סיכום 2022: הסרטים הטובים ביותר של השנה
27 בדצמבר 2022 מאת מערכת סריטהבמרץ 2020 נעצרו החיים שלנו, ויחד איתם גם בתי הקולנוע ומרכזי התרבות באשר הם חטפו מכה אנושה, משאירים אותנו בלי המסך הגדול חודשים ארוכים ומפחידים. האירועים האלו, יחד עם כל הפאניקה והחשש הכללי מהעתיד, הצריכו מאתנו שינויים כאלו ואחרים לגבי סיכום השנה שלנו. לכן החלטנו אז שכל עוד האולמות לא מתפקדים נוותר על החלוקה המסורתית שלנו לעשיריות הסרטים המופצים מול הלא-מופצים.
2022 אמנם התחילה עם האומיקרון שהטיל צל גדול על ההמשך, אבל עברנו את זה. וגם אם קשה לומר שנרשמה התאוששות מוחלטת בתחום ההפצה, לפחות התאפשר לנו לחזור למתכונת הרגילה שלנו בבחירת סרטי השנה, בה כל אחד מארבעת כותבי סריטה בונה עשירייה מדורגת של הסרטים המופצים (כלומר אלו שהוקרנו באופן מסחרי בבתי הקולנוע) ושל אלו הלא-מופצים, אותם ראינו בפסטיבלים, הקרנות מיוחדות, סקרינרים, סטרימינג או VOD.
אך למרות החזרה אל המוכר, השנה החלטנו בכל זאת על שינוי, או שמא תוספת. כל אחד מאתנו התבקש לדרג גם את העשירייה האולטימטיבית שלו, כזו שלא עושה הפרדה הפצתית אלא מאחדת, וזו תופיע כתמונה שתחתום את חלקו של כל אחד מאתנו.
וכך, אחרי תריסר חודשים של צפייה, התבוננו פנימה כל אחד עם עצמו – אורון שמיר, עופר ליברגל, אור סיגולי ולירון סיני – כדי לברור ולבחור את הסרטים שעשו לנו את 2022, עם השיקולים האישיים שלו, לטובת התהלוכה השנתית שלנו עם הסרטים הגדולים, הנפלאים, הבלתי נשכחים והמגדירים של השנה. אלו הסרטים שבחרנו לקחת מהשנה החולפת, שהייתה עמוסה (מדי) בכל אספקט שאפשר לחשוב עליו.
הסרטים הטובים ביותר של 2022
-הלא-מופצים-
10. "חולה מעצמי" – Sick of Myself
נורבגיה, בימוי: קריסטופר בורגלי
לפעמים מגיע סרט שמציג התנהלות איומה ונוראה, איכשהו גם מצחיק אותך, ואת לא יכולה שלא לנסות לחפש דרכים להזדהות עם האישה העגומה שניצבת במרכזו ועושה לעצמה ולסובבים אותה את המוות ומחלת עור. והיא מגרדת את דרכה אל הפחדים שלך אבל גם מציבה גבול, שנותר רק לקוות שהוא באמת ברור, בין אבסורד והגזמה, למציאות והשלמה.
9. Fresh
ארה"ב, בימוי: מימי קייב
כניסה מפתיעה גם בשבילי, כי היה קל לפסול את הסרט כמפוספס לאחר הצפייה. הוא לא הולך מספיק רחוק, הוא לא לועס את הנושא (סליחה) לעומק, הולך על פתרונות קלים לעיכול (לא אתנצל יותר) עם הפמיניזם שלו, ולא מתעמת עם שאלות יותר מעניינות שיכול היה להעלות דרכו. ובכל זאת, השימוש בתמה (שחוזרת פה לפחות שלוש פעמים, תלוי איך נספור) חכם, בטח ובטח ברמת הביצוע לסרט ביכורים ובמיוחד כשהוא מפלרטט לרגעים עם סכנה, עם דמות ראשית שאולי קצת נהנית יותר מדי לשחק את המשחק החולני של השובה שלה, ועם גילוי לגבי מישהי אחרת שכנראה שיחקה את המשחק של הזדהות עם התוקף טוב יותר ממנה.
8. "ברברי" – Barbarian
ארה"ב, בימוי: זאק קרגר
סרט אימה שמצליח להיות שונה מרוב מה שהז'אנר הציע לאחרונה. הוא פועל גם ברמת הנרטיב של הסרט כשאישה נאלצת לבלות לילה בדירה אחת עם גבר זר וידידותי, וגם ברמה המטא כשברור לנו שאם ביל סקארסגארד מופיע במערכה הראשונה, יהיו דברים מפחידים במערכה השלישית. אבל אין סיכוי שנצליח לנחש אלו דברים. ומתפנית עלילתית אחת לשנייה הוא גם מצחיק לפרקים, גם קצת מבהיל וגם אומר לנו עוד משהו על העולם.
7. Bones and All
ארה"ב, בימוי: לוקה גוואדניניו
נמצא כאן בעיקר כי דרך הטיפול שלו בתימת האימה של קניבליזם ומה הוא מבקש לומר באמצעותה היא אחד הדברים המרעננים שיצא לי לראות, גם אחרי ש"נא" קיים בעולם.
6. "לא תהיי לבד" – You won’t be Alone
אוסטרליה-סרביה, בימוי: גורן סטולבסקי
גלגוליה של מי שהפכה למכשפה שנכנסת לגופות של אחרות ואחרים ולמעשה מחסלת אותם כדי ללמוד על עצמה ועל חברת בני האדם. ועם זאת, הוא נעים לצפייה, מלא אמפתיה ואפילו רכות ואהבה.
5. Skinamarink
ארה"ב, בימוי: קייל אדוארד בול
ככה נראית הזנחה הורית. בגרסה הכי מפחידה ומטושטשת שלה. בתוך סרט ששום זווית צילום בו לא נוחה או נעימה או ברורה, התמונה המגורענת תמידית הולכת ומתחדדת לא מתוך העלילה או התסריט או הדיאלוגים, אלא מתוך מה שלא תראו, מתוך מה שלא נאמר. הוא מבהיר את עצמו דרך הפערים, דרך הצמרמורת שהוא מייצר כמעט מן ההתחלה. כמו צל של צורה לא ברורה כשתתעוררו באמצע הלילה בחושך, לא תדעו מה בדיוק קורה לילדים שבמרכזו, אבל תבינו ותרגישו מספיק, מתוך תחושה פנימית קמאית.
4. "תחייה" – Resurrection
ארה"ב, בימוי: אנדרו סמנס
סרט שמצליח להיות בו זמנית נורא ונוגע ללב. מתעתע ומשכנע להחריד.
3. "מרסל הקונכייה עם הנעליים" – Marcel the Shell with Shoes On
ארה"ב, בימוי: דין פליישר-קאמפ
כבר מהשניות הראשונות יש בו משהו קסום. פשוט ככה. הוא כל כך מקורי והולך בזהירות על הקו בין מקסים למגוחך שכל רגע חכם במיוחד בו נחווה כמו הבזק של שנינות מתפרצת שאפשר רק לרצות עוד ממנה. ואיזבלה רוסליני.
2. "טאר המנצחת" – Tar
ארה"ב, בימוי: טוד פילד
בהתחלה תיארתי אותו כ"קייט בלאנשט מגלמת מנצחת לסבית מהוללת שמדברת כל הזמן ומכעיסה הרבה אנשים". מה שהתחיל כהתחכמות מבדרת הלך וצלל למעמקים, לפעולות איומות שיש להן מחיר נוראי, והפך לפורטרט מהפנט של ספק.
1. "התקפה עצמית" / "כפולה" – Dual
ארה"ב, בימוי: ריילי סטנס
פעמיים קארן גילן באותו סרט חייב להיות משהו טוב. אבל רק קצת אחרי הצפייה בו, הערכתי עד כמה. מתחת לחזות של סרט קצת מדע בדיוני, קצת אומללות והרבה הומור שחור, מתחבאות שאלות קיומיות על מהות החיים.
-המופצים-
10. "קריוקי"
ישראל, בימוי: משה רוזנטל
סרטו הראשון של רוזנטל באורך מלא לוחץ היטב על הכפתורים. כי מי לא רוצה להרגיש שייכות, להרגיש שרואים ושומעים אותנו. ונשארת השאלה הצורבת עד כמה עמוק מחלחל הצורך באישור חיצוני, ומה הבור שבתוכנו עושה למודעות ולביטחון העצמי.
9. "הפייבלמנים" – The Fabelmans
ארה"ב, בימוי: סטיבן ספילברג
סצנת העריכה מטלטלת. האמנות חושפת האמת, מגלה תובנות נסתרות. ובכלל, לפעמים פשוט צריך לצפות בסרט שעשוי למופת ולהיזכר כמה טוב זה מרגיש לראות יצירה שבנויה כהלכה.
8. "X"
ארה"ב, בימוי: טיי ווסט
טי ווסט בשיר אהבה לעשייה קולנועית, שהוא גם מזמור אימת גוף מזוויע לגבי היחס שלנו לזקנה.
7. "משולש העצבות" – Triangle of Sadness
שוודיה, בימוי: רובן אוסטלונד
בידור מרושע שמצליח להיות מתוחכם ואיכשהו מהנה, גם כשהחיצים הביקורתיים חדים ופוגעים, וגם כשהחרא עולה על גדותיו.
6. "האדם הגרוע בעולם" – The Worst Person in the World
נורבגיה, בימוי: יואקים טרייר
לפעמים ככה בדיוק זה מרגיש לחיות. איזה דיוק. כמה חמלה.
5. "המרד הגדול" – RRR
הודו, בימוי: ס"ס סאג'מולי
דחיתי ודחיתי את הצפייה בסרט הזה בגלל האורך, בגלל העייפות, ובסופו של דבר צפינו בו בישיבה אחת. החברות, החיות המושלכות, הגיבורים המשליכים עצמם מגשר, המוזיקה, הריקודים, ההפרזה, הפוליטיקה. אי אפשר שלא להתלהב.
4. "רדופה" – Men
אנגליה, בימוי: אלכס גארלנד
אלכס גארלנד אומר דברים שבצורה כזו או אחרת שמענו ובטח אמרנו בעצמנו, אבל עוטף אותם באימת פולקלור לצד סצנת סיום שמרימה את כל הסרט לגבהים חדשים של אמפתיה וראיית האחרת.
לסקירה של לירון
3. "הנהגת של מר יוסוקה" – Drive My Car
יפן, בימוי: ריוסוקו המגוצ'י
כשסרטים עוסקים בתיאטרון מתוך אהבה, נוצר משהו שהוא בדיוק ההפך מתיאטרון מצולם, הוא קולנוע תיאטרלי ופתוח לעולם שמאחה את הלב.
2. "אין מצב" – Nope
ארה"ב, בימוי: ג'ורדן פיל
יש מצב ועוד איך, סליחה. ככה זה כשג'ורדן פיל עלה לדרגת "אני יכול לעשות סרט על מה שארצה ותבואו לצפות בו ולנתח אותו גם ועוד תודו לי אחר כך". כל כך הרבה רבדים וניואנסים במה שנראה עלילתית כמו הסרט הכי פשוט שלו. שילוב של תיקון עוול היסטורי עם אמירה על עשיית קולנוע ובידור בכלל, והעננים כבר לא ייראו לנו אותו הדבר.
הניתוח הקבוצתי בסריטה
1. "הכול בכל מקום בבת אחת" – Everything Everywhere All at Once
ארה"ב, בימוי: דן קוואן ודניאל שיינרט
כתבו הכל אמרו הכל והכל נכון ועמוס מאוד ולא ראינו את זה בא. אז רק אציין שכל האהבה בשני סלעים.
-הלא-מופצים-
10. "משהו באדמה" – Something in the Dirt
ארה"ב, בימוי: ארון מורהד וג'סטין בנסון
בשלב הזה הגיע הזמן להתייחס למורהד ובנסון כמובילים והחשובים בדור החדש של יוצרי הקולנוע. אמנם אחרי רצף של סרטים קטנים ומתוחכמים מאין כמוהם שהביאו להם תשומת לב ("רזולושן", "ספרינג", "האינסופי"), הם מעדו מעט בליגה של הגדולים ("סינכרוניק" והסדרה "מון נייט"), אבל הכל הסתדר. השנה, כנראה בחסות הקורונה, חזרו לממדים המקוריים שלהם והוכיחו שוב שהם עושים דברים כמו שאף אחד אחר לא. השניים ביימו, ערכו והפיקו יחד, ואף מגלמים את התפקידים הראשיים, כאשר בנסון חתום כתסריטאי ומורהד כצלם. צוות מנצח שהרים עוד יצירה מבריקה שאי אפשר לקטלג.
9. "בלונדינית" – Blonde
ארה"ב, בימוי: אנדרו דומיניק
אולי הסרט מפצל הדעה ביותר של השנה, אפילו אחד המושמצים ביותר, הוא בעיקר מתקפת קולנוע שהותירה אותי המום – אבל בשונה מהרבה אחרים, אצלי זה היה בקטע טוב. הפגזה בלתי פוסקת של אימג'ים מרהיבים, צלילים מטביעים, אימה מציאותית וחמלה גדולה, מעל כולם מרחף החיוך הרדוף של אנה דה ארמיס בהופעת מחץ. סרט שלא הזזתי בו שריר על פני כמעט שלוש שעות מול מסך טלוויזיה (גם אם הדקות האחרונות קצת נמתחות). אני רק מקווה שדומיניק לא מצטער על כל ההרפתקה בת העשור הזו שהיה צריך לעבור עם האוטוביוגרפיה הדמיונית על מרלין מונרו.
8. "חולה מעצמי" – Sick of Myself
נורבגיה, בימוי: קריסטופר בורגלי
ההפתעה של פסטיבל ירושלים. סרט ששואל את השאלה "מה היה קורה אם הגיבורה של 'האדם הגרוע בעולם' באמת הייתה האדם הגרוע בעולם?", ודוהר קדימה בלי לראות בעיניים. מעבר לקולנוע האדיר שלו, הוא פשוט לא משהו שנתקלים בו יותר מדי וזה אכזרי, מבחיל, מצחיק, מרתיח ונהדר במקביל.
על הסרט בהמלצות פסטיבל ירושלים
7. "אטלנטיס" – Atlantide
איטליה, בימוי: יורי אנקראני
על תואר הסרט היפה ביותר שראיתי השנה מתמודד "אטלנטיס" שהגיע אלינו במסגרת דוקאביב. זו יצירה לא מאוד קלה לצליחה, היא נטולת נראטיב ברור, ואפשר להתווכח על כמה היא בעצם תיעודית. כל אלו אמיתות. ועדיין, איפשהו על התפר בין ניקולס וינדין רפן לפאולו סורנטינו, זה סרט משונה שמבקש ממך להצטרף אליו, לא להתנגד, לשקוע בתוך הצילום המרהיב, להיסחף עם משב מהפנט של רוח נעורים. כבונוס, שוט כתוביות הסיום היפה של השנה.
על הסרט בהמלצות דוקאביב
6. "לא תהיי לבד" – You won't be Alone
אוסטרליה-סרביה, בימוי: גורן סטולבסקי
בהשראה מעולם הפולקלור והאימה, טווה סטולבסקי בסרט הביכורים הלא יאומן שלו סיפור מרהיב ונוגע על התבגרות, בדידות, משפחה ומגדר כמו שעדיין לא ראיתי. נערה שנחטפה על ידי מכשפה מגלה שגם לה יש את היכולת לשנות צורה לקורבנותיה, ויוצאת למסע בכפרים וביערות של מזרח אירופה, טועמת ומרגישה את החיים על הפלא והכאב שבהם. יצירה פנטסטית שיותר אנשים צריכים להכיר, וזה שהיא לא העפילה לרשימה המקוצרת של מתמודדי האוסקר לסרט הבינלאומי (מטעם אוסטרליה) זה מכעיס.
סקירה על הסרט באימת החודש
5. "ימים לוהטים" – Burning Days
טורקיה, בימוי: אמין אלפר
אחרי שפספסתי את הסרט בפסטיבל ירושלים, תפסתי אותו בזכות פסטיבל הקולנוע הגאה בהקרנה שהתקיימה יום או יומיים אחרי הבחירות, כאשר הייאוש היה אמיתי ונוכח. איכשהו, הדרמה העוצמתית הזו הצליחה גם להיות רלוונטית כל כך לנקודת הזמן ההיא, אבל גם להשכיח לרגע את הפחד. זאת בזכות קולנוע עוצמתי, סיפור מרתק, משחק מעולה, וסיקוונס סיום שמנע ממני למצמץ.
4. "טאר המנצחת" – Tar
ארה"ב, בימוי: טוד פילד
ברגע שהוכרזה רשמית חזרתו של טוד פילד, הבמאי של "בחדר המיטות" הכל כך אהוב עלי מתחילת האלף, ועוד מגובה בקייט בלאנשט, היה לי ברור שזה סרט השנה שלי. מיקומו במקום הרביעי אולי מעידה על כך שמשהו השתבש, אבל זה רק עניין של עיכול והתמודדות. הוא יופץ במהלך 2023 אז אני מאמין שמקומו ברשימת המופצים שלי בשנה הבאה, ובמקום גבוה, די מובטח.
3. "ארץ אלוהים" – Godland
איסלנד, בימוי: הלינור פלמאסון
אפוס היסטורי מדהים שמתחיל כמסע הישרדות פיזי ובחלקו השני הוא סיפור הישרדות מוסרי, כזה שהושווה בצדק ל"זה ייגמר בדם" של אנדרסון. מעבר לצילום הלא הגיוני של מריה פון האוסוולף והלוקיישנים עוצרי הנשימה, עיצוב הדמויות והמשחק גם הוא מופלא, כאשר כל אחת מהן אנושית וחוטאת, מנסה להתמודד עם החוקים המתעצבים של העולם החדש. הסרט לא ייצא להקרנות סדירות בישראל, אז נסו לתפוס אותו בסינמטקים השונים, זה שווה את זה.
2. "רוחות אינישרין" – The Banshees of Inisherin
אירלנד, בימוי: מרטין מקדונה
מעולם לא אהבתי אף אחד מסרטיו של מרטין מקדונה. "ברוז'" שעמם אותי, "שבעה פסיכופטים" הרתיע אותי, והבוז שלי ל"שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי" רק הולך ומחריף עם כל שנה שעוברת. ועדיין, הגעתי בראש פתוח לסרטו החדש, מתודלק בתגובות הטובות שקיבל מעבר לים, מקווה שהפעם נסתדר. עיניכם הרואות – זה קרה, ומעבר למשוער. הדבר הכי טוב שמקדונה עשה בקולנוע, בהפרש ניכר, הוא סיפור מרגש, מצחיק ומבריק על מותה של הנחמדות, על איך מתחילה מלחמת אחים, על מה שאנחנו רוצים להשאיר מאחורינו, והכל באופן מדויק מגובה בהופעות אדירות של כל מי שנמצא על המסך, כולל ג'ני, האתון הננסית כפרה עליה.
1. "קירבה" – Close
בלגיה, בימוי: לוקאס דונט
זה אולי אומר משהו ששני הסרטים הראשונים ברשימת הלא-מופצים שלי הם על חברות שנגמרת, אצטרך לבדוק את זה בהזדמנות אחרת, אבל מהרגע שהוקרן בפסטיבל חיפה ידעתי שלא יהיה מישהו שידיח את סרטו של דונט מראש הטבלה. משם זה אפילו רק הלך והשתרש יותר כאחד מאירועי השנה שלי. הסרט שגם הופיע במקום השני במצעד רגעי השנה שלי, קפסולת רגש אינטנסיבית שמפלסת את דרכה לאוסקר ברגעים אלו, הוא סרט שיש אנשים שאקטיבית ביקשתי מהם לא לראות אותו כי יכול להיות שהעוצמה שלו תהיה גדולה מדי בשבילם. יכול להיות שהיא גם הייתה גדולה מדי בשבילי.
לסקירה שלי מפסטיבל חיפה
מצעד 20 הרגעים הגדולים של 2022
-המופצים-
10. "אזרח מודאג"
ישראל, בימוי: עידן חגואל
הקרב על המקום העשירי שלי היה חתיכת כאב ראש בשבילי. בין "אהבה בשחקים: מאווריק", "משולש העצבות" ו"במערב אין כל חדש" היו לי את האופציות לשבץ את הגדולים והעצומים של 2022, אירועים שדובר בהם רבות ועיצבו את השיח של השנה. "אזרח מודאג", אני מניח שמותר להגיד, איננו עונה על ההגדרה הזו. הוא סרט ישראלי קטן שפרץ בפסטיבל ירושלים שם זכה בשני פרסים, מעד באופיר (עוד תעודת עניות לאקדמיה) ויצא לבתי הקולנוע לקראת סוף השנה, מצטופף בין אירועים קולנועיים שקשה להתחרות בהם. ועדיין, אין שום סיכוי שאני יכול לסגור את השנה בלי לתת מקום של כבוד לדרמה המצחיקה-מרירה והכל כך פוגעת ונוגעת של חגואל והצוות שלו. סרט שלא רק עשוי מעולה בעיני, מתהדר בשלומי ברטנוב שנתן את אחת מהופעות השנה, אלא פשוט דיבר אלי במקום אישי שמעט מאוד הצליחו לאחרונה. אני חייב לנעוץ אותו בעשיריות שלי.
על הדרך ארשה לעצמי גם להזכיר בהתלהבות את הפיצ'רים העלילתיים המשובחים הנוספים של הקולנוע הישראלי, שיצאו מסחרית ב-2022: "קריוקי", "סינמה סבאיא", "בחורים טובים" ו"אפריקה".
9. "אמא קטנה" – Petite Maman
צרפת, בימוי: סלין סיאמה
סרטה בן ה-70 דקות של סלין סיאמה הוקרן בישראל לראשונה בפסטיבל חיפה 2021, יצא לקולנועים באיחור ניכר (לא מעט בעקבות הקורונה) בחודש מרץ, ועדיין היה מספיק מדהים כדי להישאר בלב ולהיכנס לעשיריות המופצות שלי. פלא של דבר.
8. "הנהגת של מר יוסוקה" – Drive My Car
יפן, בימוי: ריוסוקו המגוצ'י
עוד חבר לתוכניית חיפה 2021, שהגיע לשם רגע לפני שהפך להיות סנסציית אוסקר מפתיעה, וזכה בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. דרמה עמוסה, אנושית ומפותלת, שעל אף אורכה היא כמעט כולה נשמרת היטב בזיכרון, על הרגעים המרגשים והבלתי נשכחים שבה, הופעות המשחק, והבימוי המעודן והחכם של המגוצ'י.
7. "תא מספר 6" – Contpatment no. 6
פינלנד, בימוי: יוהו קוסמאנן
בסבלנות רבה חיכינו ליציאת הסרט הזה, שהוקרן בירושלים ב-2021, ויציאתו נדחתה ונדחתה עד שסוף סוף הגיע בספטמבר האחרון לבתי הקולנוע. זהו אולי הסרט ששמעתי עליו הכי הרבה שיחות נלהבות מאנשים זרים. בין אם במפגשים משפחתיים, בפסטיבלים או אפילו בתוך הקוסמוק הפייסבוקי, "תא מספר 6" תמיד קפץ אחרי השאלה "איזה סרט טוב ראית לאחרונה?". ובצדק. למרות שיש בו מו התבניתיות העלילתית, הוא חקר דמויות שכתוב לעילא, וכמובן נתן לנו עוד כמה זמן איכות עם יורי בוריסוב ("קפטן וולקונוגוב ברח"), השחקן שהכי צריך להיות מלוהק להכל כל הזמן.
6. "המרד הגדול" – RRR
הודו, בימוי: ס"ס סאג'מולי
כמו רבים אחרים, גם לי לקח זמן עד ששכנעתי את עצמי לצפות באפוס הארוך והמוגזם שהגיע מהודו, אבל בשונה מאחרים, תוך משהו כמו ארבע דקות כבר הייתי שלו לחלוטין. סרט האקשן הכי טוב של השנה בפער, ובשנה עמוסת סרטי חברות גברית ("צ'יפ ודייל", "רוחות אינישרין", "פייר איילנד", "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" ועוד) הוא בלט כסרט שקשה מאוד להשוות אותו למשהו אחר. יש בעיות, כמובן, כמו למשל כל מה שקשור לבריטים או לרומנטיקה, אבל זה נפתר במחי נאצ'ו אחד. שלא נדבר על שניים.
5. "אחרי השמש" – Aftersun
אנגליה, בימוי: שרלוט וולס
בשלב פרסום העשיריות שלנו, צפיתי ב"אחרי השמש" שלוש פעמים, וכל אחת מהן הייתה שונה בתכלית מרעותה. קשה להניח את האצבע על מה עובד כל כך טוב לכל אורכו, כזה שתוך זמן קצר מבהיר שהוא מגיע מעולם אחר, שהקצב שלו והנראטיב יבקשו לא מעט אבל יעניקו בחזרה פי אלף. וגם סיקוונס הסיום הכי עוצמתי של השנה, בפער.
לסקירה של אור
4. "הגיבור" – Hero
אירן, בימוי: אסגר פרהאדי
עוד סרט מנפגעי 2021 שהגיע באיחור, כשהפעם המכה הייתה כפולה ומכופלת כי בתקרית שתצריך ועדות חקירה, סרטו של פרהאדי נשמט ממועמדי הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר. אם משילים ממנו את המטען הזה, בעיני הוא הדבר הכי קרוב ל"גונבי האופניים" שקיבלנו מאז דה סיקה. דרמה לא פשוטה, מענישה לעיתים אפילו הייתי אומר, שהיא כולה בית ספר לכתיבה ונושאת דגל של אנושיות. סרט שכולם צריכים לראות.
3. "האדם הגרוע בעולם" – The Worst Person in the World
נורבגיה, בימוי: יואכים טרייר
הסרט היחיד שהצליח לעשות אצלי את הרצף – להופיע גם בעשיריות 2021 שלי, וגם באלו של השנה החולפת, לאחר שיצא לבתי הקולנוע מסחרית ביוני השנה. כתבתי עליו כל כך הרבה אז הפעם אומר רק את זה: לא היה שום סרט השנה בגינו כל כך הרבה אנשים הודו לי על כך שהמלצתי עליו. ויש לי את הסמסים כדי להוכיח.
לסקירה של אור
2. "הכול בכל מקום בבת אחת" – Everything Everywhere all at Once
ארה"ב, בימוי: דן קוואן ודניאל שיינרט
כנראה התחלקתי על השכל, או ש-2022 באמת שיבשה בי משהו, אם לא הצלחתי להביא את הפלא של הדניאלים למקום הראשון. בטח אחרי שהכרזתי עליו כאירוע קולנועי לדורות, צפיתי בו יותר מפעם אחת, והצטרפתי לעולם כולו בחגיגות על הופעתו של הסרט הזה, שאי אפשר להשוות לשום דבר אחר. התלהבתי ממנו ברמה ששסירבתי לכתוב עליו סקירה כי לא רציתי להרוס אותו במילים הארציות שלי. באמת שאין מילימטר בסרט הזה שאני לא אוהב, הוא ניצחון מוחץ בעיני של כתיבה, בימוי, יצירתיות, הומור, אפקטים ורגש. הוא מילולית הכל בכל מקום בבת אחת, אבל כן, היה סרט שגנב את הלב שלי יותר. בדבר אחד עדיין צדקתי – זה הסרט הכי טוב של 2022. המקום הראשון יסביר למה.
1. "קדימה קדימה" – C'mon C'mon
ארה"ב, בימוי: מייק מילס
את "קדימה קדימה" ראיתי בדצמבר 2021, וחשבתי שהוא מקסים. לא יותר מזה. ובכל זאת, משהו לא לגמרי נתן לי מנוח. את כל חודשי 2022 העברתי במחשבה שאני צריך לצפות בו שוב, בטח בהתחשב בכל מה שעברתי השנה (תזכירו לי לספר לכם בהזדמנות). לצערי פספסתי אותו כשיצא לקולנוע בחודש מאי, אבל כשהגיע הזמן לסכם את השנה, ממש לפני כמה שבועות, התיישבתי מולו לפעם נוספת. עוד לפני שהוא יסתיים הבנתי שזה הסרט המופץ האהוב עלי ביותר השנה. הדרמה הצנועה של מילס, עם חואקין פניקס בתפקידו הטוב ביותר מאז "המאסטר" ותגלית מדהימה בשם וודי נורמן (ילד בן 12 שאין לי מושג איך הצליח למחוק את המבטא הבריטי שלו), היא סך כל הרגשות, היופי, הפחדים, הכאב, המחשבות על העתיד וחשבון הנפש של הקיום שלי בנקודת הזמן הזו. אמנם סרט שהתאייד בזיכרון כמעט ברגע שיצא לעולם, אבל אני מאמין בכל לבי שעוד יחזרו אליו ויאמצו אותו הכי חזק שאפשר.
-הלא-מופצים-
ארה"ב, בימוי: אנדרו דומיניק
אפשר אמנם לצפות מראש תגובות נעלבות מסרט המפרק ומרכיב מחדש את המיתוס ההוליוודי שנקרא מרילין מונרו, אבל אני אישית לא הייתי מוכן לעוצמת הגועל שאחרים מתארים. ציפיתי רבות לסרטו של דומיניק, עם אנה דה ארמס הנפלאה בתפקיד גרסת הסיוט של נורמה ג׳ין, וקיבלתי יצירת אמנות מאתגרת ומופרזת בכל מובן. לא מילים שליליות, בעיניי לפחות, ומבחינתי גם לא מילים שאפשר להגיד על יותר מדי סרטים השנה, בטח לא בנטפליקס.
הסקירה של אורון
9. "אתנה" – Athena
צרפת, בימוי: רומן גבראס
בשנה שהוליווד כמעט אך ורק פישלה, גם סרט צרפתי קטן-תקציב (אך מגובה בתמיכה של נטפליקס) יכול להיחוות כמופע זיקוקים כאוטי אך בהיר. רומן גבראס קפץ מדרגה בבימוי, בזכות עבודת מצלמה אינטנסיבית שמחמיאה לתסריט הרזה, טרגדיה יוונית הלבושה כמו מלחמות ספרטה בין שכונת מהגרים צפון-אפריקאית לבין משטרת צרפת המבקשת למוטט את הביצורים. וואן-שוטים לפנתיאון.
הביקורת של אורון ב"הארץ"
8. "אמילי הפושעת" – Emily the Criminal
ארה"ב, בימוי: ג'ון פאטון פורד
מי שקוראים או קוראות אותי מספיק זמן אולי יסכימו ש״אחלה סרט״ זה אחד מתארי הכבוד הגבוהים ביותר שיש עבורי. לא היה סרט יותר אחלה, בטעם של פעם, מאשר יצירת הביכורים של ג׳ון פאטון פורד. מותחן פשע מובל דמות, בגילומה של אוברי פלאזה בתפקידה הטוב ביותר בקולנוע, כאישה צעירה שהתיק הפלילי המסתורי שלה הוא אות קלון ואמצעי הסללה חברתי לעוד ועוד פשע. גם ביקורת על השיטה הקפיטליסטית והחברה האמריקאית וגם סרט שסתם מהנה לעקוב אחר התפניות בו.
הסקירה של אורון מסאנדנס
7. "השיחוק" – Hustle
ארה"ב, בימוי: ג'רמיה זאגר
סיכומי שנה הם גם זמן להכות על חטא, ונדמה לי שלא הערכתי נכונה בזמן אמת את דרמת הכדורסל המרגשת של ג'רמיה זאגר. כן כתבתי שאלו בדיוק הסרטים שנטפליקס צריכים להפיק יותר, כולל השימוש בכישרון המשחק הטבעי של אדם סנדלר, הפעם כמגלה כישרונות המאתר כדורסלן רחוב ספרדי ולוקח אותו תחת כנפו. לא כתבתי עד כמה קשה ליצור סרטים כאלו שבאמת עובדים, כמה זמן עבר מאז התרגשתי מסרט ספורט, ובעיקר כמה שום דבר כאן לא מובן מאליו. אז הנה.
הביקורת של אורון מ"הארץ"
6. Bodies Bodies Bodies
ארה"ב, בימוי: הלינה ריין
למה אין לסרט הזה שם עברי? כי הוא לא הוקרן בישראל בשום מסגרת שהיא, למרבה ההפתעה. אמנם אין מפיץ רשמי לסרטי A24 בארץ, אבל מכל התוצרים שלהם השנה זה פשוט ביזאר שדווקא קומדיית אימה פופית ורלוונטית היא זו שדילגה על כל מסך. הבמאית ההולנדית הלינה ריין מוציאה את העוקץ מהטרנד השנתי של תעלומות רצח, ומוסיפה פרשנות חברתית כאשר חבורת זומרים אמידה נפגשת ל״מסיבת סופה״ שיוצאת משליטה. צוות השחקניות, בראשות רייצ׳ל סנוט ומריה בקלובה, מצחיקות נורא בזמן שעולה מניין הגופות, גופות, גופות.
הסקירה של אורון
5. "כל מה שנושם" – All That Breathes
הודו-אנגליה, בימוי: שאונאק סן
החצי העליון של הרשימה מורכב מסרטים שראיתי בלעדית בפסטיבלים, והוא כנראה מנצח את החמישייה המקבילה של המופצים בקולנוע. סרטו של שאונאק סן הוקרן בדוקאביב (והחל את דרכו בסאנדנס). זהו דוקומנטרי מהסוג המתבונן, אך מבלי לוותר על עבודת מצלמה מוקפדת שלכדה כמה רגעים שעבורם הומצא הקולנוע התיעודי. למשל ציפור התולשת זוג משקפיים מאפו של הגיבור, תושב הודו המסייע לציפורים שנופלות מהשמיים בגלל זיהום אוויר. המעקב אחריו ואחרי בני משפחתו המקדישים את זמנם לטיפול ושיקום בעלי הכנף מזכיר שהאנושות יודעת לא רק לזהם ולהרוג.
על הסרט במומלצי דוקאביב
4. "נשים מדברות" – Women Talking
ארה"ב, בימוי: שרה פולי
הכניסה המאוחרת ביותר למצעד הפרטי שלי הוא סרט שאני בכלל לא אמור לאהוב. הוא דידקטי, קאמרי, ומובל בידי שחקניות שלא את כולן אני מחבב לרוב. אבל שרה פולי היא במאית-על, ולא תמיד מקבלת את הקרדיט על כך, שמצליחה כאן להפוך רצף סצנות של נשים נדכאות המשוחחות באסם תבואה ליצירה מרסקת ומרוממת נפש, לסירוגין. קלייר פוי היא המצטיינת מבחינתי, בתור הזועמת מבין הנשים שחוללו בידי הגברים בקהילה הדתית והסגורה שלהן, ומתכנסות לדון בתגובה קולקטיבית. בהחלטות אמנותיות וסיפוריות בלתי שגרתיות, הבמאית וצוותה ריגשו אותי יותר מכל סרט אחר השנה.
הסקירה של אורון מפסטיבל ניו יורק
3. "החלטה לעזוב" – Decision to Leave
דרום קוריאה, בימוי: פארק צ'אן-ווק
כל אחד משלושת סרטי הפודיום נשקלו למקום הראשון, נצפו על ידי פעמיים (בקולנוע או בבית) ושווים טקסטים ארוכים ומפורטים כאשר יופצו בישראל – בשנה הבאה. מתחילים עם אחד שהוקרן בפסטיבל ירושלים, מאת פארק צ׳אן-ווק, במאי שאני לא כזה אוהב לעומת אחיו הקוריאניים אבל הפעם לפת אותי במעשייה היצ׳קוקיאנית שיש בה טירוף מוחלט לצד איפוק ראוי לציון. סיפור על בלש משטרה שמתאהב בחשודה היחידה ברצח בעלה נשמע מוכר לעייפה, אפילו מגוחך בפוטנציה, אבל פארק הוא אמן של בניית קצב, שזירת עלילות משנה ואנרגיה בלתי נדלית בהפעלת המצלמה. התרסקתי שוב ושוב אל מול הרומנטיקה העצורה של הבלש והחשודה, כמו גלים על חוף ים שצופן בחובו סוד משנה גורלות. סצנת הסיום תישאר איתי לעד.
2. "רוחות אינישרין" – Banshees of Inisherin
אירלנד, בימוי: מרטין מקדונה
הסרט הזה טרם הוקרן בישראל בשום מסגרת, אולי משום שהוא כבר מככב בשלל רשימות פרסים והימורים לאוסקר ולכן נדחה. ציפיתי לו המון זמן והייתי מוכן גם לחכות איתו עוד קצת, אם הוא לא היה כל-כך טוב. מרטין מקדונה, מחזאי וקולנוען שמזוהה עם אירלנד מבלי שאף אחד מסרטיו עד כה יתרחש בה, ממקם הפעם את העלילה באי הבדיוני מן הכותרת בתחילת ימי מלחמת האזרחים שקרעה את המדינה. העלילה הסמלית מתחילה בשאלה: מה אם חברות ותיקה תתפרק משום שצד אחד לא מעוניין יותר בחברת האחר? התשובה מורכבת כשם שהיא פשוטה, בסרט שציפיתי ממנו לרמת תסריטאות ומשחק גבוהה, אבל לא הערכתי כמה יופי חזותי וכמה אפלה פנימית הוא יביא עימו. קולין פארל חייב לקבל כאן אוסקר, לצד מועמדויות של ברנדן גליסון, בארי קיוגן, קרי קונדון, וכל בעל חיים על המסך.
1."טאר המנצחת" – Tar
ארה"ב, בימוי: טוד פילד
אם בעשיריית הסרטים המסחריים הלכתי על מנצח שהוא הכי מסחרי בשאיפותיו, המקבילה המושלמת תהיה יצירת האמנות המנצחת של השנה. או ״טאר המנצחת״ כפי שהוחלט לקרוא לו בעברית, על אף שטרם הוקרן. חפשו טרום בכורות בסינמטקים או בכל מקום אחר, כי זה סרט שרואים שוב ושוב ובכל פעם אפשר לחוות אותו מזווית אחרת. טוד פילד, עוד במאי שאני לא בהכרח מחובביו, שבר שתיקה קולנועית של 15 שנים עם מפץ אדיר של קולנוע אמנותי, עשיר, מרובד, אינטליגנטי ומפואר. קייט בלאנשט, בהופעה האהובה עליי שלה אי פעם (והתחרות עזה כידוע), מגלמת את לידיה טאר באופן מעורר השתאות. האם היא המנצחת המבריקה של התזמורת הפילהרמונית בברלין שאויביה סתם מנסים להתנכל לה? או רודנית דורסנית שהאמת עליה רק מחכה לצאת לאור ולקבור אותה? האם היא בכלל מוכשרת כפי שנאמר עליה, או מתחזה עם כישרונות שאינם רק מוזיקליים? אפשר לכתוב ספרים על הסרט העצום הזה, אפשר פשוט לצפות בו ולתת לעוצמה שלו לשטוף אותך. סרט שלבדו מבהיר שהקולנוע חי ובועט.
-המופצים-
ארה"ב, בימוי: דן קוואן ודניאל שיינרט
מבין כל מי שכותב בסריטה אני מנחש (בלי לדעת את העשיריות של חבריי) שמיקמתי הכי נמוך את שגעת השגעות של הדניאלים. אני אפילו לא כזה אוהב את הסרט, ולא תמיד התחברתי רגשית לסאגה המשפחתית או נגנבתי מכל אחד מן היקומים המקבילים שהוא מתפצל אליהם. אבל זה סרט שמייצג במדויק את 2022 ופשוט תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה. יש בו כמה מהרעיונות והרגעים האהובים עליי השנה בקולנוע, ועל המחווה לקולנוע של וונג קאר וואי. ביקום מקביל, הייתי ממלא טפסי מס ומכונות כביסה עם הסרט ההזוי והמקורי הזה.
ארה"ב, בימוי: סטיבן ספילברג
סטיבן ספילברג מוצא דרך להתגנב אל העשיריות שלי גם בשנים של סרטים בסדר-גמור כמו ״גשר המרגלים״ או ״העיתון״. אז בוודאי שאם הוא יוצר את סרטו האישי ביותר, והטוב ביותר מזה 20 שנה, הוא ימצא את עצמו ברשימת הגדולים הפרטית שלי. לא תמיד זרמתי עם התסריט של טוני קושנר או המשחק של מישל וויליאמס, אבל בכל מה שקשור לספילברג עצמו, או לבן-דמותו סמי פייבלמן, זה אחד הסרטים הכי יפים שראיתי אי פעם המנסים לענות על השאלה העתיקה ״למה קולנוע״. ככה, בדיוק ככה.
8. "בת האמן"
ישראל, בימוי: מרגריטה ויניב לינטון
לרוב מאוד קשה לי עם סרטים תיעודיים ישראליים אישיים, כאלו שמכניסים את הצופה פנימה אל תוך החוויה של המתעד-מתועד. אבל מלאכת המחשבת שהושקעה בסרטם של הזוג לינטון, הייתה הגורם המכריע עבורי. מעשה היצירה והשיתוף של הצופה בו, כאילו התיר לי להצטרף למסע של בת לזכות בתשומת הלב של אביה המתנכר, בכלים אמנותיים שהוא אמור להבין. זהו הסרט הקצר בעשיריה שלי, פחות משעה, ולכן כל הכבוד מגיע גם לעצם ההפצה שלו בקולנוע לב.
הביקורת של אורון מ"הארץ"
7. "סינמה סבאיא"
ישראל, בימוי: אורת פוקס רותם
הסרט היחיד ברשימה שלי שחוזר מהשנה שעברה, אז מיקמתי אותו בעשיריה השנה אחרי צפייה בודדת. אבל סרטה של אורית פוקס רותם, פיצ׳ר ראשון אחרי מספר קצרים מעוטרים, התפוצץ בשמי הקולנוע הישראלי באמת רק ב-2022. אחרי כל הזכיות בפרסי אופיר וההפצה בקולנוע הוא אמנם לא יגיע לאוסקר (בוז) אבל המארג הכמו-דוקומנטרי שמפגיש בין דאנה איבגי כבמאית שמעבירה סדנה לבין התלמידות הבלתי-שגרתיות שלה, חילץ ממני אינסוף מעורבות רגשית והותיר בי מחשבות אינספור.
לביקורת של אורון מ"הארץ"
6. "קריוקי"
ישראל, בימוי: משה רוזנטל
הרצף הישראלי בתוך העשיריה שלי מגיע אל מה שנראה כמו שיא, אבל הדירוג עד כאן הוא לשם הדירוג. גם הוא סרט ראשון באורך מלא של יוצר המזוהה עם קולנוע קצר, משה רוזנטל, שבחר לשלב בין מוטיבים של סרט מינורי ומאז׳ורי עד כדי שהוא בלבל (להערכתי) את המצביעים בפסטיבל ירושלים ובפרס אופיר. סיפור המעטפת על הזוג הבורגני/מבוגר/פרברי ושגרתו המופרת בידי השכן החדש, טומן בחובו הופעות ענק של ריטה שוקרון, ששון גבאי וליאור אשכנזי. כאלו שיכולות היו להספיק לאופרה, לא לבניין דירות בחולון. כיוון שבעיניי הוא לא זכה למלוא הכבוד, מיקמתי אותו כגבוה מבין הישראליים.
לביקורת של אורון מ"הארץ"
5. "מלך הצפון" – The Northman
ארה"ב, בימוי: רוברט אגרס
אין כמו להתחיל חמישייה עם סרט מושמץ, לא סתם שנוי במחלוקת. הקולנוען המכשף רוברט אגרס, מגדלור של קולנוע שוליים אמריקאי, עבר לראשונה אל חיק האולפנים ואל תקציב מוגדל. הוא בחר להשקיע חלק ניכר ממנו בעיצוב האמנותי, הענף ממנו הוא בא, כדי להביא למסך את אגדת העם הנורדית ששימשה השראה ל״המלט״ של שייקספיר. ליבי עם המאוכזבים שלא זכו לחוויה שעברתי, משהו קמאי וחושי, שהידהד במעמקי הבטן כמו תוף מלחמה, כיאה לקולנוע שנובע מהקישקעס.
לביקורת של אורון מ"הארץ"
4. "אש האהבה" – Fire of Love
ארה"ב, בימוי: שרה דוסה
בכל שנה מחדש עולה הצורך לכתוב שהייתה שנה מצוינת לקולנוע התיעודי. השנה זה היה ברור עוד מינואר, כאשר הוקרן בפסטיבל סאנדנס סרטה של שרה דוסה. צפיתי בו בבית, אבל על מסך גדול הוא בכלל חוויה, וקיוויתי מאוד שהוא ימצא כל סוג של הפצה בישראל בשביל להיות חלק מהעשירייה הזו. הבמאית בעצם מחייה את חומרי התיעוד עוצרי הנשימה של זוג הוולקנולוגים החמוד בהיסטוריה, בסרט שהוא קצת ״על הכל״, כמו הרבה סרטים השנה.
הסקירה של אורון מפסטיבל סאנדנס
3. "אדומה אש" – Turning Red
ארה"ב, בימוי: דומי שי
בשנה לא מספיק טובה לקולנוע מונפש, בפרט של דיסני ופיקסאר, אולי מדליית ארד אינה מספיקה לסרט הביכורים של דומי שי. אצרף לו גם את אות האומץ בתור הסרט שחילץ את התגובות האמוציונליות ביותר מן הקהל, כיאה לסיפור התבגרות על נערה שצורתה משתנה לפנדה אדומה ענקית בכל פעם שהיא מתרגשת מדי. עוצמת השליליות של חלק מהצופים והצופות הפתיעה אותי, אבל היא גם הוכחה למורכבות של הסרט. עבורי הצפייה בו הייתה פשוט אהבה, שבוערת כמו נערה מתבגרת מול להקת הבנים הנערצת עליי. כל מה שקראתי על ״הכול בכל מקום בבת אחת״ אבל הפעם גם חשתי.
לביקורת של אורון מ"הארץ"
2. "אין מצב" – Nope
ארה"ב, בימוי: ג'ורדן פיל
אם היינו בוחרים עדיין את אנשי השנה של סריטה, הייתי מציע את ג׳ורדן פיל (על אף שכיכב אצלנו בעבר). הוא היה ונותר דמות משפיעה בעולם האימה, כולל יותר חיקויים מאי פעם השנה וגם מעורבות רשמית או לא בתסריטים של אחרים (״ונדל וויילד״, ״ברברי״). חשוב מכך, פיל קפץ השנה מדרגת ״מאסטר אימה״ ל״מאסטר של קולנוע״ בזכות הז׳אנר-בלנדר הכי שאפתני שלו – מותחן מסתורי על חוות סוסים שהצרות נופלות עליה מן השמיים, בלוקבאסטר מפורק לגורמים הנע באלגנטיות בין מדע-בדיוני ואימה, ובעיקר משל מהפנט על קולנוע וטלוויזיה ומקומו של הספקטקל בחיינו בכלל. סרט שתענוג לצפות בו גם בלי להבין הכל, פשוט להיסחף עם העלילה, וכיף גדול אף יותר לחשוב עליו במשך שבועות.
הניתוח הקבוצתי בסריטה
1. "המרד הגדול" – RRR
הודו, בימוי: ס"ס ראג'מולי
בהנחה שהמקום הראשון הזה ברור לכולם כבר חצי שנה כפי שהוא ברור לי, אנצל את הטקסט כדי להבהיר עד כמה זה לא מובן מאליו. ראשית משום שסרטים הודיים, בטח שאינם תוצרת בוליווד, לא ממש הופצו מסחרית בישראל עד השנה. שנית מפני שסרטו של ס״ס ראג׳מולי היה לסנסציה כלל עולמית שכבר זוכה בפרסים בינלאומיים. שלישית, הוא עונה על רוב ההגדרות שפירטתי לעיל והיה המצטיין הז׳אנרי מכל כיוון מבחינתי: אפוס אקשן וירטואוזי, קומדיה רומנטית מטופשת, ברומאנס מרחיב לבבות, היסטוריה אלטרנטיבית בלתי מתנצלת, דרמה חברתית לא מעיקה, וגם סרט מוזיקלי עם הנאמברים הכי מוצלחים שראיתי מזה שנים. קולנוע גדול מהחיים, שבהוליווד כבר שכחו איך עושים, וגורם לך לרצות לקום, לשאוג ולהתמרד כמאמר ראשי התיבות בשמו הלועזי. לצערנו המציאות מצאה השנה הרבה סיבות למחות נגדה וזהו סרט שהוא גם אסקפיזם טהור וגם מנביט ניצני מחאה.
הסקירה של אורון
-הלא-מופצים-
10. "החלטה לעזוב" – Decision to Leave
דרום קוריאה, בימוי: פארק צ'אן-ווק
לא תמיד אני מתחבר לקולנוע של פארק צ'ון-ווק, אבל תמיד הוא וריטואוז שמעטים מתקרבים לרמתו. בסרט הזה הצלחתי להתחבר לסיפור בלש שכמו בסרטים קודמים של הבמאי, בו זמנית מייצר רומנטיקה בצורה כנה ותוקף את הרומנטיקה.
לסקירה של עופר מפסטיבל ירושלים
9. "קיץ עם תקווה" – Summer with Hope
קנדה, בימוי: סאדף פורוהי
סרטה של סאדף פורוהי האיראנית-קנדית הוא שילוב של כל מה שאוהבים ומעריכים בקולנוע האיראני מבחינת סגנונית, יחד עם תכנים מפתיעים. יותר מהכל, זה בעיקר סרט המספר היטב סיפור אנושי טוב, שעדיף לדעת עליו כמה שפחות פרטים לפני הצפייה.
8. "ארץ אלוהים" – Godland
איסלנד, בימוי: הלינור פלמאסון
רוב מי שוחחתי עמו על סרטו של פלמאסון אהב יותר את חציו הראשון – מסע רוחני המשלב נצרות עם מיתוסים איסלנדים קדומים יותר, על רקע צילום מרהיב כמו הנופים שהוא לוכד בדרך למשל מופלא אחד. עם זאת, אני אוהב לא פחות את החצי השני: סוג של מערבון על כיבוש והנחלת תרבות וקידמה, עם הרבה אכזריות אך לא בלי אנושיות בעיניי.
לסקירה של עופר מפסטיבל חיפה
7. "אליס" – Alis
קולומביה, בימוי: קלייר וויסקופף וניקולס ואן המלריק
סרטים תיעודים עם אלמנטים עלילתיים דומיננטים ברשימה שלי/העדפותי הקולנועיות זה לא חדש, אבל סרטם של קלייר וויסקופף וניקולס ואן המלריק מצליח לבצע משהו נדיר: המצאת דמות בדויה שמתפקדת גם כגיבורת הסרט, וגם כאמצעי תמיכה ואפילו טיפול למספר נערות החיות במציאות ענייה ואלימה. אליס הופכת להיות החברה הכי טובה, המאהבת, השיקוף העצמי של כל נערה בדרך אחרת ושימוש מוצדק ואפקטיבי בשפה הקולנועית, גם אם הכלי המרכזי הוא ראיונות פרונטליים עם הנערות, אפילו בלי תקריב.
6. "מרסל הקונכייה עם הנעליים" – Marcel the Shell with Shoes On
ארה"ב, בימוי: דין פליישר-קאמפ
אחד מהדברים שהכי מפריעים לי בסרטים עכשוויים היא נטייה של הבמאים להמשיך מעט אחרי שהסרט הגיע לסוף המושלם שלו. לרגע חשבתי שסרטו הסטופ-מושן לכל המשפחה של דין פליישר-קמפ נופל לאותה המלכודת, אבל אז הוא הגיע לסוף טוב אף יותר, סוף שביטל את הפגמים במה שנראה המסר הישיר של הסרט. יצירה לכל המשפחה על בדידות, ניתוק מחלק ניכר מהקהילה התומכת, התמודדות עם זקנה ומוות אפשרי של קרובים וקשיים בזוגיות.
5. "ימי תום"
ישראל, בימוי: גיא דוידי
הכוונה היא לא לסרטו החדש של ג’יימס גרי שזוכה לשם עברי דומה ומבלבל, אלא ליצירה התיעודית של גיא דוידי שהוצגה בפסטיבל ונציה ומוטטה אותי רגשית השנה יותר מכל סרט אחר. זהו סרט קיצוני במתכוון הנוגע בעצבים הכי חשופים של החברה הישראלית. הוא לוקח חומרים שכתבו וצילמו חללי צה”ל ומייצר משהו שהוא הכי רחוק מסרט הנצחה – דיוקן כואב של החיים בארץ שרבים יכעסו עליו, אך הוא גם מלא חמלה ועצב. הסרט גם שופע המצאות בעריכה ובשילוב חומרים מסוגים שונים. זה סרט שלדעתי מיועד בעיקר לצופים ישראלים ואני מצפה לרגע בו עוד ישראלים יצפו בו בשילוב של תקווה וחרדה.
לסקירה של עופר מפסטיבל ונציה
4. "ימים לוהטים" – Burning Days
טורקיה, בימוי: אמין אלפר
שחיתות שלטונית, צמצום חופש העיתונאות, פשעי מין, רדיפה על רקע נטייה מינית, ובולענים שצצים קרוב למרכז האוכלוסייה. כמה טוב שהסרט הזה מדבר על טורקיה והוא רחוק מן המציאות הישראלית… מעבר לכך, הוא בורא תעלומה בלשית מותחת אף על פי שברור שהמשחק מכור מראש, ונותן הרגשה של שיקוף אמין של התרבות בכלל ושל הדמויות. אמין אלפר מבסס את עצמו כאחד מן הבמאים המעניינים הפועלים בטורקיה וזהו סרטו הטוב ביותר עד כה.
לסקירה של עופר מפסטיבל ירושלים
3. "רוחות אינישרין" – The Banshees of Inisherin
אירלנד, בימוי: מרטים מקדונה
ככל שחולף הזמן מהצפייה, כך אני נזכר בסרט הזה יותר. פולחן בהתהוות עם דיאלוגים שנונים וכמעט אבסורדים, אבל גם סרט שמזקק היטב את הכמיהה האנושית לחברה וקבלה, השאיפה להשארת מורשת והחיבור לשורשים מול השאיפה להתנתק מהם. דומני כי עוד לא נתקלתי באדם שצפה בסרט ולא אהב אותו.
2. "סן עומר" – Saint Omer
צרפת, בימוי: אליס דיופ
סרטה של אליס דיופ חומק מכל הגדרה נוחה: זהו סרטה העלילתי הראשון, אך יש בו אלמנטים תיעודים. הוא לכאורה יוצר הגבלה בין שני הנשים שבמרכזו, אך בפועל מראה עד כמה הם שונות. הוא עוסק בזהות אפריקאית, אבל מראה את השאיפה לתרבות אירופאית. הוא מרהיב חזותית, הוא מרגש ולא חושף את עצמו עד הסוף. הוא היחיד שהתקרב לאיים על המקום הראשון שלי.
לסקירה של עופר מפסטיבל ונציה
1. "טאר המנצחת" – Tar
ארה"ב, בימוי: טוד פילד
כולם משבחים (ובצדק) את ההופעה החזקה אך רבת הניאונסים של קייט בלאנשט, אך לא פחות מכך הסרט הזה הינו עבודה של תסריטאי חכם שבונה רבדים ופתח לדיון מבלי לכפות את הדעה שלו בכל סצנה, תוך שהוא מגלה אמפטיה גם לאנשים לא מוסריים. זה סרט על כוח, על אומנות, על שליטה בעצמך ובחיים, על הגדרת הזהות העצמית ועל האקלים הפוליטי בימינו. לא פחות מכך, גם על הרבה דברים אחרים. אולי בעיקר על אנושיות. צפיתי ליצירה מעמיקה, אבל הופתעתי גם מן היכולת לבנות קולנוע בסגנונות שונים בתוך יצירה אחידה, ומן המחזות אליהם הסרט נע בסוף.
לסקירה של עופר מפסטיבל ונציה
-המופצים-
10. "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" – Glass Onion: A Knives Out Mystery
ארה"ב, בימוי: ריאן ג'ונסון
לא ממש מפתיע כפי שהוא רוצה להיות, והמסרים הפוליטיים-חברתיים די נבובים, אבל זה הסרט המצחיק של השנה (בתחרות עם הסרט שדרגתי מקום אחד גבוה יותר). כל השחקנים במיטבם, ואין ספק שג'ונסון שיודע לביים סצנה של אנשים מדברים מסביב לשולחן, או בבריכה, כמו סצנת אקשן.
9."רעש לבן" – White Noise
ארה"ב, בימוי: נואה באומבך
עמוס, מבולגן, לעולם לא אדע איך לניתן לחוות אותו בלי להכיר את הספר, אבל מצליח לשמר את הרוח של המקור תוך שיפויים קלים ועדכון לרוח הזמן. סרט מלא בהומור אבסורדי שמראה כי באומבך יכול להיות גם במאי של רגעים אפים ולא רק של שחקנים.
לסקירה של עופר מפסטיבל ונציה
8. "אדומה אש" – Turning Red
ארה"ב, בימוי: דומי שי
סרטי התבגרות לא זוכים למספיק הערכה, אפילו אלו של פיקסאר. עדיין יש סוג של שכחה/העדר התלהבות מהסרט הזה שיצא מוקדם יחסית בשנה, אבל הוא נשען על תסריט עמוס בדמויות אמינות ונעזר בעיצוב חזותי המשלב ריאליזם עם פנטזיה יפהפייה.
לסקירה של עופר
7. "קריוקי"
ישראל, בימוי: משה רוזנטל
מתחרה צמוד עם "סינמה סבאיא" (אותו דרגתי בשנה שעברה) על תואר הסרט הישראלי העלילתי הכי טוב שהופץ השנה. סרט על כך שאנשים רגילים הם הדבר הכי יוצא דופן וראוי להערצה. סרט שנותן לריטה שוקרון הזדמנות לזרוח כמו שמגיע לה, משתמש היטב בליאור אשכנזי וייתכן שנותן לששון גבאי את תפקידו הגדול ביותר – וזו בחירה באמת קשה.
6. "הפייבלמנים" – The Fabelmans
ארה"ב, בימוי: סטיבן ספילהרג
לא צריך לזהות רמזים לסרטים אחרים של ספילברג, או לדעת עד כמה זה אוטוביוגרפי, על מנת להתלהב הדרך בה הסרט מצדיע ליכולת השונות של סרטים. וכן, זה סרט שלא נכנס למקומות אחרים ואוהב את כל הדמויות שלו, כי הקולנוע הוא ראי של המציאות ושל היוצר שלו, וספילברג תמיד בוחר באופטימיות ואהבה כאידיאולוגיה. זה מרגיש מנומק יותר מעבר.
לסקירה של עופר
5. "המרד הגדול" – RRR
הודו, בימוי: ס"ס ראג'מולי
אם אתם שואלים: 1. מפגש ההצלה על הגשר. 2. הדאנס-אוף 3. מתקפה עם חיות 4. האופנוע 5. סצנת הענישה הפומבית.
4. "בת האמן"
ישראל, בימוי: מרגריטה ויניב לינטון
סרט משפחתי על הריחוק והאכזריות שאמנות יכולה לייצר, ועל הכוח של אמנות לעזור להבין ולייצג את הבלתי נתפס. מקום רביעי שהיה יכול גם להיות מקום ראשון.
לסקירה של עופר
3. "ליקריץ פיצה" – Licorice Pizza
ארה"ב, בימוי: פול תומס אנדרסון
שלוש צפיות בקולנוע, שכנראה היו שלוש ההקרנות שהכי נהניתי בהם השנה. לא הסרט הכי מורכב, חדשני או נטול פגמים של פול תומאס אנדרסון, אבל כן לוכד משהו מיוחד.
לסקירה של עופר
2. "הכול בכל מקום בבת אחת" – Everything Everywhere All at Once
ארה"ב, בימוי: דן קוואן ודניאל שיינרט
סרט שעף קרוב מדי לשמש ומגלה שהכנפיים שהרכיב מדבק זול איכשהו עמידות. כל דבר שנראה שלא יעבוד בסרט הזה רק משפר אותו ומוסיף לא עוד רובד. יצירה שתפסה משהו מיוחד והסרט היחיד ברשימה לתחושתי יישאר שיא הקריירה של כל המעורבים בו, מה שקידם אותו מעט בדירוג.
לסקירה של עופר
1. "אחרי השמש" – Aftersun
אנגליה, בימוי: שרלוט וולס
בלי הרבה עלילה ועם יותר רמיזות מהתפתחות על המסך, בלי לנסות לברוח מקלישאות במקומות בהם הן מתאימות, שרלוט וולס ביימה את סרטה הראשון בפשטות ובדיוק: כל בחירה מרגישה נכונה בסרט בו יותר מפעם אחת קאט פשוט שובר את הלב ושיר פופ מוכר מרגיש כמו יצירה אלטרנטיבית הנשמעת לראשונה.
אז מה היה לנו בעשיריות השנה?
52 סרטים מרכיבים את עשיריות 2022 שלנו – 28 בלא מופצים, ו-24 במופצים. ב-2019, הפעם האחרונה שבה עשינו עשיריות מפוצלות, זה היה בדיוק אותו מספר הסרטים.
הסרטים האלו מגיעים מ-19 מדינות שונות, שכמובן הבולטת מהן היא ארה"ב עם 25 סרטים (שמרכיבה גם כחצי מרשימת המופצים, באופן טבעי ביחס לאחוז המוקרן בישראל), אחריה ישראל עם 5, ואז הודו, צרפת, נורבגיה, אנגליה ואיטליה עם שניים. כל שאר המדינות נוכחות עם סרט אחד.
רק שלושה סרטים מופיעים בעשיריות של כל כתבי סריטה יחד: "טאר המנצחת" ברשימת הלא מופצים, ו"המרד הגדול" ו"הכל בכל מקום בבת אחת" ברשימת המופצים.
שלושה מקומות, כמעט בינגו, הצליחו לתפוס "הפייבלמנים", "קריוקי" ו"רוחות אינישרין".
"הנהגת של מר יוסוקה", "אמא קטנה", "תא מספר 6", "ליקריץ פיצה" ו"האדם הגרוע בעולם" הם חמישה סרטים שמופיעים אצלנו שנה שנייה ברציפות, לאחר שקיבלו השנה כשירות להיכנס לרשימת המופצים.
את רשימת הלא מופצים מרכיבים ארבעה סרטים שהוקרנו בפסטיבל ירושלים (אחד מהם בירושלים ובפסטיבל הגאה, שנוכח ברשימות עם סרט נוסף), שלושה מהם בפסטיבל חיפה (אחד מהם בחיפה ובפסטיבל סרטים בערבה), שניים מהם מפסטיבל ונציה (אחד מהם הוקרן גם בערבה), שניים שהיו בלעדיים לדוקאביב, שניים מדיסני פלוס, שניים מנטפליקס, שניים משרתי ה-VOD הישראלים, אחד מפסטיבל אניניישן, והשאר מפינות מסתוריות כאלו ואחרות.
ועם כל המידע הלא החיוני הזה ניפרד, אך לא לפני שננצל להגיד שוב תודה על שאתם חוזרים לקרוא, להתעניין ונשארים אתנו כל הזמן הזה. מבטיחים להמשיך באותה התלהבות מוגזמת גם ל-2023.
תודה על עוד שנה של עבודה מצויינת והתלהבות מוגזמת ברכות ל 2023 מוצלחת לא פחות! ושאלה – בעבר היה לכם מנהג מבורך של טור על פודקאסטים ממולצים כל שנתיים. האם צפוי אחד נוסף?
כשאתה כותב "בעבר" אתה ודאי מתכוון ל-2013 🙂
לצערינו אין לנו את הזמן והמשאבים להרים פודקאסט, אבל אולי מישהו מסכים לארח אותנו בסיכומי השנה. נעדכן אם כן. ותודה גם לך!
חן חן – אבל כפי שנאמר בפסיכומטרי, לא הבנת אותי כראוי. התכוונתי לסקירות הפודקסאטים המומלצים שעלו כאן בעבר כמו שעון ב 2016 2018 ו-2020 ותהיתי אם יהיה פרק חדש בעלילות מנהגי ההאזנה שלכם.
אההה… אוקי. עכשיו הבנתי אותך בהחלט. האמת שאולי בקרוב אעשה עוד אחד. בדיוק מנסה לצוד חדשים.
מאד משמח! מצפה בקוצר רוח.
Speak no evil
לא יודע איך פספסתם
אחד הסרטים שהותירו אותי פעור פה ועצבני מכל הסיבות הנכונות.
הי. לא פספסנו כלל 🙂 למעשה אורון כתב עליו מסאנדנס (טקסט שגם אני יכול לחתום עליו. אולי הייתי אפילו יותר קיצוני ממנו…)
http://srita.net/2022/01/31/sundance_2022_3rd_report/
משעשע, נראה שאורון לא באמת רצה לבחור את הכל בכל מקום בבת אחת לעשירייה שלו ופשוט נכנע ללחץ המבקרים. ״אני אפילו לא כזה אוהב את הסרט״, טוען בהסבר שלו בבחירתו. היה אפשר לתת את הספוט לסרט אחר שבאמת אוהבים, לדעתי.. כאחד שבאמת לא התחבר לגמרי לסרט הזה, אני שולח לך חיזוקים אורון.
נתת לי סיבה להרחיב את הנימוק, אז תודה על התגובה והחיזוק 🙂
אני מאוד מתחבר למה שאור כתב על המקום העשירי שלו ברשימת המופצים, כלומר לקצה העשיריה כאיזה מקום שאפשר להבליט בו סרט שראוי להבלטה. הייתי יכול לשים שם את ״משולש העצבות״, נניח, אבל אני מואס בנראטיב לפיו רובן אוסטלונד רק משתפר מסרט לסרט (לפי הפרסים והתגובות), כשאני מרגיש שההיפך הוא הנכון. לכן הוא בתוך מעין ״עשיריה שנייה״ בסיכום האישי שלי, שבה כל אחד מהסרטים יכול היה להיות עשירי כאן. אבל הבמב״א, כפי שאני אוהב לכנותו, הוא חתיכת תופעה תרבותית שאין לה מקבילה השנה. ממש היום, סתם בקפה השכונתי, הייתי עד לשיחה של כמה זרים אודותיו (אפילו התערבתי בה כשהם שכחו את שם משפחתו של דניאל שיינרט). וזה קורה לי כל הזמן (בכל מקום בבת אחת) עם הסרט הזה, מאז חודש מרץ.
האם כיף לי להיכנע לקונצנזוס לפעמים? אולי, בעיקר אם זה סביב סרט כה מוזר ומעניין לפרקים. אבל הניסוח החפוז ״אני אפילו לא כזה אוהב את הסרט״ נועד יותר לעצמי העתידי שיקרא את זה, או לחברים שדיברתי איתם והם יודעים שאני רק מחבב אותו פלוס, או שרק לרגעים מאוד אהבתי אותו. כיוון שלא כתבתי עליו בשום מקום הדעה שלי אודותיו לא ממש סדורה, אבל אני מניח שהוא ארבעה כוכבים קלאסי אם להתבזות ולנסות לכמת. חצי השעה הראשונה שלו זו יצירת מופת אלמותית בעיניי, את הברדק מולטיוורס אני מודה שאהבתי לסירוגין, והקתרזיס הרגשי לא פעל עליי כלל וכלל. יש בו כמה מהרגעים הגדולים של השנה בקולנוע, וכמה סתמיים למדי או מפוספסים. אבל אם סרט יורה את עצמו לחלל החיצון, מתותח שנבנה לבד בחצר של שני מטורפים, זה בסדר שהגיע רק עד השמיים. אני מעריך את זה פי כמה משאיפה לבינוניות, או אפילו מהצלחה מלוטשת כי היא חזרה על המוכר והצפוי.