אימת החודש – ינואר 2023: "סקינאמרינק", "עופר פצוע", "Significant Other", "קאט!"

אימת החודש הראשונה של 2023 מגיעה מוקדם יחסית (בדרך כלל היא מתפרסמת לקראת סוף החודש), בעיקר כדי להסתנכרן עם יום שישי ה-13 שנפל על השנה בינואר, אירוע קאלנדרי מקרב לבבות של חובבי האימה מסביב לעולם.
את השנה אנחנו פותחים עם ארבעה סרטים: שניים מהם כבר הוזכרו בצורה כזו או אחרת בסיכום האימה של 2022, אבל לא קיבלו פסקאות נרחבות וזה הזמן להעניק להם אותן; השלישי יהיה סרט שטרם הוזכר, ויצא לעולם ממש בשלהי השנה; והרביעי, מגיע לכאן כאורח של כבוד. אבל על זה ארחיב כשנגיע אליו.

2023 גם מסמנת רגע משמעותי בתולדות הזמנים – בעוד חודשיים נעמוד מול חגיגות העשור של אימת החודש! כן, עשר שנים הדבר הזה קורה. ג'יזס.
אני מנסה לדרדס איזה משהו מיוחד בשביל יום ההולדת שיתקיים במרץ, אז נקווה שהכל ילך כשורה. בינתיים אנחנו משיקים את השנה במתכונת הקלאסית והשגרתית שלנו.

"סקינאמרינק" – Skinamarink

על הסרט הזה שמעתי המלצה ראשונה מחברת סריטה לירון סיני, ורק לאחר מכן עלה בשיחה של אחד הפודקאסטים להם אני מאזין, The Big Picture, שם הכריז עליו המנחה שון פנסי כאחד מהסרטים היותר עוכרי שלווה שראה. והוא לא אחד שמתרגש בקלות. אלו כמובן הקפיצו את הסרט הזה לראש רשימת התעדופים שלי.
צפיתי בו עוד בדצמבר, וכך מצא את דרכו לסיכום אימת החודש של 2022, שם זכה לתארים כמו "סרט האימה המקורי ביותר של השנה", המקום הראשון בדירוג סרטי הלוקיישן האחד, מקום ראשון בדירוג הסופים המצטיינים בסרט אימה, מקום שני ברשימת הצילום הטוב של השנה, ואף התמקם שני במצעד האישי של לירון.
אלו המון קומפלימנטים לסרט אחד, והוא כנראה היה יכול להגיע אפילו לחמישייה האישית שלי, אילולא שני דברים שקצת קיררו אותי לגביו, עליהם בהמשך.

הסיפור מאחורי הסרט הזה מעניין בפני עצמו. לקייל אדוארד בול היה ערוץ יוטיוב בו הוא שיחזר סיוטים של יוזרים, ואלו היו ההשראה לסרטו הראשון, אותו צילם בבית הוריו בקנדה בתקציב של 15,000 דולר, כך מדווח. במניין השראותיו, בול מזכיר במאים אקספרימנטליים, אבל גם שילוב לא מאוד מובן מאליו של דיויד לינץ' ושנטל אקרמן, כמו גם את "בלאק קריסמס" המופתי, ובהחלט אפשר לראות כל אחת מההשפעות האלו.
מהשמות המוזכרים קל להבין שלהתייחס ליצירתו של בול במונחים של עלילה יהיה קצת קשה, ואולי אפילו לא רלוונטי. גם אם מתרחשים בו דברים כאלה או אחרים הוא יותר סרט של אווירה, אפילו חקירת פחד הייתי אומר. אבל כדי לפזר קצת מהערפל, נקודת המוצא שלו היא כאשר אח ואחות פעוטים מתעוררים בלילה בביתם הפרברי החשוך, ולא רק שאינם מוצאים את הוריהם, אלא גם דברים משונים מתרחשים בבית. החפצים זזים מעצמם, ומשהו אורב בין המשקופים, מתחת למיטות, בארונות ובמעמקי החדרים.

הדבר הכי משמעותי שאפשר להגיד על "סקינאמרינק" הוא שדבר כזה אני לא זוכר שראיתי. לא הייתי ממהר לקטלג אותו כאקספרימנטלי, אבל הוא כן מייצר חוויה קצת שונה מרוב סרטי האימה, וסרט אימה הוא בהחלט. בול, בעזרת צילום מאוד מאתגר אך נפלא ועולם סאונד שראוי לפרסים, מייצר חרדה מוחלטת, תחושה של חשש שזוחל אליך מבלי שאפשר לדעת לאן להסתכל. הוא מצליח לגרום לנו להתמקד במעמקי הפריים, נתונים למרותם של הדברים שמתחוללים בתוך הראש שלנו הרבה יותר מאשר על המסך. יש פה חזון לא מתפשר (חלק משמעותי מהזמן), והדבר הזה פשוט קריפי באופנים קיצוניים. זו חוויית צפייה אינטנסיבית ומצמיתה.

עם זאת, שתי בחירות שעשה בול תסכלו אותי ממש. האמת היא שבלעדיהן אפילו הייתי ממהר להכריז עליו כאחד מסרטי האימה הגדולים של הזמן האחרון.
הראשון הוא אורכו. על אף שמאה דקות הן זמן בהחלט סביר לסרט, ספציפית "סקינאמרינק" לא זקוק לכל כך הרבה. באיזשהו שלב החבל קצת נמתח והסגנון מרגיש שחוזר על עצמו יותר מדי. גם אם שהסיום הוא החומר – מילולית – ממנו עשויים סיוטים, הדרך אליו מעט לאה לקראת הסוף.
השני, והחריף יותר בעיני, הוא שעל אף שמדובר בסרט אווירה, יש במהלכו שתי הקפצות קיצוניות מהסוג שמאפיין סרטים מתוחכמים פחות. כאלו שכוללות שימוש סחטני במוזיקה ואינן אורגניות לסגנון. כמובן שנבהלתי מהן בהגזמה, אבל כשפג האפקט לא הבנתי מדוע היינו זקוקים להן. הסרט היה ייחודי ומלחיץ גם בלעדיהן, וזה קצת הרגיש כאילו בול לא יכל להימנע ממתיחה כמעט ילדותית.
ועדיין, "סקינאמרינק" הוא באמת משהו אחר שמאוד כדאי להגיע אליו, אבל – והפעם אני מדגיש את זה באופן נחרץ – הוא מצריך צפייה בחושך מוחלט עם סאונד צלול, ובלי הסחות דעת (אל תפזלו אל הנייד). זה לא סרט לראות על המחשב בעבודה, או כשקולות המולת הרחוב חודרים אל תוך הבית. כל אלו יפגמו בו ויהפכו אותו לרצף של כתמים שאי אפשר להבין מהם דבר.

"עופר פצוע" – A Wounded Fawn

גם הסרט הזה הופיע בסיכום האימה, אם כי באופן הרבה פחות מרהיב מאשר "סקינאמרינק". "עופר פצוע" הוזכר פעם אחת, בדירוג הופעות השנה, שם הצבתי את ג'וש רובן במקום הרביעי (ייתכן והפרזתי, בדיעבד). רובן מוכר לנו מאימת החודש, אבל דווקא לא כשחקן, אלא כבמאי. זה קרה בזכות סרטו הקודם, "זאבים בתוכנו", שהופיע ביולי 2021. אני אישית מצאתי את הסרט הזה די בלתי נסבל, אבל הוא כן זכה לחיבה יתרה בעולם שבחוץ.
גם לבמאי של "עופר פצוע", טראוויס סטיבנס, זו איננה הופעת בכורה באימת החודש. "נערה בקומה השלישית", סרט הביכורים שלו, היה חלק מנובמבר 2019, שם דווקא היו לי דברים טובים לומר עליו. מאז הספיק לביים סרט נוסף, "אשתו של יעקב", שטרם יצא לי לראות.

השילוב של סטיבנס ורובן יצר גלי התרגשות לא מעטים בקהילת האימה, וסרטם המשותף אומץ בחום, מוצא את דרכו ללא מעט רשימות סיכום שנה ב-2022. אני, אם מעמדו בסיכום השנה לא הבהיר את זה, הייתי קצת יותר מסוייג ממנו, אם להיות עדין. בעיני רוב הצלחותיו קשורות לג'וש רובן והופעתו, כשכל השאר מאוד מעורר תמיהה.
הסרט נפתח בפרולוג המתרחש במכירה פומבית, ושם דווקא החדשות טובות. משהו בעיצוב על החלל, הקלוז-אפים וההתרחשות, מחדד חושים, מכניס אותנו לעולם זר ומוכר. כל זה די מתפוגג בסצנה הבאה, שעוסקת בתקיפת אישה בביתה. להבהרה, זה לא שאסור להראות דברים כאלה יותר, לא זה מה שהציק לי, אלא שמדובר בסצנה מאוד צפויה וכתובה באופן לא אמין. היא גרמה לי לגלגל עיניים כי הרגשתי שהנה אנחנו שוב בטריטוריות סרטי הרוצח הסדרתי של הניינטיז, כבודם במקומם מונח, אבל קיוויתי שהתקדמנו משם. לא נורא, לא נפיל סרט על זה.
אחרי הדקות הראשונות הסרט מגיש לנו את מי שמסתמנת כגיבורה, מרדית' (שרה לינד), אוצרת במוזיאון ששרדה מערכת יחסים מתעללת בעברה, וכעת מתחילה לצאת עם גבר חדש – כל כך חדש שאפילו חברותיה הקרובות טרם הכירו – ואפילו מתכננת אתו סוף שבוע בבקתה מרוחקת.
פה אני רוצה לעצור רגע.

הפסיכולוגיה של נשים שעברו תקיפות או שרדו מערכות יחסים אפלות היא לא כזו שמוכרת לי. אני בטח לא רוצה להאשים משהו בחוסר אמינות רק בגלל התפיסות האישית שלי, אבל כבר בשלב הזה של הסרט ניסיתי להבין מה רמת המציאות שלו. יש פה בחורה צעירה, לכל הדעות אישה חכמה ורגישה, שחוותה פגיעה שנשארה עמה זמן רב, והיא פשוט יוצאת לסוף שבוע בבקתה מאוד מבודדת עם מישהו שהיא לא באמת מכירה? שום דבר בזה לא הסתדר לי. כמובן שלא מפתיע אותנו (זה קורה ממש בדקות הראשונות) שאותו דייט מסקרן הוא גם התוקף מהפרולוג, אבל גם אם יש למרדית' היסטוריה של בחירת פסיכופטים כבני זוג, לא בטוח כמה קל היה לי לקבל את הבחירות שלה.
בכל מקרה, כאשר היא מגיעה לבקתה, בשעת לילה עם בחור שהיא לא מכירה אדגיש שוב, לאט לאט דברים מתחילים לעורר את חשדה, ואז הסרט מפסיק להתעניין בה וחוזר למי שכנראה היה גיבור האמיתי שלו כל הזמן, הרוצח הסדרתי המשוגע.

יש המון רגעים של חוסר אמינות אנושית בסיסית בכל מה שקשור לשתי המערכות הראשונות שלו (מרדית' מחליטה להימלט הרבה אחרי שהבינה את הסיפור, והיא אפילו יוצרת קשר טלפוני עם חברותיה אבל אף אחת לא חושבת להזעיק משטרה), וזה אפילו לא הקטע הביזארי. אחרי כל העניין הזה, מתברר שהסרט בכלל יותר מעוניין ברוצח מאשר בדמות שהובילה אותנו על הסיפור ואת הצלתה ביקשנו. זה גם בסדר גמור כעיקרון, אבל אז יוצא שאנחנו פשוט מעבירים דקות ארוכות – ודי משונות – עם הרוצח המתחרפן, ואין שום עניין במתרחש כי באמת שכל מה שאנחנו רוצים זה שהוא ימות כבר. שום החלטה שם לא הייתה ברורה לי, בטח כשהסרט פתאום מחליט להרחיק אל מחוזות פנטזיה שגובלים ב"מוות אכזרי" של סם ריימי. כשהגיע סופו של הסרט כבר באמת שלא היה לי עניין בכלום, והייתי לגמרי אדיש לכביכול-פאנץ' הסוגר אותו.

טכנית הסרט נראה מצוין והמשחק ממש אחלה, אבל הוא גם עובר כמבולבל ולא אחיד. כמו עם "נערה בקומה השלישית", גם הפעם סטיבנס כנראה רצה לחקור את שורשי הגבריות הרעילה, אבל קצת מרגיש שהוא לא לגמרי הצליח להתמודד עם הרעיונות שלו.

Significant Other

בערך מאז 2017 אני משתדל להמעיט בשימוש השמות הלועזיים בכותרות הפוסטים של סרטי אימת החודש, בעיקר על סעיף אסתטי. לא משהו מחייב במיוחד. הבעיה בזה היא שלחלק משמעותי מהסרטים אין שמות עבריים בעת הכתיבה (לחלקם גם לא יהיו) וזה מצריך ממני ניסיון תרגום. אני כמובן משתדל ללכת אל התרגום הישיר ביותר, אבל לפעמים בעברית זה לא מסתדר ואני לוקח כמה חירויות מטופשות. לא פעם ולא פעמיים הסרטים האלו גם מגיעים לערוצי הטלוויזיה, שם נבחרים להם שמות רשמיים אחרים, בהתעלמות מרתיחה מההצעות שלי, דבר שאני ללא ספק לוקח באופן אישי בכל פעם.
כל זה כדי לומר שכמה ימים טובים שברתי את הראש איזה שם עברי לתת ל-"Significant Other", ופשוט לא הצלחתי למצוא משהו שיהיה הולם וגם יחזיק את כפלי המשמעות בו. בדקתי כיצד כינו אותו במדינות אחרות, אבל בין "אנחנו לא לבד" האיטלקי או "אובססיה ממקום אחר" הצרפתי, לא מצאתי מזור. כמעט והלכתי על הרעיונות שלי, ביניהם "חייזר גורלי", "חייזר לחיים" או "אהבה זרה", אבל בסופו של דבר הרגשתי שאולי כדאי שאניח לזה ואשמור על השם המקורי, לטובת הכלל.

נוכחות החייזרים בסרטם של דן דרק ורוברט אולסן מוסגרת לנו ממש בפריים הפתיחה שלו. על רקע נופיה המרהיבים של מדינת אורגון ביום שמש יפה, כדור אש מפלח את השמיים ונופל בין הארזים. משם, בסצנה שכל אדם בר דעת יבין כי מדובר במחווה לסצנת הפתיחה האלמותית של "דמדומים" מ-2008 (או שלא, אין לי מושג), צבי שאינו מבחין בדבר המתקרב אליו בין סבכי היער ימצא את מותו המסתורי.
מהפתיחה הזו לפתיחה נוספת, בה נכיר את גיבורינו, הארי (ג'ייק לייסי מ"הלוטוס הלבן") ורות (יקירת האימה מייקה מונרו, מ"משהו עוקב אחרי", "משקיף" וסרטם הקודם של דרק-אולסן "Villains") שיוצאים לטיול רגלי וקמפינג ביערות ארה"ב. הוא גבר רגיש שמאוהב בה עד מעל האוזניים, היא צעירה חרדתית שנוטלת כדורים ומנסה להתמודד עם פחדיה. אף אחד משניהם לא יודע על הסכנה שמחכה להם במעלה ההר.

לפני שנמשיך הלאה אני צריך להגיד שאם אתם מעוניינים לצפות בסרט הזה, עדיף לכם לא לדעת יותר ממה שנכתב ממש פה למעלה. לכן גם לא אפרט מעבר לכך. אחד הגימיקים של הסרט הוא שממש בנקודת האמצע שלו מתרחשת איזושהי תפנית שלא רק משנה את הכיוון אליו חשבנו שהסרט הולך, אלא גם את הטון שלו. מה שאמור היה להיות סרט אימה והישרדות בסגנון "ארץ פראית" או סרטי האת/ה לא מי שחשבתי שאת/ה ("Honeymoon", "את לא אמא שלי"), ממשיך בקו שונה יחסית, ובאופן די נאה גם חושף את האמירה של הסרט – סיפור על התמודדות עם כאב נפשי וניסיון להתגבר על פגמים, או אולי מאבקים, מהזהות שלך.
.S.O לא עושה את זה באיזושהי דרך אלגנטית או מורכבת במיוחד, אבל לפחות יש לו משהו להגיד, וזה כבר כמה נקודות לזכותו.

באופן כללי יש המון אלמנטים מנוגדים בסרט. למשל, המשחק של לייסי ומונרו ממש מוצלח, והצילום מרשים, אבל במקביל האפקטים די מעוררים גיחוך (אם כי הם מינימליים, יאמר לזכות היוצרים שכנראה הבינו שהם לא שוחים בכסף); הוא מנסה לתזז בין דרמה זוגית, מד"ב, פראנויה, קומדיה והישרדות אבל לא הכל באותה הרמה; ובזמן שכן יש בו אלמנטים תסריטאים יפים, חלק מהפעולות של הדמויות לא מסתדרות עם כלום.
על פני פחות משעה וחצי, .S.O היה די מהנה, מפתיע איזו פעם וחצי, וגם טרח להסתיים בשיר של דיויד בואי (ממש במקביל ל"אחרי השמש" באולמות) שזה תמיד נחמד. הוא בשום שלב לא יעפיל גבוה מדי ברשימת מה שכדאי לראות, אבל אם אחד השחקנים חביב עליכם, ויש לכם חיבה לחייזרים, יערות או התמודדות נפשית, הוא ממלא מקום לא רע בכלל.

"קאט!" – Coupez

את סרטו האחרון של זוכה האוסקר מישל הזנוויציוס ראיתי עוד בפסטיבל ירושלים האחרון, ועם זאת לא קראתם עליו במהדורות אימת החודש או בסיכום השנה. הסיבה לכך היא אחת – זה לא סרט אימה.
אני צריך להדגיש את זה שוב, כי ראיתי כל מיני פרסומים מטעים: "קאט!", רימייק צרפתי לסנסציה היפנית "One Cut of the Dead" איננו סרט אימה. הוא לא בא להפחיד או להבהיל, הוא לא פועל על חרדה, וגם האלמנטים בו שלקוחים מעולמות הז'אנר באו לשרת את הדרמה והקומדיה ולא לעמוד בפני עצמם. אז למה הוא בכל זאת חלק מאימת החודש? ובכן, משני טעמים: הראשון הוא שלאחרונה הסרט, שפתח את פסטיבל קאן האחרון, החל לצוץ בהקרנות ספורדיות בבתי קולנוע לב ואני רוצה שתראו אותו; והשני הוא שיש בו זומבים. בערך.

אם הייתי צריך לעשות רשימה של אירועי השנה שלי בקולנוע (ובהתחשב בכמות הרשימות שאנחנו מייצרים בסיכומי השנה, די מדהים שזה לא קרה), ההקרנה של "קאט!" באולם 2 של פסטיבל ירושלים, ב-30 באוגוסט 2022, הייתה נכנסת לשלישייה הפותחת. זה היה הסרט האחרון שלי באותו פסטיבל, אחרי שישה ימים עמוסים להדהים, וכמעט ויתרתי עליו. הרי ראיתי את המקור היפני, וזה לא שהתגובות מקאן היו חמימות במיוחד. להפך, האמת. אפילו כמי שאהב את "הארטיסט", את שני סרטי "OSS" ואפילו את "יוצא מן הכלל", אני יודע שהזנוויציוס לא תמיד קולע. היה לי קל יותר להישאר בגן הפסטיבל ולהוריד עוד כמה בירות. בכל זאת נכנסתי, מגייס את כל כוח הרצון שלי, וכשהסרט הסתיים לא יכולתי להיות מרוצה יותר מעצמי. אני לא חושב שצחקתי ככה באף סרט השנה, ומסביבי הקהל פשוט רעם. גלי הצחוק היו מדבקים, ולקראת הסוף אפילו נשמעו משיכות אף של התרגשות. סיום מושלם לפסטיבל נהדר. אז נזכרתי ביחס הצונן שקיבל הסרט ופשוט לא הבנתי מה קרה. מה עוד אפשר לבקש?

אז כן, חלקו הראשון של הסרט לא מאוד פשוט לצפייה אם לא יודעים מה עומד לבוא (אני כמובן שאתחמק מכל ספויילר אפשרי, אל חשש). לא ברור אם מה שאנחנו רואים על המסך גרוע בכוונה, מנסה להיות פולחני ומגניב בכוח, או סתם רצף של בחירות משונות. האם באמת אנחנו עומדים לצפות עכשיו בכמעט שעתיים של סרט זומבים שנדמה כאילו נעשה בבית ספר תיכון?
התשובה היא כמובן שלא, אבל צריך קצת אורך רוח. מה שכן מתגלה למי שנשאר הוא הגאונות המוחלטת של התסריט – זה שנכתב על ידי שיניצ'ירו אואדה וריואיצ'י וואדה ב-2017, ועובד נפלא על ידי הזנוויציוס. אני אפילו אתוודה שלא ממש התרשמתי מאלמנט השוט-הרציף של הסרט, בעיקר כי בתקופה הזו של הקולנוע הדיגיטלי זה פחות עושה לי את זה כל עוד אין אמירה אומנותית מאחורה (קח את זה "1917"!). כל הכבוד לצוות שעמד באתגר, אבל באמת שזה כבר לא משהו שעומד בפני עצמו. בעיני הכוח של "קאט!" הוא בכל מה שנרקם סביב הצילום, וזה כולל את הופעות המשחק המעולות, השילוב בין קומדיה ורגש, והבנייה הכל כך חכמה עד לנקודת שיא שיכולה לגרום לך לחבק (בהסכמה) את מי שיושב לצדך באולם.

אני לא בטוח אם מי שהסרט היפני טרי בזיכרונם יגיבו אליו באותה עוצמה כמו אלו שראו אותו לפני שנים. אצלי, אתוודה, לא הרבה ממנו נרשם, ולכן הצפייה בעיבוד הצרפתי הרגישה לי כמו סרט חדש. ככזה, פשוט קשה לכמת את ההנאה שלי ממנו, במיוחד עם קהל. סרט שעשוי כל כך טוב, בטח בתקופה בה רוב הקומדיות מעלות חיוך בקושי, הוא משהו שצריך לאמץ. רק בבקשה תזכרו, זה ממש לא סרט אימה.

עד כאן אימת החודש של ינואר. נקווה שנשרוד עוד שנה. נראה שזה הולך להיות רק יותר קשה החל מעכשיו.
לכל מהדורות אימת החודש, לחצו על התגית.