"אדום, לבן וכחול מלכותי", סקירת אמזון

כל העניין הזה של "קומדיות רומנטיות על גייז" עדיין נתפס כגימיק, משהו חדשני שישיג כותרות. אבל האמת היא שאפילו יותר מהשיוך הלהטב"י, אלו המילים "קומדיה רומנטית" שבולטות בחריגותן.
רבות כבר דובר, גם פה אצלנו, על עלייתה ונפילתה של הקומדיה הרומנטית, המהלך המפותל שעברה מאז שקבעה את הטון בשנות השלושים והארבעים, עברה מספר גלגולים אל תוך המאה העשרים בחסות ניל סיימון ו-וודי אלן, והגיעה לשיאה בשנות התשעים כז'אנר שממלא אולמות ומייצר כוכבים.
באלף החדש הקומדיה הרומנטית הלכה וגוועה, בין אם זלזול של מנהלי האולפנים בכוחו של הקהל הנשי או התייבשות סרטי ה"תקציב הבינוני" שיצרה פער גדול מאוד בין הפקות ענק שעולות מאות מיליונים, לסרטים קטנטנים שמחפשים קהל רחוק מהסינמפלקסים. את החלל הזה החלו למלא רשתות הסטרימינג שניסו להחיות את הסוגה, ובשנים האחרונות יש אינפלציה של קומדיות רומנטיות כמו מתוך נוסטלגיה למשהו ארכאי שחלף מהעולם. רובן, אגב, כמו כמעט כל דבר שקשור להצפת התוכן הביתי, באו והלכו בלי להותיר זכר.

אחת הסיבות שבגללן נדמה שפג תוקפה של הקומדיה הרומנטית, היא שלפחות מאז כניסת קוד הייז אי שם בשנות השלושים, היא נתפסת כקולנוע מאוד שמרני. מוגשת בתבנית קתרטית שבסופה תמיד תגבור אהבת אמת מונוגמית הטרונורמטיבית. מה גם שהסרטים האלו מוכוונים לקהל רחב עד כמה שניתן, כך שלא כדאי לטלטל את הסירה יותר מדי עם כל מיני רעיונות פרוגרסיביים רחמנא ליצלן. זאת כנראה הסיבה מדוע הכללתה של הקהילה הלהטב"קית כדמויות ראשיות בסרטים האלו (בשונה משזירת קלישאות בשוליים כמו החבר הגיי המצחיק או הבוסית הלסבית הקשוחה) הייתה עניין די גדול, שאפילו פה בסריטה נכתב עליו לא מעט.
זה קרה עוד בניינטיז עם "מסיבת נישואים" ו"מועדון הלבבות השבורים", אבל הבום הגדול היה "עונת השמחות" שהפך לסרט הכריסמס הרשמי של ימי הקורונה. משם היו ניסיונות נוספים (במקביל להצלחה בתחום הסדרות), אבל הם לא ממש תפסו. למעשה, זה בעיקר היה ההפך. "תכנית לחג" ו"רווק נצחי" לא בדיוק שברו שיאי הזמנות, ולקולנוע הגיע ברעש וצלצולים מוגזמים "אין גברים כאלה", שהקהל פשוט סרב לבוא לראות. היה קל להאשים את כולם בהומופוביה, אבל דוגרי זה סרט מרתיע, מחופף ודי עולה על העצבים, אז הנה ממני לקהל הסטרייטי – זה לא עליכם. הפעם.
אבל לא הכול היה רע. "פייר איילנד" הוא אחד הסרטים הכי מהנים של הזמן האחרון, ולפחות האקדמיה לטלוויזיה זכרה אותו מספיק בשביל לזרוק לו מועמדות לאמי הנוכחי. "באהבה, סיימון", שנחשב לסרט ההתבגרות הגאה האולפני הראשון, גם עשה עבודה טובה רוב הזמן.

אל תוך האקלים הזה מגיע הסרט החדש של אמזון, "אדום, לבן וכחול מלכותי" (Red, White & Royal Blue), וכבר על ההתחלה קצת קשה לדעת איך להתייחס אליו. מצד אחד, איזה יופי שקומדיות רומנטיות לקהל רחב – וצעיר – על גייז נעשות ומקבלות חשיפה רחבה. כמתבגר ניינטיז אני לא חושב שאי פעם אפסיק להתלהב מזה, כי אני יודע היטב איך זה כשאין. מצד שני, האם זה עדיין עניין? האם נראטיב מיינסטרימי גאה קל לעיכול הוא הצדקה מספיק טובה לצפות בסרט? האם יש פה משהו קצת ציני, ממש כמו שהיה אז עם "לוקה"?
יהיה קשר לערער על העובדה שסביר להניח שאף אחד מאתנו לא היה טורח להתייחס לסרט הזה אילולא היה סיפור אהבה בין שני צעירים מאוד חתיכים. מצד שני, בעולם שבו כוחות שמרניים והומופובים תופסים חזקה על הדעת והמרחב הציבורי, אין לנו את הפריבילגיה לזלזל בזה.

מבוסס על פי ספרה של קייסי מקוויסטון, "אדום, לבן וכחול מלכותי" בוים על ידי מתיו לופז כהפקה של גרג ברלאנטי, אולי האושיה החשובה ביותר כיום בקולנוע המיינסטרימי הגאה. ברלאנטי הוא האיש מאחורי ניפוץ תקרות הזכוכית של "מועדון הלבבות השבורים" ו"באהבה, סיימון" שהזכרתי מקודם, והשנה גם הפיק השנה את הדוקו על רוק האדסון בין שאר עבודותיו כמפיק ותסריטאי לטלוויזיה.
"אדום, לבן וכחול מלכותי" הוא סיפור אהבה בין אלכס (טיילור זקאר פרז), בנה של נשיאת ארה"ב, והנרי (ניקולס גליציין), יורש העצר של בית המלוכה הבריטי. השניים נפגשו לראשונה לפני כמה שנים בכנס אקלים ולא התחבבו אחד על השני יותר מדי, כשמאז הטינה רק הלכה וגדלה. כעת, כששתי המדינות שלהם עומדות בפני הסכם סחר או משהו לאף אחד לא אכפת, השניים צריכים להראות חזות אחידה למרות האיבה, אבל זו מתפתחת לחברות, שמקבלת תפנית של רומן סוער וסודי, וכל אחד מהם מתקשה בו מכיוון אחר – אלכס כי זה יכול לפגום בקמפיין של אמא שלו, והנרי כי הוא סוחב על עצמו שנים של שושלת שמרנית.

הסרט נתפס ומשווק כקומדיה רומנטית, ודי בצדק. הוא רומנטי ויש בו הומור, אז צ'ק על שניהם. אבל האמת היא שאם כבר להגדירו איכשהו, אני הייתי הולך על פנטזיה. "אדום, לבן וכחול מלכותי" כביכול מתקיים בעולם המוכר והעכשווי שלנו, אבל שום דבר ממה שאני מכיר על המציאות לא חל על אף אחד ממהלכי העלילה. אמנם אינני יודע מה קורה בין דפי הספר, אבל מי שאחראי על הסרט הזה לא מבין דבר וחצי דבר בפוליטיקה אמריקאית, בית המלוכה הבריטי, יחסים בינלאומיים, עיתונות, והאמת היא שגם לא באיך גייז עושים סקס.
לא, ברצינות, שנייה. כל כך הרבה שאלות עלו אצלי בכל אחד משלושת המפגשים המיניים של השניים (בתיווך קולנועי מרוכך עד לא קיים, אז אל תפתחו ציפיות) שאני תוהה האם אולי אני עשיתי משהו לא נכון כל השנים האלה.

נאמר את זה בדרך הכי בוטה שיש, אבל אפשר להתייחס לזה כ"ירידה לצורך עלייה" כי יבואו דברים טובים בהמשך: הסרט הזה מטומטם. פצצות. ואם לפחות הייתה איזו שפה קולנועית מעניינת לגבות את זה, עוד היה קל להחליק, אבל מדובר בלקסיקון קולנועי של דרמות טלוויזיה משנות התשעים. להוציא הברקה חביבה איך לצלם סצנות הסתמסות בלי הפגזת טקסטים על המסך, כל רגע בסרט הזה הוא השילוב המושלם של גם לא הגיוני וגם צפוי, חסר השראה ואוטומטי. מה גם שהבחירה בדרמה שכוללת את בית המלוכה הבריטי ואת הבית הלבן מכניסה את הכול לסחרור של ניטפיקינג מיותר.
ועכשיו הגענו לשלב העלייה. בערך.

"אדום, לבן וכחול מלכותי" סרט מאוד חמוד, למרות שלא תאמינו כמה קשה לייצר לו קו הגנה. נודר, בכל פעם שאני רוצה להחמיא למשהו בו אני נזכר שאומה תורמן מגלמת את מנהיגת העולם החופשי (האמת שעם זה ספציפית אין לי בעיה. כנראה הדבר הסביר ביותר בסרט) במבטא דרומי כבד, וגם בגלל החרדה מלעשות סרט על יותר מדי פריבילגים – ופה הרי מדובר בהגדרה המוחלטת של פריבילגיה – התסריט הוסיף לה בעלה ממוצא לטיני, כך שלפחות אלכס הוא רק חצי לבן, אז הנה, לא הדרנו 8.28 אחוז מאוכלוסיית ארה"ב, הכול בסדר.
היד הקלילה (במילים מעודנות) של לופז הבמאי מסונכרנת עם קלות הדעת של התסריט ואפילו מצליחה לייצר כמה רגעים משעשעים. לא יותר מדי, אבל הם שם. להגיד לכם שזה מצדיק צפייה יהיה הכרזה די מיותרת, ובכל זאת לא מדובר באסון.

מי שבאמת סוחבים את הסרט הם השחקנים שלו. הליהוק של טיילור זקאר פרז ("דוכן הנשיקות", אגב קומדיות רומנטיות לצעירים מהסטרימינג) קצת מוזר, כי חתיך ככל שיהיה הבחור הזה לא עובר כמישהו בתחילת שנות העשרים לחייו. אבל הוא עושה תפקיד לא רע, ובעיקר מייצר כימיה בולטת (הבולטות היא מטאפורית בלבד, למרבה הצער) עם ניקולס גליציין המקסים, למרות שלעיתים הוא קצת עושה וייבים של אדי רדמיין. מתברר שהוא בעצמו נצר לאצולה אירופאית. שם המשפחה שלו אשכרה נגזר מ"גליציה".
בתחום השחקניות, אומה תורמן היא משהו שלעולם לא אתלונן עליו, וכסערה האנושית המושלמת שהיא, בהחלט מצליחה לחטוף את המסך כבן ערובה בכל פעם שהיא בסצנה, אבל מי שבאמת נהנית כאן היא שרה שאהי ("בלאק אדם") כמנהלת הקמפיין. אמנם אין ספק שמי שכתב את הדמות שלה מעולם לא דיבר עם יועץ פרלמנטרי, וכנראה התחקיר שלו (אם היה) כלל רק כמה פרקים של "ויפ", אבל היא גוש אנרגיה מרוכז ולכן נהדר להיות במחיצתה.
גם סטיבן פריי פה לכמה דקות, מסיבותיו.

"אדום, לבן וכחול מלכותי" הוא לא סרט שחשוב שתראו כמו סרט שחשוב שקיים, ולכן על אף הכול קל לי להיות בצד שלו. ואולי זה מרגיש כפוי ופוליטיקלי קורקט באופן חלול מצדי לתמוך בסרט חלש רק בגלל הייצוג שבו, אבל אני עושה את זה בגו זקוף. במיוחד בתקופה הזו, כל דבר שמזכיר שפיות, קבלה ופרוגרסיביות זוכה אצלי לשני אגודלים למעלה. גם אם אף אחד שם לא יודע איך עושים סקס.