פסטיבל ונציה 2023: ״המאסטרו״, The Beast (La bête), The Theory of Everything, Evil Does Not Exist, God Is a Woman

יש דברים שלא משתנים בפסטיבל ונציה. הפתיח שמוצג לפני כל סרט, למשל. או תורים ארוכים לתאי שירותים ברמת תפקוד גבולית, וקושי להשיג אוכל טוב במחיר סביר בסביבת הפסטיבל (בניגוד לכל מקום אחר באיטליה). כל זה סוג של חלק מההנאה בסופו של דבר, למרות שלסרטים יש מקום מרכזי. אז הדיווח השלישי שלי (זה הראשון וזה השני) כולל ארבעה סרטים מן התחרות הרשמית, הראשון ביניהם הוליוודי מאוד והשאר לא. לסיום, סרט הפתיחה של שבוע המבקרים, שהוא הדבר הכי לא הוליוודי בדרכו.

Maestro
המאסטרו

ביוגרפיה קולנועית היא ז׳אנר בעייתי למדי לביצוע. קשה להעביר אירועים מתקופה ארוכה בחיים בסרט של שעתיים, וסרטו החדש של בראדלי קופר מקיף תקופה של יותר מחמישים שנה בחיי המוזיקאי האגדי לאונרד ברנשטיין – מהגילוי שלו כמנצח שנקרא להחליף ברגע האחרון מנצח ותיק בקונצרט בשידור חי ברדיו, ועד לתקופה הסמוכה למותו. לאורך רוב הזמן דמות חשובה לא פחות בסיפור היא אשתו של ברנשטיין, השחקנית פליסיה קוהן מונטאלגרה, שחיה לצידו או בצלו, בעוד שרוב הזמן הוא העדיף גברים במיטה. ואף כי יש בסרט לא מעט תנופה בבימוי וכישרון בכל תחומי ההפקה, הפרגמנטים השונים מתחברים לשלם שקטן בהרבה מסך חלקיו, מה גם שלא כל החלקים עובדים באותה מידה.

הסרט פשוט לא מצליח לייצר המשכיות, בטח כשלא תמיד קל לזכור מה התפקיד של הדמויות פרט לשני הגיבורים. שלא לדבר על אפיונים לדמויות, כולל כאלו המגולמות בידי שמות מפורסמים כמו מאיה הוק או שרה סילברמן, שטענה נגד ליהוק של לא-יהודים לתפקיד יהודים ובכל זאת מופיעה בסרט בו כמעט כל הדמויות יהודיות אך בליהוק המצב שונה. האמת? לפרקים לא הרגשתי שיש היכרות או ייחוד של ממש גם בשתי הדמויות הראשיות, שסצנות רבות בהן הופיעו הרגישו כמו קלישאה של סיפור האישה המוכשרת הנותרת ברקע של בעל מפורסם יותר. למרות קארי מאליגן הטובה מאוד בחלק מהסצנות שלה בתור פליסיה, וקופר שנמצא בשיאו כשחקן בהופעה מגוונת לאורך כל חלקי הסרט.

אין בסרט, הפקה של נטפליקס שזה משהו שטרם ציינתי, קטעים חלשים באמת. רק חלקים שהם פחות יצירתיים או שלא ניתן להם די זמן, בעיקר בכל הקשור לחיי המשפחה. המקומות בהם הסרט מתרומם בכל פעם מחדש הם העשייה האמנותית – קצת קטעים של פליסיה משחקת ובעיקר קטעים של ברנשטיין מנצח בהתלהבות, מלחין או מלמד. כל קטע כזה הוא חגיגה גם בגלל המוזיקה וגם בגלל קולנוע יצירתי.

אם כבר התייחסתי לעניין הליהוק של לא יהודים (שפחות מפריע לי, שכן אני נהנה לראות יהודים בתפקידים לא יהודיים), הסרט ספג הרבה ביקורת בגלל האף התותב של קופר שנועד לתת לו מראה דומה יותר למלחין האמתי. משהו שמתכתב עם קריקטורות גזעניות אבל נעשה לטעמי מסיבה מובנת, גם אם לא הכרחית לדמיון לפניו של האיש, המתועדות היטב בהיסטוריה. בהקשר הזה, האף הוא חלק ממאגר איפור מורכב שנראה ממש טוב כאשר הוא צריך לגרום לדמויות להיראות מבוגרות מן הגיל של השחקנים. כשהם אמורים להיות צעירים מהגיל שלהם, זה נראה מוזר. ייתכן וזו הסיבה בגינה חלק זה של הסרט מצולם בשחור-לבן, בחירה שאני לא רואה שיש לה סיבה אמנותית. מעבר לכך כי בחלקים מהחצי הראשון של הסרט התאורה הרגישה לי מתאימה לסרט אפל בהרבה, סיבה שלא הבנתי.

La bête (The Beast)
החיה

סרטו החדש של ברטראן בונלו הוא עיבוד מאוד חופשי לסיפור הקצר ״החיה בג׳ונגל״ מאת הנרי ג׳יימס. הנושאים העולים בסיפור הקצר מועברים דרך דמות של אישה אחת בשלושה גלגולים שונים, בכולם היא חשה משיכה מסוימת לאותו הגבר ובעיקר חרדה מפני אסון. הקשר בין קווי העלילה עלול להיות מבלבל מעט בהתחלה, אז נחשפים רק שניים מהם אחרי פרולוג המציג צילומים של סצנה משלב מתקדם בסרט על רקע מסך ירוק. אבל מהר מאוד, כל העלילה הופכת לבהירה דיה והקשר בין הזמנים השונים מתבהר אף יותר. גם אם הסרט מגיע לכמה מהשיאים שלו בעזרת טשטוש בין חלום, תחושת נבואה, מציאות אלטרנטיבית ומציאות.

בכל התקופות, הגיבורה והדמות הגברית הבולטת קרויים באותו השם. בשנת 2044 הגיבורה ששמה גבריאל (ליה סיידו) רוצה לעבוד בעבודה מספקת ההולמת את הכישורים שלה. אך בינה מלאכותית, מחשבים ואנדרואידים מבצעים את רוב העבודות, והם גם ממליצים לה לעבור טיפול להסרת זיכרונות מחיים קודמים המקשים על התפקוד שלה. היא מהססת, שכן היא חשה כי הפגמים שלה הם אמתיים ובעיקר היא פוחדת שלא תרגיש יותר, למרות שהמחשבים מנסים להרגיע אותה ולומר שהיא רק תרגיש אחרת. זוהי סוגייה מרתקת בימינו לא רק בגלל החשש מהווה והעתיד בנוגע לטכנולוגיה, אלא גם ובעיקר בגלל השאלה של מה הופך את האדם לאדם והרצון להיפתח גם לצדדים הפגומים והמאימיים של החיים.
בשנת 1910 גבריאל היא פסנתרנית מוערכת בפריז, נשואה לבעל שהיא טוענת שהיא אוהבת, אבל במסיבה של המעמד העליון היא מתחילה לשוחח עם גבר אנגלי בשם לואי/לואיס (ג׳ורג׳ מקאי). הוא זוכר סוד שהיא חשפה בפניו לפני שנים, בנוגע לרגשות שלה. השניים מתחילים להיפגש למשהו שעשוי להתפתח לרומן, אך גבריאל חוששת שהוא גם מקרב את האסון ממנו חששה כל חייה, כאשר לגבי החשש הזה היא מתייעצת גם עם מגדת עתידות.
בשנת 2014, גבריאל היא שחקנית שעברה מצרפת ללוס אנג׳לס, שם היא משיגה עבודות דוגמנות ובינתיים גם שומרת על בית בשכונה אמידה. לואיס בגלגול הזה הוא אינסל המפתח זעם כלפי הנשים שלא מגלות בו עניין וחי באמונה כי אם בחורה כן מגלה בו עניין, היא משחקת בו. בשלב מסוים גבריאל דווקא כן חושקת בו, אך ייתכן והוא האסון ממנו חששה.

בכל הזמנים יש עוד הרבה סמלים חוזרים וייחודים והמון נושאים, וגם כמה תפניות בעלילה אך אלו פחות מהותיות. בונלו תמיד היה במאי שנהנה להתבונן בהתנהגות האנושית וכאן הוא משלב את הנטייה בצורה קולחת ומבדרת ביותר עם כמה ז׳אנרים שונים: מלודרמה, מדע בדיוני ואימה, בין היתר. התוצאה היא אולי סרטו הנגיש ביותר ובכל מקרה קולנוע מרתק, עתיר דימויים ייחודים ומשחקים עם נקודת מבט ויחס בין זמנים גם בתוך כל פרגמנט בפני עצמו. הסרט כולל גם לא מעט הומור ויש בו גם חגיגה של עיצוב אמנותי, בעיקר בתקופות הרחוקות מן ההווה. ניתן גם לקרוא את הסרט כמחווה ליכולות של ליה סיידו בתפקיד הראשי, באופן דומה וקצץ פחות קיצוני לדני לאבן ב״מנועים קדושים״.

אחד מהרבדים המעניינים בסרט הוא החיבור בין רוחניות לחשש לא רק מהעל-טבעי, אלא גם מהטכנולוגיה המודרנית והעתידית. החשש הזה כן, אבל הסרט הוא לא הטפה נגד טכנולוגיה, בטח לא מצד במאי כמו בונלו שיש לו נטייה להיות לא-שיפוטי גם כאשר הוא מצביע על תופעות פסולות ללא ספק. במקרה של הסרט הזה, גלגול האינסל שונא הנשים שהוא לואיס, שהוא מפחיד ובזוי אך בדרכו גם נוגע ללב.

The Theory of Everything
תיאוריה של הכל

סרטו של הבמאי הגרמני טים קרוגר מזכיר מעט את ״החיה״ בשאיפות שלו ובערבוב של זמנים ותחושת נבואה, אלא שכאן הטשטוש מורכב יותר ושם דגש על תיאוריה מדעית לעולמות מקבילים או מציאות אלטרנטיבית. כן, יש תחושה שראינו יותר מדי סרטי מולטיוורס, אבל עוד לא ראינו אחד כזה. מצד אחד, יותר דגש על דיונים מדעיים ומאידך הליכה לרוב אחורה יותר במשחק הטריוויה הקולנועי/מדעי/פילוסופי שהוא משחק עם הצופה. זה סרט קשה לפענוח, בטח אחרי צפייה אחת, אבל גם מרשים מאוד חזותית ואפקטיבי מבחינה רגשית, לפרקים.

החלק העיקרי של הסרט מתרחש בשנת 1962, בוועידה מדעית בהרי האלפים. את הוועידה יזם מדען איראני ששאף להציג בה תיאוריה חדשה לגבי הכל, אבל הוא בסופו של דבר לא הצליח להגיע בגלל משטרת ההגירה. מי שכן הגיע הוא יוהנס, דוקטורנט גרמני שכבר תקוע שנים עם עבודת המחקר שלו. המנחה שלו, דוקטור סטרטהן, סבור כי המחשבה שלו שגוייה מיסודה, אל ייתכן והיא פשוט מהפכנית מדי והיא זו הקרובה לתיאוריה של הכל. בכנס, יוהנס נתקל בקארין, אישה אליה הוא נמשך. דומה כי היא כבר מכירה אותו והיא פוחדת מהנוכחות שלו וגם נמשכת אליו, ובשלב די מוקדם מתגלה כי גם יודעת לפחות סוד אחד שלו. כמו כן, יש גם שני ילדים שמוצאים מנהרה נסתרת בהרים, כמה תאונות שהם אולי לא תאונות, ועוד.

הצילום בשחור-לבן כולל סיקוונסים המושפעים מאקספרסיוניזם והקולנוע האפל, המוזיקה מהדהדת (או פשוט מבצעת) את ברנרד הרמן ודרכו את היצ׳קוק. יש גם סיקוונסים שנראים כלקוחים מסרטים של דיויד לינץ׳ ומיה דרן, ולדעתי זה לא מקרי שהסרט מתרחש בשנת 1962, שנת היציאה של ״אשתקד במריאנבד״. לרשימת המכולת הזו אפשר מן הסתם להוסיף גם אזכורים מדעיים שפספסתי או הבנתי רק כי ״אופנהיימר״ יצא לא מכבר, וגם רמיזות מתחומים אחרים, כמו מילות תפילה לעברית שלא תורגמו וחושפות נושא שעולה בסרט: תחיית המתים.

למעשה, זהו סוג של סרט על אנשים שרדופים בידי רוחות. ניתן לפרש באיזו רמה של מציאות והאם אנשים אכן קמים לתחייה או עוברים בין מציאויות, לבין עימות עם פחדים וזיכרון. הזיכרון הוא גם של אהבות אבודות וגם של השואה ורגשות האשם עקב כך של גרמניה החדשה. האם הכל מתחבר – נראה שכן, גם אם לא תמיד קל להתחבר לכל מה שהסרט מציע, בטח לא כסרט חמישי ביום עם מעט שעות שינה. אבל הסרט בהחלט שווה צפייה ואני מקווה שהיו עוד הזדמנויות לצפות ולדון בו. גם אם כרגע איני חושב שהוא אחד משיאי הפסטיבל עבורי, עמדה שעשויה להשתנות.

Evil Does Not Exist
הרשע אינו קיים

זהו סרטו הראשון של ריוסוקה המגוצ'י היפני אחרי ההצלחה הגדולה של "הנהגת של מר יוסוקה", שהפך אותו לפתע לאחד מהבמאים המדוברים בעולם. הוא פותח אותו בדקות ארוכות בלי דיאלוג, תחילה רק צילום פיוטי של צמרות עצים ולאחר מכן שגרת העבודה של גבר בשם טאקומי. הוא חי ביער שנראה בתחילה ומתמסר לעבודה הפיזית. כמו בביטוי, אנו רואים אותו חוטב עצים ושואב מים עוד בטרם נשמעת מילה. זו פתיחה שמכניסה לקצב מהורהר וגם מראה את אופיו של הגיבור שמחובר לטבע. טאקומי הוא אב לילדה בת שמונה בשם האנה והיחסים ביניהם טובים, אם כי היא מסוגלת גם ללכת לבדה ביער, או לחזור לבית שלהם מן העיירה הסמוכה בה כולם מכירים את טאקומי.

הסביבה עתידה לעבור שינוי עם אתר ״גלמפינג״ שאמור להתחיל להיבנות במקום. החברה שרכשה את הקרקע שלחה שני נציגים מחברת יחסי ציבור לשמוע את רגשות המקומיים לגבי הפרויקט, תוך הבטחה שהוא יתרום לפיתוח הכלכלה המקומית. אלא שסגנון החיים של תושבי העיירה קרוב לזה של טאקומי והם לא בהכרח רוצים שיפור במצב הכלכלי. הפרויקט כולל מספר שינויים בעייתיים לסביבה, בעיקר ירידה אפשרית באיכות המים. המתחים עולים בישיבה ממנה האנשים שהיו יכולים לתת את התשובות בחרו להיעדר.

טאקומי הוא זה שמעלה את הטענות בצורה הבהירה ביותר, אך גם מציג רוח הנכונה לפשרה מול אנשי השיווק. מה שהופך אותו לדעת החברה לדמות מרכזית בקידום הפרויקט תוך שינויים קוסמטיים לתכנון המקורי – זו העמדה של ראשי החברה שמתכננים את האתר מבלי לבקר בו, לא בהכרח העמדה של אנשי השיווק שדווקא נוטים להיקשר לחיים הפשוטים. שני אנשי שיווק אלו, גבר ואישה רווקים, הפוכים לפתע לגיבורים המובילים את היצירה מנקודת האמצע. הסרט מתאר דיאלוגים ארוכים ביניהם, המלאים באמפתיה, בדרך למפגש מחודש שלהם עם טאקומי. משם הסרט ממשיך בקצב מדוד תוך הצגת אורח החיים והשאיפות של מספר דמויות, אבל הוא מתפתח לכמה כיוונים שונים שהיו להם רמזים קודם לכן. בעיירה עצמה וביער כנראה שלא קיים רשע בכוונת זדון, אך דברים רעים עלולים לקרות.

בדומה לסרטיו הקודמים של הבמאי, זהו סרט שבונה היטב ולאט את החיבור הרגשי שלו. לפעמים מוקדש זמן ממושך לדיאלוג אחד, לפעמים מועברת אינפורמציה מהותית דרך דימוי מהיר הנראה לשניות ספורות. על פניו זה סרט קצר ו"צנוע" יחסית בגוף העבודה של הבמאי, וניתן לראות בו סרט קטן אחרי היצירה הקודמת והמורכבת מבחינת תכנים שונים. אבל זהו סרט רב רבדים והרהורים בפני עצמו, שמצדיע לאנשים הפשוטים מבלי להאדיר אותם או את המציאות. סרט שחותר לשלווה וקשר לטבע, אך מציג כל הזמן את האדם, גם זה החי בטבע, כגורם שיש בו כוחניות מול אלמנטים אחרים. בלי רשע אבל עם פוטנציאל אכזריות. הרי גם התכנית של התאגיד להשתלטות על המקום תכליתה לייצר חיבור של הנופשים עם הטבע. הסרט מראה את היופי של השלווה החורפית, אך גם את האימה ששלווה יכולה לייצר.

God Is a Woman
אלוהים הוא אישה

בשנת 1975 הדוקומנטריסט זוכה האוסקר פייר-דומיניק גאייסיו יצא לקבוצת איים בפנמה על מנת לתעד את קהילת שבט ה״קונה״ – שבט שסוגד לנשים ומקיים חברה מטריארכלית. או לפחות, כך גאייסיו טען. בגלל קשיים בתקציב, הפקת הסרט הופסקה וחומר הגלם הוחרם. ארבעה עשורים אחר כך, במאי הסרט הנוכחי, אנדרה פיירו, הגיע לאיים ונפגש עם בני השבט הזוכרים את הצילומים וכמהים לצפות בהם. כולל תיעוד של טקסי מפתח בחייהם. במהלך העבודה של פיירו, הוא חושף בפניהם כי הבמאי הצליח להבריח עותק והסינמטק הצרפתי עמל על שחזרו, מה שמוביל גם להקרנה בפני השבט.

עוד לפני ההקרנה, שיחות עם בני הקונה מראים כי גאייסיו קרא את המציאות של השבט בצורה מעוותת – הערצה לנשים יש, אבל החברה לא בדיוק מטריארכלית. ולפחות במאה ה-21 היא מושפעת מהמערב לא פחות מאשר מן המסורת, אם כי זו עדיין נשמרת. כאשר הם צופים בסרט המשוחזר, עולה הפער בין העבר להווה וגם הפער בין התפיסה של הקולנוע האנתרופולוגי הטקסי אל מול המציאות, באופן שיכול להטיל ספק גם בקולנוען העכשווי. אם כי הוא פשוט נותן למושאי התיעוד לדבר בעצמם במקום להסביר הכל בקריינות.

היופי בסרט הוא שאנשי הקונה מוקסמים מהסרט שתיעד אותם ואת בני משפחתם בעבר, והם רואים הרבה יותר ערך במה שתועד מאשר בקריינות הבעייתית עד כדי גזענית במסווה של מאדירה. הערך של עצם הצילום והזרקור כלפי השבט, הרחוק ממרכז, הוא הכרה או אושר גדול, גם עבור אנשים שהקולנוע מנצל. עקב כך, הסרט מעורר הרבה שאלות לגבי קולנוע אנתרופולוגי, אבל גם מראה כי התשובות אינן חד-משמעיות.