"איימי וויינהאוס Back to Black", סקירה

קשה שלא לרצות לעשות רומנטיזציה לסיפור של איימי וויינהאוס ז"ל. היא מתה מהרעלת אלכוהול ששברה סופית את הגוף שלה, שעבר בולימיה ארוכת שנים, וגם התמכרות להרואין ולאלכוהול. זה קרה אחרי תקופת פיכחות ארוכה, בגיל 27. לפני כן היו הצלחה מטאורית של זמרת עם קול וסגנון שכמו נתלשו מחוץ לזמן ונחתו בשנות ה-2000 המתחכמות כדי לחמם אותנו, להלהיב אותנו, לזכות בכל הפרסים, להישרף ולחדול. לצד כישרון יוצא דופן והתמודדות עם מחלות נפש, יש כמובן זוגיות סוערת עם בלייק פילדר-סיביל, מי שהכיר לה את המנה הראשונה של הרואין, והורים, בעיקר אביה מיטץ' וויינהאוס, שהרוויחו מההצלחה הצעירה והמהירה של בתם.

כל אלו יכולים להפוך בקלות לעוד סרט בתבנית השחוקה של ביו-דרמה מוזיקלית, כזו שמציגה דמות שעולה לגדולה, כותבת שירים בקלילות זריזה ובלתי ניתנת לעצירה כשם שאנחנו פשוטי העם מתעטשים, מסתבכת עם אנשים וחומרים, שוקעת לתהומות, ואז עולה מהן לגאולה, גם אם זמנית, כדי לייצר תמונת סיום נאה ולסחוט עוד דמעה. ולצערי, הבמאית סאם טיילור-ג'ונסון ("50 גוונים של אפור", "נער משום מקום") והתסריטאי מאט גרינהל (אותו "נער משום מקום" וגם "קונטרול" על להקת ג'וי דיוויז'ן ובעיקר על הסולן איאן קרטיס) לא עמדו בפיתוי, ועשו עם החומרים האלו בדיוק את מה שהכי קל לעשות איתם. "איימי וויינהאוס: Back to Black" (או רק "Back to Black" במקור) הוא כרונולוגיה עלילתית פשטנית ונעימה לצפייה, עם מרכיבים חסרים למי שבקיאים בפרטים או חיפשו בגוגל אחר כך, של חיים ומוות של יוצרת גדולה. סיפור ייחודי שנדחק אל תוך מבנה בנאלי מספיק כדי שהוא ירגיש צפוי אבל לא כי ידענו לאן זה הולך, וסתמי אבל לא כי הכרנו עוד אייקוני תרבות שמתו בגיל 27.

איימי של הסרט מגולמת בידי מריסה אבלה, ועל אף שהיו תלונות מראש על הליהוקים, בעיקר שלה ושל ג'ק אוקונל כבלייק – הגבר והמכור שסחף אותה, המוזה שלה ליצירה וגם להרס עצמי – שניהם עושים עבודה מצוינת. גם אם אין ביניהם פערי גובה כפי שהיו בין בני הזוג במציאות, יש ביניהם כימיה. ולרגע, בשיאה של סצנה ארוכה של פלירטוט, הוא אפילו מתקרב לגניבת ההצגה, ומזכיר לנו דמות גברית אחרת שקשורה מוזיקלית למארק רונסון, שאגב, דמותו לא נוכחת בסרט. אין שום מקום באמת להשוות בין הסרט הזה לבין "ברבי", שלא תהיה טעות, למעט עניין אחד. ולמען האמת, הוא די משמעותי.
קן עובר בעצמו הליך רגשי משמעותי, והשיר שלו הוא הדבר הכי טוב בסרט, או בכלל, ואם לא ניכנס לדעה אישית, הוא הקטע הכי בולט בו כרגע ממגוון סיבות. ובאותה נשימה שבה הוא עושה טוב לייצוג גברי ותומך ברעיונות שבלב סרטה של גרטה גרוויג, אפשר לטעון שהוא גונב לדמויות המרכזיות את הפוקוס. בסרט על איימי אין שאיפות פמיניסטיות ברמה הזו, ואין בו חדשנות, אבל הדמיון הוא בכך שהדמות של בלייק מצליחה לעבור כמורכבת יותר וככזו שעוברת מסע רגשי של התפתחות עם עליות וירידות, בזמן שהדמות של איימי כפי שהיא מצטיירת כאן עוברת שני קווים מקבילים – הצלחה מטאורית, וצניחה נפשית שמובילה לפגיעה פיזית. שניהם ישרים, ונטולי עומק.

העלילה בגדול ידועה לנו. איימי שרה באופן שלא דומה לאף אחת אחרת, והכשרון שלה כה גדול שיש סוכן שרוצה לעבוד איתה ולקדם אותה לחברות הגדולות ביותר – למרות שהיא מאחרת, שותה ומסרבת להיכנס לתבניות. הגורם השלישי כאן הוא מקור החוזק שלה כדמות, היא מתעקשת על מי שהיא ועל המקוריות שלה, לא משנה המחיר. אבל הסרט לא מציג מה קורה לה ברגעים שבהם היא כן חייבת לשתף פעולה. למשל כאשר היא נדרשת על ידי ערימה של גברים ואבא שלה (אדי מארסן) ביניהם להיפרד מהגיטרה על הבמה, כדי לבלוט יותר. היא פשוט מתחילה להופיע בלעדיה סצנה או שתיים אחר כך, בלי שקיבלנו שום קרבה אליה ברגע ההחלטה, או קצת אחריו, או תוך כדי. הסרט, בניגוד לדמות שהוא מתיימר להציג על המסך, נכנס כל כך לתבנית טיפוסית עד שהוא גורם לאיימי להיראות כמו שעתוק של עוד כוכב נופל. כל שינוי גדול וכל תפנית שמתרחשת אצלה מוצגת על ידי כך שהיא פשוט מתרחשת, הרבה פעמים מחוץ למסך. בלי להשתהות על הגיבורה ברגעי השבר עצמם, בלי להתקרב יותר מדי כדי להראות משהו שעלול לעבור כמכוער או מלוכלך מדי, אבל גם בלי הסיכוי לייצר אינטימיות איתה ועם דמותה.

איימי גם לא עוברת כחידתית, אלא כצעירה מעורערת, מקרה אבוד. וגם, איך אפשר שלא, עוד אחת מאלו שלא זקוקות למכשירי הקלטה בחדר שלהן כשהן מלחינות, או אפילו לשמור איזו הקלטה בטלפון. בסצנות של כתיבת שירים הם פשוט יוצאים ממנה כמעט כמו שהם כמוצר מוגמר, זכורים לה ומוכנים להגשה. למרות משחק אמין וחיבור נוגע ללב לסבתה (לזלי מאנוויל), מה שגם מחבר אותנו למקורות הסגנון שלה, יש אי אלו רגעים בסרט שלוקים בחוסר אותנטיות, בעיקר בגלל התסריט והסגנון.

אם להתייחס לתסריט, אפשר גם לומר שהוא מהודק, והעלילה שלו עובדת. אבל אולי בגלל הרצון להזיז אותה מהר, או מסיבות עלומות אחרות, איימי של הסרט הזה עוברת כבודדה להחריד. החיים שלה כוללים את סבתה, אבא שלה, חברות מזדמנות שלא מקבלות כמעט זמן מסך וכנ"ל אמא שלה, ואת בלייק. אבל מחיפוש קצר לאחר הצפייה מתברר, למשל, שהיה לה חבר טוב שהכיר אותה עוד בבית הספר בו שניהם למדו מוזיקה, טיילר ג'יימס (שלא הצליח כמוה אבל כן נחשב לזמר פופ מוכר). הוא אפילו טרח לכתוב על היחסים שלהם ספר, ולא רק שהיה נוכח בחיים שלה גם בזמן שהייתה בזוגיות עם בלייק ובילה עם שניהם זמן, הוא חלק איתה דירה במשך שנים. ההיעדרות שלו מהסרט קצת תמוהה, לא בגלל החיפוש אחרי דיוק ביוגרפי. חופש אמנותי הוא לגיטימי לחלוטין, וכמו שראינו לטוב ולרע בסרט על מרלין מונרו. או למשל ב"המתאבקים" מהשנה הנוכחית, סרט בו היוצרים השמיטו אח אחד לגמרי, ועדיין מעביר באופן שמרגיש אמין את הטרגדיה המשפחתית.

אבל בסרט הזה יש צרימה. כי הבידוד של איימי על המסך רק ממשיך לחזק אותה כדמות של אומללות שטוחה, צעירה שבורה וחסרת שליטה, שמסתכלת על הגברים בחייה כעל מי שמניעים אותה ומפעילים אותה, כמעט נטולת סוכנות – רצון משל עצמה, למרות שהיא מצהירה על כך ללא הרף. רוח הלחימה שלה למען עצמה משנה כיוון כשהיא ניצבת מול אביה ומול בלייק. אם הכוונה כאן הייתה להראות שהיא כן הייתה אדונית לעצמה, אולי דווקא נוכחות של עולם חברתי עשיר יותר היה עוזר לתת לה עוד גוון של מורכבות. אולי בניסיון לא להאשים אף אחד, הסרט כל כך מפחד לשאול שאלות או להתקרב לנקודות כואבות. הבולימיה, לדוגמה, מקבלת התייחסות באופן קצרצר ועקר, כך שכל מה שנשאר הוא קליפה דקה של כישרון גדול. הסרט לא היה חייב ללכת למקומות אפלים, אבל הוא לא הולך לשום מקום אחר. ולכן הוא מדשדש את סיפור חייה, לא מייצר חוויה או ערך מוסף, ולא באמת מספר לנו עליה שום דבר שלא יכולנו למצוא באינטרנט. דבר אחד לפחות שהוא עושה טוב – מעורר חשק לשמוע עוד מהשירים שלה, כי הוא מציג בעיקר את הלהיטים, אבל כן מזכיר לנו שמדובר באמנית גדולה, ובאבידה ענקית.

/// תודה ליח״צ טוליפ על התמונות