״ילדות רעות״ (Mean Girls), סקירה לקראת הקרנה מיוחדת בפסטיבל הגאה

הפסטיבל הבינלאומי ה-17 לקולנוע גאה נמצא בעיצומו כבר שבוע ויימשך עד מוצאי שבת. אור ואחריו עופר כבר תרמו טקסטים מכמה זוויות על ההיצע העשיר של אירוע הקולנוע התל-אביבי, בעוד אני לא הספקתי לדגום יותר מדי סרטים חדשים מהתוכנייה השנתית (מה חשבתי על ״עצמות״ אפשר לקרוא בדיווח שלי מטרייבקה, לפני שידעתי שיוקרן בישראל). את מה שכן חשוב לי להגיד אנסח בצורת שאלה – איך זה יכול להיות שההקרנה המיוחדת של ״ילדות רעות״ (Mean Girls) עדיין לא סולד-אאוט? זה קורה הערב בשעה 20:30 באולם 4 של סינמטק ת״א, ואילו הייתי מספיק להזמין טיסה, בחיי שלהגיע ארצה רק בשביל זה נשמע לי הגיוני לגמרי. אמנם ראיתי את הסרט עשרות פעמים, כולל אחת ממש השבוע לצורך כתיבת פוסט זה, אבל מעולם לא בנוכחות השחקן דניאל פרנזה, מי שמגלם את דמיאן ויתארח בפסטיבל בין היתר לטובת שיחה לאחר ההקרנה.

בזמן שתקליקו ותפתחו לשונית לבדוק כמה מקומות נשארו, אזכיר שהקרנות פולחן לסרטו של מארק ווטרס הן דבר שבשגרה בארה״ב. אחת כזו תתרחש החודש בבית הקולנוע הקרוב אליי, סתם לשם דוגמה, ותכלול מסיבת ציטוטים והפעלות תוך כדי הצפייה. לרוב הקרנות אלו מתרחשות ב-3 באוקטובר, היום בו אהרון סמואלס דיבר אל קיידי בשיעור מתמטיקה, אבל גם חודש אחרי עדיין תופס. כפי שזה לגמרי סרט חג מולד כפי שזה סרט לגיטימי להאלווין, שני חגים אמריקאיים שהעניקו לסרט סצנות זכורות היטב. לטובת מי שמשום מה לא צפו בו, הבה נעמיד פנים שהשנה היא 2004 ועולם סרטי התיכון עומד להשתנות לעד. סביר מאוד להניח שהרבה מאוד סרטים שכן ראיתם וראיתן מאז ועד ״עושות נקמה״ שעלה לנטפליקס לא מזמן, חייבים את קיומם לפחות חלקית לתסריט הביכורים של טינה פיי ולהצלחה הכוללת שהיא ״ילדות רעות״.

אפופת התהילה הראשונית של ימיה בתוכנית המערכונים סאטרדיי נייט לייב, פיי כתבה את התסריט על-פי ספר העיון ״Queen Bees and Wannabes״ של רוזלינד וייזמן. כיוון שמדובר במדריך להורים של מתבגרות, מעין ספר עזרה עצמית הממוען ספציפית אל אימהות ומכיל את כל הדגלים האדומים והנושאים הבוערים, התסריטאית נאלצה לבדות את כל העלילה והדמויות ממוחה, כמו גם מחוויות ההתבגרות שלה ויש האומרים שגם בהשראת תיכון אחד מסוים בעיר אוונסטון שבמדינת אילינוי בה מתרחשת העלילה. כך הגיעו אל המסך הנערה החדשה בבית הספר, שהוריה הזואולוגים גידלו אותה באפריקה. כמו חייזרית הלומדת את הלכות בני האנוש היא מפלסת את דרכה ונתקלת בקליקות השונות. בדגש על צמד דחוי חברתית שיספר לה את האמת, ושלישיית מלכות השכבה המכונות ״הפלסטיקיות״, אותן מנהיגה אחת המרשעות האולטימטיביות. נדמה לי שזה מספיק בתור תיאור עלילה כללי, ויותר מעניין בעיניי למנות את המשתתפים בדגש על אז והיום.

שאלה מתבקשת היא מדוע הכותבת ליהקה את עצמה לתפקיד המורה מעוררת הרחמים מיס נורברי, שהכניסה שלה לעלילה כוללת כוס קפה שמוצאת עצמה על החולצה שלה, ואז ניסיון מגושם לפשוט אותה, החושף את גופה בפני המנהל שבדיוק הגיע אף הוא לכיתה. תשובה אפשרית מגיעה יחד עם אותו מנהל, בגילומו של טים מדאוז, המחמיא למורה הגרושה מנקודה זו ועד סיום הסרט, באופן שאינו משתמע לשתי פנים. אולי פיי רצתה מחמאות ממנו, ובכל מקרה הליהוק שלה לעצמה הוא עוד כלום לעומת התפקיד שייעדה לחברתה הטובה והמפורסמת בזכות עצמה, איימי פוהלר, שרק חושבת שהיא אמא מגניבה. בפועל מדובר באחת הדמויות שעבורן הומצאה המילה קרינג׳, בהופעת מחץ של השחקנית. הדמות הזו תמיד מחלצת ממני כמויות מבוכה יד שנייה בלתי ניתנות להכלה וכשהיא שולפת את מצלמת הווידאו זה הסוף שלי.

את התסריט כתבה פיי עבור אולפני פרמאונט ונבחר לביים מארק ווטרס, ששנה קודם לכן ביים את ״שישי הפוך״. הוא התאחד כאן עם השחקנית הראשית מסרטו הקודם, שהייתה כוכבת ילדים ענקית והייתה גם מוכנה לסרט הראשון שלה מחוץ לאולפני דיסני – לינדזי לוהן. מדהים איך קריירה כה מבטיחה נזרקה לפח אשפה בוער על ידי שחקנית כל-כך מוכשרת. היא הספיקה אמנם לעבוד מאז עם רוברט אלטמן בסרטו האחרון (״המדריך לחיים בכפר״), אבל בעיקר פירנסה דור שלם של כותבי וצלמי מדורי רכילות.
אני אדלג על כל הצהוב שהוא חייה הפרטיים והמקצועיים של לוהן, כדי לספר שהחודש היא חוזרת לככב בסרט כריסמס של נטפליקס ושמו ״חג מולד בלתי נשכח״, במהלכו היא מאבדת את הזיכרון. אני מנחש שזו משאלה של השחקנית, או שאולי מה שנכון לה הוא לחזור אחורה לתקופה שהייתה הבטחת ענק ממומשת למחצה, בתפקיד קדי הארון. אה, זה קיידי, כמו קייטי, סליחה. המסע של קדי מתחתית שרשרת המזון החברתית אל ראש הפירמידה עשוית הפלסטיק, לא היה מצחיק ומרגש אילולא הופעת-על של השחקנית. פרס MTV אפילו לא מתחיל לתאר את התמורות שמתחוללות בה על המסך.

האלפא לאומגה של הדמות הראשית היא כמובן רג׳ינה (״המלכה״ בלטינית) ג׳ורג׳, שגולמה בידי רייצ׳ל מקאדמס בת ה-25. רק כדי להבין, זו אותה השנה בה כיכבה גם ב״היומן״, אבל לשחקנית הזו הרי אין גיל וכך גם לדמויות בסרטי תיכון אמריקאיים. ועם כל הכבוד למועמדות שלה לאוסקר על תפקיד דרמטי ב״ספוטלייט״, או להופעות קומיות מעולות כמו שהיא יודעת לתת (״לילה בטירוף״ למשל), בעיניי אין דמות בקריירה שלה שמתקרבת אל המורכבות של רג׳ינה. מצד אחד לאף אחד לא מגיע שיפגע בו אוטובוס, מצד אחר אני מוכן להגמיש את הקריטריון במקרה הזה. רג׳ינה יכולה להיות חביבה באופן מקפיא דם או מבהילה באופן חמוד נורא, וכפי שאומרות הדמויות בעצמן – אי אפשר שלא לשנוא אותה, אבל גם לא להפסיק לחפש את האישור שלה ואת תשומת ליבה. בשביל להמחיש מדוע היא הייתה כנראה הופכת כל נבל דיסני לעבד נרצע בצבא הוורוד שלה, אשתמש בסצנה האהובה עליי בסרט, שמצמררת כל פעם מחדש.

זה נכון שמבחינה קולנועית, ״ילדות רעות״ הוא לא בדיוק הקובריק של סרטי התיכון. עם כל הכבוד לסצנות המסך המפוצל, או לשילובים של קריינות עפ דמיונה של הגיבורה, המקביל בין בני נוער לחיות בסוואנה האפריקאית, מה שחוזר שלוש פעמים – כחיזיון בקניון, כשהתנפלות על רג׳ינה בהפסקת האוכל, ולבסוף כמציאות כאשר התיכון יוצא מדעתו עם חשיפת ״ספר הירידות״. אבל הרגע שקודם להתפרצות הגעשית הזו, הוא גם הרגע שבו נעשה השימוש המבריק ביותר בסרט ביתרונות של האמנות השביעית.
הסצנה מתחילה עם הגילוי של רג׳ינה לגורם להשמנה שלה, אליו היא מגיבה בצווחה שהייתה מבהילה אפילו את הנזגול מספרי טולקין. העריכה נעזרת בגשר קולי על מנת לעבור לוקיישן, החדר הוורוד אך למעשה שחור משחור של רג׳ינה, הממשיכה בצווחה לאורך כל הסצנה. זה קומי ומבעית באופן שלא מאפשר להתיק את המבט מהפעולות שלה, והסצנה היא כולה פעולות. החבלה שלה בספר שהיא עצמה יצרה כל-כך גאונית עד שלגמרי לא ראיתי את זה מגיע בצפייה ראשונה. מה שבאמת מרהיב כאן הוא שבכל צפייה האפקט רק מתעצם, לא דוהה. זו הסצנה האחת מתוך ״ילדות רעות״ שאני מוכן להציב אותה ראש בראש עם רוב הרגעים הכי נחשבים בתולדות הקולנוע כטוויסט אייקוני.

באשר לשחקנית השנייה שהפכה לימים למועמדת לאוסקר, על הופעתה ב״מאנק״ של דייויד פינצ׳ר, קחו בחשבון שהסרט הנוכחי היה הבכורה הקולנועית של אמנדה סייפריד. השנה היא כבר זכתה באמי על הופעתה המבריקה בסדרה ״עלייתה ונפילתה של אליזבת' הולמס״, והקריירה שלה הרבה יותר מגוונת ממה שאפשר היה לנחש על סמך הופעתה בתור ״הבלונדינית הסתומה״ קארן סמית׳. אך למעשה, זהו סטריאוטיפ שמאוד קשה לבצע היטב ולכן סייפריד הייתה ראויה כבר בזמן אמת לכל התשבוחות. לרוב היא השלישית שמוזכרת בהקשר של חבורת הפלסטיקיות, מותירה את המקום האחרון דווקא לדמות החביבה עליי, ולא רק כי היא יהודיה – גרטשן ווינרס.
בהקשר הזה, חשוב לי לציין שבגרסת המחזמר החדשה יחסית (בה צפיתי ונהניתי, באופן שונה מן הסרט), גרטשן בכלל אסיאתית. זה עובד נהדר. במיוחד למי שיזכרו כיצד היא נפרדת מהסרט. מי שגילמה אותה במקור, לייסי שאבר (או שאברט אם תרצו), חוותה מסלול קריירה שיש שיאמרו כי הגיע לשיא ממש כאן. לפניו היו ״שולחן לחמישה״ או סרטי נוער נוספים כמו ״קטע מהסרטים״, אחריו זה בעיקר רצף בלתי נגמר של סרטי חג מולד. גרטשן היא הדמות הכי נוגעת ללב בסרט, עבורי, והרגע שבו רג׳ינה טוענת שהיא לא יפה הוא אולי המכוער ביצירה מלאה בדרגות שונות של רשע.

אם אנחנו כבר שטחיים לרגע, חשוב לי לציין שהליהוק של ג׳ונתן בנט לתפקיד אהרון סמואלס היה בעיניי הפעם האחרונה שאשכרה ליהקו מישהו חתיך לתפקיד החתיך של התיכון. הייתי מציין שגם השחקן הזה חזק בסרטי כריסמס בימינו, אבל במקום זה אציע פשוט לצלם סרט איחוד המתרחש בחג המולד. ראיתי את המקור מספיק פעמים בשביל לדעת את הצעדים והתנועות של ״ג׳ינגל בלז רוק״, מימין או משמאל לרג׳ינה, אז אני מתנדב לעזור. זה גם כנראה המקום להגיד שהסרט מצטיין ברשימת השירים המעטרים את הפסקול, באנגרים אחד אחד. אולי חוץ מהשיר המביך של פינק שלוקח את המטפורה לפיה אלוהים הוא תקליטן למקומות מחסלי באז.

את הגלגל החמישי של בנות הכיתה מגלמת ליזי קפלן, בתפקיד שפירסם אותה לפני ״קלוברפילד״ מחד או ״הסקס של מאסטרס״ וסרטי ג׳אד אפטאו וחבורתו מאידך. הדמות שלה קרויה על שם המוזיקאית הלסבית ג׳ניס איאן, מה שספק מסביר את ההקנטות שהיא חוטפת בתחום מן הדמויות בסרט. אולם, הגיי המוצהר היחיד בסרט הוא כמובן דמיאן, הסיבה לשמה התכנסנו כאן, בגילומו של דניאל פרנזה. הייתי חוזר על המינון המדויק של הקוויריות שלו שגורם לו כמעט לחוסר תפקוד, אבל זה מצחיק רק כשג׳ניס אומרת את זה. בצפייה החוזרת, שמתי לב איך גם בסרט כל-כך מלא ברגעים מצוטטים, כל משפט שני של דמיאן הוא זהב טהור. מ״דני דה ויטו, אני אוהב את העבודות שלך״ ועד ״היא אפילו לא לומדת כאן״ (סליחה על התרגומים), לפחות חצי מהפעמים שצחקתי בקול רם בסרט היו בזכותו.
לצד זאת, המוניטין שיצא לו ולג׳ניס כשתי דמויות כאוטיות או בלתי נחמדות הוא די מוגזם – שניהם, ובמיוחד הוא, מבקשים להרבות טוב בעולם בכלל ובעולם של קיידי בפרט. אילו הייתי בהקרנה הייתי שואל את השחקן על זה, על היציאה האמיתית מהארון, ועל התפקיד שגילם שנים לאחר מכן בסדרה/סרט ״Looking״. מכיוון שכבר ידוע שהשורה ״אני רוצה את החולצה הוורודה שלי חזרה!״ אולתרה בידי השחקן, היה מעניין אותי לדעת אילו עוד רגעים נוצרו בחזרות או בצילומים והכי חשוב – אלו מזכרות יש לו מהסרט והאם הוא פגש את גלן קוקו האמיתי. אם תהיו בהקרנה תוכלו להפנות את השאלות הללו ואחרות אל אורח הפסטיבל הגאה.

״למה אתה כה אובססיבי לסרט הזה?״ הייתה ודאי שואלת רג׳ינה ג׳ורג׳ אילו הייתה קיימת. ובכן, מלכתי, אני לא יודע. כי אלו לא רק היתרונות שאני מקווה שמניתי באופן מיטיבי. יש גם סיבה כמוסה יותר. הסרט היה רחוק מאוד מחווית התיכון הפרטית שלי, שהתקרבה לסיומה כצפיתי בו (בדיוק בגיל הדמויות). כי יש בו משהו כל-אמריקאי וכמעט פנטזיונרי בייצוגים שלו את חיי הנעורים, לצד איזו אמת מרה מצופה בנצנצים על הדרכים המקובלות בהן רוע אנושי מממש את עצמו ועל הקווים הדקיקים והבלתי-נראים שמפרידים בין המקובלים לדחויים. אולי זה כי הוא לא נראה כמו יצירת מופת, אבל כמו בסרטים גדולים באמת יש בו דברים חדשים שמתגלים בכל צפייה ובעיקר בכל שנה שעוברת, בה אני מתרחק מגיל הדמויות ומן הגיל של הצופה שהייתי כשחזיתי בו לראשונה. לפעמים אלו דברים שלא היו יכולים להתגלות קודם, למשל למצוא את השנייה בה מופיע השחקן איליי הנרי (מהסדרה ״Players״), כאחד מהילדים שהם דוגמה לא טובה ללימודים מהבית. לעתים אלו דברים שהשתנו אצלי, או גרמו לי לשים לב מחדש לעצב שמחביא רגע שהחשבתי למצחיק, או להבין אחרת בדיחה באופן חתרני מן הנדמה.