פסטיבל ירושלים 2023: "הענקים של אי הפסחא", "בתוך פקעת הזהב", "על עשבים יבשים", "חדר 999"

פסטיבל ירושלים כבר מתקרב לשלבי הסיום, אך נותרו עוד סרטים רבים לסקר. את פוסט זה אני מתחיל מעוד סרט מן התחרות הישראלית, שהסתיימה אמש ועל הזוכים נכתוב בדיווח אחר. אז אעבור לשני סרטים בינלאומיים באורך של לפחות שלוש שעות כל אחד, שניהם שייכים לזרם "הקולנוע האיטי" אך בדרגות שונות. על אחד מהם כבר כתבתנו ועוד נכתוב, אבל הטקסט שלי עליו הוא סוג של הכנה לניתוח/ביטוי למחשבות על אחד מן הסרטים הגדולים של השנה. אסיים בסרט שמנסה לעלות על השאלה הבוערת בימינו לגבי האפשרות של עתיד הקולנוע.

הענקים של אי הפסחא

יש בקולנוע בכלל ובקולנוע הישראלי בפרט לא מעט דוגמאות לבמאים שהפכו סרט קצר שלהם לסרט באורך מלא, עם אותם נושאים ולרוב גם הרחבה של הסיפור המקורי או אלמנטים בולטים בו. במקרה של סרט זה, ייתכן שיש לנו שיא: פער של כ-25 שנה בין הסרט הקצר לסרט הארוך. דובר קוסאשווילי ביים בסוף שנות התשעים את "עם חוקים", אחד מסרטי הסטודנטים המצליחים והמוכרים שנעשו בארץ. הסרט תיאר משפחה של עולים מגיאורגיה עם שלל דמויות, אבל התמקד בעיקר בדמות של הילד זאזא, שגונב כספים מהוריו אך האשמה מוטלת על האח. תספורת בכפייה הייתה חלק מרכזי בסיפור. "הענקים של אי הפסחא" חוזר לסיפור של זאזא ואחיו הקטן, כמו גם לעלילת משנה על דודו של זאזא המצוי במצוקה כלכלית. מטבע הדברים, הסרט מרחיב את שתי העלילות.

יש לציין כי את עולם הסרט הקצר קוסאשווילי פיתח בשני סרטיו הארוכים הראשונים: "חתונה מאוחרת", סרטו הטוב ביותר ואחד מן הסרטים הכי מוערכים שנעשו בארץ, וגם "מתנה משמיים" שבזמנו פיצל יותר את הביקורת אבל גם זכה להצלחה יחסית. מאז, הקריירה של קוסאשווילי נדדה בכל מדי כיוונים, כולל "התגנבות יחידים" שהוא עיבוד יפה לספרו של יהושוע קנז וגם כמה סרטים שפחות הצליחו (בלשון המעטה) מאז.

"הענקים של אי הפסחא" למעשה סוגר טרילוגיה של סרטים ארוכים עם דמותו של זאזא, כאשר הוא אולי החדש ביותר בה, אבל ממוקם בנקודת הזמן שהיא אולי המוקדמת ביותר, מתישהו בשנות השבעים המאוחרות או אולי שנות השמונים המוקדמות באור יהודה. משפחתו של זאזא חיה בשכונה יחד עם כמה משפחות גיאורגיות המתגוררות כבר כמה שנים בארץ, אבל עדיין מתנהלות על פי כללי המסורת והעולם הישן. כולל חברה מאוד פטריארכלית, מה שבמקרה של המשפחה שמרכז הסרט בא לידי ביטוי בדמות דומיננטית הן של האב ששולט בנעשה ביד רמה והן של הסב שעשה זאת בעבר וכעת הוא סוג של הפוגה קומית, אבל עדיין מישהו שרוצה וצריך.

המשפחה שבלב הסרט מגדלת ארבעה ילדים. הגדולה היא מדיאה, שעומדת להשתחרר מצה"ל והגשימה את השאיפות של למידת רפואת שיניים בחו"ל. לא תפקיד שהחברה בה היא חיה מייעדת לנשים, ויש לה גם אופציה אחרת בדמות חיזוריו של העבריין השכונתי. היא נמשכת אליו, למרות שפחות בתחילת הסרט, ובכל מקרה אהבה זה לא משהו שהיא תקריב למענו את היעוד שלה. זאזא הוא הגדול בקרב הבנים, בגיל בית הספר היסודי, והוא מאוהב בזהבה, שכנה בת גילו. הילדים אוספים קלפים עבור אלבום המציג את רחבי העולם והקלף של הענקים של אי הפסחא הוא הנדיר והנחשק ביותר. על מנת להשיג אותו, עבור זהבה או עבור עצמו, זאזא צריך למעול בכספי המשפחה, בדומה לעלילת הסרט הקודם.

לפחות עבורי, כל הסיפור של הילדים בסרט עובד מצוין, כמו גם רוב התיאור הכללי של הווי המשפחה. זה קורה גם הודות למוזיקה היפה של יוסף ברדנשווילי. לעומת זאת, הסיפור של מדיאה כולל בתוכו כמה רגעים חזקים אך גם שינויים לא לגמרי מוסברים בהתנהגות של הדמות. למרות שבניגוד לעבר, הפעם קוסאשווילי נמנע לחלוטין מהצגה של עירום, הוא מוצא דרך להפוך את הסיפור לוולגרי באופן שאני לא לגמרי בטוח לגביו. בנוסף, דמותו של הסב בגילומו של גברי בנאי נראית מלאכותית יותר מיתר הדמויות. משהו בה לא מצליח להיות לגמרי מצחיק כפי שהסרט התכוון, או מאיים כפי שאני נוטה לחשוב שהוא התכוון.

ברגעיו המוצלחים, "הענקים של אי הפסחא" מראה את הכישרון של קוסאשווילי ולכל אורך הסרט לא ניתן לפקפק בכך שהוא יוצר קולנוע בשפה אישית. הכוונה היא לא רק לערבוב הגיאורגית עם העברית. הסרט אמנם אחיד בטון אך לא ברמת הביצוע, והחזרה למשפחה ולנושאים של הסרטים הכי טובים של הבמאי אינה מתממשת גם כחזרה לשיא היכולת שלו. למרות שאני סבור כי גרף ההצלחה שלו כבמאי שב לכיוון היותר חיובי.

הקרנה נוספת:
ראשון | 23.07.23 | 13:00 | סינמטק 1

בתוך פקעת הזהב
Inside the Yellow Cocoon Shell

יש סרטים רבים בפסטיבל שצריך לעשות התאמת ציפיות עבורם, אולי אפילו לחשוב על סוג של סימן אזהרה. "בתוך פקעת הזהב" אמנם מרתיע קהל בשל אורכו (כשלוש שעות), אבל דומה כי ישעמם חלקים גדולים מן הקהל בשל הסגנון שלו, המשתייך לאגף ספציפי בתוך מה שמכונה "קולנוע איטי". זו לא כוס התה של כל אחד ולכן זה לא מפתיע שחלק ניכר מן הצופים חוו שעמום. למעשה, עבור יוצרי קולנועי איטי, שעמום הוא לא מטרה, אבל גם לא האויב. סוג של סיכון הנובע מכך שהקצב של כל הדברים בסרט הוא איטי ופתוח להרהורים לא רק על המתרחש בסרט, אלא גם על עצם הצפייה בו. זאת מתוך תקווה שחלק מן הקהל יופתע מן הרגעים בהם אכן מתרחש משהו דרמטי, או יעבור מן השלב של השעמום לשלב של היפנוט בעל גוון רוחני.
סרט הביכורים של פאם תיאן אן משתייך כאמור לאגף מאוד ספציפי בתוך הקולנוע הזה וקל לראות בסרט השפעות של האו שייאו שאיין, לב דיאז ומעט בלה טאר. לרוב אני מעריץ את היוצרים הללו, אך גם יודע שהקולנוע שלהם הוא ממש לכל אחד. האמת היא שאני במשבר מתמשך בשל הרצון לדון ולשבח את הסרטים הללו, אבל גם להבהיר כי מדובר במשימת צפייה מאתגרת.

"בתוך פקעת הזהב" מעמיד אותי במשימה קשה יותר, שכן טרם גיבשתי עליו דעה סופית. יש בו כמה היבטים ושוטים נהדרים, אולי על סף הנשגבים, אבל גם כמה רגעים שהרגישו עבורי מהונדסים, ספק חיקוי לא-אותנטי של הסגנון אליו משתייך הסרט. גם הנרטיב שלו יוצר כמות גדולה של אניגמטיות, חלקה מהותי לסרט, חלקה הרגיש לי תמוה מדי או לא פתור עד הסוף. אני יכול לכתוב מה רואים בסרט, אבל להבנתי זה לא בדיוק מה שמתרחש בו. יש לי פירוש כללי ואני לא יודע כיצד כל הרכיבים מתחברים. כמו כן, דומני כי הסרט מצריך הרבה ידע ספציפי על התרבות הווייטנאמית העכשווית שהוא מתאר, ידע שיש לי רק באופן חלקי.

הסרט נפתח בסייגון של שנת 2018 (העיר מכונה בסרט ״סייגון״ ולא בשמה הרשמי, הו צ'י מין סיטי), בשוט הכולל צפייה במשחק כדורגל מקומי, משחק גביע עולם בכדורגל בטלוויזיה. אבל תנועות המצלמה האיטית שתלווה את כל הסרט בסופו של דבר מתמקדת בשלושה חברים השותים ומדברים על משבר באמונה. אחד מהם הוא גיבור הסרט, תיאן (כשמו של הבמאי), שגדל בעיירה קטנה וחי מספר שנים בעיר. מאורע דרמטי שנוכח גם הוא בשוט הראשון יגרום לו לשנות את חייו, לפחות לפרק זמן מסוים: אחיינו בן ה-6 נפצע בתאונת דרכים, בה נהרגה גיסתו של תיאן ואמו של הילד. תיאן איבד את הקשר עם אחיו, שהוא אביו של הילד, ויתר המשפחה עזבה לארה"ב. עד שימצא אותו אח/אב נעדר, תיאן הוא המשפחה היחידה של הילד.תיאן חוזר עימו לעיירה, משתתף בטקס הקבורה של גיסתו ומתחיל לחפש את אחיו על מנת להודיע לו על המצב. בדרך הוא גם מגלה כי אהובת נעוריו הפכה לנזירה ומנסה למצוא דרך להתקרב אליה, בין היתר על ידי הפקדת האחיין בפנימייה בה היא מלמדת.

כל זה נמסר כאמור בהדרגה ודרך צילומים שחלקם הם רק תיאור של הטבע, או של הדרך בה המקומיים מגדלים צמחים וחיות. כאשר נמסר מידע בשוט, לפעמים זה נעשה רק דרך הפסקול, שכן המצלמה לא בהכרח מראה את הדמויות בתחילת השוט. היא נעה באיטיות לעבר משהו בסופו של דבר יתגלה כמקור עניין. זה עבוד עבורי בדרגה משתנה וכשזה טוב, זה באמת מרהיב. יש כמה שוטים מרהיבים בהחלט בסרט: השוט הפותח, שוט בו תיאן מקבל ידיעה על גורלו ברגע דרמטי, פלאשבק לרגע חיזור מן העבר, ומשהו שהוא בין סיוט לטיול לילי החושף דבר שרק במבט ראשון נראה כמו שקדייה.

יש כמה כלים להבנת הסרט. קודם כל, יש להבין כי תיאן נולד אחרי המלחמה, למשפחה שהייתה בצד המפסיד. לכן רוב קרוביו כבר לא במדינה ולכן הוא קשור לדת במדינה קומוניסטית. הדבר גם בא לידי ביטוי דרך שיחה ארוכה עם שכן שהיה לוחם במלחמה, לא בהכרח מתוך פטריוטיות אבל עם כאב. הדבר השני והמהותי יותר, הוא טשטוש הקיים בין תיאן לאחיו הנעדר. בראשית הסרט, עוד לפני שלמדנו משהו על העלילה, מסז'יסטית מכנה אותו, בלי סיבה הגיונית, בשם של אחיו. מבלי לחשוף יותר מדי על דקות הסיום, יש בהן תחושה כאילו האח או החיפוש אחריו כולל גם רכיבים של דמיון או אשליה. יכול להיות שבצפייה נוספת אבחין ברמזים לכך שמעולם לא היה לו אח, אולם לדעתי הפתרון הוא אחר: היה אח, הוא כעת לא מושג, אך הנוכחות שלו עדיין משפיעה. על תיאן להבין כי הוא צריך לחפש את היכולת שלו להיות הורה ותומך.

אותו הדבר נכון גם למשבר השני בחייו של הגיבור, זה שקשור בקבלת האמונה. היא יכולה לעזור לגיבור לו היא תבוא מבפנים, הוא לא צריך למצוא הוכחות לאמונה, אלא לברוא את האמונה בתוכו, גם אם דרך סמלים של ישו הנוכחים לאורך הסרט. התחלתי את הכתיבה מבלי שידעתי מה בדיוק אני חושב על הסרט, אולם כעת אני אוהב אותו מעט יותר ובהחלט מבין כיצד הוא זכה בפרס ״מצלמת הזהב״ בפסטיבל קאן (פרס ביכורים חוצה מסגרות). מבין סרטי הקולנוע האיטי המפצל אך המרהיב לפרקים שהוקרנו בפסטיבל ירושלים, הוא עדיף על "מוזיקה". אולם עדיין, מומלץ רק לקהל שיודע טוב מאוד למה הוא נכנס. זה סרט שהוא לא פורץ דרך, אבל הוא באגף הקיצוני של הקולנוע האיטי.

הקרנה נוספת:
שבת | 22.07.23 | 16:15 | לב סמדר