פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 17: "אביבה אהובתי" + "אדמה משוגעת" (2006)

ממש עם ייסוד פרס הקולנוע הישראלי הראשון, אי שם ב-1990, החליטה האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה על מהלך מאוד מעניין: מי שיזכה בפרס הסרט הטוב ביותר של השנה יהפוך אוטומטית לנציג ישראל בפרס האוסקר הבינלאומי. קטגוריה שאז נקראה "הסרט הטוב ביותר בשפה זרה" ועד אותה נקודת זמן קיבלה את ישראל שש פעמים: "סלאח שבתי" ב-1964, שלושה טקסים ברציפות בין 1971 ל-1973 עם "השוטר אזולאי", "אני אוהב אותך, רוזה" ו"הבית ברחוב שלוש" (שני האחרונים בבימויו של משה מזרחי), ב-1977 עם "מבצע יונתן" ו-1984 בזכות "מאחורי הסורגים". כל המועמדויות האלו הסתיימו בהפסדים.
בכנות גמורה, בעיני הרעיון לשדך בין נבחר התעשייה המקומית והנציג לאוסקר הוא סוג של הברקה. במקום להקים ועדה שתבחר נציג על בסיס שיקולים שייתכן ולאו דווקא קשורים לאיכות, האקדמיה הישראלית באה ממקום טהור – הסרט האהוב עלינו יהיה זה שיקבל הזדמנות להצליח באמריקה. אבל מהר מאוד הכוונות הטובות התהפכו למשהו אחר לגמרי, כי התוצאה הייתה שונה לחלוטין – במקום לשלוח לאוסקר את הסרט הטוב ביותר, האקדמיה הפכה את הפרס המשמעותי ביותר בקולנוע ישראלי לניסיון בפענוח טעמה של קבוצה חיצונית אותה איננה מכירה. ראינו איך לא פעם ולא פעמיים האקדמיה מחלקת שלל פסלונים לסרט אחד ואז במהפך שיהיה מאוד קשה לטעות בכוונותיו, את תואר "הסרט הטוב ביותר" נותנים ל"סרט שאולי הכי יצליח באוסקר". המקרים הקיצוניים היו ההפסדים של "אפס ביחסי אנוש", "הבלתי רשמיים" וכמובן השנה שבה אנחנו עוסקים ברגע זה.
מיותר לציין שהרוב המוחלט של חברי האקדמיה לא באמת עוקב אחרי המרוץ המוזהב בלוס אנג'לס, לא מכיר את התקנון, ולא באמת יודע איך הדברים עובדים. וזה בסדר, הם לא אמורים, אבל אם מתבצעות החלטות בעקבות תפיסות שגויות, זה מכתים הרבה מאוד עבודה קשה.

במהלך כל 34 טקסי פרס הקולנוע הישראלי (נכון לכתיבת שורות אלו), התרחשו רק שני מקרים בהם סרט זכה באופיר אך לא נשלח לאוסקר. אלו היו שתי סיטואציות מאוד שונות אחת מהשנייה, אבל הן התרחשו שנה אחרי שנה. כעת אנחנו נמצאים בתקרית הראשונה, כזו שגם הביאה לשינוי מצוין בתקנון האקדמיה.
בטקס פרסי הקולנוע הישראלי ה-17 במספר, קרה משהו שתפס את האקדמיה מאוד לא מוכנה: בפרס הסרט הטוב ביותר התרחש תיקו. שני סרטים קיבלו מספר קולות זהה שהביא אותם לראש הרשימה – "אביבה אהובתי" ו"אדמה משוגעת". מה שאיפשר את הסיטואציה יוצאת הדופן הזו (הזכרתי את זה כמעט בכל פרק עד כה, אבל חשוב לחזור על זה) הוא שבעצם היה רק סיבוב הצבעה אחד. כלומר, אחרי שנחשפו הסרטים לאקדמיה, כל חבר הצביע לסרט אחד בכל קטגוריה, ובזה זה הסתיים. מה שאומר בפועל שההצבעות בעצם היו לזוכים. לאחר ספירת הקולות, אל הסרט שקיבל את מירב הקולות הצטרפו ארבעה-חמישה (לעיתים שישה) סרטים שהזדנבו מאחוריו, והם נחשבו ל"מועמדים", למרות שהם לא היו מועמדים. הם היו מקומות 2 עד 5, וכבר הפסידו. הקבוצה הזו פורסמה לפני הטקס, אך זהות הזוכה, שכבר הייתה ידועה לאקדמיה, נשמרה לרגע האמת.
בעקבות תקרית 2006 שונה התקנון והתווסף סבב הצבעה נוסף. כלומר לאחר ההצבעה הראשונה נקבעו החמישה עם הכי הרבה קולות (או יותר במקרה של תיקו), הם נחשפו פומבית, ואז חזרו חברי האקדמיה להצביע שוב על הזוכה שלהם מבין אותם פיינליסטים. זה כמובן לא אומר שהם הפסיקו להצביע לנבחר האוסקר שלהם לפני הסרט האהוב עליהם.

אביבה אהובתי

התיקו של "אביבה אהובתי" ו"אדמה משוגעת" הכניס את האקדמיה לסיטואציה מביכה שלא הייתה שום דרך לצאת ממנה טוב. עכשיו יש לנו שני סרטים שאמורים להישלח לאוסקר, אבל האקדמיה האמריקאית מאפשרת רק נציגות אחת. אז מה עושים? האקדמיה בחרה בפתרון ההגיוני היחיד, כנראה, והוא לעשות הצבעה נוספת בין שני הסרטים. "אביבה אהובתי" ו"אדמה משוגעת" חזרו לזירה לקרב ראש בראש על הזכות להישלח לאוסקר, והתוצאה הייתה ניצחון ל"אדמה משוגעת" על פני "אביבה אהובתי". העניין הוא שאם מסתכלים על לוח המועמדויות והזוכים של הסיבוב הקודם, נחשפת תמונה לא מאוד נוחה.
מכיוון שאין זה פרויקט נציגי ישראל לאוסקר אלא פרויקט זוכי האופיר, אין ברירה אלא לעשות פרק כפול שמדבר על שני הסרטים, כי בכל זאת, שניהם זוכי פרס הסרט הטוב ביותר. אבל לפני שנצלול לסרטים עצמם, אני צריך רגע להתעכב מה בעצם קרה, ולמה תוצאות הסיבוב השני היו הוכחה נוספת מדוע כבר מזמן היו צריכים להיות גירושין בין פרס הסרט הטוב ביותר והנציגות הישראלית לאוסקר.

14 סרטים הופיעו כפיינליסטים ב-13 הקטגוריות השונות של 2006. "אביבה אהובתי", סרטו החדש של זוכה העבר שמי זרחין (בימוי על "מסוכנת"), היה ללא ספק המוביל והפייבוריט עם נוכחות בכל אחת ואחת מהקטגוריות, דבר שבעבר הבטיח ניצחון מוחלט; לאחריו הגיע "מישהו לרוץ אתו" עם 12 מועמדויות (הכול מלבד השחקן הראשי); "אדמה משוגעת" היה עם 10 מועמדויות (הכול מלבד פרסי שחקני המשנה ופרס הצילום שלא היה כשיר תקנונית בגלל אזרחות הצלם, סבסטיאן אדשמיד); "שלוש אימהות" העפיל ל-9 קטגוריות, ו"הדברים שמאחורי השמש" עם 7. אלו גם היו חמשת הנוכחים בפרס הסרט הטוב ביותר.
הסרטים הנוספים שהוזכרו בטקס היו "הבועה" ו"מכתבים לאמריקה" (3 קטגוריות); "ידיים קשורות", "ימים קפואים" ו"רק כלבים רצים חופשי"  (2 קטגוריות); ו"אין לה אלוהים", "מחילות", "מלח הארץ" ו"מלך של קבצנים" (אזכור בודד).
כשהטקס התקרב לסיומו, וכל מה שנשאר הוא לגלות מי יזכה בפרס הסרט ויישלח לאוסקר, כל חמשת מועמדי הפרס הגדול נקראו לבמה כזוכים לפחות פעם אחת (רשימת הזוכים המלאה בסוף הפרק). מתוך החמישייה, הצליח "אביבה אהובתי" לפתוח פער משמעותי עם חמישה ניצחונות מאוד מרכזיים – פרסי העריכה (שלישי ברציפות לעינת גלזר-זרחין), התסריט, שחקנית המשנה (רתם אבוהב), השחקנית הראשית (אסי לוי), והבימוי. אז אמנם זה לא סוויפ קיצוני כפי שראינו הרבה בעבר, אבל זה מיקם אותו בעמדת הפרונטראנר די בקלות. ועם זאת, כשנפתחה מעטפת פרס הסרט הטוב ביותר, המוביל בחבורה הצטופף שם עם סרט אחר, "אדמה משוגעת", שבמהלך הטקס זכה רק בשלושה פרסים בתחום האומנותי-טכני: מוזיקה, עיצוב סאונד ועיצוב אומנותי.

יש שתי דרכים לנסות לפענח איך קרה שלראשונה בתולדות האופיר הצליח סרט שלא זכה בפרס תסריט, בימוי או משחק, לפלס את דרכו לעמדת המנצח. שתיהן אפשריות.
הראשונה היא ללכת על המקום הכי מכיל, מפרגן ונאיבי. על פיה, אותה כמות של חברי אקדמיה חשבה ש"אדמה משוגעת" הוא סרט טוב כמו "אביבה אהובתי". לא הייתה שום סיבה להניח אחרת, חוץ מהקטע ההוא שרוב האקדמיה קבעה שהבימוי והתסריט של "אביבה אהובתי" טובים יותר מ"אדמה משוגעת". אמנם אנחנו לא יודעים אם המרוץ היה צמוד גם בקטגוריות האלו, אולי זה היה פער של קולות בודדים, אבל השורה התחתונה לא משתנה. כלומר, איכשהו היו מספיק חברי אקדמיה שאהבו מאוד את "אדמה משוגעת" כסרט, אבל את הבימוי, העריכה והתסריט של "אביבה אהובתי" העריכו יותר.
זה מה שבהכרח מייצר הסתכלות נוספת, והיא שהאקדמיה חשבה ש"אביבה אהובתי" הוא סרט השנה, אבל שיקול אחר גרם לכמה מהם לתת את קולם ל"אדמה משוגעת". האם האוסקר ריחף מעל זה? ייתכן שכן וייתכן שלא.
יכול להיות שחברי האקדמיה חשבו ש"אביבה אהובתי" הוא סרט "מקומי מדי" כדי לקרוץ לחברי האקדמיה האמריקאית (חשיבה שמעידה על אפס הבנה איך האוסקר עובד, אם כי אודה ואבוש שגם אני הייתי הרבה זמן בקו המחשבה הזה. עד שהתחלתי באמת ללמוד מה קורה באוסקר). ואכן, לסרטו של שמי זרחין לא היו קבלות בינלאומיות כמו ל"אדמה משוגעת". למעשה, לאף סרט ישראלי אחר באותה שנה לא היו את ההישגים האלו – "אדמה משוגעת" הגיע לפרסי האופיר אחרי תארים מרשימים כמו פרסים בסאנדנס ובברלין, ונוכחות יוצאת מן הכלל בפסטיבלים בינלאומיים נוספים. הוא היה הסרט הישראלי של 2006 שפרץ באופן הכי מובהק את גבולות המדינה.
מעבר לכך, שיקול נוסף שאיכשהו תמיד נוכח בפרסי האופיר הוא עניין ההפצה. בשלב ההצבעות, "אביבה אהובתי" כבר יצא לקולנוע והיה להצלחה אדירה אצל הקהל. מכיוון שפרסי הקולנוע הישראלי נתפסים על ידי חלק משמעותי של המצביעים כלא יותר ממקפצת יח"צ, כנראה שרצו לתת בוסט לסרט שזקוק לתארים כדי להגיע לקהל, לעומת סרט שכבר עשה את זה בלי עזרה של אף אחד.
מיותר לציין שפרסי האופיר הם במתכונת דמוקרטית ולכל חברת וחבר אקדמיה מותר לבחור מה שהם רוצים על פי צו ליבם. זה פשוט לא נראה מאוד טוב.

אדמה משוגעת

אם לפתוח את העדשה ולהסתכל על דברים בקונטקסט רחב יותר, הניצחון הכפול הזה הוא מעניין למדי כי איכשהו יצא ששני הסרטים הזוכים מייצגים את ההפך הגמור זה מזה במספר אספקטים, בין אם המשפחתיות המזרחית מחד אל מול הקולקטיב האשכנזי מאדך, ובין אם בטון ונקודת המבט. "אביבה אהובתי" הוא אמנם סרט שעוסק בקשיים רבים, אבל שזירת הומור נוכחת כמעט בכל סצנה בו, וגם אם אין לו האפי-אנד במתכונת הקלאסית, הוא מוציא את הקהל החוצה בתחושה של התעלות, של נחמה, של אמון מחודש בבני אדם ובמשפחה. לעומתו, "אדמה משוגעת" הוא סרט עגום מאוד עם חמלה שברירית אם בכלל, וגם אם הוא מסתיים ברגע קולנועי "רומנטי", די ברור שהמאבק עוד ארוך והניצחון של הגיבור שלו הוא רגעי ולא כזה שיחזיק יותר מדי זמן. שני קצוות הספקטרום.
ייתכן והאווירה הזו גרמה לו להרגיש כסרט "חשוב" יותר והעבירה אליו כמה קולות. יתרון נוסף שעמד לצד "אדמה משוגעת" הוא שאם מסתכלים על ההיסטוריה של האופיר, נראה שלמצביעים יש חיבה רבה לסרטי התבגרות, בין אם "מעבר לים", "קלרה הקדושה", "האסונות של נינה", "שחור", "מדורת השבט" ו"כנפיים שבורות" שזכו לפניו.

ולפני שנדבר על הסרטים הזוכים עצמם, הנה הפינה הידועה "אנקדוטות חסרות משמעות על הטקס השנתי" מהדורת 2006:
בזכות הניצחון בפרס הסרט התיעודי ("סובינירים") והסרט ("אדמה משוגעת") הפכה שרון שמיר למפיקה הראשונה שזוכה בשתי הקטגוריות באותה שנה (זה יקרה שוב שנה לאחר מכן לקובי גל-רדאי ואילון רצ'קובסקי); הניצחונות של השחקנים דיין ("הדברים שמאחורי השמש") ולוי ("אביבה אהובתי") יצרו מצב משעשע שבו שני זוכי פרסי המשחק הראשיים נקראים אסי; זה היה הניצחון השני ברציפות של דיין אחרי שחקן המשנה ב"בקרוב יקרה לך משהו טוב" (הוא יהיה מועמד שוב בהמשך, אפילו לאחר מותו, אבל זוהי זכייתו האחרונה); מתוך חמשת המועמדים לפרס עיצוב התלבושות, שלושה מהם היו על שמה של רונה דורון (היא תעשה זאת שוב ב-2008); מבין ששת המועמדים לפרס הבימוי, יובל שפרמן ("הדברים שמאחורי השמש") היה היחיד שמועמד על סרט ביכורים והיחיד שלא היה מועמד לאף אופיר לפני כן; זו הייתה גם השנה האחרונה נכון לרגע זה בה היו מועמדות השחקניות איילת זורר ("רק כלבים רצים חופשי") וגילה אלמגור ("ידיים קשורות". זמן טוב להזכיר שהיא מעולם לא זכתה במסגרת תחרותית); וגם, זאת הייתה השנה הראשונה מאז 2002 בה ישראל דוד עליו השלום לא זכה על סאונד.
וכעת, לזוכי פרס הסרט הטוב ביותר.

אביבה אהובתי

"אביבה אהובתי" היה סרטו הרביעי של שמי זרחין, וזה שהגיע אחרי הצלחת "הכוכבים של שלומי" (כל סרטיו עד כה היו מועמדים לפרס הגדול באופיר). בשלב הזה הוא כבר נחשב לאחד מיוצרי הקולנוע הבולטים בישראל, ומכיוון שרק לאחרונה חזר אבי נשר לעשייה המקומית (עם "סוף העולם שמאלה" ב-2004) יש קייס להציג את זרחין כבמאי המצליח ביותר של הקולנוע הישראלי באותה תקופה (גם אם תחרות רבה על התואר הזה לא הייתה לו).
את "אביבה אהובתי" מיקם זרחין בנוף ילדותו הטבריאני, שם גרה אביבה כהן (אסי לוי), שחלומותיה להיות סופרת נבלמים על ידי האתגרים בחייה הכוללים משבר כלכלי בעקבות פיטוריו של בעלה (דרור קרן), גידול שלושה ילדים (איתי תורג'מן, דאנה איבגי ודקל עדין), והאחריות שיש לה על אימה הלא קונבנציונאלית (לבנה פינקלשטיין) ואחותה הצעירה (רתם אבוהב). את המפלט האומנותי שלה היא מפקידה בידיו של סופר מוכר מתל אביב (ששון גבאי) שמלווה את התהליך היצירתי שלה עד שתוכל להוציא ספר משלה, אבל מתגלה כמישהו עם אג'נדה נצלנית למדי. מוטיב שנמצא בכל צעד ושעל בקיומה של אביבה. את הסרט הפיק איתן אבן, שלימים יהיה מנכ"ל האקדמיה, אותו אפשר לראות לרגע על המסך בסרט, בתפקיד פסיכולוג. עוד בקאסט הרחב שלו אפשר למצוא את ציון ברוך, ראובן דיין, נתי רביץ, רבקה בכר וז'אק כהן.

הסרט נפתח בסצנה מאוד יוצאת דופן, כזו שמקשה להבין איזה סוג של סרט אנחנו רואים. אביבה נמצאת אצל רופא השיניים המשפחתי, שמסכים לוותר לה על החוב הגדול תמורת הטבות מיניות. זה רגע מאוד לא נוח, בכוונה כמובן, שמציב בפני אביבה דילמה מצמררת. הרגע הזה, בו אביבה לא מוותרת על עקרונותיה ומוצאת בה את הכוחות לשחרר ולשכוח, יחזור אליה בגלגול נוסף כאשר היא תמצא את עצמה מול סצנת ניצול אחרת, מהותית הרבה יותר, דווקא מול מי שהכי סמכה עליו. השאלה היא כוחותיה עדיין יעמדו לה. זה רק אחד מתוך כמה מהלכים תסריטאים נפלאים של זרחין.
"אביבה אהובתי" מצליח לשמור על מרכז כובד אחד בדמות אביבה, אבל להשאיר באיזון נהדר את הסיפורים של האנשים שסובבים אותה, כאלו שמעבירים בקלות בין דרמה לקומדיה ("מה לעשות עם אופק?" זה רגע שמוציא ממנו צחוק בקול רם לא משנה איזה מספר צפייה זה), עם דיאלוגים מעולים והופעות משחק משובחות, במיוחד של אסי לוי שכל כך הרבה מונח על כתפיה והיא איכשהו גורמת לזה להיראות קל (על כך זכתה באופיר השני שלה, אחרי "קשר עיר"), ורתם אבוהב הצעירה בתפקיד שמזכיר איזו שחקנית נהדרת היא יכולה להיות עם החומר הנכון.

גם בתחום הקולנועי יש הרבה מה להעריך ב"אביבה אהובתי". הצילום של איציק פורטל איננו מהסוג שתופס תשומת לב לעצמו, אבל יש בו כל כך הרבה אתגרים ומחשבות מעניינות ממה שנראה ברגע הראשון. מספיק להתעכב על הדירה של אביבה ומשפחתה, על פניו דירה סטנדרטית ולא קולנועית במיוחד, אבל דרך המצלמה של פורטל והעיצוב של עידו דולב היא לרגע לא נראית שגרתית ומשעממת, וכל פינה ומשקוף משומשים כדי להעצים ולמקסם את הסצנה הכתובה. גם היחס לתל אביב מול טבריה יוצא דופן, ובעיקר נמנע מקלישאות מאוד מוכרות של הקולנוע הישראלי. בדרך כלל כאשר דמויות מהפריפריה מגיעות לעיר הגדולה, היא מתוארת כמקום מלהיב, כאוטי, מסעיר ומסוכן אל מול המקומות הקטנים וחסרי הייחוד ("כנפיים שבורות", "עפולה אקספרס", "ירח בבית 12") אבל פה המצב הפוך. טבריה נראית נפלא ב"אביבה אהובתי" עם הטופוגרפיה הייחודית לה, והרחובות והשיכונים שהיו יכולים להיראות עלובים ומסכנים דרך עיניים חיצוניות כאן מלאים פוטנציאל ויופי. לעומת תל אביב של "אביבה אהובתי" שהיא… סתם. עוד מקום. דירות רגילות, שדרה, ספסל, שום דבר שמייצר ערגה או ייחוד. הלב של הסרט, כמו של אביבה, נמצא בבית.
גם אם יש בסרט כמה דברים שמעט התיישנו וכיום מרגישים קצת מוזר (התייחסות מעט אגבית מדי להטרדות מיניות ומערכות יחסים אלימות בתוך המשפחה), כמו גם כמה פרטי עלילה לא לגמרי אורגניים, הוא עדיין עובד נהדר, מצחיק ומרגש, עם גיבורה אחת מהנפלאות שהיו לנו. זה אחד המקרים הבודדים בקולנוע הישראלי שסרט הצליח להיות להיט אצל הקהל הרחב בלי להקריב שום דבר בדרך.

הלוואי והיה לי קל להציג את תוצאות פרסי הקולנוע הישראלי של 2006 באופן נחרץ, לפסוק שלזה הגיע יותר מזה, ולהמשיך להתלונן על מה שקרה לאקדמיה. אבל זה לא המצב. האמת היא שגם "אדמה משוגעת" סרט טוב. אמנם בשבילי הוא חוויה פחות שלמה משותפו לניצחון, אבל על אף כתיבה מעט חלשה ועיצוב דמויות שטחי יחסית, סרטו השלישי של דרור שאול יכל בכל שנה להיות המנצח ולא הייתה נרשמת אף תלונה.

אדמה משוגעת

אחרי פצצת הקלאט הטלוויזיונית זוכת האופיר שלו, "מבצע סבתא", ב-2003 ביים שאול קומדיה לקולנוע, אבל "סימה וקנין מכשפה" התקבל באופן פחות נלהב (אם כי כיום נדמה שאנשים חוזרים אליו). "אדמה משוגעת" הוא שבירת הגה קיצונית מכל מה שעשה עד כה, כשפנה לדרמת התבגרות קשה לצפייה המתרחשת בשנות השמונים, במרכזה דביר (תומר שטיינהוף בהופעה נפלאה), שגדל בקיבוץ בצל אימו האלמנה (רונית יודקביץ, פגיעה ונהדרת לא פחות). האלמנטים הביוגרפיים של "אדמה משוגעת" נוסכים בהתחלה תחושה של סגירת חשבונות של מישהו המביט על ילדותו בעיניים ביקורתיות מאוד (במיוחד בהתחשב באחת מהסצנות הראשונות, והמטרידות ביותר שראיתי בקולנוע הישראלי, שכוללות את דמות של שי אביבי ופרה), אבל הסרט קצת יותר מורכב מזה.
באופן יחסי קשה לצמצם את "אדמה משוגעת" לתקציר קלאסי, הוא יותר אפיזודות של ייאוש וקמילה, דרך עיניו של דביר הרואה איך אימו מאבדת קשר עם המציאות בתוך הקהילה הקיבוצית הקשוחה. מה שבעיקר מבליט את הסרט בתקופתו הוא העיצוב הוויזואלי שלו דרך עדשת הצלם הגרמני סבסטיאן אדשמיד. זה באמת אחד הסרטים הישראלים הכי מרשימים ויזואלית שראיתי, גם אם הוא נוסך תחושה של סרט ישן מאוד. זה ניגוד מאוד מעניין בסרט, שמצד אחד מזכיר את הקולנוע הישראלי של שנות השבעים אבל במקביל בורא אימג'ים פוערי עיניים. אפשר לומר שכל הסרט הוא התנגשויות, בין נוף מרהיב לטבע אנושי אכזרי, בין תמימות לרוע, בין כוח להתמוטטות. לי הייתה צפייה די קשה בו, אבל אני מאמין שזו הייתה הכוונה. זה לא סרט שאמור לעשות נעים בלב, ובכל פעם שנראה שיש איזשהו ניצחון די ברור שהמפלה מעבר לפינה.

המאבק שיצרה שיטת ההצבעה של האקדמיה בין "אביבה אהובתי" ל"אדמה משוגעת" הוא לא כזה שמאפשר מסקנות מוחלטות מדי. מה שכן אפשר לומר הוא שלמרות כמות הזוכים על הנייר, כולם בעצם הפסידו. בין אם אלו הסרטים שלא באשמתם נקלעו לסיטואציה שלוקחת מהישגיהם לא משנה מה, או האקדמיה שלא השכילה לבחור מהי התכלית של פרס הקולנוע היחיד בישראל. למרבה הצער, כל כמה שנים אנחנו נזכרים שהיא עדיין לא החליטה.
גם בשנה שלאחר מכן הפך האוסקר את פרס הקולנוע הישראלי לשדה קרב ויצר סערה בנוף העשייה המקומית שבאמת לא היה בה צורך, וגם במקרה הזה אף אחד לא יכל באמת לנצח. אבל זה בפרק הבא, ואחד האחרונים של הפרויקט.

רשימת הזוכים המלאה של פרסי אופיר 2006:
סרט: איתן אבן – "אביבה אהובתי" + שרון שמיר, דרור שאול, פיליפה קוברסקי, אדגר טננבאום – "אדמה משוגעת"
בימוי: שמי זרחין – "אביבה אהובתי"
שחקן ראשי: אסי דיין – "הדברים שמאחורי השמש"
שחקנית ראשית: אסי לוי – "אביבה אהובתי"
שחקן משנה: צחי גראד – "מישהו לרוץ אתו"
שחקנית משנה: רתם אבוהב – "אביבה אהובתי"
תסריט: שמי זרחין – "אביבה אהובתי"
צילום: שי גולדמן – "שלוש אימהות"
עריכה: עינת גלזר-זרחין – "אביבה אהובתי"
מוזיקה: תום פילוסוף, עדי רנרט – "אדמה משוגעת"
עיצוב פסקול: אלי ירקוני, יואב שריג – "אדמה משוגעת"
עיצוב אומנותי: אבישי אביבי – "אדמה משוגעת"
עיצוב תלבושות: רונה דורון – "שלוש אמהות"
סרט תיעודי: שחר כהן, חליל אפרת, שרון שמיר – "סובינירים"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר לפרס הסרט הטוב ביותר:
1. "חתונה מאוחרת"
2. "קלרה הקדושה"
3. "ההסדר"
4. "אביבה אהובתי"
5. "שחור"
6. "החיים עפ'י אגפא"
7. "מדורת השבט"
8. "אדמה משוגעת"
9. "כנפיים שבורות"
10. "חולה אהבה בשיכון ג'"
11. "שורו"
12. "איזה מקום נפלא"
13. "החברים של יאנה"
14. "האסונות של נינה"
15. "קרקס פלשתינה"
16. "מעבר לים"
17. "עפולה אקספרס"
18. "נקמתו של איציק פינקלשטיין"