"צעקה 6", סקירה

"צעקה 5", או "צעקה" בשמו הרשמי כי למה לא לבלבל אם אפשר, יצא לבתי הקולנוע בתחילת השנה שעברה, מחזיר למסך לא רק את גוסט-פייט הרוצח במסכה, אלא גם את השחקנים המקוריים מהמותג שהחל אי שם ב-1996. הסרט התגלה כהצלחה קופתית, אבל התגובות אליו היו חצויות. קהילת האימה נראה שבאה לפרגן, וגם בין חברי היו כמה שנהנו ממנו מאוד. אני, לצערי, הייתי בצד השני של הסקאלה. זה היה סרט ממש חלש בעיני, מפוזר, מתאמץ, לא מעניין ולא מפחיד.
סרט המשך היה רק עניין של זמן, אבל היה קשה להאמין כמה מעט זמן. תוך כמה חודשים בודדים מהפרימיירה של מספר חמש כבר הגיעו הדיווחים על צילומי הסרט הבא, ופחות משנה לאחר מכן הוא הושלם, מתוכנן ליציאה במרץ 2023.
אני חייב להודות שמבחינתי אלו לא היו חדשות אופטימיות במיוחד. להרים סרט, אפילו במכונה ההוליוודית, הוא סיפור מורכב. לכתוב תסריט לוקח זמן, להרים סטים לוקח זמן, לעשות חזרות, לשכתב, לערוך, להשלים אפקטים… אפילו אם חלק מהשחקנים כבר חתומים על חוזה, ורוב הצוות מוכן למשימה, פחות מתריסר חודשים לסגור סרט חדש זה מעט מאוד. בהתחשב בחפיפניקיות שמצאתי במספר חמש, זה נתפס לי כמו מהלך נמהר למדי, וכזה שלא מבשר טובות.

וכך, אל "צעקה 6" (Scream VI) נכנסתי ברגשות מעורבים למדי. עדיין מחזיק בחיבתי לצוות היוצרים העיקרי – הבמאים מאט באטינלי-אופטין וטיילר ג'ילט, והתסריטאים ג'יימס ונדרבליט וגאי בוסיק – ואהבתי למותג, שהסרט הפותח שלו הוא אחד האהובים עלי בכל הזמנים; ומצד שני, עם מעט מאוד אמון בהתקן הנוכחי. לא חשבתי שיש סיכוי לעשות משהו טוב כל כך מהר.
ואז קרה אחד הדברים שאני הכי אוהב בקולנוע – הדקות הראשונות של הסרט, אולי אפילו חצי השעה הראשונה שלו, עברו עלי בחשדנות ולא מעט גלגולי עיניים, ואיכשהו, מבלי ששמתי לב, פתאום קלטתי שאני מאוד נהנה. היה רגע שבו הבנתי שהדמויות התחבבו עלי מספיק כדי לדאוג לשלומן, והחקירה שבמרכז העלילה הייתה מסועפת ומקורית. זאת לא הייתה נסיעה חלקה בכלל, אבל "צעקה 6" התגלה כאחד הטובים ביותר של המותג.
(וכמו תמיד, הבטחה והתחייבות – הסקירה הזו נטולת ספויילרים כליל)

תחילתו של "צעקה 6" הייתה קשה עלי אולי בגלל המטענים עמם נכנסתי להקרנה (בטח שהקהל הבלתי נסבל שחלק אתי את האולם לא עזר. תהרגו אותי מה הטעם בלבלות את שמונה הדקות הראשונות בהעלאת סטורי במקום לראות מה קורה על המסך), או אולי בגלל שנראה כאילו אנחנו הולכים בתלמים מוכרים מדי. סיקוונס הפתיחה מציג לנו דמות חדשה, מרצה לקולנוע בגילומה של סמרה וויבינג (באיחוד עם במאי הסרט אחרי "מי שעומד מאחורי" הכיפי), שמחכה לדייט ומקבלת שיחת טלפון. ועוד חוזר הניגון. על אף הקסם הבלתי נגמר של וויבינג, משהו הרגיש קצת מלאכותי וסדיסטי מדי.
משם "צעקה 6" מוציא אותנו, לראשונה מאז הסרט השלישי, מחוץ לעיירה וודסברו אל העיר הגדולה, ניו יורק הפעם. שם חיים ארבעת הצעירים ששרדו את הסרט הראשון, מנסים יחדיו להתרכז בלימודים ומסיבות, ופחות בטראומות שעברו עליהם. כנראה מתוך רצון לחבר אותנו מחדש אליהן, הסרט מתעכב עליהן ועל קורותיהן השגרתיות משך לא מועט של דקות. המערכה הראשונה כולה היא התמקדות בצעירים שלא היו מאוד מעניינים בפעם הקודמת, הזנחה מוחלטת של אלמנט האימה, ותחושה של דרמת תיכון בכבלים. ההבדל הטכני הוא שהפעם, בעקבות נסיקת המניות שלה בעקבות "ונסדי" הנטפליקסית, ג'נה אורטגה מקבלת ממש תפקיד ראשי לצד מליסה באררה, המגלמת את אחותה הגדולה. אלו חדשות טובות, כי זה התפקיד הכי טוב של אורטגה שאני ראיתי.

התמונות באדיבות פורום פילם

אחרי שעברנו את המשוכה הזו, וגוסט-פייס חוזר לעניינים עם מסכה מזדקנת שכאילו קיבלה את הטיפול שעבר על זו של מייקל מאיירס ב"האלווין" האחרונים, "צעקה 6", גם אם לא באופן חד משמעי ולא במהירות, מתחיל להשיל מעצמו את כל הבעיות ומתגלה כמותחן אימה כיפי במיוחד.
באופן אירוני למדי, בסופו של דבר מה שהכי הפתיע אותי בכל האופרציה הזו הוא המהירות. התסריט של "צעקה 6" הוא בשום אופן לא "המבט", לא "תברח" ובטח לא "צעקה" הראשון, אבל הוא בנוי טוב, מתעתע כשהוא רוצה, וסיפור המסגרת עובד מצוין. התדהמה העיקרית שלי הייתה שהוא מרגיש רענן יחסית לזה שאנחנו בתבנית סלאשרים מאוד מוכרת. אפילו צחקתי בקול כמה פעמים.
היוצרים גם ממש הצליחו לשבור את המעטה הסטריאוטיפי והקלישאתי של הדמויות לטובת אנשים שיכולים להחזיק על עצמם סיפור. כלומר, באופן יחסי. לא יאומן של"צעקה 5" היה זמן רב לברוא מחדש את העולם ויצא לו משהו כל כך צולע, ועכשיו, תוך שבועות בודדים, הגיע תסריט הרבה יותר מוצלח.
בנוסף לכתיבה, הבימוי שודרג בהחלט. סצנות הרצח והמרדפים סוחפות למדי (הרציחות עדיין אכזריות במיוחד, משוללים מאלמנט הקאמפ של הראשונים, וזה מעט מבלבל ולעיתים לא מאוד נעים). בולט לטובה סיקוונס הרכבת התחתית שנחשף בצורה כזו או אחרת בטריילר. זה אמנם לא מתקרב לסצנה דומה שראינו ב"העצבות" בשנה שעברה, אבל לפחות זה מרגיש כאילו יש פה במאים שבאו לתת עבודה.

החריקות העיקריות שנותרו לכל אורכו הן ברצון העיקש, והדי מובן מאליו, להשאיר את אלמנט המטא. גם הפעם זה מונח בעיקר על כתפיה של מידני (ג'סמין סאווי בראון), אחייניתו של רנדי, וזה לא עולה יפה. לא רק שהמונולוגים המסבירניים שלה כתובים באופן מציק, סאווי בראון לא מצליחה להתעלות מעליהם והרגעים האלו היו, בשבילי, מתישים ומעושים. עם זאת, אסייג, היה מאוד קל להניח לזה. בכל זאת, זה חלק ממהות המותג הזה, אז נאלץ לקבל את זה כחלק מהחבילה.
עוד בתחום החולשות, המקום המרכזי שבו לא הצלחתי להשתכנע על אף השדרוגים הכלליים, הוא הבחירה במליסה באררה להוביל את המותג. היא השתפרה לאין שיעור מאז הסרט הקודם, אבל עדיין לא מצליחה לייצר מספיק אנרגיה, בעיני, בטח לא להראות כאילו יש אפלה אמיתית שתופסת חזקה על הנשמה שלה. אני משוכנע שיוצרי הסרט לא מאמינים למזל הטוב שנקרה בדרכם, כשתפסו בזמן את ג'נה אורטגה. עפו שמפניות במשרד אחרי השבוע הראשון של "ונסדי". אין לי ספק בכלל.
יחד עם אורטגה אפשר לציין לטובה גם את היידן פאנטיירה שחוזרת למותג לראשונה מאז מספר ארבע, את מייסון גודינג שרק הופך לחתיך יותר ויותר, ליאנה ליברטו שגונבת את ההצגה באופן מרהיב, ג'ק צ'מפיון ודרמוט מולרוני. אפילו קורטני קוקס נראית בחיים הפעם.

כנראה שהיה נכון לצאת קצת מוודסבורו ולרענן את הסטינג, כי זה בהחלט הוכיח את עצמו. "צעקה 6" לא מנצל לגמרי את נוכחותה של ניו יורק, הסרט באותה מידה יכל להתרחש בשיקגו, ביוסטון, בלוס אנג'לס או דייטון, אבל זה באמת לא משנה. העיקר שהמותג התרומם קצת על הרגליים, מצא לעצמו כיוון ואומץ. נותר רק לקוות שבעתיד אורטגה לא תהיה יקרה מדי, כמו מה שקרה עם נב קמפבל שוויתרה על השתתפותה בעקבות הצ'ק הנמוך שהציעו לה, ושלא נסתמך רק על באררה. נכון שזה לא הוגן מצדי להיטפל אליה ככה, היא בכל זאת שחקנית מוכשרת כשיודעים מה לעשות איתה ("שכונה על הגובה", למשל), אבל סידני פרסקוט עדיין יש רק אחת.