את שמו ליצירה. אולימפיאדת בייג׳ינג 2008 היא נקודת הייחוס העלילתית והשלטונות בעיירה המאובקת מציעים פרסים ללכידת כלבים משוטטים. כמו אלו שגרמו לצרות בפתיחה, או נראים ברקע כל פריים שמציג צילומי חוץ. הם ממש מכה שהונחתה על המקום, עקב נטישת תושבים רבים לאחר סגירת מפעלים, שהותירו את כלביהם מאחור. גיבורנו קופץ על ההזדמנות ונחוש במיוחד לתפוס את אותו כלב שחור שעושה צרות ומבטיח פרס נאה ללוכדו, אבל הסרט מקביל ביניהם למן הפגישה הראשונה (בה שניהם משתינים על אותו הקיר).

ההקבלות ממשיכות ומגיעות לכל מיני שיאים, למשל כאשר האיש והכלב מצויים שניהם בהסגר לבדיקת כלבת, כל אחד עם קולר משלו לצווארו. גם תדמית המצורע מאחדת ביניהם והשניים מחליטים לאחד כוחות ולהתחבר במקום להיות אויבים, מה שמעלה את חמתם של הדורשים ברעת הגיבור האנושי. קשה להבטיח שלא נפגעו כלבים במהלך הצילומים אבל אני כן יכול לומר שהאלימות כלפיהם נותרת מחוץ לפריים ושאהבת הטבע ממלאת את המסך כפי ששנאה סתמית ממלאת את ליבם של בני האדם. זה נכון במיוחד כאשר הסרט מפליג למחוזות הזויים ועוד חיות מצטרפות לבניית העולם הסימבולי, שכנראה מעניין את הבמאי יותר מכל קו עלילה. גם אותי זה עניין אבל קשה לנבא לסרט איזו הצלחה קופתית מרהיבה, על אף שהוא עצמו נע בין המרהיב להסתפקות במועט. לכן אופתע לטובה אם יופץ בקולנוע ולא יישאר במחוזות הפסטיבלים והסינמטקים.

האימפריה
The Empire

את הפסטיבל סיימתי היכן שהתחלתי אותו, באולם 4 הקטן, הנוח והביתי. אולם בו יש מספיק מקום לרגליים כדי להתרווח במושבים החדשים של סינמטק ירושלים, בלי שיבעטו בי מהשורה מאחור בכל כמה דקות (קרה לי בכל הקרנה באולם 1, אנשים כנראה לא שולטים ברגליים שלהם יותר). החלטתי לתחום את החוויה הפסטיבלית בשבת לפנות ערב, עם סרט בשפה ששמעתי הכי הרבה באולמות – צרפתית. אך בשונה מכל שאר הסרטים בשפה זו, את הנוכחי ביים ברונו דומון. הבמאי שפעם היה מזוהה עם סרטים חמורי סבר (״חיי ישו״, ״אנושיות״) אבל לפני בערך עשור הסתובב אצלו בורג והוא יוצר בעיקר קומדיות ארטהאוס משונות. קומדיות במובן הרחב של ההגדרה, בכל זאת צרפתים, אבל ניסיון להיות הכי מוזר ולכן אולי מצחיק בהחלט ניכר בכל יצירתו מאז: מ״קנקן הקטן״ דרך ״מפרץ ההיעלמות״ ועד ״ז׳נט״.

למעשה, אפשר לראות בסרטו הנוכחי המשך רעיוני ליצירתו הקודמת שהוצגה בפסטיבל ירושלים לפני חמש שנים, ״קואה-קואה והחוצנים״, המדמיינת פלישת חייזרים דווקא לאותם איזורי חוף נידחים בצרפת בהם דומון נהנה לצלם. אלא שהפעם החוצנים נראים ונשמעים כמו דמויות שהיו יכולות לאכלס את יקום ״מלחמת הכוכבים״, אחרי שכבר עברו פילטר פארודי. לכן הדרך היחידה עבורי לנסות ולתאר את הטון של הסרט, ללא הצלחה יש לציין, היא לבקש אתכם ואתכן לדמיין את הרמוני קורין הצרפתי מביים את ״שיגעון בחלל״ של מל ברוקס. זה אפילו פחות סביר מאיך שזה נשמע, וזה מוצלח רק לרגעים.

בצפון צרפת, על רגע כלום ושום דבר חולי עם נגיעות של ירוק, מתרקמת על המסך שגרה כפרית. דייג החוזר מיום עבודה ופוגש מישהי שנראית כמו תיירת, למשל, מפטפטים על שטויות אבל עושים זאת באופן שרק מחקה שיחה אנושית. כמו שחייזרים היו עושים לו היו מנסים לדמות התנהגות אנושית על סמך צפייה בלבד ומבלי להבין לעומק התנהגויות חברתיות מקובלות. כלומר, לא כמו – זה בדיוק מה שקורה כאן. אמנם יש בני אנוש חסרי מושג בעיירה, אבל רוב מי שיפציע על המרקע יהיה שייך לאחד משני גזעי חוצנים שרק מתחזים לאנשים. הם נקראים אחדים ואפסים, כמה בינארי, ומצויים במלחמה בין-גלקטית עתיקה שעתידה להתממש על כדור הארץ. המנהיגים העליונים כבר בדרך, החיילים מסודרים ומחכים לפקודה, ובמרכז ניצב תינוק אחד שמנמן שנחשב לאיש המפתח במלחמה.

בתור פארודיה, זה אחד הסרטים האכזריים שראיתי מבחינת האופן בו הוא מתעקש להגחיך וממש לרמוס את כל מה שגיקים וגיקיות אוהבים בסרטי מד״ב. ככל שעולים בהיררכיה של הנהגת הגזעים הלוחמים כך עולה רמת הליצנות וההזיה, וכל פיסת אקספוזיציה על טיב העולם או הסיבות למלחמת החורמה נמסרת ברצינות שמדגישה את הטיפשיות של הכל. דווקא בתור שוחר מדע-בדיוני אני חייב להודות שקצת נהניתי מזה, אם כי דומון מחמיץ או מותיר בחוץ בכוונה את כל מה שעושה את הז׳אנר מהנה באמת (רמז: לא הקשקושים-פטפוטים על נבואות חלל והיסטוריות מומצאות). הדרך היחידה שלו לגעת בליבת הז׳אנר היא בדיונים הפנימיים של הדמויות על טוב ורע, ברמה הכי מופשטת, אז כנראה שהוא מבין ואף נהנה יותר ממה שהיה רוצה להודות. הבקיאות שלו ב״מלחמת הכוכבים״ מרשימה במיוחד, בעיקר בדרכים בהם הוא בוחר לתקוף מסביב ולא ישירות. למשל, במקום הדיבור המהופך של מאסטר יודה, המנהיגים של החייזרים פשוט מדברים לאחור (טריק עריכה פשוט). כך אפשר גם לזהות את הרפרנס וגם להודות כמה מטופש המקור, לאכול את עוגת החלב הכחול ולהשאיר אותה שלמה.

בגזרת השחקנים, אפשר למצוא פרצופים משונים שדומון אוהב לצד סופרסטארים. לתפקיד האביר השחור של מסדר האפסים, למשל, לוהק חבוב שלא ראיתי קודם בשם ברנדון וילג. אגב, לדמות שלו קוראים ג׳וני, בהגייה כאילו-אמריקאית, טיפול לו זוכות גם יתר הדמויות בסרט. ולצחוק על אמריקאים משעשע אותי, כאמור לעיל. לצד הלא-מוכרים תמצאו את דמויות המפקח וסגנו מסרטים קודמים של הבמאי, וכמה פרצופים מוכרים שהגיעו להשתטות. בעיקר פבריס לוקיני בתור הצורה האנושית של מנהיג האפסים, שנראה כאילו הוא עושה חיקוי של טל פרידמן בקומדיה דל'ארטה (ושומע ג׳אז, כי זו המוזיקה של הרעים ואין עוררין על כך).
מולו, את כל מה שטוב ויפה ביקום מנהיגה קאמי קוטן, עם מעט מדי סצנות לטעמי, אבל מפצה על כך השליחה שלה עלי אדמות. זוהי ג׳יין, אבירת ג׳דיי בלי להגיד שהיא כזו, שמנסה לאמן עוזר לא יוצלח ומסתובבת בלבוש חושפני. ספק כפארודיה על הז׳אנר, ספק כי זו עיירת חוף בצרפת. מגלמת אותה אנאמריה וארטולומיי הזכורה לטוב מ״האירוע״, בתפקיד הכי בולט בסרט מרובה הדמויות. מולה מתייצבת לינה קודרי, שעושה יופי של חיקוי של צרפתייה מעצבנת, והזכירה לי איזה כיף היה איתה ב״שלושת המוסקטרים״. או בכלל איזה כיף היה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, מה הפלא שלא רציתי שייגמר לעולם.