• אוסקר 2022/23: רשימת המועמדים המלאה
  • בחזרה אל
  • ״סנט-עומר״, סקירה וניתוח לסרטה של אליס דיופ
  • דפיקה בדלת
  • סרטים חדשים: ״רוחות אינישרין״ בקולנוע
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל סאנדנס 2023
  • דיווח ראשון מפסטיבל סאנדנס 2023 עם סיומו
  • ״הצגת הקולנוע האחרונה״, סקירה לסרט של פאן נאלין
  • ״הקשרים שלנו״ + ״מאסטרו״, סקירה כפולה
  • הסרטים הקודמים של רג׳אמולי: סאגת ״באהובאלי״
  • אוסקר 2022/23: הימורי מועמדים בכל הקטגוריות
  • בבילון
  • אוסקר 2022/23: על הסרטים התיעודיים הקצרים
  • ״נסיגה״, סקירת דיסני פלוס
  • אימת החודש - ינואר 2023: פותחים שנה עשירית
  • עיניה התכולות
  • ״מבצע פורצ׳ן: תרגיל מלחמה״ ו״המסע שלי עם האריס״
  • ״איגה״, סרט קודם של הבמאי ההודי ס״ס רג׳אמולי

תנו לי רג'אמולי: הסרטים הקודמים של במאי RRR – ״באהובאלי״ (Baahubali)

23 בינואר 2023 מאת אורון שמיר

בתחילת החודש החלטתי להמשיך לחגוג את מה שקורה עם ״RRR״ גם השנה, בדגש על עונת הפרסים. אבל לפני שנדע אם זה ייגמר במועמדות לאוסקר (אחת או יותר), רציתי להשלים את המיני-פרויקט שלי השב אל הסרטים המפורסמים הקודמים של הבמאי ההודי ס״ס רג׳אמולי. אגב, לפי כל הסרטונים שראיתי הוא בכלל ש״ש רג׳אמולי, מסתבר. אבל נמשיך עם התעתיק הכנראה-שגוי מאנגלית, כי אני לא לגמרי משוכנע מתי הודים הוגים ס׳ ומתי ש׳. בפרק הקודם חזרתי בדיוק עשור לאחור אל ״איגה״, מסע אליו יצא הבמאי בהנחה שזה יהיה ״סרט קטן״ אחרי הפקת ענק. הזבוב הפך לפיל, תרתי משמע במקרה של הפרויקט הבא של רג׳אמולי, שהיה השאפתני לא רק בקריירה שלו אלא בתולדות הקולנוע של דרום-הודו. כמו ג׳יימס קמרון, גם הבמאי המקסימליסט של הקולנוע דובר שפת הטלוגו גילה שאין לו יותר מקום ברזומה לסרטים קטנים. סרטו הבא היה כה עצום, עד כי הוא חילק אותו לשניים. כך נולדה סאגת ״באהובאלי״ (Baahubali / Bãhubali) – צמד סרטים שובר שיאים בקולנוע ההודי ונקודת מפנה בהפקות הענק של תת-היבשת כולה.

רק כדי לסבר את האוזן, הפקת ענק בהודו של אמצע העשור הקודם, אז נוצר ״באהובאלי״, פירושה שילוב בין הוליווד של פעם והיום. מצד אחד סטים עצומים, במקרה הזה של ממלכות שמימיות וסצנות קרב של אלפי ניצבים, שלוקח שנה שלמה רק להרים. מן העבר השני, שימוש אינטנסיבי באפקטים דיגיטליים ושלל עזרים טכנולוגיים בשלב העריכה, המושקע לא פחות. הכל בתקציב של כ-66 מיליוני דולרים לשני הסרטים יחד. מדובר בשיא הודי לתקופתו (שנשבר מאז), אפילו אם במונחים הוליוודיים זה נחשב לתקציב ביניים. אל דאגה, הסרטים הכניסו יחדיו כ-376 מיליוני דולרים וההשקעה הניכרת הניבה רווח נאה. למעשה, הסרט השני הוא שובר הקופות הגדול בתולדות הקולנוע ההודי (לא רק הדרום-הודי), כאשר הראשון לא הרחק מאחוריו (ו-RRR חוצץ ביניהם). במערב, ההישג הכי בולט של ״באהובאלי״ הוא המועדות לפרסי סאטורן, לראשונה אי פעם עבור סרט הודי.

״באהובאלי: ההתחלה״ (Baahubali: The Beginning) יצא לאקרנים באמצע קיץ 2015, ופחות משנתיים לאחר מכן, באביב 2017, הגיע ״באהובאלי: הסיום״ (Baahubali 2: The Conclusion). אורכו של כל אחד מהם הוא בערך שעתיים וארבעים דקות ואני בהחלט לא ממליץ להקדיש חמש שעות וחצי ביום אחד לצפייה מרתונית, אלא לחלק אותה ליומיים. אם כי תוכלו לעשות זאת כפי שתרצו, שכן כמו ״RRR״ גם צמד סרטי ״באהובאלי״ זמינים בנטפליקס, בדיבוב להינדית. אשוב ואדגיש שאני כמובן לא דובר אף שפה הודית, אבל מעדיף את הגרסה המקורית שהוקלטה על סט הצילומים ולא נוצרה במלואה באולפן לאחר מעשה. שזה אומר או טלוגו או טמילית, שתי שפות-אחיות של דרום-הודו, שתיהן דוברו על ידי השחקנים מול המצלמה בטייקים נפרדים. מהתרגום למדתי שלצורך הסרט יש גם חלקים בסנסקריט, ואפילו בשפה מומצאת עבור שבט משונה למראה. הכל כדי שלא יחשבו בטעות שמדובר באפוס מדויק היסטורית, משהו שיוצרי הסרט נדרשו להבהיר בכל הזדמנות.

רג׳אמולי סיפר לאורך השנים על מקורות ההשראה שלו, הראשון הוא כמובן אביו הבמאי והתסריטאי ויג'איינדרה פראסאד (או פראשאד, אם טעיתי גם בשמו כל הזמן הזה). הקולנוען האב מילא את דמיונו של בנו בדימויים שהפכו לבסיס של ״באהובאלי״, למשל אישה בשם שיוואגמי המחזיקה תינוק מעל מי נהר גועשים, או עבד-לוחם בשם קאטאפה. בשילוב עם סיפורי גבורה שקרא בילדותו בספרי קומיקס, ובהשראת האפוס ההודי האלמותי ״מהאבהארטה״, רג׳אמולי החל לפתח את הרעיונות של הממלכות הבדיוניות והדמויות שיאכלסו את הסיפור שהוא רוצה להביא למסך. רק אציין שבכל פעם שתקראו על משהו שהוא בהשראת מהאבהארטה, זה כמו להגיד ״בהשראת התנ״ך״ רק פי עשר מבחינת רוחב היריעה. מדובר באפוס בן 200 כרכים ומאות אלפי שירי גבורה (תודה לוויקיפדיה על המספרים), אז קחו את זה כמו ״בהשראת סיפורי אלף לילה ולילה״ (כלומר ברוחם, או אחד-שניים מהם). בכל מקרה זו בהחלט האווירה, מן התפאורה והתלבושות ועד ההתנהגות או הדיאלוגים, הדמויות יודעות שהן פולקלור מוחלט ולכן גם הסרט שסביבן מתנהג כך.

חשוב להזכיר ש״באהובאלי״ הראשון והשני הם הסרטים האהובים ביותר על הקהל של רג׳אמולי, כפי שתראו בציונים שלהם בימד״ב למשל, ואולי שווה לסייג ולתהות האם זה עניין תרבותי. גם אני מאוד נהניתי מהצפייה הכפולה, ולרגע לא הותשתי, אבל בעיניי זה ממש לא ברמה של ״RRR״ או אפילו ״איגה״. הסרט השני טוב בהרבה מהראשון לדעתי, בעיקר כי הוא מוגזם מאוד ומתמקד בדמויות שאני מצאתי כמעניינות יותר, אבל הוא לא ברמת טירוף הדעת והחושים שהיו הסרטים הקודמים של הבמאי עבורי. אין כאן שיר שנתקע בראש חודשיים, ולמעשה הנאמברים יחסית מסורתיים ורק אחד יצירתי באמת. יש הרבה סצנות שהן טירוף מוחלט ורגעים בלתי צפויים, אבל שום דבר שגרם לי להריע בכורסתי. אני עדיין ממליץ עליהם, אבל אולי לא כנקודת פתיחה או היכרות עם הבמאי. מה שהדהים אותי במפגשים הקודמים עם סרטי רג׳אמולי זה עד כמה הוא לוקח משהו מוכר ובסיסי ומבצע אותו טוב יותר מאחרים, אבל הפעם זה רק כמעט המצב. דמיינו את ז׳אנג יימו מביים את ״שר הטבעות״, או את בנם ההודי של ״נמר, דרקון״ ו״לב אמיץ״, ותבינו בערך למה אפשר לצפות מ״באהובאלי״. כל עוד לא מצפים שהסרט יתעלה על כל הנ״ל.

פירוש שם הסרט הוא ״בעל הזרועות החסונות״ אם הבנתי נכון, שזה תיאור מדויק להרקולס ההודי שמתפקד כאן כגיבור הסיפור. באהובאלי הוא התינוק שנישא על ידי גברת בתחילת הסרט דרך נהר השוצף לרגלי מפל גבוה באופן לא הגיוני. היא הבריחה אותו לשם מתוך ממלכה שנמצאת בקצה העליון של המפל, מה שמסביר את המשיכה של הילדון כלפי מעלה ואת הנסיונות החוזרים שלו לטפס על האבנים החלקלקות. מי שמצאה ומגדלת אותו קוראת לו שיוודו, כהודיה לאל שיווה שהעניק לה בן מן הנהר. אך הצופים כבר יודעים ששמו באהובאלי וכפי ששרה ברקע מקהלה המסבירה את המתרחש בזמן מונטאז׳ים: ״הזרועות שלו כה חסונות שהן יכולות לשנות את כיוון זרימת גלי ההיסטוריה״.
את באהובאלי מגלם פראבהס, אדם חסון בצורה מעוררת השתאות אך מגובה בחיוך נאיבי ונגיש, ושחקן שהוא כמובן כוכב-על בהודו ובעל ייחוס משפחתי הקושר אותו לקולנוע. בטכניקות טיפוס מפתיעות (למי שמאמין בפיזיקה) באהובאלי/שיוודו מגיע אל קצה המפל ולומד שם על ממלכת השמיים – מאהישמטי (על שם של איזור קדום בהודו של ימי הביניים).

החלק הראשון בתחתית המפל חביב ומקסים לפרקים, שזה לא בדיוק מה שאני מצפה לו מסרט של רג׳אמולי, ועם ההגעה מעלה נכנס הסרט לטריטוריות של ״אווטאר״. כלומר, סרט על לוחם מעולמנו שלנו שמגלה מקום קסום ומלא טבע המונהג בידי נסיכה לוחמת, שממש לא צריכה שיצילו אותה ורוצה להוביל את השבט שלה לניצחון על פולשים. לדמות הזו קוראים אוונתיקה ולשחקנית שמגלמת אותה טאמאנה, למען הסדר הטוב, כאשר כל משחקי החיזור בינה ובין הגיבור הם החלק החלש בסרט בעיניי. מצד אחר, הדמות שלה מאפשרת לרג׳אמולי להתייחס ישירות אל ה״מאהאבראטה״, על ידי שילוב גיבורות עשויות ללא חת ממש כמו הגברים. הצרה היא שזאת של הסרט הבא תהיה מעניינת יותר.

כהרגלו, הבמאי מצטיין בהצגת דמויות חדשות בכל פעם, ואת הכניסה הכפולה של אוונתיקה הייתי מדרג כשנייה הכי טובה בסרט, בין שתי דמויות קריטיות נוספות לעלילה. אחריה אפשר להזכיר את קאטאפה (סאתיארג׳, שחקן ותיק עם מעל 200 הופעות על המסכים), ולפני שניהם הייתי מדרג את הנבל של הסרט, באלה (ראנה דאגובטי, שהוא יותר חתיך מהגיבור ואולי זו בעיה). הראשון הוא עבד-לוחם ותיק שכבול חוזית למשפחה השולטת בממלכה, השני הוא יורש העצר שהפך את האוטופיה לשוק עבדים. עוד דמות שחשוב להזכיר הוא המלכה השבויה דווסינה (אנושקה שטי), שנלקחה בשבי על-ידי השליט ומרצה את עונשה כבולה בשלשלאות לכיכר העיר. שהיא בצורת מגן דוד, משום מה. כאן העלילות מתחברות – השבט שוכן היערות של אוונתיקה מעוניין להציל את מלכתם, אבל עד כה לא יכול על המשמר המלכותי של באלה. את מאזן הכוחות הזה ישנה הגיבור שטיפס על המפל, שהוא במקרה היורש החוקי של כס המלכות – באהובאלי.

כמובן שלא כיסיתי קמצוץ מהעלילה, ואין ספק שהיא רק תירוץ עבור הבמאי להתפרע עם החזון ההולך ומתבהר שלו, ככל שנוקפות הדקות. מהרגע שכל הדמויות בסרט מתאפסות על מה שהקהל יודע מהסצנה הראשונה, כלומר זהותו של הגיבור ומקומו בממלכה אליה הגיע כזר, הסרט תופס תאוצה. זה אומר שנכנסים עמוק אל הפלאשבק, שהופך כאמור לקו עלילה מהותי ורק יורחב בהמשך, מה שמוביל לסיקוונס המעולה הראשון של הסרט. בקצרה: השליט מעוניין להעמיד פסל זהב של עצמו בכיכר המרכזית, מה שמצריך המון עבדים שכורעים תחת העול. באהובאלי מגיח לעזור  והוותיקים מזהים אותו כגיבור שבשמו לא קראו מזה עשורים. כך, בעודו מסייע לעבדים להרים פסל לאדון אחד, הם קוראים בשמו – ופסל מטפורי מופיע מאחורי הדיוקן המוזהב של המלך המכהן, כדי להראות מי יותר גדול. או למי יש יותר גדול. הסיקוונס נמשך ארוכות אבל רג׳אמולי חוגג ברגעים כאלה, מנצח על תזמורת של ניצבים וסימבוליזם בעזרת שילוב מרגש בין עריכה, צילום ומוזיקה. כל הדברים שבאתי בשבילם.

כל הסיקוונס הזה, ואולי בעצם כל הסרט, הם בעיקר הכנה לפרק הבא. כולל הבהרה לסיבה בגינה ותיקי העיר מזהים את הגיבור למרות שלא ראו אותו מאז שהיה תינוק – הוא נראה בדיוק כמו אביו, גם לו קוראים באהובאלי, והוא מגולם בידי אותו שחקן. אבל לפני שנעבור לסרט הבא, חשוב לי לציין עוד רגע שהצחיק אותי באופן אישי. זוכרים את הנבל מ״איגה״, שמגלם השחקן ושמו סודיפ? זה בסדר אם לא, אבל זיהיתי אותו מגיח בתפקיד סוחר נשק (לסצנה-שתיים בלבד) ומאוד שעשע אותי לשמוע אותו מנסה למכור חרב פלאית שחושלה בהרי הגולן. פחות הצחיק אותי שהחרב לא באמת שווה כלום. דבר אחרון שרציתי להזכיר הוא שבכל פעם שמופיעה חיה דיגיטלית, וזה סרט של רג׳אמולי אז זה אומר די הרבה פעמים, עולה הכיתוב ״CGI״ בפינת המסך. כאילו שיש ספק שמדובר ביציר מחשב, בעבודת אפקטים עוד יותר מורגשת מאשר ב-״RRR״. כנראה שאת הרעיון של שקופית מאוחדת בפתיחה המציינת כי כל החיות הן דיגיטליות, הגו הבמאי וצוותו רק בסרט השני.

״באהובלי: הסיום״, או ״באהובאלי 2״ אם תרצו, מתחיל עם כותרות פתיחה המתקצרות את הסרט הקודם בדימויים ובשיר. הייתי אומר שזה מייתר את הסרט הראשון אבל לא באמת סבלתי או השתעממתי בו, פשוט הלסת שלי נשארה במקום רוב הזמן ובניגוד לציפיות. הסרט השני כבר מתחיל הרבה יותר טוב, נכנס הישר אל לב המיתולוגיה וסיפורי העבר של ממלכת מאהישמטי. לא רק שנלמד להכיר את באהובאלי האב, שסיפורו עולה על זה של הבן, הפעם גם יש לו המנון ולא סתם שיר. הפזמון הוא משהו כמו ״הוא הר שאין להזיז, כשהוא הולך האדמה רועדת״ שזה יותר מרשים מאשר סתם זרועות חסונות, בואו נודה. או לפחות הזדמנות נוספת עבורי לספר על החדווה שאני מתמלא ברגעים הכל-כך מטופשים ומקסימים בהם הסרט מנסה להלהיב לגבי הדמויות שלו, ומתמלא במוזיקה של המלחין הקבוע ובן-דודו של הבמאי, מ״מ קיראבאני.

זה לגמרי עובד כי הסרט השני הרבה (הרבה) יותר טוב מהראשון, בכל מובן. מה שהיה עלילת משנה בפרק הקודם מקבל כאן את מלוא הבמה, עד ששני הסיפורים יתאחדו. כך נזכה להכיר את האישה שפתחה את הסיפור בהברחת התינוק, שיווגאמי, בגילומה של עוד אגדת קולנוע הודית – ראמיה קרישנה. דמיינו את כל אם כל השליטות המטריארכליות, הכניסו לטלנובלה, שקשקו עם הרבה סטייל הודי ותתחילו לקבל מושג לגבי הדמות הכי גדולה מהחיים אבל גם הכי טרגית ומעניינת בסרט. אני מניח שאם הייתי מכיר את השחקנית הייתי עולה על זה מראש או מבין מדוע היא פותחת את היצירה כולה.

בלי לפרט יותר מדי, הסיפור בחלק השני הופך להיות על היריבות בין באלה ובאהובאלי (האב) שאותם גידלה שיווגאמי כנסיכים בארמונה, על אף שרק אחד מהם הוא בנה הביולוגי ורק אחד יוכל לרשת אותה כמלך. היות ואנחנו יודעים איך זה ייגמר, הדרך והנסיבות הן שמרתקות מבחינה סיפורית ורג׳אמולי חולב כל טיפת עסיס מהעלילה הפוליטית. ככה אני מדמיין את ״משחקי הכס״ (בשינוי פלטת צבעים), סדרה שלא ראיתי, ולשם אני מניח שיוצרי ״הפנתר השחור״ כיוונו ולא ממש פגעו בתיאורי החצרות של ממלכות ענק. קורות הממלכה המסוימת הזו גם מאפשרות לחשוב על הסרט בהקשרים של ימינו, מבחינת כמה מעט השתנה במלוכנות. חישבו על סיפור הארי ומייגן כאשר תצפו בבחירות של באהובאלי בין אהובתו וממלכתו, אם לזרוק דוגמה אחת מיני רבות לאופן בו הפוליטיקה לא משתנה, רק הזמנים והמקומות.

קפיצת המדרגה הכי קיצונית בין הסרטים היא ברמת הקולנוע עצמו, שלפתע מגדיר מחדש את המקסימום שהוא שואף אליו בכל סצנה מחדש. קרב בין ממלכות? קבלו משהו כמו חצי שעה של עושר ויזואלי ורעיוני, שהוא גם תחרות בין הנסיכים וגם הזדמנות לבמאי לביים סצנות רחבות יריעה ומרובות משתתפים. רגעי חיזור ופרשת אהבהבים? תשכחו מהמבוכה הקלה בסרט הקודם, ועופו על כנפי ספינת הברבור בנאמבר המוזיקלי הטוב בסאגה. כמובן שאם הכל מוגזם זה לא סתם גובל אלא ממש טובל בקיטש, עד כדי כך שתהיתי מתי תופיע על המסך הכתובית ״בחסות פנטן״. יש בסרט יותר שוטים של שיער מתנפנף ברוח (שבאה משום מקום) מאשר בפרסומת לשמפו. הוא צבעוני ברמה שתגרום למציאות להיראות אפרורית לא משנה מה תעשו אחרי הצפייה, וגרם לי לתהות האם היה ציורים על המצח כמו אלו המוצגים בסרט היו מסייעים לי לזהות אנשים גם בחיים האמיתיים. אלו מחמאות, לא תלונות.

התלונה הפחות או יותר יחידה שלי כלפי הסרט נוגעת למה שקרוי ״בעיית סופרמן״. כי הרי באהובאלי הוא גיבור שהכל אצלו הכי – הוא הכי טוב ונערץ ויפה וחכם ומוצלח, שום דבר לא באמת מאתגר אותו ואפשר להביסו, רגעית, רק בתחבולות. אפשר לומר דברים דומים גם על שני גיבורים ״RRR״ אבל הבמאי מוצא דרכים לעבוד סביב זה (למשל להציבם האחד נגד השני בהתחלה, או לשבור להם את עקבי אכילס בהמשך). באהובאלי האב והבן הם שני חצאים בלתי מנוצחים שהופכים לשלם אחד הרבה יותר מדי חזק, על אף ניסיון החצי-מוצלח לאפיין גם את הנבל ככזה בעצמו. התוספת המיותרת בעיניי הייתה ההדגשה של הערצת העם לגיבורו, על גבול ההתרפסות, מה שקצת לוקח את הכיף או התפקיד של הקהל. אולי זה חלק ממה שגרם לי להריע רק בלב ולפרקים, אולי זו אשמת הצפייה בבית במקום בקולנוע. קהל שנכנע לסרט לגמרי היה ודאי מדביק אותי בהתלהבות.

אסיים עם אנקדוטה על הופעת האורח של הבמאי, שמתמצתת בעיניי מי זה רג׳אמולי ולמה אני לא מפסיק לכתוב עליו כבר חודשים. בסצנה לא מאוד חשובה עלילתית אבל מאוד מהנה לצפייה, שני הנסיכים נשלחים אל מעין ממלכת גנבים כדי למצוא אדם כלשהו. הפרטים אינם קריטיים מלבד דקת המסך והתפקיד שבחר לעצמו רג׳אמולי: מוכר השיכר בעיר החטאים. באהובאלי אמור להסיח את דעתם של המקומיים וניגש אל הברמן, מנפץ כד אחרי כד כאשר המוכר שואל אותו ללא מילים מה כמות המשקה הרצויה לו. זה דימוי מעולה של הבמאי הזה כספק חומר משכר להמונים, לא במנה קטנה, בינונית או אפילו גדולה. ענק זה אף פעם לא מספיק אצל רג׳אמולי, שמחייך בדמות המוזג ואז חושף אינספור כדים תלויים מהתקרה. הגיבור משליך עליהן ג׳ולות (או משהו דומה) והכדים מתנפצים קלות, הופכים למפלי שיכר עבור ההמון הנלהב הנאסף תחתם וחוגג. מהו הקולנוע של רג׳אמולי אם לא עצום יותר מעצום, המוני במובן הטוב של המילה, מפתיע באופן בו הוא מתפתח ובסופו של דבר מספק ומאחד קהלים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.