הגלגולים של מר ריפלי: "המשחק של ריפלי" + "ריפלי מתחת לאדמה"

כבר מהרגע הראשון היה ברור שהסיפור של טום ריפלי, הנוכל המקסים והרצחני שהמציאה הסופרת פטרישיה הייסמית', לא יכול להסתיים בטוב. ואני לא מתכוון בהכרח לגורלו של הגיבור הספרותי, אלא למה שרלוונטי אלינו – המסע הקולנועי שלו משנות השישים ועד האלף החדש.
שלושת העיבודים הראשונים לספרים בכיכובו של ריפלי נפלו לידיהם של במאים גדולים ונחשבים לסרטי מופת, לעומת השניים האחרים שכנראה רצו לסחוט את הפופולריות של "הכישרון של מר ריפלי" מ-1999. אפשר לשער שהבאתם למסך הייתה קלה יותר כי פטרישיה הייסמית' כבר החזירה את נשמתה לבורא ולא עמדה בדרכו של איש. התוצאה הייתה שתי נפילות קולנועיות – מי יותר ומי פחות – שנעלמו לחלוטין מהתודעה, בזמן ששלושת הראשונים רק הלכו ותפסו חזקה משמעותית יותר בדברי הימים.

אם זה לא מספיק מדכדך, אוכל לספר לכם שבמקרה היו לי כמה שעות פנויות לפני הטיסה לקאן והחלטתי שזה הזמן לצפות במה שבכלל התחיל את כל המיני-סדרה הטקסטואלית הזו, "ריפלי", בנטפליקס. כנראה העיבוד הכי שאפתני לפטרישיה הייסמית' עד היום. למרבה הצער הגעתי רק עד לפרק השלישי במיני-סדרה של סטיבן זאייליאן, כי שם התחוור לי שלהוציא את אנדרו סקוט לא מצאתי שום עניין במתרחש וזה לא היה מספיק בשבילי כדי לסיים אותה. עוד פיהוק במורשת של ריפלי והייסמית'.

מכיוון ששני הסרטים האחרונים למעללי ריפלי כל כך זניחים, החלטתי לאגד את שניהם לפוסט אחד ובכך להיפרד כמו שצריך אך מבלי לבזבז יותר מדי מזמנכם או מהמקום הפנוי בשרתי סריטה. אמנם יש להם כמה אספקטים מעניינים לשיחה, אבל שניהם כל כך לא משמעותיים, או מאוד זמינים לצפייה, שאני מאמין שזה עומד להיות הטקסט הכי פחות נקרא שלי ב-2024. ובכל זאת, אני צריך לדעת שסגרתי את הפינה הזו וקיימתי את הבטחתי.
אם טרם עשיתם זאת, אנא בדקו את שלושת הפרקים הקודמים, בעיקר כי אלו סרטים שמאוד כדאי להכיר: "לעין השמש", "ידיד אמריקאי" ו"הכישרון של מר ריפלי".
וכעת, אפילוג תמוה לגלגולים של מר ריפלי.

"המשחק של ריפלי" – Ripley's Game

בפעם הראשונה והיחידה בעיבודי ריפלי, לקחה אישה את תפקיד מנהיגת הפרויקט. ולא סתם אישה, אלא הבמאית האיטלקייה ליליאנה קאוואני, אחת הבמאיות המרכזיות בקולנוע הבינלאומי של שנות השבעים והשמונים, שמוכרת בעיקר בזכות הדרמה הפרובוקטיבית שלה מ-1974, "שוער הלילה". קאוואני התקרבה לגיל 70 כשהחלה בפרויקט ריפלי שלה אחרי כמעט עשור במהלכו לא ביימה לקולנוע. על העיבוד היא חתומה יחד עם צ'ארלס מקאוון, ממשתפי הפעולה הקבועים של טרי גיליאם, שיחד אתו הרוויח מועמדות לאוסקר על כתיבת "ברזיל".
"המשחק של ריפלי", מבוסס על ספר באותו השם מאת הייסמית', שכזכור לכולנו כבר עובד לפני כן. היה זה "ידיד אמריקאי" של וים ונדרס מ-1976. כך נוצר מצב מצחיק של הלוך ושוב בין שני הספרים: "לעין השמש" ו"הכישרון של מר ריפלי" היו מבוססים על אחד, כש"ידיד אמריקאי" ו"המשחק של ריפלי" מבוססים על השני.

לריענון, אזכיר שהספר "המשחק של ריפלי" מתרחש כמה שנים לאחר "מר ריפלי המוכשר". ריפלי כבר מבוגר יותר, אבל עדיין חי חיי פשע, אם כי בסקאלה גבוהה יותר. הוא נמצא בסצנת האומנות, גונב ומזייף יצירות יקרות ומרוויח מהן הון. לאחר שהוא נתקל ביונתן זימרמן, איש מקצוע צנוע וחולני שלועג לו (ב"ידיד אמריקאי" זה קורה במהלך מכירה פומבית בעיר, ב"המשחק של ריפלי" במפגש חברתי בכפר), ריפלי מחליט להפוך אותו למתנקש להשכיר. זימרמן האומלל מזועזע מההצעה, אבל מתפתה בסופו של דבר לקחת את המשימה כדי להבטיח את העתיד הכלכלי של אשתו-הבקרוב-אלמנה וילדיו, אבל בדרך מפתח ידידות עם ריפלי. כך ריפלי מחליף את עורו, ולאחר שהכניס את זימרמן לבוץ מחליט להוציא אותו משם, גם אם יסכן את עצמו בדרך.

באופן טבעי השאלה הראשונה בנוגע לסרט היא מדוע בחרו בעיבוד נוסף ל"המשחק של ריפלי", בטח אחרי ההצלחה הנאה של "ידיד אמריקאי". זה לא שאין עוד ספרי מתח להייסמית' (על אחד מהם נדבר בעוד רגע), וכמובן שההשוואה תהיה בלתי נמנעת גם אם עברו מספר עשורים בין לבין. כמו זו שנכנס אליה יונתן זימרמן, זה מרגיש כמו מלכודת שקשה לצאת ממנה. עם זאת, בצפייה ב"המשחק של ריפלי" נראה שאפשר להבין מדוע חשבה קאוואני שאפשר לחזור לספר בשנית. גם אם העלילה זהה למדי בין שני הספרים, מהמסגרת העלילתית ועד הרבה מאוד סצנות ספציפיות, ישנם שני שינויים עיקריים. הראשון הוא ש"המשחק של ריפלי" מציב במרכזו את הדמות של טום ריפלי, בזמן שהסרט הגרמני הפך אותו לדמות משנה והתרכז דווקא בדמות התמה של יונתן זימרמן; והשני הוא שאחרי הסגנון המודרני, המחוספס והמודע לעצמו של וים ונדרס, קאוואני לקחה את קו שיותר דומה לזה של מינגלה בסרט הקודם – דרמת מתח אופראית המתרחשת באחוזות גדולות ומרהיבות בליווי מוזיקה קלאסית ואורח חיים מנקר עיניים. על פניו זה כבר ניסיון מעניין, ליוצרים כמו לצופים – אותו חומר בדיוק אבל בסגנונות קולנועיים שונים. אחד לחוץ ומהודק, והשני מפואר ועמוס.
ההיסטוריה קבעה את עמדתה די מהר. "המשחק של ריפלי" אמנם זכה לביקורות די טובות כשנחשף לראשונה ב-2002, מה שקצת הדהים אותי אם להיות כן, אבל היה כישלון קופתי מהדהד. ועל אף שנחשף בפסטיבל ונציה, בארה"ב נשלח היישר למדיה הביתית מבלי לבקר בבתי הקולנוע (ברוב העולם, גם בישראל, כן הופץ מסחרית).

אפשר לעשות הנחות לסרט ולהגיד שהתגובה הצוננת אליו הייתה תוצאה של הציפיות שהרימו גם "ידיד אמריקאי" אבל בעיקר "הכישרון של מר ריפלי" על עשייתו המשובחת וחופן המועמדויות לאוסקר שלו. "המשחק של ריפלי" נופל ללא מצנח אל מולם כמעט בכל אספקט. זה אמנם לא בהכרח כישלון מוחלט, ובאמת שהתחתית הריפלית עוד לפנינו, אבל גם אין בו שום דבר טוב במיוחד. מסוג הסרטים שעליהם אומרים דברים כמו "לא מתניע". אבל אם להיות לדבר בכנות, הבעיה העיקרית שלי עם סרט הזה איננה באשמתו אלא משהו שאני לחלוטין לוקח על עצמי, וזו הרתיעה שלי מהשחקן הראשי, ג'ון מלקוביץ', פה בנעליו של טום ריפלי.
מדובר באחד השחקנים האמריקאים המוערכים ביותר של דורו, כזה שהרוויח שתי מועמדויות לאוסקר ("מקום בלב", "בקו האש") והגיעו לו עוד כמה ("יחסים מסוכנים" ו"להיות ג'ון מלקוביץ'" בראש ובראשונה), אבל משהו בנוכחות שלו על המסך לרוב באה לי ממש לא טוב, ומאוד קשה לי להחזיק את זה יותר מדי זמן. למרבה המזל, רוב הופעותיו הן בתפקידי משנה, אז אני יכול להסתדר, אבל במקרה של סרטים המונחים על כתפיו סביר שלא יהיו לי חיים קלים, ושוב, לא בגלל הכישרון שלו. זאת האנרגיה הקריפית שהוא יוצק לתפקידיו. ב"המשחק של ריפלי", מלקוביץ' לוקח את היכולות הלא נעימות שלו כמה צעדים קדימה (בהנחיית קאוואני, יש לשער), וכבר מסצנת הפתיחה, בה ריפלי מוצג כרוצח מחריד וחסר רחמים, מאוד קשה להיות בעדו. לכן מהלך הגאולה שלו אל מול זימרמן לא עבד לי בכלל.
שאר צוות השחקנים גם לא בדיוק אחיד. המצטיין הוא כנראה דוגריי סקוט בתפקיד זימרמן, כאשר גם לנה הידי, כמה שנים לפני "300", "השופט דראד" ו"משחקי הכס", מנסה לעשות את המיטב עם המעט שניתן לה (וגם נחמד להיזכר שהיא יכלה להרים תפקידים לא רק של מפלצות אנושיות). לעומתם, ריי ווינסטון מרגיש קצת מוגזם וקריקטוריסטי ביחס לסביבה שלו.

"המשחק של ריפלי" בהחלט לא סרט שמגיע לו מילים קשות במיוחד, בעיקר כי העשייה שלו ללא ספק מושקעת ומכובדת. זה פשוט מרגיש מאוד חסר קצב ומנומנם, עם טון לא ברור. מקרה בוחן הוא סצנת הרצח ברכבת. היא נמצא גם ב"ידיד אמריקאי" שם מבוימת באופן מינימליסטי, מהודק ומותח, אבל ב"המשחק של ריפלי" היא מעוצבת כמעט כמו סצנה ב"האקדח מת מצחוק", שזה בסדר גמור בפני עצמו, אבל לא מאוד קשור לכל מה שקרה לפני ואחרי, לפחות בתחושה שלי.
אפשר אולי להתנחם בכך שגם אם סרטה של קאוואני לא יוצא עם ידו על העליונה אל מול כל עיבודי ריפלי לפניו, בהשוואה לסרט הבא, "המשחק של ריפלי", הוא מינימום "הסמוראי".

"ריפלי מתחת לאדמה" – Ripley Under Fire

ארבע מדינות חתומות על הפקת הסרט החמישי בעיבודי ריפלי לקולנוע, "ריפלי מתחת לאדמה", המבוסס על הספר השני בסדרה של הייסמית' (כלומר, בין "מר ריפלי המוכשר" ל"המשחק של ריפלי"). אלו הן גרמניה, צרפת, אנגליה והתוספת המפתיעה ביותר – האי מאן, אי קטן שנמצא בין אנגליה ואירלנד שבו חיים פחות מ-100 אלף אנשים. מכיוון שזו הפעם הראשונה שנתקלתי בסרט שממומן על ידי האי מאן, בדקתי איזה עוד הפקות נהנו מיוקרתו, וגיליתי 45 סרטים, על אף אחד מהם לא שמעתי מעולם.
כמספר המדינות המפיקות, כך גם פחות או יותר מונה תאריכי היציאה של הסרט. דיווחים על צילומיו מתחילים את הכרונולוגיה ב-2003 אך עדויות להפצה ראשונה מגיעות רק שנתיים לאחר מכן, במקביל לנוכחותו בפסטיבל של מכון הקולנוע האמריקאי. אז שוב נעלם הסרט עד שצץ בשנת 2007 ישירות לדי.וי.די במספר טריטוריות באירופה.
מסקרן לדעת מה כל כך השתבש בעשייתו של הסרט הזה, אבל את הבלאגן אפשר לראות בכל פריים ופריים ממנו. אם לא הייתי קורא שהוא צולם ב-2003 הייתי מהמר על משהו כמו 1997, ואני נדיב.

את הסרט כתבו וויליאם בלייק הארון ("זהות בדויה", הראשון בסדרת בורן) ודונלד א. ווסטלייק, שידוע גם כסופר ספרי אקשן ("הצייד" עליו התבססו "פוינט בלאנק" ו"פייבאק"), וגם כתסריטאי (הוא היה מועמד לאוסקר על "הנוכלים" של סטיבן פרירס). אם כי, אם יורשה לי להמר, השניים לא עבדו בצוותא אלא כנראה אחד מהם נשכר לסיבוב שיפוצים, או משהו תעשייתי בסגנון.
הבמאי הוא רוג'ר ספוטיסווד הקנדי, שהגיע לפרויקט אחרי "מחר לנצח" מסדרת ג'יימס בונד, "טרנר והוץ'", וסרטי טלוויזיה מוערכים שעסקו בנראטיבים להט"בים כמו "התזמורת ממשיכה לנגן" ו"סיפורו של מתיו שפרד". אז אמנם אלו לא אנשים מהשורה הראשונה של תעשיית הקולנוע, אבל בהחלט גם לא כאלו שידועים כחסרי יכולת או כיוון. אני מאמין שאף אחד מהם לא ישמח לדבר על הפרויקט המשותף הזה שלהם.

"ריפלי מתחת לאדמה" חוזר לטום ריפלי הצעיר, הפעם בגילומו של בארי פפר ("אומץ אמיתי", "השעה ה-25"). בסרט, ריפלי הוא בחור מצודד ומקסים שמתקיים ממעשי נוכלות קטנים ולא משמעותיים מדי כמו לכלוא חתול בארון שלו כדי להתחמק משכר דירה. בסרט זה הגיוני. בכל מקרה, את ימיו ריפלי מבלה עם החבורה שלו מסצנת האומנות, הכוללת את פיליפ הצייר שהפך לסופרסטאר בתחומו, מנהל הגלריה שלו ג'ף (אלן קאמינג), בת הזוג שלו סינתיה (קלייר פורלאני, שנחשבה לתגלית באמצע הניינטיז עם סרטים כמו "לפגוש את ג'ו בלאק" ו"עכברי הקניונים" אך הקריירה שלה צללה מאז מהר מאוד), ואמן מעורער ופחות מצליח בשם ברנרד שלא לגמרי ברור למה הם מסתובבים אתו.
במהלך פתיחת גלריה מוצלחת נוספת של פיליפ, ריפלי מכיר לגמרי במקרה (כלומר, במהלך גניבה) בחורה צרפתייה צעירה ויפה ממשפחה עשירה במיוחד (ג'סינדה בארט) עם, לפי מה שהבנתי מהצפייה בסרט, בעיה פתולוגית שגורמת לה להירדם בכל פעם שהיא בתוך רכב או משהו כזה. אבל הערב מקבל תפנית איומה כאשר פיליפ מציע נישואים לסינתיה אך זו מסרבת, ובייאושו ושכרותו מרסק את הרכב שלו בעץ ומת במקום. החבורה הנותרת מזועזעת, במיוחד ג'ף, שכרגע איבד את הפרה המניבה שלו. ריפלי עולה על רעיון – במקום לדווח על מותו של פיליפ, יהיה זה ברנרד שימשיך ליצור בשמו, וכך הכסף מהמכירות יתגלגל ויתחלק בין כולם. הבעיה מגיעה כשלקלחת מצטרף קניין אומנות שמעריץ את פיליפ (ווילם דפו, לא פחות) ומבין שהציורים החדשים אינם של הצייר המוערך אלא חיקוי, ומאיים לחשוף את התרמית. הוא לא יחזיק מעמד בחיים הרבה מדי זמן, וכאשר בלש (טום ווילקינסון, שצילם את הסרט בין "בחדר המיטות" ל"שמש נצחית בראש צלול") ינסה להבין לאן הוא נעלם, העניינים יסתבכו עוד יותר. טבעת החנק סביב ריפלי הולכת ומתהדקת, בזמן שחבריו מסתבכים גם הם בשקרים, ובת זוגו המיועדת ממשיכה פשוט להירדם בכל פעם שהיא באוטו, לא הבנתי מה הבעיה הרפואית הספציפית הזאת מקווה שזה מאובחן.

רשימת הכשלים של "ריפלי מתחת לאדמה" כמעט ולא נגמרת. למעשה, להוציא את דפו ו-ווילקינסון בתפקידים קטנים למדי, יהיה קשה למצוא משהו חיובי לומר על כל האופרציה האומללה הזו. אפשר רק לתאר איזה גהינום הייתה מרימה פטרישיה הייסמית' אם הייתה בחיים ורואה מה עשו ליצירה שלה. למעשה, יש קייס להניח שאולי הסרט הזה הוא בעצם נקמה של היוצרים בה, מכל סיבה שלא תהיה. עדות לכך היא שהסרט אפילו נפתח בציטוט של הייסמית', כאילו כדי לקעקע את שמה על הדבר הזה, ושאף אחד לא ישכח שהיא חלק מזה בעל כורחה.

על העלילה המשונה, שכוללת מונטאז'ים של סקס מיותר, מכוניות מתפוצצות שמותירות את הקורבנות במצב פיזי נאה יותר מאיך שאני נראה כשאני מתעורר בבוקר, חוסר יכולת לכתוב דמויות מעוררות הזדהות והופעות המשחק התמוהות אפשר להרחיב רבות, אבל זה באמת חסר פשר בהתחשב בכך שאף אחד לא הורס לראות את הסרט הזה. קשה לערער על כך שהסיבה היחידה שמישהו זוכר אותו היא עובדת היותו חלק ממורשת העיבודים של הייסמית'. זה לחלוטין אחד המותחנים הלא מוצלחים האלו שנתחבים לרצועות השידור הליליות, שזוכים לכמות קטנה של צופים שכנראה שמחים למצוא עירום נשי אקראי על המסך בחשכת הסלון. באמת שכל מי שעיניו בראשו יברח מהסרט כבר בכתוביות הפתיחה, מהמכוערות שראיתי בסרט אי פעם.
הייתי אומר שאולי אפילו איכות הסרט היא זו שמנעה מטום ריפלי לחזור לקולנוע מאז, אבל האמת שאני לא חושב שמספיק צפו בו כדי לייצר את התגובה הזו. נכמר הלב על כל המעורבים בו.

כאן אנחנו גם מסיימים את המסע שלנו עם טום ריפלי. נתנחם בשלושה סרטים מצוינים של במאים נהדרים, בתקווה שאולי חלק מכם גיליתם אותם כאן לראשונה ותתנו להם הזדמנות מתישהו בעתיד.