״מרצ'נט ואייבורי״, סקירת yes לסרט התיעודי

התקציר של חברת יס לסרט התיעודי החדש "מרצ'נט ואייבורי" (Merchant Ivory) נפתח במילים: "סיפורה של חברת ההפקה הבריטית האגדית…" ועל פניו קשה למצוא טעות במשפט הזה. סרטי מרצ'נט ואיבורי הם סוג של שם נרדף לסרטים תקופתיים על החברה הבריטית בתפר שבין המאה ה-19 למאה ה-20, עם דיון על פערי מעמדות והפער בין הקודים התרבותיים השמרניים לרצונות והתשוקות של הדמויות. אולם, חברת מרצ'נט ואייבורי מעולם לא הייתה חברה בריטית ולמעשה הרוב הסרטים שהופקו בידי החברה לא מתרחש בבריטניה. רק כמה מן הסרטים המצליחים והמפורסמים ביותר של החברה, בהם "שארית היום" עליו כתב אור.

למעשה, החברה נוסדה בהודו ופעלה שם בעשור הראשון בטרם מרכז הפעילות עבר לארה"ב במהלך שנות השבעים, מהלך שגם גרם לכך שהסרטים היו ברובם (אך לא כולם) תקופתיים ועיבודים לספרות. כנראה שהעולם הבריטי התאים במיוחד לרגישויות ולאופי יוצא הדופן של חברת ההפקות, שהיותה לא-בריטית הוא רק חלק מן הפער שבין התפיסה שלה בקרב חובבי הקולנוע, הסרטים עצמם, וסיפור ההפקה שלהם. פער שנחשף בחלקו בסרטו התיעודי והחדש של הבמאי סטיבן סוסי.

החברה נוסדה בראשית שנות הששים דרך מפגש בין שני יוצרי קולנוע צעירים בניו יורק. איסמעיל מרצ'נט, מוסלמי-הודי שהפיק סרט קצר במולדתו שזכה למועמודת לאוסקר ולמד בארה"ב, וג'יימס אייבורי, במאי תיעודי יליד מערב ארה"ב שכבר החל במקרה לעבוד על סרט תיעודי קצר אחר, אודות הודו. השניים התחברו מהר מאוד ושיתוף הפעולה המקצועי ביניהם, כמו גם חיים משותפים בהודו, היה עניין של כמה שבועות. השניים החליטו ליצור סרט עלילתי על פי ספרה של רות פראוור-ג'אבוולה "בעל הבית" ויצרו קשר עם הסופרת. פראוור-ג'אבוולה נולדה כיהודיה בגרמניה, ברחה לבריטניה בשנות המלחמה וקיבלה אזרחות בריטית, אך התחתנה עם הודי ועברה לחיות ולכתבו בהודו ועל הודו. היא לא רצתה להיכנס לקולנוע, אבל הסכימה לעבד את הספר שלה לתסריט ומפה לשם, היא הפכה לצלע השלישית בבית ההפקה – היא כתבה יותר מ-20 תסריטים, חלקם עיבודים לספרים שלה, רבים מהם עיבודים לספרים אחרים.

החלוקה הרגילה בקרדיטים היא מרצ'נט מפיק, אייבורי מביים ופראוור-ג'אבוולה כותבת, לפעמים בשיתוף עם אייבורי או מישהו נוסף. סרטו של סוסי גם מונה את המלחין ריצ'ארד רובינס כחלק חשוב מחברה ההפקה אחרי שעבד על יותר מ-20 סרטים שלה גם הוא. בסך הכל החברה הפיקה 43 סרטים, מהם 30 בבימוי אייבורי וכמה של במאים אחרים (גם מרצ'נט ביים לעתים נדירות). הסרט התיעודי מראה כי גם שחקנים ובעלי תפקידים אחרים בחברה היו סוג של חלק ממה שמרצ'נט כינה משפחה, אבל זו הייתה משפחה מוזרה מאוד ובעלת מתחים שחלקם פחות אלגנטיים מהסגנון המזוהה עם סרטי החברה.

הסרט מראה סוג של ניגוד בין שני הגברים שנתנו את שמם לחברה: מר'צנט הוא חם ופרוע, אייבורי מופנם מאוד, עד היום. אייבורי, היחיד מרביעיית הבסיס של החברה שעדיין בחיים ומתראיין לסרט, מתבייש לדבר יותר מדי על חייו האישיים ונאמר כי גם המרואיינים האחרים נזהרים בכבודו ובעיקר לא מנדבים פרטי רכילות. כיום ידוע כי השניים היו בני זוג ולאורך כל חייהם המשותפים שמרו את הקשר הרומנטי שלהם בסוד, גם בגלל שמר'צנט מגיע ממשפחה מוסלמית דתית (סרטו של סוסי לא חושף את שם משפחתו המקורי). אבל גם אחרי שיצא בפומבי מהארון, אייבורי עצמו בסרט נראה כמתבייש לדבר על הנטייה המינית שלו. אם יש לו זיכרונות מן החיים המשותפים עם מרצ'נט שלא בענייני קולנוע, הם לא מצויים בסרט החדש. אם כי ישנם כמה רגעים בהם הוא כן מדבר על הקושי של משפחתו עם הזהות שלו והם מן החזקים ביצירה. כמו כן, חובבי רכילות ימצאו בסרט גם עדויות לכך כי לא היה מדובר בקשר מונוגמי וכי הדבר גם עלול היה להשפיע על הסרטים, אבל כנראה שלא כך היה.

הניגוד העיקרי בין חברי הצוות הוא כאמור באופי. מר'צנט מצטייר בסרט כמפיק חלקלק שנוטה לעגל פינות ולהשיג את הכסף בדרכים לא ברורות, לפעמים תוך כדי שההפקה כבר נמצאת בעיצומה. מולו, אייבורי מתואר כבמאי שקט שלא מראה את כוונתו במילים או בהוראות, אבל כן מקפיד על הפרטים הקטנים ומחפש את הביצוע המושלם לחזון שלו. משהו שיאפשר לא רק דיוק היסטורי, אלא גם הבעת המטען הרגשי שדומה שיש לכל מחווה קטנה של דמות או דימוי בסרטים שלהם.

אם יש חיסרון לסרטו של סוסי, הוא שבגלל גודל גוף היצירה אין ממש דיון שלם בסגנון או בקסם של הסרטים, רק נגיעות בדרך העבודה, תוך דגשים על ליהוק שחקנים שחלקם הפכו לכוכבים בגלל המפגש עם מר'צנט ואייבורי וחלקם נטלו תפקידים בסרטים שלהם כבר כשחקנים מוערכים ביותר או כוכבי-על (למשל, כריסטופר ריב אחרי עידן ״סופרמן״). כן יש דיון בכך שלמרות כי בחיים האישיים שלהם הם היו בארון, כן היו בסרטים שלהם ייצוגים למיניות להטב"קית בצורות שונות. אולי לא תמיד במרכז העלילה, אבל בצורה שהייתה מתמקדת לזמנה.

הסרט גם מראה כי אחרי השיא שהיה "שארית היום", הן מבחינה אמנותית והן מבחינה מסחרית, הפרוייקטים המאוחרים של חברת ההפקה זכו לפחות הערכה. לפעמים מסיבות שונות שבין הדברים שאייבורי אומר ניכר כי הם הקדימו את זמנם בהצגת צדדים שליליים של אנשים מוערכים בזמנו כמו פיקאסו ותומאס ג'פרסון, שני מקרים בהם דומה כי דעת הקהל הליברלי על האנשים הללו היום שלילית יותר מן הייצוג שמצביע גם על צדדים בעייתיים בחיי גיבורי העבר. אבל ייתכן והגישה המסוימת של אייבורי מגיעה לשיאה רק בטיפול בקבוצה מצומצמת של נושאים, הקשורה ביחס הדואלי שלו לפערי מעמדות וחברה שמרנית.

הסרטים הגדולים של החברה חושפים את הצביעות שיש בכל שיטת המעמדות ובדיכוי מיני, אך הם גם מראים סימפטיה למי שמנסים לשמור על הסדר והאיפוק. מעבר לעולם המודרני, לפעמים קשה לשמור על המתחים הללו, למרות שסרטי מר'צנט אייבורי בסופו של דבר מצטיינים לא רק בהצגת דמויות אשר בולמות את התשוקה שלהם, אלא גם בדמויות אשר הולכת עד הסוף עם הרצונות שלהם, גם נגד תכתבי התקופה, תפיסת העולם המנחה אותם או הרצונות שלהם עצמם. במבט שטחי, סרטי החברה נראים כמו הייצוג הבולט לקולנוע איכות "מכובד" המשקיע בעיצוב ובשחזור, אבל בפועל יש על המסך גם סוג של כמיהה למרד. הכמיהה הזו הופכת את הסרטים שלהם, במיטבם, לא רק לקלאסיים במראה אלא גם למסעירים בתוכן ועמוקים יותר ממה שניתן לראות אם שופטים אותם רק על סמך קליפים המתקצרים מועמדויות לאוסקר על תלבושות או עיצוב.

"שארית היום״

לא במקרה, החברה הגיע לשיא שלה החל מאמצע שנות השמונים ועד לתחילת שנות התשעים בסרטים אודות החברה הבריטית. מעבר להבנה של העולם והתוכן, בצורה המשלבת הערצה ורתיעה, היה זה גם עניין של עיתוי. הסופר הבריטי א.מ. פורסטר התנגד לעיבוד ספריו לקולנוע במהלך חייו. אחרי מותו הזכויות הגיעו לחבריו ושותפיו באוניברסיטת קיימברג' שבשנות השמונים החלו לעבוד למען עיבוד הספרים. הראשון לעבד את פורסטר למסך היה הבמאי האגדי דיוויד לין בסרטו האחרון, "המעבר להודו". לאחר מכן החלו מרצ'נט ואייבורי לעבד את הספרים והצליחו להתעלות על המאסטר עם הסרטים ששמם בעברית לא תואם את הספרים: "חדר עם נוף" הפך ל"זיכרונות אהבה מפירנצה" (A Room with a View), ול"אחוזת הווארד" (Howards End) הוסיפו בישראל את המילה ״זיכרונות״ על מנת לרכב על גל ההצלחה. בין שני הסרטים הללו, שהיו להיטים גדולים, יצא גם "מוריס" (Maurice) שהוא עיבוד לספר שפורסם רק אחרי מות המחבר. בזמנו הוא הצליח גם אבל מעט פחות, אם כי הוא זכה להצלחה גדולה יותר לאורך השנים, בין היתר בגלל שהיה פורץ דרך בהצגת גיבור הומוסקסואל.

מי שיצפה ב"מרצ'נט ואייבורי" ב-yes, יכול להשלים את הצפייה עם שניים מן הסרטים הללו, הזמינים בקטלוג: "זיכרונות אהבה מפירנצה" ו"מוריס". שני סרטים שעומדים מצוין במבחן הזמן גם בלי לצפות בחומר הרקע התיעודי. שניהם סיפורים על אנשים שמתאהבים בניגוד לכללי החברה בבריטניה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ובשניהם יש גלריה שלמה של דמויות נהדרות, עם קאסט נפלא שקשה להפריז בשבחים שלו. עד למצב בו אני מוכן לקבל את הטענה כי תפקיד המשנה של דניאל די לואיס ב"זיכרונות אהבה מפירנצה" הוא אחד משיאי הקריירה שלו, כאשר הוא מצליח להעניק קומיות וגם ליצור אמפטיה לדמות שבידיים אחרות יכולה פשוט להיות הנבל, כי הוא זה שהרצון שלו מנוגד לרצון של הצופים. שלא לדבר על הלנה בונאם קרטר, שפרצה בתפקיד הראשי באותו סרט ומעולם לא הייתה טובה יותר – יש בהופעה שלה עדינות ושבירות הטיפוסים לדרמה תקופתית ולמעמד אותו היא מייצגת, אבל גם צד שובב ופראי, אותו פיתחה בהמשך הקריירה.

"מוריס" הוא אחד מן הסרטים היחידים שנעשה בלי שיתוף הפעולה של רות פראוור-ג'אבוולה, שראתה בספר רומן פחות טוב של פורסטר וזו הייתה העמדה המקובלת בזמנה. אולם, אייבורי ראה צורך לעסוק בספר שהיה בזמנו גנוז, זה שבו הסופר עסק ישירות באהבה בין גברים וגם בענישה הפלילית על הומוסקסואליות בבריטניה. הסרט יצא בזמן מגפת האיידס ובתקופה בה מרגרט ת'אצר ליבתה שנאה על רקע נטייה מינית בממלכה הבריטית. הסיפור העדין על האופציות השונות של גברים באותה תקופה נראתה לבמאי נכונה בזמנו ומרגישה חזקה גם כיום, אפילו לקהל שמקבל בצורה טבעית את המסר הפוליטי-הומני שלה.

שכן, הדילמה שעומדת בפני הגיבורים היא ללכת עם האהבה שלהם או עם הנוחות והחיים אשר להם "נועדו", והיא עדיין מעוררת הזדהות ורלוונטית. עדיין קל מאוד להתאהב ביו גרנט בתפקיד הפריצה שלו בתור גבר אריסטוקרט שמפתח באוניברסיטה מערכת יחסים רומנטית עם הדמות על שמה קרוי הסרט, רק על מנת להעדיף חיים פרקטיים ו"הגונים" בתור אדם בוגר השואף לקריירה פוליטית. גרנט זכה לתהילה כגיבור של קומדיות רומנטיות הנשענות על כך שהוא לכאורה לא מספיק טוב עבור הבחורה, או לאחרונה בתפקידי נבל שונים. אולם, אין מספיק סרטים שלוכדים אותו כגבר נחשק ועתיר ביטחון כמו הסרט הזה.