מונטנה של בראד פיט: "נהר זורם ביניהם" ו"רוחות של תשוקה"

אף שמעולם לא תכננו להיות כאלה, הפכו "נהר זורם ביניהם" ו"רוחות של תשוקה" לסרטים-אחים. זה משעשע עוד יותר אם לוקחים בחשבון שלמעשה הם בעצמם סיפורים על אחים.
כמות נקודות ההשקה בין הסרטים די מדהימה: שניהם דרמות סנטימנטליות שעוסקות בהתבגרות של גברים צעירים בצל אביהם האוהב והדומיננטי (והמאוד משופם), שניהם מבוססים על נובלה של סופר אמריקאי, שניהם מתרחשים במונטנה בימי מלחמת העולם הראשונה ובעשור שלאחריה, שניהם נפתחים בפרולוג על ילדות, שניהם היו מועמדים לשלושה פרסי אוסקר וזכו על צילום מרהיב של נופים ושקיעות, וכנראה הכי חשוב – בשניהם מככב בחור העונה לשם בראד פיט. בטח שמעתם עליו.

הם גם יצאו לעולם די בסמוך לזה זה, שני אלה. "נהר זורם ביניהם" נחשף בפסטיבל טורונטו של 1992 והמשיך להקרנות מסחריות באוקטובר, כש"רוחות של תשוקה" הציץ החוצה בדצמבר 1994 (יציאה מצומצמת כנראה כדי לקבל כשירות לאוסקר) והתחיל את סיבובו בבתי הקולנוע בינואר 1995.
אך למרות שמדובר בפער זמן קטן של שנתיים בלבד, בהקשר של שני הסרטים האלו הוא היה משמעותי למדי. זאת מכיוון שבתפר הזה שבין שלהי 1992 ו-1994 הספיק בראד פיט להפוך מתגלית מסקרנת לכוכב הקולנוע הגדול של התקופה. המיקום של הסרטים האלו על הטיימליין של הכוכב הוא כנראה אחת הסיבות מדוע "נהר זורם ביניהם" שסימן את בואו התקהה מעט בזיכרון הקולקטיבי, בזמן ש"רוחות של תשוקה" שהפך אותו לאליל, די מתקרב למעמד של קלאסיקה מודרנית. או לפחות, כאחד ממגדירי התקופה שלו.

וויליאם בראדלי פיט היה בן 29 כשלוהק ל"נהר זורם ביניהם", ועל אף שכבר צבר כמה שנות עבודה (בעיקר על המסך הקטן), הפיצוץ התרחש שנה לפני כן בזכות הופעתו הקצרה והבלתי נשכחת ב"תלמה ולואיז". משם זאת הייתה רכבת שאי אפשר היה לעצור. אמנם היה לו תפקיד ראשי נוסף ב-1992, בהזיה המוחלטת "עולם מגניב", אבל היה זה "נהר זורם ביניהם" שבעצם העניק לו תפקיד ראשי משמעותי ראשון בליבה של בתעשיית הקולנוע האמריקאית.
מה שעוד יותר יפה בנראטיב הזה הוא שמי שנתן לו את ההזדמנות הגדולה היה רוברט רדפורד, שמעבר לדמיון הפיזי הבלתי ניתן לערעור בין השניים, גם מסלול הקריירה שלהם דומה מאוד. כצעירים שפרצו אל המיינסטרים בזכות היופי עוצר הנשימה שלהם, הם השכילו לעבוד עם מיטב היוצרים בהוליווד, וצברו פופולריות שהביאה אותם לעמדת כוח מרשימה. הדרך ידעה עליות ומורדות, אבל הם מינפו את עצמם היטב כך שיכלו ממש להרים בעצמם פרויקטים אישיים שהם מאמינים בהם. רדפורד מעולם לא זכה באוסקר על משחק (הוא היה מועמד רק פעם אחת, על "העוקץ") אבל זכה בפרס כבמאי ("אנשים פשוטים"). ופיט, עוד לפני שזכה באוסקר כשחקן משנה ("היו זמנים בהוליווד"), כבר נקרא לבמה כמפיק ("12 שנים של עבדות").
בנוסף, השניים גם כיכבו יחד ב"משחקי ריגול" ב-2001, סרט לא מאוד זכיר שהרגיש כמו העברת מקל רשמית יותר מכל דבר אחר.

את "נהר זורם ביניהם" (A River Runs Through It) ביים רדפורד כשהיה בן 56, אחרי אחת הקריירות המרשימות כשחקן של הוליווד החדשה, ואחרי שני סרטים שביים – "אנשים פשוטים" ו"מלחמתו של מילאגרו בינפילד". סרטו השלישי נכתב על ידי ריצ'רד פריידנברג על פי סיפור אוטוביוגרפי נורמן מקלין, והוא מתרחש במונטנה של תחילת המאה העשרים. שם, בין ההרים המוריקים והעמקים השוצפים, נפרש סיפורם של נורמן ופול מקלין, בניו של כומר פרסביטריאני. נורמן הוא האח הגדול עם הנפש הרומנטית, שהולך בעקבות ההשכלה והספרות האנגלית, ופול הוא הצעיר והמקסים, שמתגלגל להיות עיתונאי אך מזגו המרדני ובעיות ההימורים שלו מטילים צל עתידו. הסיפור מסופר בדיעבד דרך עיניו של נורמן, ונמשך על פני כשני עשורים.

"נהר זורם ביניהם" הוא סרט שעיקר העניין שמצאתי בו הוא איזושהי התנגשות בין שתי מהויות. מצד אחד הוא מסופר כמו אפוס מרהיב, ולכן זה לא פלא שפיליפ רוזלו הצרפתי לקח עליו את האוסקר (לפעמים זה מרגיש כאילו אם פשוט תעמיד מצלמה איפשהו במונטנה בעת שקיעה האוסקר יישלח אליך אוטומטית), אבל מאדך הסיפור עצמו די קטן. למעשה, אין המון דרמה במהלך השעתיים של הסרט, לפחות עד דקותיו האחרונות וגם אז רוב הדברים המשמעותיים מסופרים לנו בדיעבד.
להוציא את צילומי הנוף שבאמת קשה לתאר כמה הם מרהיבים, הרגעים המהדהדים והזכירים ביותר בסרט הם אלו הקטנים שבהם אנשים טובים ממתינים לבשורות טובות; משפחה על ארבעת נפשותיה יושבת מסביב לשולחן האוכל, נהנית מהזמן המשותף יחד; או אבא ושני בניו היקרים לו נחים על שפת הנהר ברגעים הנדירים האלו שבהם נראה ששום דבר רע לא יכול לקרות, אבל אנחנו יודעים שזה אף פעם לא יכול להימשך לנצח.

הרגעים האלו הם, בעיני, הצלחתם של שלושה אלמנטים מתוך הסרט. הראשון הוא כמובן רדפורד שכבמאי מצא את הדרך להפוך את השניות הקטנות האלו לקסומות, אבל בעיקר של שני שחקנים. אלו הם טום סקריט בתפקיד האבא, ובראד פיט כפול.
האמת היא שאני מאוד מעוניין לדעת מדוע הם לא קיבלו אף אזכור במהלך עונת הפרסים של 1992 על הופעותיהם הנהדרות, בטח בהתחשב בכך שהסרט היה חלק מהמרוץ כמועמד לפרס הדרמה בגלובוס הזהב. סקריט המופלא כבר היה ותיק ואהוד, עם הופעות ב"מאש", "הנוסע השמיני", "נקודת מפנה" ו"אהבה בשחקים" בין היתר, אבל אולי בגלל שהוא נחשב יותר כשחקן טלוויזיה מאשר קולנוע הוא לא פרץ את חומות האקדמיה מעולם. זה בסדר, הוא כן עוטר באמי שנה לאחר מכן על "סודות העיר". מה שאולי עוד עבד נגדו הוא שהופעתו ב"נהר זורם ביניהם" היא מאוד שקטה ומכונסת, משהו שלרוב הופך להיות מכשול בשלב ההצבעות (בדיוק כמו שקרה עם אבא בלתי נשכח אחר מסרט של רדפורד, זה שגילם דונלד סאת'רלנד ב"אנשים פשוטים").
המקרה של פיט גם הוא מוזר, אבל במקרה הזה ייתכנו שני דברים: אולי האקדמיה חיכתה שיוכיח את עצמו לפני שיתקבל רשמית למועדון המוזהב – וזה באמת ייקח כמה שנים, ורק אחרי שפיט יצטרך לכער את עצמו לתפקיד ב"12 קופים" – או שהיה בלבול האם למקמו כשחקן ראשי או כשחקן משנה.

סקריט ופיט הם ללא ספק מצטייני הקאסט, אבל האמת היא שלא הייתה להם תחרות, וזו אולי אחת המהמורות המשמעותיות של "נהר זורם ביניהם" – ההימור הלא נכון על ליהוק דמות של נורמן, זה שמוביל אותנו בתלמי הסיפור המשפחתי.
לתפקיד נבחר קרייג שפר, שבשונה מפיט לא הצליח למנף את ההופעה שלו בסרט המדובר הזה לקריירה מרשימה מדי. שפר גבר נאה, ואי אפשר להגיד שהוא עושה תפקיד רע, אבל אין לו את הכריזמה המתאימה או את המנעד הרגשי כדי להפוך את נורמן לדמות מעניינת במיוחד. אם זה לא מספיק, שפר נאלץ להתמודד מול הנוכחות של פיט, שלא צריך להמשיך ולתאר כמה צ'ארם על מאתיים יש לבחור הזה על המסך, וזה מאבק קשה לכל אדם באשר הוא. נורמן הוא דמות קשה לביצוע כי הוא בסופו של דבר בחור די פרווה, והשחקן שלקח את התפקיד הזה על עצמו היה צריך למצוא הרבה מה לעשות מבין השורות. זה למרבה הצער לא המצב. בנוסף, גם שפר וגם פיט מרגישים מבוגרים מדי לתפקידים של נורמן ופול, אבל אצל פיט הזיק במבט והחיוך הנלהב מצליחים קצת לטשטש את זה.
כמו נורמן, שאר דמויות המשנה גם הן די חיוורות – לרוב באשמת התסריט ולא באשמת השחקנים – בין אם ברנדה בלת'ין כאם המשפחה (שלוש שנים לפני שהתקרבה לזכייה באוסקר על "סודות ושקרים" של מייק לי), ואמילי לויד כבחירת לבו של נורמן. בהקשר של הקאסט חשוב לציין שזהו סרט הקולנוע הראשון של ילדון בן 11 בשם ג'וזף גורדון-לוויט, המגלם את נורמן בילדותו.

"נהר זורם ביניהם" הוא אמנם לא איזה סרט שחייבים להשלים או פנינת ניינטיז חבויה שמחכה לחיים חדשים, אבל בהחלט יש בו את היופי שלו, זה הוויזואלי וזה הבוקע מתוכו. זה קצת מרגיש כמו יצירה שקטנה מסך חלקיה, אבל בין הצילום, בראד פיט והפיוט הטקסטואלי שלו, זה מסוג הסרטים שנשארים תלויים באוויר דקות ארוכות אחרי שעולות הכתוביות. קשה מאוד לא להתרגש בסצנת הסיום, בליווי המוזיקה של מארק אישם והרהורים של אדם שנותר לבד עם מחשבותיו. הפעם הראשונה שראיתי את הסרט הייתה לפני מעל לעשרים שנה, ועדיין המשפט ממנו "בסופו של דבר, כל הדברים מתלכדים יחדיו ואז נהר חוצה אותם" נשאר אתי ומלווה אותי בכל מיני רגעים בחיי.

בשנה שרדפה את "נהר זורם ביניהם" השתתף בראד פיט בשני סרטים, שניהם יותר מהשוליים של הוליווד. הראשון הוא בסרט שכתב חבוב בשם קוונטין טרנטינו, "רומן על אמת", שם הופיע פיט לכמה סצנות בודדות כדייר מסטול. ובזמן שהסרט שביים טוני סקוט הוא אחד הטובים של העשור בקלות, יהיה קשה לזקוף זאת לזכות פיט (למרות שהוא אדיר שם). הסרט הנוסף אמנם נתן לפיט את התפקיד הראשי, אבל הוא היה פרויקט מדובר פחות. זהו "קליפורניה", סרט שיותר אנשים צריכים להכיר, ובו פיט מגלם פסיכופט אלים שמצטרף יחד עם זוגתו (ג'ולייט לואיס) למסע של שני עיתונאים (דיויד דוכובני ומישל פורבס) בדרכם לכתוב ספר על רוצחים סדרתיים.
ואז הגיעה 1994 עם הדאבל-פאנץ' הפיטי האולטימטיבי.

בתחום הקולנוע, 1994 היא שנה חשובה מאוד באופן כללי, אבל לילידי תחילת שנות השמונים (כל כותבי סריטה, למשל), היא שנה מכוננת. לא פלא שהיא כיכבה אצלנו כמה וכמה פעמים. האוסקר של סרטי אותה שנה הופיע בטקסט מוקדם של עופר, בהשוואה שעשיתי בינה ובין האוסקר של שנת 2019, ואז גם בפרויקט זוכי האוסקר ("פורסט גאמפ") ובפרויקט מפסידי האוסקר ("ספרות זולה"). זו גם שנה שהופיעה בפרויקט סרטי סטיבן קינג ("חומות של תקווה"), בפרויקט זוכי האופיר ("שחור"), ברטרוספקטיבה שעשה עופר לסרטי האחים כהן ("הקפיצה הגדולה") ובהתמקדותו בטרילוגיית שלושת הצבעים של קישלובסקי. לכן כמובן שאני אשמח לחזור אליה פעם נוספת, ובוודאי לא האחרונה.

לעניינו, בנובמבר 1994 יצא "ראיון עם ערפד" (סרט שאנחנו ללא ספק נדון בו בסריטה ביום מן הימים) שהציב את פיט לצד טום קרוז בדרמת אימה שבעיני היא קלאסיקה לכל דבר ועניין, על אף הפלרטוט הטראשי המשונה שלה. בשלב הזה כל מגזין בידור שרצה למכור עותקים התעסק באובססיביות ביצור המושלם הזה, ועם תום השנה הפך פיט לגיבור הרומנטי המוחלט בזכות "רוחות של תשוקה" (Legends of the Fall), שלפני הכול, אומר שזה אחד המקרים הבודדים בהיסטוריה בו השם העברי הולם יותר מזה המקורי.

והנה העניין המוזר עם "רוחות של תשוקה", כזה שהוא מצד אחד תוצאה של חוויה אישית מאוד, אבל מאדך אני מאמין בכל לבי שאני לא היחיד שמרגיש ככה: אל תפסיקו לקרוא אחרי המשפט הזה, אבל קודם כל צריך לומר שסרטו של אדוארד זוויק איננו טוב. המשחק לא אחיד, הוא יותר מדי פעמים מתפלש בקיטש כמו כלבלב בשלולית בוץ, עיצוב הדמויות בו מזכיר יותר ספרות אירוטית מכל דבר אחר, וכמות רגעי הקרינג' במהלכו איננה פעוטה. ובכל זאת, ביום טוב אני יכול להגיד באותה נחרצות שזה האפוס הרומנטי האולטימטיבי מחוץ לימי הוליווד הקלאסית.
זה סרט שבכל רגע נתון אני אשמח לשבת לראות אותו שוב. ולא כצפייה אירונית, אלא כי משהו בו קוסם לי, מחובר אלי בדרך משונה, שלמרות הפגמים המאוד בולטים שלו זה סרט שאני נהנה לראות כי הוא מזכיר לי משהו מאוד ראשוני בחיים שלי. גם אם אני מתכווץ במבוכה כשמודה בזה בקול רם.

אין לי באמת אופציה להפריד בין האישי והאובייקטיבי, אז במקרה שלי, החיבור שלי ל"רוחות של תשוקה" – ששוב, אדגיש שאיננו סרט טוב – קשור בשלושה דברים: הראשון הוא התקופה שבה יצא שהייתה מעצבת במיוחד בשבילי; השני הוא החיבה שלי לאפוסים אמריקאים; השלישי וכנראה המשמעותי מכולם הוא פס הקול שהלחין ג'יימס הורנר עליו השלום, שאשכרה יש לי על דיסק ולפעמים כשרע לי אני מזמזם לעצמי ואז הכול נראה טוב יותר; הרביעי הוא כמובן בראד פיט.
אני לא בטוח כמה מקרים כאלו יש בתולדות הקולנוע לסרט שכל כך מעריץ את השחקן הראשי שלו, שבמהלך הצפייה אי אפשר להימנע מהידיעה הברורה שכוכב חדש הגיע, והוא הולך להישאר פה לעוד זמן רב.
לפני כמה חודשים כתבתי על "הכישרון של מר ריפלי" ושם הקדשתי לא מעט מקום להתייחס איך שהסרט מעצב באופן חזותי את הדמות של דיקי גרינליף בגילומו של ג'וד לו. הקלישאה האהובה של כתבי קולנוע "המצלמה מאוהבת בו" לא יכלה להיות מוחלטת יותר בהקשר שלו. באותו הטקסט הרגשתי חושב להזכיר לבראד פיט ב"רוחות של תשוקה", כי כמו עם ג'וד לו, לפעמים זה באמת מרגיש לא נוח. כאילו נקלעת לפלרטוט בין סרט ושחקן, ואתה כצופה שנוכח בחדר קצת מונע מהם להגשים את הרומן שלהם זה עם זה.

"רוחות של תשוקה" מבוסס על כתביו של ג'ים האריסון, ועובד לתסריט על ידי סוזן שלידיי ו-וויליאם ד. וויטליף, שאני מניח שלא באמת עבדו ביחד אלא שמישהו נשכר כדי לשכתב את האחר. אבל האמת היא שהם השילוב המושלם בשביל סרט בסגנון הזה. וויטליף מגיע מעולם המערבונים כתסריטאי ותיק של "קאונטרי" והעיבוד הטלוויזיוני ל"יונה בודדה", כאשר שלידיי כנראה הגיעה בהזמנה מהבמאי כדי לתת את הטאץ' הרומנטי-רגשי של הסרט, כפי שבא לידי ביטוי בעבודתה המשותפת עם אד זוויק בסדרה מגדירת התקופה "שלושים ומשהו".

כמו "נהר זורם ביניהם", גם "רוחות של תשוקה" הוא אפוס משפחתי שמתרחש במונטנה (אם כי צריך לציין שהסרט הזה ספציפית צולם בקנדה), ומסופר בדיעבד. הפעם זה מתחיל כאשר אינדיאני קשיש מגולל דרך אסופת מכתבים את קורותיה של משפחת לודלו, על שלושת הבנים, אביהם, האישה שנקלעה בין ארבעתם, וכל הטרגדיות שרדפו אותם על פני כמה עשורים פוטוגניים להפליא.
בתחילת המאה העשרים, לאחר שאשתו עוזבת את החווה במונטנה כדי לחיות בעולם המודרני, נאלץ קולונל וויליאם לודלו (אנתוני הופקינס) לגדל לבדו את שלושת בניו אלפרד, טריסטן וסמיואל. הוא עושה עבודה לא רעה בהתחשב, והם שלושתם הופכים לבחורים נהדרים, חתיכים להפליא, ומאופיינים באופן די נוח כדי לייצר קונפליקטים קלים לעיכול אצל קהל שאיננו מחפש אתגרים: אלפרד (איידן קווין) הוא הבוגר האחראי, טריסטן (בראד פיט) הוא הפרוע והמרדן, וסמיואל בן הזקונים (הנרי תומס, תריסר שנים אחרי "אי.טי") הוא הרגיש והאידיאליסט.
הדינמיקה המשפחתית מתערערת כאשר סמיואל מביא אל בית המשפחה את ארוסתו, צעירה יפה בשם סוזאנה (ג'וליה אורמונד, אותה חגגו באותה תקופה כ"ג'וליה רוברטס החדשה". מעניין איך רוברטס הרגישה לגבי זה בהתחשב בזה שהקריירה שלה הייתה קיימת רק איזה חמש שנים).
סוזאנה הנאווה משתלבת די מהר בדינמיקה המשפחתית, בעיקר כי נדמה שכולם מתאהבים בה כאילו לא ראו אישה מערבית מימיהם, אבל מלחמת העולם הראשונה טורפת את כל הקלפים. סמיואל מחליט להתגייס, ואחיו הגדולים שדואגים לו, הולכים יחד אתו. רק שניים מהם יחזרו, כי המלחמה אינה טובה לרגישים שבינינו (האמת היא שסצנת מותו של סמיואל, גם אם ניתנת לערעור היסטורי וכולה הגזמות על הגזמות, היא קורעת לב). בהיעדרו של סמיואל הדברים הופכים למסובכים אף יותר כאשר אלפרד מתוודה באהבתו אל סוזאנה, אך ליבה בעצם שייך לטריסטן. אי אפשר להאשים אותה, כן? הוא בכל זאת נראה כמו בראד פיט.
העניין הוא שטריסטן חוזר ממלחמת העולם השנייה במצב די מתקדם של פוסט טראומה – מה שעלול לקרות אם אחרי מות אחיך מול עיניך הדבר שאתה מוצא לנכון הוא לעקור את הלב שלו ולהביאו לקבורה בחלקה המשפחתית – ומפנה את הדרך לאחיו הגדול. אלפרד, שבינתיים בנה קריירה בעולם הפיננסים של העולם החדש וסולל את דרכו למשרה פוליטית, נושא לאישה את סוזאנה אך היא עדיין תקועה על טריסטן. אבל גם לאחר שטריסטן מתאפס על עצמו באופן יחסי ומקים משפחה עם איזבל, נערה אינדיאנית שמאוהבת בו מאז גיל 13 (האשטאג גרומינג), הצרות ממשיכות להגיע עד סיומה של שושלת לודלו.

"רוחות של תשוקה" נע כל הזמן על הקו שבין אופרה לאופרת סבון – מפוארת, עמוסת פאתוס, טומנת בחובה את כל הרגשות בעולם, מוגזמת ומשוללת כל מודעות עצמית. מה שאי אפשר לקחת ממנו זה כמה מרהיב הוא לצפייה. באמת אחד הסרטים המרשימים ביותר שנעשו באותה תקופה, מהסוג שלצערנו כמעט כבר לא קיים יותר. הפקה כל כך יקרה ומנקרת עיניים שמיועדת לקהל בוגר כיום נמצאת בטלוויזיה וברשתות הסטרימינג, אם בכלל. ככזה "רוחות של תשוקה" הוא מין רליק לעשייה קולנועית שאם עדיין מוצאת את מקומה בתרבות הפופולרית, זה במנות קטנות להפליא, ואולי בגלל זה פועלת כל כך חזק על בלוטות הנוסטלגיה.

אני מוצא את עצמי מדי פעם תוהה מה עמדתם של בני ובנות 15-16 לגבי הסרט הזה. לבני הארבעים פלוס מאתנו, "רוחות של תשוקה" הוא רגע בזמן. פאר קולנועי רגשני שלוקח את עצמו ברצינות אבל יודע איך להפעיל את הקהל שלו גם אם באופנים מאוד שטחיים. זו באמת העמסה של דברים מדהימים וגם של מעידות קשות.
בתחום המופלא, את המוזיקה של ג'יימס הורנר והצילום זוכה האוסקר של ג'ון טול כבר הזכרנו. לעומת זאת, בטריטוריית הפחות חיוביות, התסריט מייצר מספר רגעים לא נעימים בכלל שמעלה תהיות האם אנחנו בכלל אמורים להיות בעד הדמויות האלו, והבימוי לעיתים כל כך מוגזם שקשה לא לצחקק. גם הופעות המשחק לא בדיוק באותה רמה. מצד אחד ג'וליה אורמונד עושה כל כך הרבה עם המעט שניתן לה, אבל מולה שחקן בליגה של אלופים כמו אנתוני הופקינס נותן פה את אחת ההופעות הכי גרועות שלו. זה באמת סרט שמנצח באי אלו דברים, ומתיש בלא מעט אחרים. אולי הוא כמו מה שלדור שלי היו "כך היינו" (אגב רדפורד) או "סאונדר". סרטים סנטימנטליים מתקופה שמרגישה כל כך עתיקה, שאפשר להתחבר אליה באמת רק אם היית נוכח בה.

ייתכן וההשוואה הכי רלוונטית היא בין "רוחות של תשוקה" ל"היומן", שיצא כשכבר הייתי אדם בוגר שצריך לעבוד עליו קצת יותר בשביל להרשים. ובזמן ש"רוחות של תשוקה" הוא חלק מההתפתחות שלי, אני חייב לציין שצפייה ב"היומן" היא משהו שלא הצלחתי לעבור אף פעם. זה סרט בלתי נסלח בעיני. אבל זאת שיחה שאני אצטרך לעשות ברגע שאכיר ילדים בגיל הזה. אולי זה רעיון לפודקאסט, מי יודע.

בחודשים הספורים שעברו בין יציאת "נהר זורם ביניהם" לזו של "רוחות של תשוקה" קרו המון דברים. הנסיקה של בראד פיט היא אירוע אחד, אבל בעולם הקטן שלי, זו גם התקופה בה גיליתי את הקולנוע והחלטתי – כנראה שלא במודע, אבל לכו תזכרו – להקדיש לו את חיי. וכך סרט התבגרות ניינטיזי אחד על מונטנה בתחילת המאה בכיכובו של בראד פיט הוא סרט שנראה לי כמו מעידן אחר, וסרט התבגרות ניינטיזי אחר על מונטנה בתחילת המאה בכיכובו של בראד פיט הוא רגע מכונן בעיצוב העולם שלי, ולעולם לא ייפרד ממנו. זה כל כך אקראי, אבל זה גם כנראה חלק מהקסם מהיופי. שני דברים, אגב, שלא משנה מה אף אחד לא יכול לקחת מהסרטים האלו.