פסטיבל ירושלים 2023: "חסד מופלא"

לצד אירוע הפתיחה עמוס השמות הגדולים והיוקרתיים שהביא עמו הפסטיבל, כמו גם הקרנות התחרות הישראלית הפוקעות מסקרנות וחגיגיות, אין ספק שאחד מרגעי השיא במהדורה ה-40 של פסטיבל ירושלים התרחש עם הקרנת העותק המחודש לסרטו של עמוס גוטמן, "חסד מופלא". אפשר היה להרגיש את זה עוד במהלך הכניסה לאולם, כאשר ממש כל צוות הפסטיבל והסינמטק הצטרף למעמד, מצטופף במעבר בציפייה דרוכה.
בזמן נאומי הפתיחה והתודות של האנשים האמונים על עבודת השחזור, יחד עם העלאה ספונטנית של הצוות והקאסט על הבמה לקול מחיאות כפיים רמות מהקהל, היה קשה לחשוב על מקום יותר טוב להיות בו מאשר ברגע הזה ובאולם הזה. הייתה באמת תחושה של משהו יוצא דופן, אהבה טהורה לקולנוע, במיוחד לסרט אחד ספציפי, ולבמאי שכנראה עדיין לא התאוששנו ממותו בטרם עת.

לא מעט תארים צבר לעצמו "חסד מופלא" מאז בכורתו בפסטיבל ירושלים של 1992, "הסרט הלהט"בי החשוב ביותר של הקולנוע הישראלי" הוא המרכזי מהם. גם "יצירה שהקדימה את זמנה" ו"קולנוע שטרם נראה בארץ" הם כתרים שנקשרים לשמו. ובזמן שכל אלו נכונים, בעיני יש לו תואר נוסף שטרם נקרא עליו תיגר – "חסד מופלא" הוא בשבילי הסרט הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים.
את הסרט ראיתי כמה פעמים (לא יותר מדי, האמת, בעיקר מכיוון שהמעמסה הרגשית שלו גדולה עלי), אבל עד הפסטיבל זה היה תמיד או בטלוויזיות מרובעות נושנות או עותקי דיוידי באיכות בינונית ומטה. לכן לא היה לי ספק שלא משנה מה אתייצב להקרנה שלו, הזדמנות ראשונה ונדירה לראות אותו בתצורה הטובה ביותר שאפשר, נקי מלכלוך ושריטות שהזמן הטביע על הפילם ורצועת הקול, מוקרן על מסך גדול עם מערכת סאונד משובחת. לא יכולתי להאמין אפילו כמה דברים חדשים אגלה בו, וכמה הרגש הפצוע והפועם שלו יציף את האולם.

"חסד מופלא", סרטו האחרון של עמוס גוטמן שהלך לעולמו זמן קצר לאחר השלמות והוא בן 38 בסך הכול, מוכר יותר בזכות העלילה הראשית שלו, העוסקת בהתאהבותו של יונתן (גל הויברגר) בתומאס (שרון אלכסנדר), שחוזר אל דירת אימו מארה"ב והוא נושא עמו את מחלת האיידס. זוהי הסיבה העיקרית מדוע הסרט היה כל כך פרובוקטיבי בתקופתו, מדהים במבט הישיר, והחומל, שלו אל משהו שהחברה והתרבות הישראלית לא לגמרי ידעה איך להתמודד עמו. כך הוא גם היה לאחד הסרטים המשמעותיים ביותר בחייהם של עשרות ישראלים, כאלו שראו את הסיפור שלהם על המסך כפי שלא הוצג מעולם בעברית.
עם זאת, לא המוטיב הגאה לבדו הוא שהופך את "חסד מופלא" ליצירה שמתלפפת סביב הנשמה, אלא גם עלילת המשנה שעוסקת בסביבה המטריאכלית של תומס, אימו האלמנה יהודית (רבקה מיכאלי) וסבתו הקשוחה (חינה רוזובסקה). בעזרת שני קווי העלילה המשתלבים זה בזה, מייצר גוטמן ברגישות ועדינות בלתי נתפסות סיפור על רצון להתקרב בלי לדעת איך, על פחד לגעת מבלי ליצור נזק, על תלות ועל געגוע, אפילו לדברים שמעולם לא היו לך ("זה לא פייר. יש כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד לך").

דבר נוסף שמציב את "חסד מופלא" בדברי ימי הקולנוע הישראלי, הוא שצוות הסרט כולו המשיך להיות מעמודי התווך של העשייה המקומית. אבל גם אם כל אחד ואחת מהם עשו גדולות ונצורות לאחר מכן, תחת המטריה של גוטמן נרשמו כמה משיאיהם.
על הסרט עבדו הצלם אמנון זלאייט והעורכת עינת גלזר-זרחין, שניהם מהבולטים ביותר בתחומם אז ובטח שעכשיו. גם שמוליק מעוז, לימים זוכה פסטיבל ונציה על בימוי "לבנון", הוא המעצב האומנותי, ואיתן גרין בכבודו ובעצמו (שסרטו החדש, "בתי אהובתי" מוקרן גם הוא בפסטיבל) חתום כעורך התסריט. בעוזרי ההפקה של דגן פרייס אפשר למצוא את הבמאים לעתיד שירה גפן ודרור שאול, המלהקת היא חלי גולדברג, והמוזיקה היא של ארקדי דוכין. זו תמונת מחזור מרהיבה של הקולנוע הישראלי רגע לפני נקודת המאבק הקריטית ביותר שלו באמצע שנות התשעים, משם התרומם כמו עוף החול בזכות חוק הקולנוע. תנופה שהביאה אותו – לפחות לכמה שנים – להיות בן בית בפסטיבלי הקולנוע העולמיים, וארבע שנים כמעט רצופות של מועמדויות לאוסקר.

קאסט השחקנים הוא בכלל משהו לא יאומן, לכן אי אפשר היה להיות אדישים למראה הקבוצה הזו עולה על הבמה של פסטיבל ירושלים, 31 שנים לאחר הצילומים. גל הויברגר (שלא נכח בהקרנה) הוא ליהוק יוצא דופן לתפקיד של יונתן, עם פנים עדינות ושיער אדמוני מקורזל שמשווה לו חזות מהאיקונוגרפיה של דוד המלך – כך שם הדמות והמראה שלה מייצר לנו באדם אחד את האתוס של דוד ויהונתן, זה שכולנו זוכרים כיצד הסתיים; לצדו שרון אלכסנדר בהופעה מרעידה דווקא בזכות השקט שלו (וזה שהוא נראה כמו הגרסה האפלה של וויליאם הארט), ואקי אבני בבחירת ליהוק מעולה, עושה תפקיד שיכל בקלות להיות קלישאה של הומו תל אביבי, אבל הוא מביא למסך כל כך הרבה סקס וממזריות שאין בו דבר שאינו יחודי ומדויק. גם דב נבון וישי גולן צצים לרגעים בלתי נשכחים.
אבל האמת היא, בדיוק כמו שקו העלילה הגאה איננו נופל מזה של הנשים בסרט, אלו השחקניות שחוצבות פנימה את העומקים של "חסד מופלא".

חינה רוזובסקה בתפקיד סבתו של תומס היא כזו שאפשר להחשיב בקלות כדמות ראשית בסרט, ובעיני מדובר באחד מהתפקידים הגדולים שהיו לנו כאן. הקשיחות וההומור שהיא לוקחת מדפי התסריט ונועצת על המסך הם כאלו של שחקנית ענקית, כזו שלא נופלת ממורין סטייפלטון או ג'רלדין פייג'.
זה כל כך אינטנסיבי, שבהתחלה זה נראה כאילו ישנו חוסר איזון בינה לבין זו שחולקת איתה את המסך, רבקה מיכאלי, אבל זו רק אשליה רגעית. על אף שבחלקו הראשון של הסרט מיכאלי נמצאת בשוליים, מתחבאת מאחורי עשן סגריה או מתגמדת לצד אחרות (בין אם רוזובסקה ובין אם עדה ולרי טל, גם היא לספרי הקאמפ והציטוטים לנצח, ע"ע "אני חברה טובה, שכנה טובה וקליינטית!" או "כמו סוס שמקושט לחג"), היא בעצם המרכיב המדויק לכך שהסצנות עובדות כל כך טוב. ברגעים בהם יהודית דמותה נאלצת להיפרד משני האנשים היחידים בחייה, כל אחד בתורו, זה מעבר למטלטל. סצנות שהן מופת של כתיבה, בימוי ומשחק.
האמת היא שההופעה של מיכאלי פה הזכירה לי את זו של הלן מירן ב"פארק גוספורד" של אלטמן – דקות ארוכות היא צופה מהצד, בשליטה מוחלטת על רגשותיה מול הכאב שהיא רואה וחווה, אישה שכבר התרגלה לפנות את מקומה לאחרים, אבל ברגע הנכון, ולא דקה לפני, מגלה לנו שהיא בעצם הלב והרגש של כל מה שראינו.
על מחלקת "גונבות ההצגה" מסתערות חסידה סטולרו, איגי וקסמן, קארין אופיר בתפקיד שבישר את אהבתנו הנצחית אליה ב"פלורנטין" (וגם יש לה את הפאנץ' הכי טוב בסרט, שמין הראוי שיהפוך למם ובמהרה), ודבורה ברטונוב, ההוכחה המוחצת של הקלישאה הנכונה "אין תפקידים קטנים".

באופן טבעי לסרט ישראלי מתחילת הנייטניז שנעשה באפס תקציב (לפי מה שהבנתי הוא אמור היה להיות סרט קצר, והפיכתו לפיצ'ר נעשתה ללא מימון נוסף), לא הכול עובד חלק ב"חסד מופלא".
חלק מהשוטים נדמה שהיו צריכים להשתהות עוד כמה שניות לפני הקאט על מנת לתת לנו זמן לשאוף אותם פנימה; המוזיקה, יפה ככל שתהיה (איקונית הייתי אומר, אם לפסי הקול של הקולנוע הישראלי הייתה מורשת), לעיתים נופלת חזק מדי על הסצנה ודורשת תשומת לב מסיחת דעת; ויש כמה רגעים שאין מה לעשות, הוציאו פרצי צחוק לא מתוכנן מהקהל (שוט אחד בחדר מקלחת עם שני ילדים פעוטים הוא תדהמה לא ברורה). גם הייצוג של הדקדנטיות התל אביבית נראה מלאכותי משהו, כנראה גם תוצר של תקציב וזמן.

החריקות קיימות, שלמות היא הרי פריבילגיה שאנחנו חיים היטב בלעדיה, אבל הן בקלות מתאדות באוויר בזכות הכישרון של גוטמן והצוות. ההבנה הטקסטואלית והקולנועית של נימיה הדקים של הנפש מובילה כל שוט מעוצב לעילא ממצלמתו של זלאייט, הופכת את "חסד מופלא" לסרט שגם אם שוליו מעט התיישנו עדיין, הכנות, הכאב ואהבה שלו לא התקהו מאז, אולי אפילו התחזקו.
עכשיו כשהטובים שבאנשי העשייה ואוהבי הקולנוע פה – אנשי ארכיון הסרטים של ירושלים, קרן הקולנוע ושותפים נוספים – עמלו כדי להשיב לו את גדולתו בעותק דיגיטלי מחודש, אין עוררין שיצירה כזו היא בגדר חובת צפייה. אולי היה מתבקש להגיד שהיא קולנוע של פעם בדור, אבל האמת היא שעדיין לא ראינו כזאת מאז אצלנו, ועבר כבר איזה דור או שניים.