• אוסקר 2022/23: רשימת המועמדים המלאה
  • ״הצגת הקולנוע האחרונה״, סקירה לסרט של פאן נאלין
  • ״הקשרים שלנו״ + ״מאסטרו״, סקירה כפולה
  • סרטים חדשים: ״הלוויתן״ של דארן ארונופסקי בקולנוע
  • הסרטים הקודמים של רג׳אמולי: סאגת ״באהובאלי״
  • אוסקר 2022/23: הימורי מועמדים בכל הקטגוריות
  • בבילון
  • אוסקר 2022/23: על הסרטים התיעודיים הקצרים
  • ״נסיגה״, סקירת דיסני פלוס
  • אימת החודש - ינואר 2023: פותחים שנה עשירית
  • עיניה התכולות
  • ״מבצע פורצ׳ן: תרגיל מלחמה״ ו״המסע שלי עם האריס״
  • ״מצור אווירי״, סקירה
  • לא רק ז׳אן דילמן: עוד שלושה סרטים של שנטל אקרמן
  • ״איגה״, סרט קודם של הבמאי ההודי ס״ס רג׳אמולי
  • ״כאילו אין מחר״, סקירה לסרט של ניצן גלעדי
  • אחרי השמש

סקירה כפולה: ״מבצע פורצ'ן: תרגיל מלחמה״ ו-״המסע שלי עם האריס״ (דאבל אוברי פלאזה)

7 בינואר 2023 מאת עופר ליברגל

שני סרטים חדשים עם אוברי פלאזה באחד מהתפקידים הראשיים הגיעו למסכים בישראל באותו השבוע. מכיוון שזה מתרחש לא הרבה זמן אחרי סיום העונה השנייה של "הלוטוס הלבן", שהעלתה את ההכרה בשחקנית, ניתן לחשוב שיש בכך ניצול של המצב. מאידך, "אמילי הפושעת", הסרט היותר מדובר בכיכובה מהשנה שעברה, לא הופץ מסחרית בארץ. דומה כי כל אחד מן הסרטים המופצים של השבוע מצא את עמצו בתאריך זה מסיבה אחרת. הראשון, ״מבצע פורצ'ן: תרגיל מלחמה״, נדחה מחודשי האביב-קיץ בגלל שהוא מאזכר את אוקראינה בצורה שעוללה להיראות לא הכי רגישה בימים אלו, ומופץ בכל העולם בחודש ינואר שידוע כעונה לזרוק אליה סרטים שלא מאמינים בהם. השני, ״המסע שלי עם האריס״, מופץ בארץ באיחור טיפוסי לסרטים מסוגו ועבור קהל היעד שלו, כאשר מוקד המשיכה הוא בכלל השחקן הראשי האחר – מייקל קיין. פלאזה היא שחקנית שתמיד מביאה משהו מיוחד לכל תפקיד ותמיד כיף לראות אותה, אך אחד מהסרטים בסקירה הכפולה הזו הרבה יותר מהנה מהשני.

מבצע פורצ'ן: תרגיל מלחמה
Operation Fortune: Ruse de guerre

גאי ריצ'י הוא במאי עם סגנון קולנועי אישי שדי קל לזהות. ברוב סרטיו זה בא לידי ביטוי בשימוש בולט בעריכה ובסאונד, הומור על חשבון אמינות וגלריה די רחבה של דמויות. יחד עם זאת, לפחות עבורי הקריירה שלו מאוד לא אחידה. כמה מסרטיו (בעיקר "קינג ארתור" ו"סחף חושים") הם אלו בהם סבלתי הכי הרבה בקולנוע אי-פעם, לאו דווקא בגלל שהם גרועים. בדרך כלל סרטיו מהנים יותר אבל לא בדיוק זכירים, למעט שני סרטיו הראשונים ("לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" ו"סנאץ'") שאני מאוד אוהב מסיבות שייתכן והן קשורות גם לכך כי הסרטים הללו יצאו כאשר הייתי בתיכון.

ריצ'י עבד עם כמה שחקנים ביותר מסרט אחד, אבל מסתמן שהקשר הכי הדוק שלו הוא עם הכוכב אותו גילה: ג'יסון סטייתהם. גם הוא בעל אישיות מסך מאוד מאובחנת, אותה ניתן להגדיר כבחור הקשוח שטוב בעבודה שלו ומצליח להצחיק בגלל שדומה כי הוא לוקח כל דבר ברצינות. להוציא את "ריבולבר", סרט שאני לא מצליח לזכור, דומה כי לרוב שיתוף הפעולה מוציא את הטוב משניהם. אם הסרט הקודם שלהם, "שומר טינה", הציג את שניהם בגרסה היחסית (יחסית!) שקולה ומעודנת, "מבצע פורצ'ן: תרגיל מלחמה" מביא אותם לסוג של שיא מופרכות. זהו סרט ריגול בינלאומי הנע בין לוקשיינים ברחבי העולם עם עלילה בלי רמז קל לאמינות או היגיון. משהו לא שרחוק מרוח סרטי "מהיר ועצבני" בהם השתתף סטייתהם, בשילוב עם השפעות של "משימה בלתי אפשרית" וג'יימס בונד.

בדקות הפתיחה של הסרט, נראה שגיבור הסרט הוא נייתן (קארי אלווס), סוג של מרגל שעובד עבור בריטניה, אבל בתור מישהו שהוא יותר קבלן פרטי מעובד רשמי. הוא לא היחיד המתפרנס מכך, שכן יש לו יריבות עם קבלן אחר בשם מייק (פיטר פרדיננדו). נייתן לומד כי משהו נגנב באודסה בידי כנופיה של שודדים אוקראינים. לבריטים לא ברור מה זה, אבל ברור שזה יקר, מסוכן כנראה לשלום העולם וזה מכונה בשם הקוד "המקגאפין" "הידית". נייתן מגייס את הצוות שלו למשימה, כאשר הוא מחליט שהיחיד שיכול להוביל אותה הוא אורסון פורצ'ן (סטייתהם), סוכן מוכשר שהממשלה לא מתלהבת לשכור אותו, והוא לא מתלהב לעבוד שוב במקום לא להיות בחופשה.
פורצ׳ן גם לא שמח לשמוע שהשותף הוותיק שלו ערק לצוות של מייק (שלכאורה משרת את אותה מדינה), וכי נייתן השיב לו באותו מטבע ושכר את שרה (פלאזה) בתור מי שאחראית על הפריצה למחשבים אבל יש לה יכולת גם בכל תחום אחר שדורש התפקיד. הצוות כולל גם את הצלף ג'יג'י דיוויס (הראפר באגסי מאלון) ולמשימה אחת סמוך לפתיחה גם שתי נשים שמופיעות בלי הסבר מי הן, ונעלמות כלא היו. הצוות הזה ינוע מאתרי צילום שכוללים את אנגליה, ארה"ב, מרוקו, ספרד, צרפת, אוקראינה, טורקיה וקטאר, ואני בטוח שפספסתי משהו באמצע.

אם לפשט את העלילה, הצוות מגלה כי מי שמעורב בתיווך המכירה של "המקגאפין" "הידית" הוא המיליארדר גרג סימונדס (יו גרנט), בריטי שנהנה מהחיים הטובים ועסקים עם כל מי שמשלם בלי קשר למוסר, אך גם עורך אירועי צדקה ליתומי מלחמות. על מנת להתקרב למיליארדר, הצוות מחליט לחטוף/לגייס את כוכב הקולנוע האהוב עליו, דני פרנצ'סקו (ג'וש הארטנט), ותאריך היציאה המקורי של הסרט הזה היה אמור להיות הרבה יותר סמוך ל"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" בעל העלילה הדומה רק עם פחות דמויות. הסיבה לדחייה היא כי צד אחר בסיפור (שיש בו יותר צדדים מהותיים ממה שאחשוף) הוא חבורה של סוחרים/גנבים אוקראינים. להציג אותם כנבלים בתוך הסרט, גם אם הם לא בדיוק "הנבלים" של הסרט נתפס כבעייתי בזמן המלחמה. אם כי דומני שהדבר הכי מעליב שנאמר על אוקראינה בסרט הוא שהיא גובלת בטורקיה, כאילו אין ים שחור בעולם.

אבל זה לא סרט של היגיון. לא ממש איכפת לי מכמות החורים בעלילה שמעלה עצם הגילוי על מהות "המקגאפין" "הידית", זה סרט של כיף והוא מספק הרבה מאוד כיף מופרך. סצנות הפעולה גדולות וערוכות היטב, עבודת הסאונד קובעת את הטון כבר בסצנת הפתיחה בה עצם קול ההליכה של נייתן למשרד מקבל הדהוד דרמטי כמו הליכה המבשרת על גורל העולם, הבדיחות אולי לא גלגלו מצחוק את האולם בו נכחתי אבל הם נמצאו בכמות לא קטנה, ויש לא מעט הופעת טובות עד טובות מאוד בקאסט.

הטוב מכולם הוא גרנט, שאני מתחיל לחשוב כי הוא התבזבז שנים בתור שחקן מוביל בסרטים רומנטיים כאשר הכישרון העיקרי שלו הוא בגילום נבלים מקסימים. הוא חוגג בכל רגע על המסך ובורא דמות נטולת כל מוסר אך עמוסה בכריזמה. סטייתהם ופלאזה מבצעים וריאציה על דברים שהם עשו בעבר, אבל מרגיש שגם הם נהנים יותר בפרויקט הזה והם מצויים במיטבם. החוליה היחסית-חלשה הוא הארטנט, שאף פעם לא היה כוכב ממש גדול כפי שהוא אמור לשחק, והוא לא ממש מצליח להביא לתפקיד שלו משהו ייחודי. מאידך, הוא רוב הזמן מתפקד לא רע בתור האדם שמגיב בצורה המומה אך שקולה בשעה שגרנט ו/או פלאזה מייצרים פלאים לידו.

"מבצע פורצ'ן: תרגיל מלחמה" הוא לא סרט מיוחד וסביר להניח כי אשכח אותו במהרה. אבל הוא בידור טוב שנעשה בהתלהבות, תוך ניצול הכלים של המסך הגדול והבנה של הז'אנר בו הוא פועל ואותו הוא לא משכתב. בערך כל סצנה כאן נראתה לי מוכרת מסרט אחר, אבל זה רק גרם לי להרגיש בבית.

המסע שלי עם האריס
Best Sellers

ההבדל בין הכותרת הלועזית לכותרת העברית של סרט זה מסביר את אופיו. המקורית מצביעה על עיסוק במכירות, בסרט שלכאורה מתיימר לעסוק בעולם הספרות וההוצאה לאור. הפעם אוברי פלאזה מגלמת את לוסי סטנברידג', עורכת צעירה ושאפתנית שירשה מאביה ניהול הוצאת ספרים מצליחה. כלומר, היא הייתה מצליחה עד שלוסי החלה לנהל אותה ומאז היא מוציאה רק כשלונות, דבר שגורם לפקפוק ביכולת המקצועית שלה ולהצעת מכירה מאוד רצינית על השולחן.

בצעד נואש, לוסי מגלה כי הסופר האריס שואו (מייקל קיין, שהחיקוי שלו למייקל קיין הוא השלישי בטיבו בעולם), עדיין חייב להוצאה ספר על פי חוזה שנכתב עם אביה אי-שם בשנות השבעים. בתקופה ההיא, האריס פרסם ספר מאוד מצליח, אך עם השנים הפך למתבודד ולזועם. הוא לא ממש מעוניין לפגוש את לוסי ובטח שלא להוציא ספר, אף על פי שכבר יש לו כמה מוכנים. אבל להאריס יש גם חובות ולכן הוא מסכים לפרסם. החוזה שלו מחייב אותו גם להסכים לעריכת הרומן בידי ההוצאה או לפרסם את הספר כמו שהוא ולצאת למסע לקדם אותו. הוא בוחר בדרך השנייה.

הדבר הזה מוביל אותנו לכותרת העברית של הסרט, כאשר המסע של לוסי והאריס הופך להיות למסע בין פאבים. זאת משום שהאריס תוקף מבקרים ומעדיף לקלל ולא לקרוא מן הספר. הדבר הופך אותו לתופעה ויראלית, אך לפחות תחילה לא עוזר למכירות. זה המקום בו הייתי יכול לתהות האם הדמות של האריס היא יותר ג'יי.די סאלינג'ר או יותר צ'ארלס בוקובסקי, אבל האמת שבתור סרט על ספרות, "המסע שלי עם האריס" כולל מעט מאוד ספרות. תככנים של עולם ההוצאה לאור אפשר למצוא רק בנקודות מסוימת בסרט ולרוב אלו הנקודות החלשות, שדומה כי פחות עניינו את התסריטאי אנטוני גריקו והבמאית לינה רוסלר.

מה שיותר עניין את היוצרים הוא הזעם של הגבר ותהליך הגדילה של האישה. כמו הסרט הקודם עליו כתבתי, זה לא מקורי בשום צורה. דומה כי שני הסרטים הם סרטים ל"צפייה נוחה", שהמטרה שלהם לאתגר את הקהל כמה שפחות. היתרון של "המסע שלי עם האריס" בתחום הזה הוא פנייה לקהל מבוגר יותר, כזה שעדיין הולך לבתי הקולנוע. כזה שישמח לראות את מייקל קיין, שהוא עדיין מייקל קיין גם אם בסרט הזה הוא משחק על אוטומט יותר משהוא נכנס לתפקיד, וייתכן כי הרגע הכי יפה שלו בסרט הוא שימוש מחודש בראיון טלוויזיוני ישן שלו. אולם זה לא רק קיין – דומה כי כל הסרט נכתב ומבוצע על סוג של טייס אוטומטי.

זה לא סרט רע. זה סרט שיש בו את הרגעים החינניים שלו לצד רגעים אחרים שלא עובדים בשום צורה. סרט שלו היה יוצא לפני 20 שנה, סביר להניח כי היה יוצא לטלוויזיה והיה מתאים לצפייה אגבית, חפה מכל אתגר אבל עם שחקנים טובים ורמזים לביקורת על התרבות העכשווית. כלומר, אף כי הסרט מבקר את הרשתות החברתיות, משהו בו בכל זאת מרגיש כאילו הוא נעשה לפני שני עשורים. אולם, כיום קהל המחפש סרטים יותר מאתגרים צופה בהם בבית, בעוד סרטי הקולנוע שכן דורשים מעט מחשבה מתסכלים את הקהל. כתוצאה מכך, סרטי הצפייה הנוחה מוצאים את דרכם לקולנוע. לכן סרט כמו זה גם יכול להיפך ללהיט, סתמי ככל שיהיה.


/// התמונות באדיבות היח״צ

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.