״ילדות רעות״, סקירה לסרט שמבוסס על המחזמר (שמבוסס על הסרט, על פי ספר עיון)

מבין כל הסרטים המוזיקליים של 2024 עד כה, ויש יותר מהרגיל לעונה (״המנצחים״, ״הצבע הארגמן״, ״דיקס: המיוזיקל״), הכי סיקרן אותי ״ילדות רעות״ (Mean Girls). בתור מי שמאוהב עד עמקי נשמתו בסרט המקורי, ולא מוכן לשמוע שהוא חוגג השנה 20 שנה לבכורתו כי למה שהזמן יהיה כל-כך חסר רחמים, כמובן שהלכתי לראות גם את העיבוד המוזיקלי שמוצג על במות ברודווי מאז 2018. נהניתי גם מגרסת המחזמר, אם כי ליבי נותר שייך לסרט הראשון. בהמשך, ממש לא התפלאתי לשמוע שהבאר היבשה ושמה הוליווד בחרה להביא את המיוזיקל חזרה אל המסכים, בניסיון לקסום לכל הקהלים שמכירים את המותג על גלגוליו השונים. זהו בעצם התיאור של ״ילדות רעות״ החדש – סרט המבוסס על מחזמר שמצידו מושתת על סרט מוקדם יותר, שהוא בכלל עיבוד של טינה פיי המבריקה לספר עיון על קליקות בבתי ספר תיכוניים (״Queen Bees and Wannabes״ של רוזלינד וייזמן).

כיוון שכל אחת מן היצירות המוזכרות לעיל הפציעה בשנות האלפיים ואילך, אפשר בטעות לחשוב שמדובר באחד הטקסטים המכוננים של המאה ה-21. בפועל, התהליך דומה יותר לתרופה הומאופתית, כלומר דילול של הרכיב הפעיל בעוד ועוד מים עד שהוא נותר רק אחוז קטן מן הדבר האמיתי אבל מוגש לקהל עם אותה כותרת תמיד. או שאני סתם זקן נרגן עוד לפני שמלאו לי 40, גם זו בהחלט אופציה. כדי לבחון זאת, ובניסיון אובייקטיבי אך מועד לכישלון לדון כל יצירה בפני עצמה, אני מציע כאן שלוש סקירות באחת – הסרט הנוכחי כעומד בפני עצמו, ואז בהשוואה לגרסה הבימתית, ולבסוף חזרה למקורות. מטבע הדברים, החלקים השונים יתערבבו קצת ולא ישמרו על מבנה חברתי נוקשה כמו קליקות בתיכון. כדי לא לבלבל, כל התמונות הן אך ורק מתוך הסרט החדש ובאדיבות היח״צ, אבל הלינקים שיובילו ליוטיוב הן לגרסאות השירים מברודווי.

ילדות רעות – התיכון שר ורוקד

כמו שהיה כשהופץ בארה״ב בתחילת השנה הלועזית, כך גם בישראל בחרו ״להסתיר״ את זהותו המוזיקלית של הסרט החדש. אם להיות יותר נחמד, בחרו לא להבליט אותה, לא בטריילרים ולא בתקציר שמכריז על עדכון גרסה וגוון חדש של ורוד ברוח מוזיקת הפופ-רוק. אבל כמו שקרה עם ״וונקה״, קהל שהגיע לסרט גילה כבר בדקות הפתיחה שלפניו סרט מוזיקלי על מלא, אם להשתמש בביטוי שעושה לי פריחה אבל מעביר את הנקודה. ב״ילדות רעות״ מודל 2024 זה קורה כבר בפתיחה המכריזה גם על מסגרת סיפורית, המועברת ביחס-מסך של טלפון סלולרי, כלומר יותר גבוה מרחב. המתעדים-עצמית שהם גם המספרים של מעשיית המוסר הזו, כך לדברם, הם ג׳ניס (אאוליאי ״מואנה״ קרבאליו) ודמיאן (ג׳אקל ספייבי, בהופעת בכורה שמרמזת על קריירה ארוכה). שני הדחויים של בית הספר, ושני הזמרים הטובים בסרט בעיניי, מבטיחים כי לפנינו סרט תיכון מוזיקלי עתיר תככים, שברונות לב וטיפוס בסולם החברתי – כמו גם נפילות כואבות ממנו.

הם אלו שמכירים לנו את קיידי (אנגורי רייס, עוד הוכחה שאין סוף ליופי ולכישרון ביבשת אוסטרליה), שעוברת לתיכון נורת׳-שור אחרי שגדלה בקניה שבאפריקה עם אמה (ג׳נה פישר). קיידי אינה מורגלת בהלכות התיכון האמריקאי או בשום סיטואציה חברתית המתאימה לגילה, מה שהופך אותה מיד לטרף קל עבור כל מעמד חברתי. ג׳ניס ודמיאן מאמצים אותה ומזהירים אותה מפני הקליקות השונות, בדגש על הפלסטיקיות – שלוש הבנות המקובלות בבית הספר. אלו הן רג׳ינה ג׳ורג׳ (רנה ראפ, שגילמה את התפקיד גם על הבמה), המלכה האם של התיכון, ועוזרותיה גרטשן החנפנית (בבה וודס) וקארן הסתומה (אוונטיקה). לא יפה לדבר כך על אישה צעירה, אבל זו הגרסה הכי טמבלולה של קארן – וראיתי את כולן. בנות הפלסטיק מזהות את הפוטנציאל של קיידי ומזמינות אותה לשבת איתן בהפסקת הצהריים, או זוממות להפוך אותה לניסוי חברתי משפיל. הגיבורה תיאלץ ללמוד זאת בדרך הקשה, כאשר בשיעורי המתמטיקה היא נדלקת על האקס של רג׳ינה, אהרון סמואלס (כריסטופר ברייני, שנראה כאילו מישהו שכח את ביל סקארסגארד בכיס הז׳קט וכיבס אותו בטעות).

החוט המקשר בין כל הילדות הרעות מכל השנים הוא טינה פיי, שחתומה גם הפעם לבדה על התסריט (כך גם בגרסאות הקודמות, לא כולל השירים). היא גם חמדה לעצמה בשנית את תפקיד המורה והמחנכת מיס נורברי. עוד בקאסט המבוגר הפעם שווה להזכיר את שובו של טים מדווס לתפקיד המנהל, ביזי פיליפס בתור האמא ה״קוּלית״ של רג׳ינה, ג׳ון האם בתור המורה לחינוך גופני/מיני/לקוי, ולפחות שתי מחוות יפות: אשלי פארק, שגילמה את גרטשן במחזמר הבימתי היא המורה לצרפתית, ולינדזי לוהן, קיידי המקורית (והאולטימטיבית) מגיחה בשלב מאוחר להופעה שמאוד שעשעה אותי. בכלל, אפשר לומר שמאוד נהניתי מהצפייה, אולי גם כי הלכתי עם חברים. לא לבשנו ורוד כי לא היה יום רביעי אבל בהחלט ייתכן שלבשתי טרנינג שהוא הדבר היחיד שעולה עליי כרגע. זה שנהניתי לא בהכרח אומר שהסרט טוב ומוצלח במיוחד, בטח לא באופן שלם. לכן אני מבין את הסנטימנט של כל הביקורות הקוטלות שקראתי, אבל ממש לא שותף.

הבמאים הם סמנתה ג׳יין וארטורו פרז ג׳וניור, שלא שמעתי עליהם לפני כן. הניסיון שלהם כולל בעיקר קולנוע קצר או וידאו-קליפים, וזו כנראה הסיבה שנשכרו לפרויקט ונקודת החוזק של הסרט. אפשר לחלק אותו בגסות לשלושה סגנונות, המתחלפים תדיר: רגעים שאינם מוזיקליים משום סוג אלא חלק מסרט תיכון רגיל בואך מוגזם, נאמברים ריאליסטיים-למחצה המתרחשים לרוב בתיכון ובסביבתו ושומרים על עוגן מציאותי כלשהו, ונאמברים גדולים מהחיים שהם כבר ממש קליפים המעוצבים כעולמות פנטזיה בפני עצמם. האחרון הוא הסגנון בו הסרט הכי מצטיין, כשהוא מעיף את הריאליזם מהחלון ומשנה אווירה לפי השיר ומילותיו. כפי שקורא בנאמברים כמו ״סקסי״, על העדפותיהן של נשים צעירות בתחפושות האלווין, או ״מסיבת נקמה״ ובה ג׳ניס ודמיאן תרים אחר הצד הרע של קיידי התמימה. בשאר הזמן קיוויתי שהסרט יילך עד הסוף, או לפחות רחוק יותר עם הנאמברים החצי-ריאליסטיים. הרקמה המחברת בין קטעי השירה והריקוד בכלל נמוכה באיכותה, אולי משום שהסרט נועד במקור לשירותי הסטרימינג ועבר לקולנוע בזכות הקרנות מבחן חיוביות, אבל ללא תוספת תקציב משמעותית לעדכון החזות.

אפשר להחיל את אותן תקוות שלא התממשו במלואן גם על ההופעות, אז נעבור לתחום הדמויות והליהוק. נתחיל בחיובי והוא כאמור הצמד ג׳ניס ודמיאן, שבזכות קארבליו את ספייבי לא רק שרים הכי טוב (או הכי ברודווי-אי) אלא מצליחים להעניק נפח לדמויות משנה שהיו עלולות להיות חדגוניות. כצופה, התחשק לי לבלות איתם יותר מאשר לראות את מסע ההתפכחות וההשחתה של קיידי, או את נפילתה וקומה מעפר של רג׳ינה. כי עבור שתי הגיבורות הללו של היצירה, או הגיבורה והמראה שלה בגרסה הזו, אין לי ברירה אלא להשתמש במושגים כמו חד-מימדיות. ראפ שרה טוב יותר מכפי שהיא משחקת, רייס בדיוק להיפך, ואני לא משוכנע לגבי שני הליהוקים הללו. רייס משום שהיא משדרת היטב את התמימות הדרושה לקיידי בתחילת הדרך אבל לא את התכונות הנוספות, מה גם שקצת קשה להאמין שילדה כל-כך יפה לא תמשוך תשומת לב כתלמידה חדשה בבית-ספר עד שמלכת השכבה תודיע על כך. לא כאשר ראפ מתקשה לשכנע בתור זו שעל פיה יישק דבר – היא מבצעת היטב את הצד הסדיסטי-נרקיסיסטי של רג׳ינה אבל בכך גם כאילו חוסמת לעצמה את האופציה להציג עוד גוונים.

שתי בנות הפלסטיק הנוספות עושות מעט מאוד אבל לפחות אוונטיקה מקבלת נאמבר משלה, אותו ״סקסי״ שהוזכר ונראה כמו הסיבה שהביאו אותה. הנאמבר החוזר ושובר הלב של גרטשן קוצץ משמעותית בגרסת הסרט וגם הביצוע של וודס לא הצליח לרומם אותו. שלל הדמויות המבוגרות נועדו בעיקר לעורר את הקהל שלא גדל עם טלפון סלולרי מחובר ליד. זה עובד היטב בפן הקומי, אבל אם הייתה כוונה אמיתית לרגש לפרקים או להציג את המסע של קיידי אל הצד האפל ובחזרה, עליי זה פחות השפיע. כך גם היותו של הסרט מעשיית מוסר על הגבול בין משובת נעורים לרוע אמיתי של גיל התיכון. אבל זה כבר קשור להיכרות אישית עם חומרי המקור אז נעבור רשמית להשוואות.

ילדות רעות כעיבוד למחזמר בימתי

את המחזמר התמזל מזלי לראות בערך חודשיים אחרי שהחל לרוץ בברודווי באופן קבוע, בחודש יוני 2018. זה אומר מספיק הצגות של הקאסט המקורי כדי להיכנס לקצב מבחינת השחקניות, אפילו שניסיוני הדל בברודווי קובע כי גם הערב הראשון נראה כמו מכונה משומנת שהופעלה מאה פעם. זה היה המצב בהצגה שראיתי, כשעתיים וחצי של נוסטלגיה ומחווה אוהדת, לצד עדכון נחוץ לא רק לבמה ולזוהר של רובע התיאטראות אלא גם לעידן הרשתות החברתיות והטלפונים החכמים. שני האלמנטים האלה מאוד בולטים בסרט החדש, אבל את השינוי אני זוקף לזכות המחזמר, כמו גם את ההנאה שלי מהפן המוזיקלי.

לגבי השירים, יש 17 כאלו לאורך הסרט אבל את רובם אני מכיר מן המחזמר. השיר שמציג את קיידי והדילמות הראשוניות שלה נשמע לי שונה בסמוך לפתיחת הסרט, ואכן הוא נכתב במיוחד לגרסה זו ונועד להחליף את השיר המקביל שהיא פוצחת בו על הבמה. זה לגמרי מתקבל על הדעת, הרי כשעתיים וחצי על הבמה קוצרו ונארזו מחדש כסרט של פחות משעתיים על המסך. אבל אם כך, בכל זאת אפשר לתהות מדוע אם כבר כתבו שירים חדשים הם לא מותאמים יותר ליכולות של המבצעות הספציפיות הללו.

קיידי שאני ראיתי על הבמה, אריקה הנינגסן, היא אחת הזמרות המגוונות שיצא לי להנות מהופעתן בברודווי. הדואט שלה עם בארט ווילבר וויד, שמגלמת את ג׳ניס על הבמה, הוא הרגע שבו המחזמר הופך מחביב למעולה. זה קורה בשיר ״טורפת-על״ (נו בסדר, ״Apex Predator״) שיש לי צמרמורת רק מלחשוב עליו ובעולם מושלם הוא להיט קריוקי מטורף. כמה שציפיתי לו בגרסת הסרט, ככה התאכזבתי מהביצוע. לא בגלל המבצעות אלא יותר באשמת העיבוד. זו בלדת רוק נשית ועצבנית במקור, וממש לא הבנתי לאן ניסו לקחת את זה בסרט או לאן הגיעו.

בעצם, את אותו הדבר אפשר לומר לגבי כל השירים בסרט לעומת המחזמר. מצד אחד אני מבין את הצורך ואפילו הרצון לנכס את המוזיקה, לעבד מחדש את מה שכבר נחרש בידי המעריצים, או להעניק לשירים טיפול אחר מעצם שיתוף הפעולה בין השחקניות-זמרות והצוות המוזיקלי. וגם אם אני לא יכול לומר שהרסו הכל, גם אם מדובר בשנמוך לדעתי. לדוגמה: קייט רוקוול היא, ואני לא מקל ראש בכך, הקארן הטובה ביותר מבין כל הגרסאות שראיתי. בהתאם, הביצוע שלה ל״סקסי״ הוא גם קורע מצחוק וגם מרהיב באיכות ובכנות שלו (דווקא בשיר על העמדת פנים). עם כל הכבוד לגרסה הפופית יותר ולביצוע הסקסי יותר של אוונטיקה, השיר עובד טוב יותר בעיניי כשהוא פחות מפורש ואפילו סותר את עצמו. בנוסף, די התבאסתי שחתכו בסרט את הקטע הקצרצר שבו קארן מציגה את עצמה יחד עם כל הפלסטיקיות, כי זה אמנם מעין שיר ילדים מטופש אבל הוא הולם את המעמד.

חברותיה לקליקה גם הן רמה אחרת ממה שנמצא בסרט, לא בהכרח באשמת השחקניות. ראפ גילמה כאמור את רג׳ינה גם על הבמות, אבל זו שאני ראיתי, טיילור לודרמן, פשוט יותר ורסטילית. היא נהדרת גם בתור נבלית-בונד כמו השיר שמציג אותה, גם בתור קורבן של המזימה של קיידי ושות׳ ואפילו כרג׳ינה המפוכחת יותר של המערכה השלישית. והיא גם קצת דומה לאלישיה סילברסטון שזה תמיד יתרון. כדי להשלים רביעייה ולעבור לסגמנט הבא של הסקירה, נשוב אל אשלי פארק ואל הדמות של גרטשן. היא נחשבת למעצבנת ביותר והמועדפת פחות מבין בנות הפלסטיק, אבל פארק נשענה חזק על הנזקקות ועל הגימוד העצמי של הדמות ולכן הייתה מרגשת למדי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי דמות מהסרט המקורי מחליפה מוצא אתני, וגם אם בארה״ב יהודים ואסייאתים סובלים מסטריאוטיפים דומים, זה פתח לי את המחשבה. הדמויות הללו מספיק עמוקות או מרתקות כדי להתגלגל לכל מיני כיוונים, רק צריך ללהק נכון ולא סתם לגוון.

ילדות רעות: 2024 נגד 2004

על הסרט המקורי כתבתי סקירה משתפכת ודי מפורטת רק לפני שנה וקצת, אז לא אתחיל להלל בשנית. אפילו לכתוב שהמקור טוב יותר משתי הגרסאות שבאו אחריו וסקרתי לעיל, זה מובן מאליו. רק אזכיר שוב את הרביעייה המנצחת של לינדזי לוהן, לייסי שאבר, אמנדה סייפריד ורייצ׳ל מקאדמס, ואת ליזי קפלן ודניאל פרנזה בתור הנספחים, למקרה שתרצו לראות איך הדמויות הללו עוצבו בראשיתן. אבל מה שמעניין בעיבודים הם דווקא השינויים מן המקורות, לטוב או לרע. כיוון שאני קצת פנאט של הסרט הבכור, שמתי לב להרבה יותר מדי שינויים כאלה.

מבחינת עדכון גרסה, ברור שאין את סצינת שיחת הוועידה הטלפונית, מהסיבה הפשוטה שטלפון קווי אינו מוצר מבוקש כיום. אם כי יש מקבילות, ונדמה לי שהבמאים של הסרט החדש ניסו לשלב פנימה קצת בכוח את שפת הטיקטוק והרשתות החברתיות. וכמובן שהבנות לא הולכות לקניון, מה שקיצר את השורה: ״כנסי לאוטו לוזרית (אנחנו נוסעות לשופינג)״. אבל נדמה לי שהן היו יכולות להזמין אונליין, לא סתם להיכנס לארון של רג׳ינה ולבחור זוג נעליים. כאן מתחילה הזליגה לכיוון התופעה שהייתה נקראת פעם בעין-הדג ״הם נתנו את השורה של רון להרמיוני״, על שם הזעם של מעריצי הארי פוטר לאדפטציה. אז כן, הבחנתי שהפעם אבא של גרטשן לא המציא את הטוסטר-שטרודל ושאף אחד לא צועק לדני דה ויטו שהוא אוהב את העבודה שלו. האם זה הפריע לי? חד משמעית כן. האם זה אמור להפריע? בשום פנים ואופן לא – הרי הסרט הישן לא נפגם בגלל החידוש, שגם אמור לעמוד לבד על שתי רגליו.

עדכונים נוספים נוגעים לרוח הזמן, ואני לא מדבר על הטכנולוגיה הפעם אלא על רגישויות חברתיות. כמו הוויתור על ההערה של קארן לגבי צבע העור של קיידי שהגיעה מאפריקה, כמו גם על הערות הקשורות לזהות מינית, בעיקר זו המעורפלת של ג׳ניס. הפעם היא פשוט לסבית מוצהרת וכמה משחרר ומשמח לראות כיצד התקדמנו כחברה. אבל בעיניי הזקנות, המקור לא היה גזעני או הומופובי ולכן אין מה לתקן פה. זה אמור להיות סרט על הרוע המבעבע של הנעורים, נושא שאינו בלעדי לתחילת המאה ונעלם פתאום. גם אם הנוער היום באמת לא משתמש בזהות מינית לגנאי, ואז מדובר בניצחון, אני בטוח שיש דרכים אחרות להקניט בימינו. לכן גם חסרה לי הסצנה בה רג׳ינה מחמיאה לאחרת על חצאית ואז מיד חושפת את דעתה האמיתית מאחורי הגב, כמו שחסרה לי עין עיצובית בכל התלבושות בסרט החדש. הצרה היא שאינני מבין דבר באופנה, לכן יכול רק להודות שזה הציק לי בלי להסביר מדוע, ההיפך ממה שביקורת קולנוע אמורה לעשות.

מה שכן חרה לי ואשתדל להסביר למה הוא שהרגע הכי טוב בסרט המקורי די מוקרב כאן על מזבח המחזמר. אני מדבר כמובן על התמוטטות העצבים של רג׳ינה כשהיא מגלה מה עושה ״חטיף הבריאות״ שקיידי שיווקה לה, מה שמוביל לסיקוונס חשיפת ספר הירידות. כל זה נמצא אמנם בסרט החדש, כי משום מה שמנופוביה זה בסדר ב-2024 וגם מחברות סודיות שאינן קובץ במחשב או פרופיל חשאי ברשתות. אבל זה רק חלק מנאמבר הנקמה והרוע של רג׳ינה, לא השיא שלו. כאן אני חושש שהיוצרים לא הבינו את המשימה, או חושד שניסו לשנות מספיק כדי שלא יגידו שהם הסתמכו מדי על הקיים והוסיפו קצת משלהם. אין שום דבר רע בנאמבר עצמו, וראפ היא כאמור אחת המוכשרות בקאסט מבחינה ווקאלית, אבל זה פשוט לא היה זה עבורי. ממש כמו הסרט כולו, אף שאיננו זוועה כפי שאולי תקראו במקומות אחרים ודווקא יש מה לחבב בו. אם הוא יעזור לדור שנוצר מאז שיצא לאקרנים המקור לגלות גם אותו, מצידי שיעשו עוד חידוש כזה גם עוד 20 שנה. בתקווה שעדיין יהיו בתי ספר אז, כי ילדות רעות תמיד יהיו.