פסטיבל סאנדנס 2023: Infinity Pool, The Longest Goodbye, A Thousand and One, Animalia

באיחור קל עד בינוני, אני ממשיך ואף מסיים את הדיווחים המאוחרים שלי מפסטיבל הקולנוע סאנדנס 2023. בדיווח הראשון פירטתי על ארבעה סרטים שהיו מדוברים או אהודים עליי במיוחד. בזה הנוכחי טווח הסימפטיה שלי יתרחב מעט, מהזוכה המרכזי דרך הנציג הישראלי וכלה בסרטי ז׳אנר לא שגרתיים. לפני הסקירות המקוצרות, דקת דומיה לכל הסרטים שהפסקתי אחרי כמה דקות עקב חוסר סנכרון או ריכוז. משהו בחווית הצפייה הביתית שקצת נפגם השנה והייתי רוצה לציין שחוויית משתמש פחות טובה ומזמינה מאשר בשנתיים הקודמות היא עוד סיבה בגינה ראיתי הרבה פחות סרטים מן המצופה או נטשתי באמצע. על שניים שדגמתי בערך שעה מתוכם עד שהבנתי שאני לא בעניין, אוסיף פסקה לכל אחד.

זה התחיל בהזמנת הסרטים והגישה אליהם (שמעתי שעבור לקוחות משלמים זה היה גרוע יותר ולי אין על מה להתלונן בעצם) ונגמר בקשיים בשידורם אל הטלוויזיה לטובת צפייה מיטיבית. תשכחו מחיבור בעזרת כבל, כי האתר של סאנדנס פשוט חסם את הנגן (לקח לי כמה נסיונות ודקות טובות להבין). האייר-פליי מהטלפון, ששירת אותי היטב בשנים עברו, לא החזיק יותר מכמה דקות, והאפליקציה השנתית הייתה אסון מבחינת נגישות. כרום-קאסט מהמחשב לטלוויזיה החכמה היה האופציה המועדפת, אבל גם הוא לא תמיד עבד ולרוב יצר בלאגן בסינק-סאונד ו/או בכתוביות. בחלק מהמקרים ויתרתי מראש וצפיתי במחשב, לא אידיאלי למרות אוזניות איכותיות שיש ברשותי. אני כותב את כל זה כי ייתכן וזה השפיע על דעתי על הסרטים עצמם, גם אם לא באופן מכריע. אם כי במקרה של השניים שראיתי נתח נכבד מתוכם אבל לא סיימתי זו בכלל ״אשמתי״, כלומר עניין של טעם. אז קצת עליהם, כאמור לעיל.

Sometimes I Think About Dying – דייזי רידלי בתפקיד עובדת משרד שהיא עוף מוזר? נשמע כמו קלאסיקת סאנדנס, בטח אם תוסיפו פנימה שחקנית חצי-מוכרת כמו הקומיקאית הכאוטית מייגן סטטלר (״האקס״) או הסטנדאפיסט דייב מרחיי (״ראמי״). לכן הקלקתי על סרטה של רייצ׳ל למברט, וחיכיתי שיקרה משהו. חיכיתי בזמן שהגיבורה מחופרת בעצמה כשכולם סביבה בשיחות סרק משרדיות. המתנתי למשהו כשהיא חוזרת הביתה ואוכלת לבדה קוטג׳. ציפיתי להתרחשות כשהיא יוצאת לסרט עם העובד החדש והדברן של המשרד, שגם לוקח אותה למסעדה. חיכיתי וחיכיתי שיתחיל הסרט בעודו מתנגן, שהדיאלוגים יפסיקו להישמע מאולתרים, שהמבוכה הכללית תהפוך לקומדיה, או שמישהי תסדר את הצבעים במצלמה ואת הפריימים החתוכים מוזר. אם בחצי השעה האחרונה מתגלה יצירת מופת פיוטית, לעולם לא אדע. אני יודע רק שהדרך לשם לא שווה את זה עבורי, בניגוד ל״איילין״ הדומה מעט. אני גם מבין לגמרי מדוע הקריירה של רידלי לא המריאה אחרי טרילוגיית ״מלחמת הכוכבים״ בה כיכבה.

Talk to Me – מותחן אימה אוסטרלי על מתבגרים שמתמכרים לסיאנסים? כן בבקשה, בדיוק מה שאני צריך אחרי סרטים כמו הנ״ל. או לפחות כך חשבתי, אבל גם את הצפייה הזו לא סיימתי על אף השקעה של שעה מחיי. זה דווקא מתחיל טוב עם פתיחה בשוט רציף המתארת מסיבה שיוצאת משליטה, אבל מוריד טורים בהמשך. לאט ובעדינות נתוודע אל חייהם הבלתי מרתקים של כמה צעירים אוסטרליים, המפיגים את השעמום בסיאנס שהוא כמו משחק חברה: חוקים ברורים לגבי מספר השניות בהן רצוי לזמן פנימה רוח או שד, ופסל מסתורי המאפשר להם לתקשר עם העולם שמעבר ולתעד בטלפונים שלהם. השיחות על מינונים והתמכרות לתהליך, בתוספת לחץ חברתי ושאר מונחים כמו ״הפעם הראשונה״, מכינות את הקרקע למטפורה מאוד ברורה לגבי ההרגלים והצרכים של בני נוער סביב פעילות אינטימית במפגשים חברתיים המוניים. או סמים, גם תופס אבל נטול עניין באותה המידה. סצנות הסיאנס מבוימות באופן כמעט מקורי בידי הבמאים-התאומים דני ומייקל פיליפו, אבל שאר הסרט משמים ונמרח. אני מבין שזה משרת את המטרה שלהם (הצגת השגרה כאפורה והסיאנסמים כריגוש מסוכן) אבל לא מבין למה לצפות בזה.

Infinity Pool

נעבור אל סרט אימה שמבטיח וגם מקיים, לפחות חלקית. וגם נעזר בפסטיבל כקרש קפיצה רגע לפני הפצה קולנועית בארה״ב. כיוון שהוא יוצג גם בברלין, כנראה שחשובה לבמאי ברנדון קרוננברג (״אנטי-ויראלי״, ״פוזסור״) בעיקר ההילה האמנותית. זה לא נאמר לשלילה. לי היה חשוב להתגבר על ״פשעי העתיד״ של קרוננברג האב בעזרת סרטו החדש של הבן, וכיוון שאני סומך עליו לרדוף את לילותיי אחרי שהצליח בכך בשני סרטיו הקודמים, לא קראתי שום דבר על הסרט לפני הצפייה. ידעתי רק מי מככבים בו ואת שמו, חוויה שלא בטוח שאני ממליץ עליה. הסרט גם כך מאוד מבלבל, אפילו כאשר ברור מה קורה על המסך (וזה לא תמיד המצב כי קרוננברג ג׳וניור נמשך אל הנסיוני). אם תרצו לדעת מה קורה לאלכסנדר סקארסגארד ומיה גות׳ בבריכת האינסוף, המשיכו לקרוא בלי חשש ספוילרים (שמציפים את הרשת, לצערי). אבל אם כל פריט מידע הוא יותר מדי ומספיקים השמות הנ״ל כדי לצפות לבואו של הסרט, אבין אם תדלגו הלאה.

סקארסגארד מגלם סופר כושל, המצוי בחופשה בריזורט יוקרתי, עליה משלמת אשתו האמידה (קליאופטרה קולמן). כבר למן הפתיחה יש משהו מוזר בכל האווירה, ובעיקר בדמות הראשית וביחסה אל הסביבה. זה לא רק משום שהריזורט מוקף גדרות תיל עקב היותו ממוקם במדינת עולם שלישי בדיונית ואלימה במיוחד, או לפחות כך מנסים להפחיד את האורחים. אינטראקציה עם המקומיים מובילה את גיבורנו לפגוש אורחת נוספת, בגילומה של מיה גות׳. אם זה היה קורה לי, הייתי בורח הישר אל גדרות התיל. ראיתי מספיק סרטים עם השחקנית שהטייפקאסט שלה הוא מיניות מסוכנת – מ״נימפומנית״ דרך ״סוספיריה״ ועד ״X״ ו״פרל״ מהשנה שעברה. סקארסגארד כנראה לא ראה והוא נענה להתחנחנות שלה, במיוחד כאשר היא מתגלה כמעריצה (היחידה) של ספרו. השניים מוסיפים לתמונה את בני הזוג שלהם ורביעיית החברים החדשים מחליטה לצאת להרפתקה מחוץ לחומות הריזורט. מה כבר יכול להשתבש עם שני זוגות זרים במדינה עוינת תיירים, בסרט שמוגדר כאימה קיצונית. חשבו על נקודת המוצא של ״הלוטוס הלבן״ או ״משולש העצבות״, אבל זכרו שהבמאי חובב מד״ב לסוגיו ונעזר בו כדי להציף שאלות של גבולות וזהות.

בתום הצפייה התברר לי כי אני אחד מברי מזל (או שמא?) שזכה לצפות בסרט בגרסתו המקורית. עבור בתי הקולנוע בארה״ב היה רגע אחד שהקנה לו דירוג מחמיר, כמה שניות שהוסרו כדי להקנות לסרט דירוג R במקום NC-17 שהיה כנראה מחסל אותו בקופות הכרטיסים. כיוון שזו הגרסה שכנראה תגיע ארצה, אם בכלל, אני מרגיש בנוח להגיד שממש לא הייתי זקוק לפריימים בהן (כפיל הגוף של) אלכסנדר סקארסגארד גומר, והייתי שמח דווקא לגרסה נטולת הזרע שמוקרנת כעת בקולנועי ארה״ב. שתדעו מה תפסידו, אלא אם הסרט יוקרן בפסטיבלים המאפשרים תמונות כאלה.

עם או בלי הרגע הזה, מדובר בעיניי בסרט אימה עשוי היטב וגם אפקטיבי מבחינת התגובות הפיזיות שהוא עורר בי, לצד הרצון האמיתי שלו לעורר מחשבה. גם אם הפעם הרובד הפילוסופי שמתלווה לאימה הגופנית הוא כמעט פארודי, ואף זכה ללעג ברשתות החברתיות (לעג שאני לא שותף לו). בעיניי הסרט בהחלט חזק יותר בחצי הראשון והמסקרן, אך ככל שמתבהרת התעלומה האופפת את הריזורט והדמויות כך דעכה רמת העניין שלי בחצי השני, הנופל מקודמו. לחובבי ולחובבות הבמאי עדיין מומלץ להוסיף את החדש שלו לרשימת הצפייה, אולי יחד עם הנמכת ציפיות קלה. כמה דימויים ורעיונות נשארו איתי, למשל מסכות מטרידות ומה הן מסמלות או מסתירות, כמו גם הקול של מכשפת המסך המבעיתה מיה גות׳. מעניין איזה מין אדם היא במציאות.

A Thousand and One

את הזוכה בתחרות האמריקאית העלילתית אני משתדל שלא להחמיץ בכל שנה, גם בידיעה שהשקעת הזמן בו תעלה לי כנראה בצפייה בזוכים האחרים. זאת משום שפספסתי את ״קודה״ בזמן אמת, בשנתי הראשונה בפסטיבל סאנדנס אונליין. אך כפי שהיה עם ״Nanny״ בשנה שחלפה, אני לא בטוח שזה השתלם לי הפעם ולכן אולי אפסיק עם המנהג הזה. אין שום דבר רע במיוחד בסרט הביכורים של איי-וי רוקוול, שרשימת ההישגים שלה בקולנוע הקצר סימנו אותה כקול מבטיח בעולם הקולנוע העצמאי בארה״ב, אך גם לא מצאתי בו שום דבר יוצא דופן. כאשר קראתי את נימוקי השופטים כבר כעסתי באופן אקטיבי. בקצרה, כותב צוות השיפוט על דמיון בנסיבות חיים בין אחד מחבריו לבין עלילת הסרט, מה שעורר בו רגש עז. הנימוקים לווה במחמאות למיניהן אבל זו דרך עקומה מאוד לשפוט סרט בעיניי, כאיש מקצוע בפסטיבל קולנוע (כצופה כמובן שזה הכי לגיטימי שרק אפשר). זאת לאחר שלאורך הצפייה לא יכולתי להפסיק לחשוב על סרט שמאוד מזכיר את ״1001״ מבחינת עלילה ושאיפות אמנותיות, אבל הפער ביניהם גרם לחדש יותר לקרוס תחת עול ההשוואה.

הזמרת-שחקנית טייאנה טיילור ממלאת את המסך בפתיחה באושר של משוחררת טרייה מהכלא. אבל גם בבלבול וחוסר ודאות כלכלית או אפילו משפחתית. בנה בן השש נלקח ממנה ומצוי אצל משפחה אומנת, וכאישה שחורה נטולת אמצעים היא מרגישה שכל המערכת נגדה. בכל זאת היא מנסה ליצור עימו קשר דרך חבריו או פשוט ניגשת אליו ברחוב, והזאטוט נראה לא בעניין. הוא משנה את דעתו ונפצע בניסיון בריחה ממשפחתו החדשה. האם הצעירה חוטפת אותו, בהסכמתו, והשניים מאמצים זהות חדשה במעבר מברוקלין אל הארלם. התקופה היא אמצע שנות התשעים והסרט ילווה את האם והילד, תוך שינוי פוקוס אליו, בשתי תקופות חיים נוספות עד הגיעו לגיל 18 במאה הנוכחית. הוסיפו תחליף-אב מעולם הפשע, והדגשה על כמה הגיבורה היא אם בעייתית, ואולי תתחילו לדמיין את ״אור ירח״. רק נקו את העלילה הגאה, החליפו את הרגישות של בארי ג׳נקינס בגסות תכנית וקולנועית כאחד, ותקבלו פחות או יותר את סרטה של רוקוול.

לא נעים להביט מהצד על פרגון לסרט ביכורים של יוצרת שחורה באמריקה, אז אולי אתמקד קצת במה שהיה חיובי בעיניי. יש בסרט הרבה רגעים שעובדים היטב בזכות כנות מתפרצת, ונקודת מבט מעניינת על ניו-יורק המשתנה תדיר. ולא לטובה במקרה של תושבי הארלם המקורית, בשנים המתוארות בעלילה וכנראה גם היום. לא לחינם הוא קרוי על שם מספר הדירה של הגיבורים, בשכונה העוברת ג׳נטריפקציה. לצערי נדמה לי שסיימתי עם המחמאות. כל דבר אחר בסרט, ובעיקר המכלול, הותיר אותי אדיש או קצת כועס. הסרט כאילו מנסה לצייר אמא שתעשה הכל למען בנה, אבל ההתנהגות שלה אגואיסטית או פשוט מטומטמת, והאופן שבו היא מתייחסת או מדברת אל הילד גרם לי לאבד כל טיפת אמפתיה כלפיה, ולפרקים אפילו לצדד בהחלטות של הרווחה נגדה.

הצרה היא שההופעה והדמות הראשית הן הטובות בסרט. השחקנים המתחלפים שמגלמים את הדמות השנייה הכי חשובה בסרט פשוט לא מתאימים, מה שאף פעם לא נעים לכתוב על הופעות של שחקנים צעירים. לכן חבל שזה נכון גם לדמויות המשנה, בעיקר אלו שחוזרות וצצות בשלבים שונים של העלילה. גם על היעדר התקציב הבולט, בסרט שבו הפן התקופתי הוא אקוטי, לא נעים להלין. אבל קטעים ממהודרות חדשות או צילומי ארכיון באמצע סרט עלילתי לא ממש איפשרו לי לקחת ברצינות את מה שממילא כתוב, מבוים ומשוחק בטונים צורמים. עד כדי כך שכמה מהשיאים הרגשיים של הסרט נחוו עבורי כמעוררי צחוק ותימהון, ממש לא הכוונה. הסרט אולי פחות נורא מהחוויה שלי, כי מעל לכל ניכרות הכוונות הטובות ליצור דרמה אנושית מלאת זעם ואהבה, אבל הפרס הראשי מפריע בעיניי יותר מאשר תורם.

The Longest Goodbye

גם את הסרט הישראלי של השנה בסאנדנס היה ברור לי שאין מצב לא לראות. אגב, הסדרה ״חאנשי״ לבית הוט ומאת עליזה חנוביץ׳ ייצגה את ישראל בסאנדנס 2023 לא פחות מהסרט שהוא הפקה החצי-קנדית, על נושא שהוא בכלל אמריקאי או אולי גלובלי. הבמאי הוא עידו מזרחי, המפיק ניר סער ("אהבה זאת לא היתה") והתמיכה מישראל באה מכיוון yes דוקו, שם אפשר יהיה ודאי לצפות בסרט בהמשך השנה, אולי אחרי פסטיבל מקומי או יותר. עד כמה שהבנתי, היוצרים החלו את התהליך בליווי אסטרונאוטיות ואסטרונאוטים המתאמנים לטיסה אל מאדים, בדגש על האלמנט הפסיכולוגי יותר מהפיזי או הטכני. כאשר סוכנות החלל האמריקאית פתחה בפניהם את שעריה בכיוון הזה, הפוקוס הוסט לכיוון צוות הפסיכולוגים שאמונים על שפיות שוהי החלל, במסע שאמור להיארך כשלוש שנים אל הכוכב השכן ובחזרה. לא חודשים של ריחוף בתחנת חלל החגה סביב כדור הארץ, אלא שנים מהחיים שיכולות לעבור ללא תקשורת בזמן אמת מכוכב הבית. ברוטאלי, כמו שאומרים היום.

כמות האתגרים, כולל הנפשיים, מספיקה ליותר מסרט בן כשעה וחצי. אולי לכן סרטם של מזרחי וסער דווקא ממוקד מאוד, מנמיך את להבות הסנסציה בכל פעם שאיזה מומחה פולט עוד נתון בלתי נתפס, ומשתדל לעגון את ספינת החלל הזו יותר מאשר מתפתה לראותה מתעופפת לכל עבר. משהו בסולידיות הזו מנוגד לאופן בו מסע בחלל מוצג בקולנוע (בעיקר העלילתי ובדגש על ההוליוודי), ועלול להוביל לחווית צפייה בלתי מסעירה. כיוון שאני חנון חלל הייתי שמח לעוד יותר פרטים טכניים, אבל שמחתי לצפות במומחים מתווכחים על הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המסע.

התרגשתי אף יותר לשמוע שתי אסטרונאוטיות מדברות עליו: אחת ותיקה המשתפת בחוויה של ריחוק ממשפחתה עקב שהות בתחנת חלל, אחרת חדשה שמתכוננת למסע אל מאדים, הכנות הכוללות בידוד בתנאים קיצוניים. כיוון שהסרט יצא לדרך לפני המגפה אך נוצר במהלכה, ההבנה וההזדהות של הקהל עם המושג ״בידוד קיצוני לאורך חודשים ארוכים״ היא אחרת. היוצרים מודעים לכך ומשלבים פנימה סיפורים אחרים דומים היכולים להמחיש את מה שאמור לעבור על הטסים, בסרט שגרם לי לחוש כמיהה אדירה ליום שבו נוכל להסתכל כאנושות על הרגע בו נחתה טיסה מאוישת על מאדים.

Animalia

נסיים עם עוד זוכה פרס, הפעם מן התחרות העלילתית הבינלאומית – פרס החזון האמנותי שהוענק לבמאית המרוקאית סופיה עלווי. זכייה שמאוד הולמת את הסרט בעיניי, לבמאית שכבר יש לה גביעים בארון עבור סרטה הקצר ״So What If the Goats Die״, זוכה הסזאר וגם סאנדנס 2020. ברור מדוע מעוניינים בסאנדנס להמשיך ולתרום להצלחתה, כפי שאין להכחיש את העובדה הניכרת שמדובר בסרט ראשון באורך מלא. מבחינתי זה אומר שנהניתי לראות את היוצרת מחפשת את קולה וזורקת שלל רעיונות על המסך, אבל גם שנדמה לי כי היא טרם מצאה את הקול הזה ושלא כל מה שנזרק על המסך נדבק או מתאחד לאיזה שלם הגדול מסך חלקיו. עם זאת, סרט על-טבעי תוצרת מרוקו הוא משהו שלא רואים כל יום, ויחד עם הרטרוספקטיבות לקולנוע תוצרת המדינה הצפון-אפריקאית בפסטיבלים של חיפה ושדרות בשנה שעברה, יש תקווה שאולי סרטים מרוקאיים עכשוויים יהיו שגרה עבור הצופה הישראלי.

הסרט מתחיל במה שנראה לי כמו ארמון בתחילה, אבל הוא סתם בית של משפחה עשירה מאוד. כזו המדברת בינה לבין עצמה בצרפתית-מרוקאית, בזמן שצוות העובדים משוחח בשפה הבֶּרְבֶּרְית. את המחיצה בין המעמדות מפילה גיבורת הסיפור, בגילומה של אומיימה באריד, שחקנית שנראית אחרת בכל תמונה בהתאם לצרכי הבמאית. התכונה הזיקיתית הזו של השחקנית תסייע לדמות שהיא מגלמת להפיל עוד מחיצות לאורך הסרט, כבת עשירים המצויה בהריון מתקדם ועומדת בפני מסע לא צפוי. בעלה ומשפחתה מותירים אותה לבד למטרת נסיעה, בדיוק כאשר אירוע על-טבעי מתרחש באיזור ומפריד ביניהם – פלישת חייזרים. תודו שזה לא מה שציפיתם או ציפיתן לקרוא, וקחו בחשבון שזה ממש לא עומד להתנהל כמו בסרט הוליוודי.

מבחינת העלילה, הגיבורה יוצאת מן החומות המגוננות כדי להתאחד עם משפחתה, מנסה לקנות את כל מי ומה שעומד כמכשול בדרכה, ומגלה מה שווה הכסף או המעמד שלה באפוקליפסה המתהווה. מן הבחינות שיותר מעניינות את הבמאית, ההתרחשות מאפשרת לה לבצע שני דברים עיקריים: לשלב רגעים קוסמיים וקולנועיים במה שנראה בתחילה כמו דרמה ריאליסטית, וגם לנסוך פנימה דיונים על גבי דיונים באמונה דתית, בקשרים אנושיים, במערכת היחסים בין הממשל והאזרחים, וכמובן במצב האישה במרוקו (ועוד אישה בהריון, לבד, בזמן אסון). לא בהכרח נושאים שמרתקים אותי באופן אישי, ונדמה לי שראיתי מספיק סרטים על עשירים במצוקה בשנים האחרונות, אבל הנופך האקזוטי בהחלט תרם לחוויה. גם אם יותר בהיתי בסרט מאשר צפיתי בו, דבר שאולי לא היה קורה אילו הייתי נוכח באולם קולנוע ועומד בתור כדי להיכנס לסרט זה. לקח לשנה הבאה.

/// כל התמונות באדיבות מכון סאנדנס Courtesy of Sundance Institute