פסטיבל ירושלים 2023: "נשי", "כרמן", "מתחת לצל של השמש"

פסטיבל ירושלים 2023 שלי התחיל ביום ראשון בצהריים, יומיים וערב אחרי פתיחתו הרשמית, כשעופר כבר הספיק לייצר שרשרת דיווחים שכמובן עוד תמשיך. כעת הגיע זמני להצטרף לסיקורים הירושלמים הקיבוציים, אחרי שצברתי מספיק סרטים וחוויות, ביניהן כמה מפגשים משמחים, ואיחוד של כותבי סריטה שהתאפשר עם ביקורו של אורון בארץ. ואם תישארו בסביבה, תוכלו לקרוא טקסט נוסף שלי שיעלה עוד במהלך היום הזה, והוא כולו עוסק בסרט אחד מיוחד.
אתם מוזמנים להתעדכן גם במצעד סרטי הפסטיבל שאני עושה בלטרבוקסד, מסורת שכבר הפכה להכרח כפי הנראה.

בעת פרסום הטקסט הזה הספקתי תשעה סרטים ביומיים וחצי, על חלקם תוכלו לקרוא עוד מעט, אבל אני רוצה להתחיל עם משהו אחר. בדרך כלל אלו דברים שכותבים בסוף, רגע לפני הפרידה, אך למרות שיש לי פה עוד כמה ימים, אני בכל זאת לא מתאפק לומר אותם כעת.
הדבר הראשון שברצוני לעשות הוא להעיף את כובעי המדומיין באוויר אל מול הישגי הפסטיבל. עד כה (חמסה חמסה חמסה) כל ההקרנות אליהן נכנסתי היו מסודרות, התחילו בזמן, ההקרנות באיכות מדהימה, הסדרנים והסדרניות אדיבים ומקצועיים, ובמיוחד, ואני לא מאמין שאני אומר את זה, הקהל פה נפלא. אפס ניידים תוך כדי צפייה, מינימום שיחות והפרעות. פשוט תענוג גדול.

הדבר השני הוא לשבח את מי שאחראי על טריילר הפסטיבל, זה שמוקרן לפני כל סרט. זה כבר ממש נושא לשיחה אצל הנוכחים, וכמו תמיד הופך להיות טוטו משעשע בניסיון לזהות אילו סרטים מרכיבים אותו. אבל מעבר לזה, הוא כל כך מסקרן, סוחף ומרגש, שלפעמים זה מרגיש כאילו הסרט שעומד להיות מוקרן אחריו יצטרך לעמוד בסטנדרט גבוה כדי להתעלות על דקות הפתיחה האלו.
דבר אחרון וחשוב לא פחות, תודה ענקית לנשות היח"צ של הפסטיבל, יפעת, טל ולינור, הן התיווך בינינו ובין האולמות. אלו לא רק העזרה והיעילות הלא נגמרות שלהן, אלא גם האדיבות והנכונות להפוך כל אספקט שבאחריותן לנעים והמחויך ביותר. היכולת שלנו לכתוב כל כך הרבה מהפסטיבל הוא לא מעט בזכותן, וצוות סינמטק ירושלים שמקיף אותן.

לפני סרטי הסקירה שלי, כמה מילים קצרות על סרטים נוספים שראיתי, מחוץ למניין. שניים שרציתי להתבטא בנושאם הם "בתוך פקעת הזהב" ו"העבריינים", שניהם מאוד שונים זה מזה אך להם גם כמה דברים במשותף – שניהם בוגרי פסטיבל קאן, שניהם נמשכים על פני שלוש שעות, ושניהם שעממו אותי עד לקצה היכולת שלי, הוכחה מוחצת שאורך איננו בהכרח ערובה לאיכות, בטח כשהסרטים האלו לא זקוקים למספר הדקות המוגזם הזה, לא בשביל להעביר חוויה ובטח לא בשביל להעביר נקודה.
סרט אחרון לחלק זה, עליו בהחלט עוד נדבר רבות בהמשך השנה, הוא "חיים שלמים" שכבר סומן כשחקן אוסקר מרכזי, ועליו הרהיב אורון שבחים בשלב ההמלצות המוקדמות שלנו. בעיני זה סרט מקסים. באמת. הוא יפה ורגיש עד מאוד. יחד עם זאת, אין לו שום סיכוי לעמוד בהייפ המופרך להפליא שהעמיסו עליו. אנא הפעילו מצב הנמכת ציפיות לפני שאתם נכנסים אליו.
ועכשיו, הסרטים לשמם התכנסנו, המגיעים מאנגליה, אוסטרליה וישראל.

"נשי"
Femme

אל הסרט הראשון שלי בפסטיבל נכנסתי בלי לדעת כלום. למעשה, איכשהו שכנעתי את עצמי שכנראה מדובר בסיפור התבגרות טרנסי, אבל שלוש שניות לתוכו היה ברור שאני לא בכיוון. זה אחד מהדברים הכי נפלאים בפסטיבלי קולנוע: להתיישב באולם ובשעה מסוימים רק כי הלו"ז שלך מאפשר, לתת לעצמך להיות מופתע לחלוטין, ולגלות לגמרי במקרה את אחד הסרטים הטובים של השנה.

אני מאמין שחלק גדול בהנאתי מ"נשי" היה תוצאה של הקלולסיות שהבאתי אתי, בעקבותיה כמעט בכל רגע הייתי במתח לאיזה כיוון תיקח העלילה. זה משהו שהייתי רוצה לשמר גם למי שעוד לא ראה, אבל בכל זאת צריך לתת איזשהו מידע, אז הנה המעט שכדאי שתדעו: סרטם הבריטי של סם פרימן ונג צ'ון פינג, המתמודד על פרס סרט הביכורים הבינלאומי, מספר על ג'ולס, בחור שחור שמפתח קשר עם האיש שתקף אותו באלימות על רקע הומופובי. עוד משהו שכדאי להסגיר לפני הוא שמדובר בסרט מאוד בוטה בכל מה שקשור למיניות וסקס.
נראה לי שאפשר להסתפק בדברים האלה בשלב זה.

סרטים על הומופוביה, על גילוי מיניות ועל חיי הלילה בדגש על עולם הדראג הם משהו שאנחנו רואים לא מעט. אחד הסרטים הבולטים של הפסטיבל הגאה האחרון, "שלושה לילות בשבוע", היה כזה. בחיל ורעדה אפשר גם להזכיר את "אנשים מושלמים" הלא מאוד מוצלח עם פיליפ סימור הופמן ורוברט דה נירו בניינטיז הידועות לשמצה.
לרוב המתח העיקרי בסרטים האלה, אם מצליחים לייצר כזה, נע על התפר של תחושת החופש והמיניות המשולב עם הסכנה והבדידות שהם אורגים יחד. על פניו "נשי" גם הוא עוסק בכך, כמו הרבה לפניו, אבל העלילה והמבנה שלו הם משהו שאני טרם נחשפתי אליו, בטח שלא בתצורה הזו.

"נשי" (נשבע לכם שיש לי בעיה רצינית עם השם הזה, שמקטין את הסרט בעיני) מצליח תוך דקות ספורות להכניס אותנו לעולם הסוחף והמנצנץ של ג'ולס, ותוך שנייה לערער אותנו בסצנת אלימות שלאחריה ממש היה אפשר לשמוע את הנשימות הכבדות של כל יושבי האולם. מכל האופציות האפשריות, לרגע לא ציפיתי שהסרט ייקח כיוון שבו הקורבן והתוקף מתחילים להתקרב זה לזה. מה שעוד יותר מדהים הוא שמערכתו השנייה של הסרט היא במתכונת של קומדיה רומנטית, אבל אמיתית, כזו שבין רגעי הפחד הוציאה פרצי צחוק רמים מהקהל, בטח שממני.
הסרט כל כך מיטיב לתאר את שתי הדמויות הראשיות שלו והדינמיקה ביניהן, שככל שמתקדמים יש ממש פער גדול בין הרצונות שלנו, בין אם אנחנו באמת מאחלים לג'ולס ופרסטון זוגיות אמיתית, או מקווים למפלתו של התוקף. יש איזו שנייה שם שבה היה לי רצון שהכול יסתדר, אבל במקביל היה לי ברור שדבר כזה יהיה מזויף, מתחנף אפילו. באמת שלא ידעתי לאן יובילו אותנו הבמאים, ומבחינתי הם לא מעדו אפילו לשנייה גם כאשר שברו את ההגה חזק.

קרדיט עצום על ההצלחה הזו חייב ללכת אל שני השחקנים הראשים, אבל אחד מהם במיוחד יצר אצלי את התדהמה הגדולה ביותר. נתחיל עם השני.
את השחקן שמגלם את ג'ולס, ניית'ן סטוארט-ג'רט, לא הכרתי ולכן חוויתי אותו ללא ציפייה או מטענים. אצלי בראש הוא וג'ולס חד הם. זה לא נכתב על מנת לקחת מהישגיו, כי סטוארט-ג'רט ממש מעולה וסוחב על עצמו תפקיד לא פשוט כדמות הראשית שמובילה אותנו במבוך רגשי חונק ומסעיר. ובכל זאת, זו הדמות של פרסטון, שמתואר בסרט על ידי אחד מפמלייתו כ"מישהו עם פיוז של פיטבול שנפל יותר מדי פעמים על הראש", שהופכת את "נשי" לטקסט עוצמתי במיוחד.
ג'ורג' מקיי שמגלם את פרסטון הוא אחד השחקנים הבריטים הצעירים הבולטים של התקופה. אני שמתי לב אליו לראשונה ב"גאווה", ולאחרונה גם ניצב במרכז "1917" של סם מנדז. אף אחת משתי ההופעות האלו לא הכינה אותי למה שהוא עושה ב"נשי", בעיני אחת מתצוגות המשחק הכי מרשימות שראיתי השנה. הייתי יכול בקלות לתאר כל מהלך שלו בסרט אבל זה יהיה טרחני ומיותר, אז רק אכתוב שהוא מיטיב להציג סערה פנימית ולו רק במבט, לעבור מחלאה אלימה שכל אדם מוסרי יאחל לו מוות או מאסר, למישהו שממש אפשר לראות את הפגיעות והרגישות שלו. זו כמעט קלישאה של דמויות כאלה, הנער המבויש והמפוחד שמסתתר בתוך בריון נוראי, אבל מקיי והבמאים השיגו יחד משהו באמת חד פעמי.

יש כמה רגעים מתוסרטים מאוד בסרט, בעיקר המהלך אל עבר המערכה השלישית, מה גם שהמיניות בו בוודאי תרתיע צופים רבים, אבל אלו מהמורות קטנות ביחס לכוח שלו ממש עד הדקה האחרונה. כרגע אני בעיקר מופתע מחוסר היחס שהסרט הזה קיבל מאז בכורתו בפסטיבל ברלין, אולי עוד הוכחה למצבו הרעוע של הפסטיבל הגרמני, שפעם עמד לצידם של קאן ו-ונציה, אבל כיום נראה שנפתח פער גדול ביניהם.

הקרנה נוספת:
יום חמישי, 20.7, שעה 19:15, סינמטק 4

"כרמן"
Carmen

שמו של הכוריאוגרף, וכעת גם הבמאי, בנג'מין מילפייה עלה לאחרונה לתודעה בעקבות מקרה רכילותי שאיננו עניין של איש מאתנו. עם זאת, לצופי הקולנוע המיודעים הוא כנראה מוכר בעיקר ככוראוגרף של שניים מהסרטים בהשתתפותה של אשתו נטלי פורטמן, "ברבור שחור" ו"ווקס לוקס". בשנה שעברה הוא ניסה לראשונה את כוחו כבמאי של סרט באורך מלא עם "כרמן", על פי על הנובלה מאת פרוספר מרימה שידועה בעיקר כבסיס לאופרה הידועה של ז'ורז' ביזה, במרכזה סיפור אהבתם הטראגי של חייל ספרדי וצוענייה פתיינית.
בהפקה האוסטרלית-צרפתית הזו, מילפייה בחר ללכת בדרכו של באז לורמן (אוסטרלי בעצמו), ולקח את קווי העלילה הכלליים מהיצירה התקופתית אל גבול מקסיקו-ארה"ב של ימינו, שם חייל מארינס לשעבר עוזר למהגרת מקסיקנית לשרוד את מעבר הגבול, יחד הם הופכים לנרדפי חוק ונאהבים. אבל לא רק הטשטוש בין ישן וחדש, קאנוני ומתריס, לוקח אותנו אל הפוסט-מודרניזם הלורמני, אלא גם הבחירה של מילפייה להפוך את הסיפור למין מחזמר שנשען על תנועה וריקוד, מערבב וממיס זה לתוך זה מציאות וסוריאליזם.
יותר מכך, בין "כרמן" ו"רומיאו ויוליה" של לורמן מקביל גם השימוש האינטנסיבי באיקונוגרפיה נוצרית. ואם לזרוק עוד שם לקלחת האסוציאציות, לי "כרמן" הזכיר לא מעט את "אמה" של פבלו לאריין משנת 2019 (שביים ישר אחרי "ג'קי", בכיכובה של פורטמן, כאמור אשתו של מילפייה. אבל זה סתם צירוף מקרים).

מבין כל סרטי ירושלים שראיתי עד כה, אהיה חייב להתוודות שאל "כרמן" נכנסתי מעט מוטה ולא לחיוב, זאת בעקבות היחס אליו מאז סבב הפסטיבלים שלו בשנה שעברה. או שמא נאמר, חוסר היחס המוחלט אליו.
זה מוזר במיוחד בהתחשב בשני שחקניו הראשיים, שנוכחותם לבד אמורה להפוך אותו לפרויקט מסקרן ומדובר. לא בכל יום אנחנו נתקלים בסרט חדש של במאי מעניין, שהצליח לגייס שניים מהכוכבים הצעירים המבטיחים ביותר של התקופה – האחד הוא פול מסקל, שזהו סרטו הראשון אחרי מועמדותו המשמחת לאוסקר בזכות "אחרי השמש". השנייה היא שחקנית שכבר פרצה בסרט מדובר ואז קיבלה לסחוב על כתפיה פרנצ'ייז שלם, מליסה באררה, שסחפה ב"שכונה על הגובה" והובילה את שני סרטי "צעקה" האחרונים (גם אם באופן מוטל בספק). ועדיין, העולם הגיב בכתף קרה. לאחר הצפייה, למרבה הצער, מתברר שיש לכך סיבה.

ויזואלית, "כרמן" הוא מהמרהיבים שבסרטי השנה. הצילום שהופקד בידיו של ג'ורג ווידמר ("חיים נסתרים") מרחף מעל ערבות מקסיקו הפוטוגניות, צולל אל תוך מועדונים אפלים וסמטאות מבשרות רעה, ובעיקר מאוהב לחלוטין בשני השחקנים הראשיים שלו, כמו גם במראה המיוחד של השחקנית רוסי דה פאלמה, שמזוהה יותר מכל עם סרטי אלמודובר, ולמתבגרי הניינטיז בזכות הופעתה בקליפ "טו פאנקי" של ג'ורג' מייקל.
אין כמעט רגע אחד בסרט שאיננו מנקר עיניים, ואל רשימת המחמאות צריך להצטרף גם המעצב האומנותי סטיבן ג'ונס-אוונס ("רליק"), אבל גם אלו לא יכולים להחזיק מול הקרינג' התסריטאי והסרבול בעבודתו של מילפייה.

"כרמן" מנסה ללכת על קו מאוד מאוד דק, כזה שקשה לצאת ממנו ללא פגע. הוא רוצה להיות סיפור ריאליסטי על אהבה, התמודדות וכאב אנושי לא פשוט, תוך כדי סגנון (בשורוק) ושבירה של הריאליזם לעבר מחוזות פנטסטיים ואקספרסיביים, שתפקידם להכניס אותנו אל תודעת הגיבורים ולייצר חוויה חושית יוצאת דופן. אבל גם אם למיוזיקלז אנחנו לרוב עושים הנחות בתחום ההסיפור, בכל זאת צריך איזשהו בסיס.
זה מתחיל בדיאלוגים איומים ונוראים שלשחקנים אין סיכוי לשרוד (והם אכן כושלים), כולם מלאי קלישאות ופאתוס. בעקבות זאת גם קשה מאוד לקנות את האהבה הנרקמת בין שני הצעירים הרדופים והנרדפים או לדאוג לגורלם, לא משנה כמה פעמים תתקרב המצלמה אל דה פאלמה בזמן שהיא מעבירה את אצבעותיה הארוכות על פניה בהבעת חרדה מוחלטת. זה רק מראה כמה הצלחותיו של לורמן לא מובנות מאליהן, עכשיו כשראינו כמה זה יכול להשתבש מאוד מאוד מהר.
באופן משונה למדי בהתחשב שהבמאי הוא קודם כל כוריאוגרף, גם העמדת הריקודים לא הצליחה להרשים אותי במיוחד, אם כי אהיה חייב להודות שהבנתי בעולם המחול והכוריאוגרפיה איננה מן המרהיבות, או אפילו הבסיסיות. אולי זה השילוב של בימוי המצלמה והעריכה שלא הצליח להעניק לרגעי הריקוד תנופה והתעלות, אולי אלו הריקודים עצמם, אבל משהו הרגיש מקורקע כל הזמן, לא מייצר התרגשות מהנעשה על המסך. ברגעים הממש קשים זה כבר כמעט ומביך לצפייה, למשל סצנת קרב האגרוף שיכלה להיות מדהימה אילולא חיבור מגושם בין הריאליסטי למסוגנן, וכללה שורות ראפ כמו "הכה אותו עם הלאמה".
אין לאמה בסרט.

חייבים להעריך את מילפייה על הניסיון. כל יוצר ויוצרת שמביאים משהו ייחודי ראויים קודם כל להערכה על כך שניסו, אני לא סרקסטי, אבל לא תמיד זה מצליח. "כרמן" הוא סרט שמאוד משתדל, אבל בד בבד גם יומרני ולא לגמרי מודע לעצמו, כזה שמנסה להוביל לקליימקס של ריקוד ותשוקה המערבב מוות ואהבה באמצע מדבר מרהיב, אבל מוציא משהו שכנראה לא היה עובר פרק הדחה ב"רוקדים עם כוכבים".

הקרנה נוספת:
יום שבת, 22.7, שעה 11:30, לב סמדר

"מתחת לצל של השמש"

על פי הנאמר בנאום התודות לפני הקרנת הסרט כחלק מהתחרות הישראלית, על הפקת "מתחת לצל של השמש" עומלים בתצורה כזו או אחרת כחמש-עשרה שנה. שזה המון, מיותר לציין. אבל אפילו מעבר לבישול הארוך, הסרט הזה הוא ללא ספק אחד הפרויקטים המצופים ביותר של הזמן האחרון.
מהמקום האישי שלי, כמי שבילה כמה שנים מחייו בסם שפיגל, יצא לי לשמוע הרבה את שמו של שלום הגר כאחד הבוגרים המוערכים ביותר של המוסד הוותיק, מוניטין שצבר בזכות סרטיו הקצרים בזמן ואחרי הלימודים, כשהשאלה המציקה והלא הוגנת "נו, מתי פיצ'ר?" תמיד השתרבבה שם. וכעת, לאחר שעשה בטלוויזיה חיל (מילולית) בסדרת הלהיט "שישו ושמחו", הגיעה התשובה.
כפועל יוצא מהדברים האלה, חשוב לי להדגיש בראש ובראשונה שאני יודע ללא עוררין ש"מתחת לצל של השמש" איננו תוצר ציני, בטח אם לוקחים בחשבון את הזמן שלקח להרים אותו, ההשקעה, הזיעה והכישרון שבו. דברים כאלו לא נעשים ללא תשוקה אמיתית, ללא רצון כן לספר סיפור, לפתוח אותנו לעולם. בגלל זה אני כל כך קרוע ביחס לסרט.

ב"מתחת לצל של השמש" (אגב, "מתחת צל השמש" היה נקי יותר, אם להשתמש במילותיו של שון פארקר ב"הרשת החברתית") לוקח אותנו הגר אל הנראטיב האתיופי בישראל, דרך סיפורו של אדם אחד – מטקו, גבר ממוצא אתיופי בשנות הארבעים לחייו, שזה עתה השתחרר מהכלא ויוצא לחפש את בנו אותו לא ראה מעל לעשור.
במסגרת עלילתית שמהדהדת את המיתוס של אורפיאוס, מטקו צולל אל תוך האפלה כדי להציל את בנו מעולם מושחת ונוראי, בידיעה שהוא עלול לסכן את עצמו ולהרוס את השיקום שעליו עמל כל כך הרבה שנים.

אינני מכיר את הביוגרפיה של הגר, ולא מתפקידי לעשות איזשהן הנחות לגביו, אבל מהבנתי זהו איננו המגרש הביתי שלו. הגר בחר להתרחק מאזור הנוחות שלו כדי להביא למסך סיפור של המדוכאים והשקופים בחברה שלנו, לרקום דרמה אנושית ולעמת את הצופים עם חלקים חשוכים שלרובנו קל מאוד להתעלם מהם.
כך שבזמן שפוליטיקת זהויות היא משהו שמאוד נוכח בשיח שלנו, בעולם הערכים האישי שלי אני ממש לא רואה טעם נפגם בלעשות יצירה שנותנת קול לאחר והשונה. אין לי בעיה עם "סופת חול" ו"שקופים" שבוימו על ידי יהודים, עם "אור ירח" שבוים על ידי סטרייט, עם "אישה פנטסטית" שבוים על ידי סיסג'נדר או עם "הרוכב" שבוים על ידי אישה ממוצא סיני. יותר מזה, כולם סרטים שאני אוהב ומעריך עד מאוד.
ובכל זאת, גם אם אין פה שאלה של לגיטימיות, יש פה סיכון. הרגישות שחייבת להוביל את האצבעות כאשר כותבים ומביימים את אלו שנאבקים על מקומם חשובה לא רק לייצוג של מיעוטים, אלא גם כדי להימנע מקלישאות והנצחת סטריאוטיפים. אולי פעם היה אפשר להחליק את זה, אבל כיום, כאשר נפתחו השערים (גם אם לחרך קטן) ומיעוטים יכולים לספר את הסיפור של עצמם, לעיתים האצילות והכוונות הטובות שלנו כהגמוניה הופכות לבעיה רצינית.

מסוקרן ונלהב נכנסתי להקרנה החגיגית של "מתחת לצל של השמש", עליו עמלו כמה אנשים שאני מכיר ומוקיר באופן אישי (ביניהם המפיק איתי עקירב, שחתום גם על הפקת אחד הסרטים הישראלים האהובים עלי, "אפריקה" של אורן גרנר), אך תמרור מהבהב התחיל אצלי עם השוט הראשון. וגם עם השני, בעצם.
הסרט נפתח בקלוז אפ על כפות רגליים של גבר שחור, ולאט לאט המצלמה עולה מעלה עד שהיא נעצרת באזור חלציו. אני, כמבקר, כצופה, מפענח את השוט הזה בדרך היחידה שאני יכול, והיא של פירוק גוף. "חפצון" במילה קיצונית יותר, שכנראה לא מתאימה ספציפית לעניין הזה.
רוצה לומר, עוד לפני שראיתי את הבן אדם, אני ממוקד באחד מאיבריו ללא הקשר, שנבחר באופן די אקראי בדיעבד, ויותר מכך, המצלמה מטפסת, מסוקרנת או נלהבת (זה כנראה מה שהצופה מביא אתו), באיטיות עד העצירה האסטרטגית באזור המבושים, שלמרבה ההקלה מכוסה בכפות ידיו. השוט הבא הוא אותו הגבר בפרופיל, כלומר פניו עדיין לא נחשפו במלואן, כאשר מישהו (שלום הגר הבמאי, בבחירה לא מוצלחת בקונטקסט), מחטט בפיו של אותו גבר שחור עור, לוקח ממנו בדיקת רוק ורקמות. זו השפה הקולנועית שמציגה לנו את מטקו לראשונה, שאולי הייתי צריך כבר להזכיר שאותו מגלם בהופעה רגישה ועוצמתית השחקן אימוס איינו.

אני חוזר לעניין הניתוח הקולנועי כי הוא קריטי לדיון בעיני. יש כמה סיבות מדוע צריך לפרק גוף של דמות, בשונה מלהציג אותה כאדם שלם. הראשונה היא כאשר הדמות הזו מוצגת לנו דרך עיניים של מישהו אחר המקטין אותה (שבהחלט יכול להיות שוביניסט, הומופוב או גזען, זו לא בהכרח עמדת הסרט, אלא עמדת הדמות שדרכה אנחנו חווים את הרגע), כשהרעיון הוא להבהיר לנו את העוולה שבנקודת המבט הזו. ב"מתחת לצל של השמש" זה איננו המצב כי ברגע הזה אין שום דמות מתווכת, כזו שתופסת את הנוכחות על המבע.
האופציה הנוספת היא כדי להציג דמות בשיא פגיעותה וחוסר האונים שלה. דוגמא מצוינת לכך היא בסרט שזרקתי את שמו מקודם, "אישה פנטסטית", בסצנת החקירה הגופנית בתחנת המשטרה. אבל בשביל להשיג את האפקט הזה אנחנו קודם צריכים להכיר את הדמות במלואה, להכיר ולפתח אליה רגש. ואם לא לראות את כולה, אז את עיניה, את הבעתה. גם זה לא המצב ב"מתחת לצל של השמש".

אף סרט לא ראוי שיישפט לחיוב או לשלילה על פי הסצנה הראשונה שלו, אבל משם כבר התחלתי להיות חשדן, ומצאתי את עצמי יותר ויותר מופתע מחרב הפיפיות של הסרט, שמצד אחד שואף להציג תמונה אנושית, ריאליסטית ומעוררת הזדהות של גבר ממוצא אתיופי, אך מאידך מנציחה כל קלישאה לא נוחה של אוכלוסייה שגם ככה לא מתקבלת בקלות בישראל, בלשון המעטה. השיא הוא כאשר אנחנו מגלים (ספויילר קטן) מה הייתה הסיבה שמטקו ישב בכלא. ברגע נמהר שלא מקבל שום המשכיות, נאמר לנו שמטקה רצח את אשתו. חנק אותה למוות.
פה הראש שלי לגמרי קרס. מבחינה תסריטאית לא ברור לי איך זה פשוט חולף בלי התמודדות (בהנחה שהמידע הזה אמין, כלומר הדמות שאמרה את זה לא שיקרה) כי בואו נסכים שלא מאוד קל לסלוח לדמות שעושה דבר כזה, קל וחומר הגיבור של הסרט, וגם – בחייאת, היינו חייבים שהאתיופי שמוביל את הסרט יהיה רוצח נשים?

ברור שיש אלימות משפחתית בחברה האתיופית (אין לי את הנתונים האם יותר או פחות מהאוכלוסייה הכללית), כך שעקרונית כמובן שאין בעיה להתמודד עם זה בסרט קולנוע. אבל אם הולכים על זה אז עדיף להישיר לזה מבט ולהתמודד עם זה, בשונה מפשוט להטיח את זה בנו כטוויסט בשלב מאוחר ולהמשיך הלאה כאילו כלום. ובואו נגיד שמטקו, כגולנצ'יק לשעבר, לא יכול לטעון להגנה עצמית, אז אין פה אפילו ניסיון לייצר תמונה מורכבת של תוקף שהואשם על לא עוול בכפו. אבל בעיקר תהיתי בשביל מה להנציח דווקא את זה? מטקו יכל להיות בכלא על כל דבר אחר, אז לזה הלכנו?
הקפיצה התסריטאית הזו, אחת מיני רבות, דווקא לכל הדברים שבגללם יש סטיגמות זה אולי מציאותי, אבל גם בעיני לא מאוד אחראי.

וזה מביא אותי לשאלה כלה כך גדולה שלעיתים היא הסתירה לי את המסך – אם הסיפור הזה של מטקו היה הופך לסיפור על גבר לבן, כזה שגדל בשכונות לא טובות וראה כל חייו רק כאב ועוני, מה היה משתנה? האם הנראטיב הספציפי הזה היה חייב להיות זה של אתיופי?
מכאן אני נשאב לשאלות הרבה יותר מהותיות לגבי הסרט. כמו למשל, מה היה המניע בעשייתו, זו שנמשכה על פני שנים רבות? כלומר, האם הגר רצה לספר סיפור על אהבה והקרבה של אבא לבנו, או שמא רצה לעשות סרט ספציפית על הקהילה האתיופית? אם התשובה הראשונה היא הנכונה, אז לא ברור לי מדוע הבחירה באתיופי כגיבור, ואם זו השנייה, מדוע יש הרגשה של חוסר הבנה של העולם בו הסרט מתרחש?
ואולי, רק אולי, בעצם אני כצופה אינני יותר מאשר קורבן לתפיסת עולם שמצד אחד מוגדרת כפרוגרסיבית אבל גם יכולה לעשות את הצעד מעבר לצוק לטובת דוגמתיות מיותרת. זאת גם אופציה הגיוניות.

פה גם ראוי לתת את הקונטרה. אם כבר באחריות עסקינן, מחובתי להזכיר גם את זה: כמובן שהמצב לא בינארי. יש עוד דמויות שמייצגות את העדה האתיופית, חלקן אפילו לא אלימות (הנשים, בעיקר), מה גם שמעורבים בו שחקנים ממוצא אתיופים בהופעות מצוינות, וזה לחלוטין לזכותו.
בהחלט יש מקום להציג את הצדדים הכואבים של הקהילה האתיופית מבלי להתחשב בדעות קדומות, ושוב, לכל במאי או במאית יש זכות לעשות את זה (כמו "אמריקה" בפסטיבל של שנה שעברה או "מנפאואר" הנהדר, בנוגע למהגרים). להוציא את סצנת הפתיחה, שאפשר בקלות להחליק עליה, המבע הקולנועי של הסרט לא מגחיך, לא מקטין ולא מזלזל. יש הומניות כנה ב"מתחת לצל של השמש", זה פשוט שהמקומות בהן הוא מועד שגעו אותי, וזה בלי להיכנס לנושא הזנות של קטינים והקשר הלהטב"קי, כי שם הדברים אמנם בעיתיים אבל אפשר לעצום מולם עין, גם אם לא לזקוף לזכותם ריאליזם כלשהו (שדרת הטלפונים הציבוריים איננה איך שזה עובד, מצטלמת היטב ככל שתהיה).

אני מקווה ומייחל שהטקסט הזה לא עובר כמתקפה על יוצרי הסרט. זאת רחוקה מלהיות הכוונה שלי. הזכרתי את זה בהתחלה ואני אומר את זה שוב – ברור לחלוטין שכל הכוונות הטובות בעולם הובילו את "מתחת לצל של השמש". וכאמור, הסרט העניק תפקידים מרכזיים ומאתגרים לשחקנים ממוצא אתיופי. זה ראוי וחשוב, והקולנוע הישראלי חייב לעשות זאת יותר. אני רק מנסה לשאול שאלות שעלו אצלי וגרמו לי לתסכול אל מול הדברים היפים שבסרט הזה, ואני משתמש בפלטפורמה הזו להציף אותן.
כמובן שאפשר, ואולי צריך, לא להסכים איתי. ברור לי ששיחה עם יוצרי הסרט הייתה מציירת תמונה אחרת, אבל השורה התחתונה כנראה הייתה עדיין זהה. אז אחרי שהדגשתי זאת שוב, נראה לי שזה הזמן להניח לעניין ולהמשיך לסרטים הבאים בהמשך הפסטיבל הבא עלינו לטובה.