״ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש״, סקירה

אף פעם לא פשוט להיות פורץ דרך. הסכנה לחקיינות, שתמיד מגיעה אחרי שדבר-מה ייחודי נעשה פופולרי, גוברת ככל שההצלחה הראשונית גדולה יותר. הצלחה שלרוב יוצרת ציפיות, שביחד עם מספיק חקיינים או מחוות אם להיות יותר נדיב, מייצרת עול נוסף של חובת ההוכחה. בדוגמה הספציפית של ״ספיידרמן: ממד העכביש״, התפוצצותו על המסכים ב-2018 בקשת של צבעים, צורות ואנשי-עכביש, הגיעה כאילו משום מקום. אמנם, הצמד היצירתי פיל לורד וכריס מילר, או פשוט לורד ומילר, כבר נודע בזכות הריבוט המוצלח של ״רחוב ג׳אמפ 21״ (והמשכו), לצד יצירות ההנפשה ״סרט לגו״ ו״גשם של פלאפל״. גם רעיון המולטיוורס כבר הוצג בקולנוע בסרטי מארוול, שלא לדבר על גרסאות שונות של גיבור העל ספיידרמן. אבל החזון האמנותי והבחירה להתמקד במיילס מוראלס, גרסה אלטרנטיבית של הגיבור השכונתי של ברוקלין, עשו את שלהם. ״ספיידר-וורס״ שבר קופות, זכה באוסקר, והזכיר שאנימציה היא מדיום רווי סגנונות ומקורות השראה. זה קרה בעולם בו ההצלחה של פיקסאר היא זו שהולידה אינסוף חיקויים ויזואליים והכתיבה את הטון.

חמש שנים אחרי ואנחנו עמוק בתוך ממד העכביש, או לפחות ראינו מספיק נסיונות העתקה מצד סרטי אנימציה ששחו עמוק בזרם המרכזי: ״לא רעים בכלל״, ״החתול של שרק: משאלה אחת ודי״ ובמידה מסוימת גם ״משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות״ (אם כי הוא הפקה של אולפני סוני ושל לורד ומילר בפרט). רובם ככולם הושוו ל״ספיידר-וורס״, כמו גם ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״ הלא-מונפש של מארוול, ושאר הרחבות המולטיוורס שלהם. השוואות שנפלו על דרך השלילה, לרוב. לכן, המשימה שעמדה בפני ההמשכון ״ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש״ (Spider-Man: Across the Spider-Verse) הייתה קשה כפליים: להתעלות או להשתוות לא רק אל קודמו המכונן, אלא גם לכל מה שקרה מאז בעולם הקולנוע וספציפית בשדות שהוא רועה בהם. אני הייתי בין אלו שהתמלאו ציפייה לקראת בואו, וקיבלתי בדיוק את מה שהזמנתי – אבל קצת אחרת.

כחובב מושבע של הסרט הקודם לא הייתי זקוק לצפיית רענון, משום שהוא מוקרן אצלי בלב תמיד, אבל אני בכל זאת ממליץ לעשות זאת. כאמור, חלפו כחמש שנים מאז בכורתו. בעלילת הסרט הנוכחי, חלפו רק כשנה ומחצה מאז מאורעות ״ממד העכביש״. כך מבשרת לנו גוון סטייסי (היילי סטיינפילד), ספיידר-גוון כפי שקראו לה בסרט הקודם, הלוחמת בפשע ביקום שלה. היא זו שפותחת את הסרט הנוכחי בפרולוג ממושך, כלומר לפני בוא הכותרת, וקו העלילה שלה תופס נפח נרחב לפני שנשוב לפגוש את מיילס מוראלס (שאמיק מור). פרק הזמן שחלף אצלו זהה, אבל הגעגועים אליה ואל ההרפתקאות שלהם מהסרט הראשון כנראה חזקים יותר אצל מיילס. אם להניח ממחברת השרבוטים שלו, המלאה בדיוקנאות של גוון.

במקביל, מיילס מתמודד עם לחצים בבית-הספר התיכון לגבי המשך לימודים גבוהים, הציפיות וההגנות של הוריו (בריאן טיירי הנרי, לונה לורן ולז), וכמובן שמירת זהותו הסודית כלוחם בפשע ומגן העיר ברוקלין. האיום הטרי שהוא נדרש לעצור נקרא ״הכתם״ (ג׳ייסון שוורצמן), מדען נעבעך שתאונה בסרט הקודם הפכה אותו לישות משונה, החוצה מימדים בעזרת כתמים הנדבקים או נשלפים מגופו. זה דוחה כפי שזה נשמע והסרט לא מפספס הזדמנות לבדיחה על מראהו וכוח-העל של הנבל. למעשה, הפושע המקוטלג באופן מעליב בידי מיילס כ״נבל השבוע״, אך מתגלה כעקשן ורב-עוצמה יותר מן המצופה. המעבר שלו בין יקומים יוצר אנומליות המזעיקות צוות ספיידרמנים בין-ממדי בראשות מיגל אוהרה (אוסקר אייזק) – ספיידרמן עתידני ואפל מכדור הארץ 2099. כמה אפל? אם באטמן היה דמות של מארוול, הוא היה לועג לו ומציע להקליל טיפה.

יש עוד הרבה מאוד אנשי, נשות ויצורי עכביש בסרט, רבים מספור למעשה. הבולטים שכן שווים אזכור הם: ספיידר-וומן הרה ורכובה על אופנוע בשם ג׳סיקה דרו (איסה ריי); פאנק-רוקר בריטי חמוש בגיטרה, שנראה כמו בסקיאט מתחת לתחפושת ועונה לשם הובי בראון (דניאל קאלויה); וגם ספיידרמן-הודו (קאראן סוני), שאני לא בטוח אם השחצנות שלו היא ביקורת או אימוץ סטריאוטיפ הודי, אבל הוא היה הלהיט בהקרנה בה נכחתי. לכל ספיידר-פרסון סגנון איור מיוחד, לדמות עצמה וגם לעולם ממנו באה, מה שמוביל לערבוב סגנונות ציור המתעלה על הסרט הראשון. צבא של אלף אנימטורים ואנשי ארט שקד על הסרט, בורא מאות דמויות ולפחות שישה יקומים הנבדלים זה מזה במראה ובמרקם.

אם למנות גם כאן את החביבים עליי, אל חוברות הקומיקס המנוקדות של מיילס חוברים צבעי המים בעולם של גוון, פנזינים מחתרתיים אצל ספיידר-פאנק, ועוד המון הפתעות ויזואליות שחבל לגלות. אני לא בטוח אם יש שיא עולם בסגנונות הנפשה פר סרט, אבל אם כן הוא כנראה נופץ לרסיסים ונהפך לקונפטי (ואז שומש כחומר גלם לשבריר שנייה בסרט עצמו, ככל הנראה). מרשימה יותר מן הכמות היא ההקפדה הניכרת בה לוטש והונפש כל פריים, פשוט אנטיתזה למצב האפקטים החזותיים בתעשיית הקולנוע ההוליוודית כיום. להגיד שהסרט מרהיב עין יהיה אנדרסטייטמנט, כי פשוט אי אפשר לתפוס את מלוא העושר והפאר, בטח לא בצפייה אחת. אפשר רק להרגיש את האהבה המציפה את המסך בכל פינה, ולתת לממד העכביש לשטוף את העיניים.

הדימויים מעוררי ההשתאות מופגזים בקצב שמתחרה בזה של ״הכול בכל מקום בבת אחת״, בליווי פסקול שלא נח לרגע. הוא נע בין שירי פופ מקוריים בהפקת ״מטרו בומין״, לנעימות מוזיקליות שהלחין דניאל פמברטון, הצובע בדרכו את האווירה בכל יקום ועבור כל דמות. טרפת החושים הזו בעצם מכריחה את העלילה להישאר פשוטה ונהירה ואת הבימוי לשלוט במתרחש. אולי בגלל זה כונסו יחדיו שתי שלשות לכל משימה. על הבימוי חתומים ז׳ואקים דוס סנטוס המנוסה יחסית (״האגדה של קורה״) אך זהו סרטו הראשון שמופץ באולמות, קמפ פאוורס שהוא מחזאי שעבר לקולנוע (״נשמה״ של פיקסאר), וג'סטין קיי תומפסון, שהיה אנימטור בסרט הראשון וטיפס לצמרת. התסריט הוא של דייוויד קאלהאם (״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״) וצמד המפיקים שכבר הזכרתי, פיל לורד וכריס מילר. ההצלחה שלהם, יחד ולחוד בכל קונסטלציה שתבחרו, מחזיקה את הסרט ההיפר-אקטיבי הזה כמקשה אחת ומונעת ממנו להיות סתם הפרעת קשב מתמשכת המתאימה רק לבהייה או האזנה.

שלושת הבמאים, שאין לי דרך לדעת למי מהם להחמיא על ההיגוי, יודעים מתי לקחת את הזמן ומתי להדביק את הדוושה לרצפה כדי לרדוף אחר ברק האנימציה. סצנות הפעולה מאיצות דופק וחלקן הסיטו אותי אל קצה המושב, אבל מה שהותיר אותי דבוק אליו במשך כל הסרט הן דווקא הסצנות השקטות ואפילו המשתהות. למשל הבחירות להישאר רגע עם ההורים של מיילס אחרי עוד ריב עקב חוסר היכולת להבין את בנם המתבגר (שאת סודו אינם יודעים), או השיחות מקוצרות התקשורת בין גוון ואביה הקשוח (שיי וויגהם), או בין הספיידרמנים לבין עצמם. החלפות ההילוך הללו קריטיות להנאה מהיצירה כיותר מסתם ממתק עיניים, אבל הן גם התפיחו את זמן הצפייה לשעתיים ו-20 דקות (סרט האנימציה הארוך בהיסטוריה מבית אולפן קולנוע אמריקאי).

שלוש הערות קצרות בעניין משך הסרט לפני שנמשיך. הראשונה היא שעל אף אורכו המופרז, ״ספיידר-וורס 2״ הוא חלק משלם. לא רק המשכון אלא מחצית המשך הסיפור שייסגר בתום הטרילוגיה בסרט שייקרא ״מעבר לממד העכביש״ (Beyond the Spider-Verse) בשנה הבאה. קחו בחשבון, אם זה משהו שמפריע לכם, כבר קראתי השוואות שקראתי למקרה ״חולית״. בעיניי זה יותר דומה לטרילוגיית ״מלחמת הכוכבים״ המקורית, אם להציע השוואה משלי (כנראה לא מקורית אף היא). עוד הערת אגב היא שהסרט הנוכחי גם מתפקד בתור כן שיגור לסרט ספין-אוף של נשות העכביש, ואם לשפוט על פי רגעי הפתיחה זה רעיון שיכול לעבוד היטב. עוד שירות לקורא או הקוראת: הקרדיטים הלא-קצרים תורמים לעניין האורך, והם לא מכילים שום סצנות בונוס מעיקות. אם כי בכל זאת מצאתי את עצמי יושב לכל אורכם כדי להירגע מן החוויה ולהרגיע את הסחף, הוויזואלי והאמוציונלי, שנגרם לי בעקבות הסרט.

עבורי, החיבור הרגשי למתרחש הוא המעלה האמיתית של שני סרטי ״ספיידר-וורס״, נדבך שהחקיינים לא השכילו לשכפל. מתחת למעטה האקסטטי והפנטסטי, ומאחורי הרפתקאות גיבורי-העל הבין-ממדיות, מסתתרת עלילה מוכרת וסיפור צנוע ויפה כמו כל פריים שתעצרו עליו בצפייה ביתית עתידית. פשטות העלילה הכרחית, משום שאם היה הסרט מנסה להתחרות במבע הקולנועי של עצמו באמצעות מורכבות סיפורית, כולם היו מפסידים. בבסיסו, הסיפור של ספיידרמן (כשהוא מסופר כמו שצריך) הוא תמיד סיפור התבגרות, בדגש על גיבוש זהות. במקרה של ספיידר-וורס נוסף אלמנט של חיפוש הדומה לך, החלוקה בנטל וההשתייכות לקבוצה או ההחרגה ממנה, כאשר אל סוגי החברויות והיריבויות בסרט מצטרפים גם יחסי הורים וילדים, עוד אבן פינה בתרבות הקומיקס לדורותיה. להנאתי מן הסיפור תרמו השחקנים, וזו תזכורת שהופעות קוליות הן משחק לכל דבר ועניין, לצד סימן ההיכר של היוצרים לזגזג בין קלילות והומור לבין התבוססות בדרמה עתירת משקעים.

בכל זאת, מצאתי רמה של מורכבות גם בכתיבה, באופן שלא מזלזל בקהל הבקיא שצורך קולנוע כיום. כי היוצרים יודעים שכולנו מכירים את סיפור המקור של הדמות, אבל במקום לדלג לגמרי על רגעי מפתח הם בוחרים למסגר אותם מטא-טקסטואליות. כך מוכנס דיון במושג כמו ״קאנון ספרותי״, שהופך למשל דטרמיניסטי, מה שלבסוף חוזר ומתגלגל חזרה להחצנת תהייה פנימית על מהות מעשה היצירה. הרי הם מספרים שוב לא רק את אותם התכנים אלא גם באותה הצורה כמו הסרט הקודם, שניסה לחדש ולשנות. והם עושים זאת באופן מאוד דומה אבל בכל זאת קצת אחרת, כך שאין בי אלא הערכה למה שנראה כמו עמל של אהבה. יותר מכך, אני מלא התלהבות מכמה כיף יכול להיות סרט ספיידרמן כשהוא מלא בכבוד למקור מבלי לוותר על תעוזה אמנותית.

בשאלת קהל היעד, נדמה לי שזהו כן לכל המשפחה, אם כי הגיל האידאלי הוא כנראה בני ובנות עשרה, שהוא לא במקרה גיל הגיבורים. להורים יהיו סיבות אחרות להתרגש מלא-הורים, אבל זה לא שונה בעיניי מאלו שייהנו מהופעת קמע של משחק הפלייסטיישן ״ספיידרמן״ לעומת מי שלא ישימו לב אפילו. כחלק מהיותו תוצר מובהק של הצייטגייסט, מעירוב הסגנונות הקינטי ועד אזכור השלכות שלטון האלגוריתמים על חיינו, ״ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש״ גם מציע דמוקרטיזציה של הנאה מתרבות גיקית. אפשר לזהות חלק מהספיידרמנים מחוברות קומיקס נידחות במיוחד, ולהגיד בקול רם ביציאה מההקרנה ״יואו איך הם לכדו במדויק את רוחו״ של ספיידרמן כזה או אחר. אבל אפשר פשוט לצחקק מספיידרמן שהוא אקדוחן מן המערב הפרוע, בלי לפתוח ויקיפדיה או להאזין לשיחות של גיקים אמיתיים ביציאה מן ההקרנה. התמזל מזלי לצפות בו בברוקלין, גם אם בכדור הארץ שלנו, ולחזות בכמה וכמה ילדים מתרוצצים בתום ההקרנה ליד פוסטר הסרט, לבושים בהתאם ומכריזים שהם מיילס או גוון. התמלאתי אושר בשבילם על שזכו בספיידרמן משלהם, כולל השיוך האתני. גם זו רוח הזמנים.