"מעורר השאול", סקירה לגרסת 2022
31 באוקטובר 2022 מאת לירון סיניאוקטובר מתקרב לסופו, נושא עומס כותרי אימה חדשים שמגיע לשיא לקראת ליל כל הקדושים. בשנה שגם ככה מלאה עד כה בכל טוב לז'אנר, יש יצירות מקוריות שזוכות להכרה ולהצלחה כמו "X" של טיי ווסט, וכצפוי, גם עיבודים מחודשים והמשכים ליצירות אהובות ומדממות במיוחד. במקרה של "מעורר השאול" בשמו המתורגם (Hellraiser), יש לעיבוד החדש שהגיע להולו, למי שיש גישה לשירות, מקור בשרני עשיר לנעוץ בו ווים ולתלוש ממנו נתחי השראה לסיפור עדכני. מדובר בקלאסיקת ז'אנר שמכוונת גבוה ונמוך בו זמנית, מספקת מרחב פעולה לחקירה דרך דיון קיומי מתוך תשוקה, בדידות, דיכאון, כאב, משיכה לכאב וכל מה שביניהם ומסביבם. היא מאפשרת התפרעות אסתטית והליכה למחוזות קיצוניים בעיצוב ובמראות האימה שתציג בפנינו. עם כל החופש הזה אפשר לקחת את חומרי הגלם שתכף אגע בהם בזהירות למגוון כיוונים, וגם ללכת לאיבוד עם הכוונות הכי טובות שיש, כמו שנראה שקרה ליוצרי הסרט החדש, "מעורר השאול" של 2022.
"מעורר השאול" הוא שם גג לחומר ממנו עשויים סיוטים שקשה להתיק מהם את העיניים, בכמה מדיומים. הרעיון התבסס לראשונה בנובלה "The Hellbound Heart" שכתב הסופר, תסריטאי, במאי, צייר ועוד קלייב בארקר ב-1986, אותה עיבד ועיבה לסרט ב-1987. אז לקח בארקר את העקרונות של קוביית-חידה שפותחת שער בין ממדי לעולם שאול בו הגבולות בין תחושות קיצוניות של עונג וסבל מיטשטשים ופיתח אותו. נשען על רעיונות ומיתוסים נושנים של שדים או מלאכים, תלוי מי מסתכל עליהם, הוא לקח את השלד של הסיפור הקצר יחסית, בנה מחדש ואפילו שינה לחלוטין את אחת הדמויות, ומצא דרכים ויזואליות מקוריות, מרעננות ומחרידות להמחיש מה שתיאר במילים. עם הישענות רבה על אפקטים ויזואליים פרקטיים, כלומר, כאלו מוחשיים ולא דיגיטליים, שעדיין אפקטיביים ברובם.
מהותו של הסרט הראשון מ-1987, ליבו הפועם, המצולק והרקוב, נובט מתוך הגרעין של הנובלה. ככזה, הוא סיפור שמתחפש לאהבה. הוא מציג דמות שנראית לנו כמו הגיבורה שלו, ובמובנים רבים היא אכן כזו, אבל היא לא מעניינת, בניגוד למשולש היחסים בין אישה, בן הזוג שלה ואחיו שהלך אל השאול ובחזרה, עם כל ההשלכות הפיזיות והנפשיות שכרוכות בכך. זה בעיקר סיפור על ריקנות, על בור והניסיון הנואש למלא אותו, להרגיש משהו, גם במחיר בלתי ישוער.
לא אעמיק עוד את הדיון בסרט הראשון כאן, כי מגיעה לו פיסת תוכן משלו. כן אציין שיש לו תשעה המשכים לא כולל החדש ברמות איכות שונות, מתוכם ראיתי את השני והשלישי שהולכים למחוזות מופרכים ומטופשים אך מהנים. בהם העולם של הסנובייטס, אותם שדים/מלאכים שהמופע שלהם הוא בעיקר עיסוק חטטני ואכזרי בגוף, נפער לרווחה. העולם חושף עוד נדבכים של יצורים שנראים כמו מסיבת פטיש לעור וסאדו מאזו מהאייטיז בהתאם לתקופה שהלכו לקיצון. ולא כולם חזרו או שרדו בחתיכה אחת. הם חוקרים של תחושות, מבחינתם אין גבול או הבדל בין כאב לעונג. אך מעבר להליכה המובנת מאליה לחקירה של עונג מיני, ביצירות המשך שכוללות קומיקס, קיימות אפשרויות לחקור את הקצוות במגוון אופנים. הסיפורים הנוספים גם מפתחים עוד את השימוש בקופסה האיקונית והידועה לשמצה. מדובר בגרסת הגיהינום המעוטרת בזהב של קוביה הונגרית. חידה מפוסלת שמי שפותר אותה פותח שער בין הממדים שלהם ושלנו. עצם פתירת החידה דינה כדין חתימה על מסמך תנאים ארוך להחריד עם אותיות קטנות של כל אפליקציה כיום. הסכמת, אבל אין לך מושג למה נכנסת. ומה שיקרה לך מעכשיו לא בשליטתך.
אלו חומרי הגלם עליהם נשענים היוצרים של "מעורר השאול" החדש, ה-11 במספר, שלא מנסה להמשיך עלילה מסרט כלשהו, אלא לעמוד בפני עצמו, סוג של אתחול אם תרצו. בן קולינס ולוק פיוטרובסקי כתבו את התסריט לפי נרטיב שפיתחו עם דיוויד ס. גוייר, אותו ביים דיוויד ברוקנר ( שביים גם את "הפולחן" מ-2017 בנטפליקס, סרט אימה ראוי בפני עצמו). הצוות אחראי גם על "בית הסיוטים", תצוגת תכלית של אסתטיקה מרעננת, דמות מרכזית ריאליסטית וצלילה אל מקומות כבדים ואפלים של הנפש דרך אימה סוחפת. ניכר גם בראיונות איתם וגם מהאופן שהם עושים שימוש בקובייה כדי לספר סיפור שמדובר ביוצרים שמעריכים ומכירים היטב את חומרי המקור. ועדיין, למי שיש חיבה לסרטים ולתכנים הקודמים, יהיה קל לזהות היכן החדש מפספס. גם אם נצא מנקודת מבט צרה של השוואות, ונרחיב וננסה להתייחס אליו כאל סרט אימה מנותק מכבלי העבר, יש בו פוטנציאל לא ממומש, תפניות עלילתיות שאפשר לצפות מה שמרגיש כמו שנים לפני שהן מתרחשות, גילויים לגבי דמויות שאפשר לעלות עליהם מה שמרגיש כמו נצח לפני הדמויות האחרות. זה לא בונה אירוניה מפתה, אלא הופך את חוויית הצפייה למעייפת.
במרכזו ניצבת ריילי (אודסה עציון) צעירה שמכורה למגוון חומרים בגמילה ומתקשה לשקם את החיים שלה, בצל אחיה הדואג והשתלטן בצדק. היא שודדת מכולה נטושה יחד עם הספק יזיז ספק חבר טרבור (דרו סטארקי), שכל כולו קלישאה של חן והשפעה רעה – הם הכירו במפגשי הגמילה, הוא נאה, וכך גם הדירה שלו, קצת יותר מדי יפה בשביל המקום הנמוך בו הוא אמור להיות בחיים. כשהם פורצים למכולה, במקום למצוא דברים יקרי ערך שאפשר למכור כדי לקנות עוד סמים, השניים מוצאים את קוביית החידה המיסתורית. ריילי רבה עם כל מי שדואג לה, מתפתה לסם ומשחקת עם הקוביה כשהיא תחת ההשפעה ומכאן הדרך ברורה. רק שהפעם היא טומנת בחובה מרכיב של סימון קורבנות ועליית שלבים. בכל שלב הקוביה משנה צורה ותובעת עוד נשמה שהסנובייטס יגיעו לקצור ולעשות בה שפטים איומים ומענגים לתפיסתם. כמו במשחק וידאו, הגעה לשלב האחרון מפגישה את מי שישרוד עם הבוס הגדול, במקרה הזה עם לווייתן, סוג של מנהל השאול, אבל במקום ללכת איתו מכות – היא מאפשרת לבקש ממנו משאלה.
היות וריילי לא יודעת לאן היא נכנסת ואת מי היא מסבכת בדרך, נוצר מסלול מסקרן עבורה, ויותר מכך עבורנו. יש לה מוטיבציה חזקה ומובנת כדי להמשיך, ומצד שני ההקבלה להתמכרות ולשלבי הגמילה של התכנית, ברורים ופועלים כמו סימני אזהרה ענקיים. רק היה חסר שיהיו לקוביה 12 שלבים ולא שמונה. ריילי מנסה להבין אם יש דרך להיחלץ מאחיזתם של הסנובייטס, בראשם הפעם דמות אנדרוגינית בתור פינהד (ראש סיכה, הסנובייט האיקוני שמזוהה עם הסרטים וחוזר להופיע בהם, אותה מגלמת ג'יימי קלייטון). כמיטב המסורת, היא מעוטרת בסיכות שנעוצות בתבנית מסודרת בראשה ובאיברים נוספים. חיוורת כמו המוות עצמו עם קול לא בלתי נעים, היא רומזת על החוקים, מספקת לריילי ולנו אפשרויות להתפתחות עלילתית, לניסיונות להציל את עצמה ואת מי שהכי חשוב לה, אבל גם קורצת לסכנות והמחיר הנוראי לצד האפשרויות הגלומות בהמשך משחק עם הקובייה, שמסמנת קורבנות, מפתה ומכאיבה.
יש במסע של ריילי כמה רגעים מרשימים ויזואלית ומעניינים, בעיקר הגעה לאחוזה של מי שהתעסק עם הקובייה לפניה, והפך את כל הנכס למבנה אדריכלי תואם בקנה מידה גדול שזז ומשתנה לנגד עינינו. אפשר להעריך את היוצרים על ההרחבה של העולם אל מעבר לגבולות העונג המיני, ועדיין להישאר במחוזות של ריקנות קיומית, של שאיפות למלא בור שנראה שכלום לעולם לא יהיה מספיק עבורו, אם בכל זאת לצטט מהסרט הראשון. יכולה להיות כאן דמות שמתפתחת ומסתכנת עם כל שלב, וכך לבחירות שלה בסוף התהליך תהיה משמעות וכובד משקל. ומדי פעם מבליחים בסרט טפטופים של הליכה למחוזות רעננים, חקירה של סיפור חדש, כואב, עם דור צעיר שכבר הספיק לסבול כל כך כדי שנפילה לציפורני וקרסי הסנובייטס היא משהו שהוא עשוי לשקול, כי הוא הכאיב לעצמו ולסביבתו מספיק בחיים האלה. אבל מתברר שאלו רק כמה טיפות דם שנמחות במהירות תחת מעטה מבריק מדי, עם סיפור שמצליח להיות גם מסורבל וגם צפוי איכשהו בו זמנית.
בגלל שהסרט לא משתהה על מערכות היחסים של ריילי עם מי שסביבה כדי לתת לנו להתחבר לדמויות, לא ממש אכפת לנו מרובן. ריילי די מאופיינת, אבל היא לא מפותחת דיה, ומי שסביבה אפילו פחות. חבורה של דמויות עדכניות עם נוכחות משמחת מחוץ לארון, שקשה להתחבר אליהן כי כל מה שנותנים לנו הוא דינמיקה מעיקה של כולן זו עם זו. הן לא נעימות, וזה היה יכול להיות בסדר אם הסיפור היה מפצה על היעדר העניין או האמפתיה בהן וכלפיהן. אבל ריילי נזרקת לתוך הבלגן כשהחיים שלה כבר מבולגנים וגם הסיפור שבנו לה ולכולם. הוא נפתר ומתקדם עם רמזים וכלים פשטניים או מיושנים או שניהם. למשל, מחברת וערימת ניירת שבמקרה כוללות את כל מה שהיא צריכה לדעת, כולל איורים. ובהתאמה, ריילי לא מורכבת בתגובות שלה לאורך העלילה. דברים בעיקר קורים לה ומתגלגלים לכיוונה בלי שהיא מצליחה לרתק. ולכן הבחירות שלה לא מחברות אותנו רגשית.
גם זה היה יכול להיות בסדר, כולל סרבול מבני וחוקיות לא ברורה במערכה האחרונה של הסרט, אם האסתטיקה או העיסוק באופן כריית הנשמות היו מרהיבים והופכים ללב העניין. המערכה האחרונה מובילה ומגדילה את הסיכונים עד לנקודה שאמורה להביא אותנו לשיא גם מבחינת התרחשות וגם מבחינת הספקטקל. אבל בדרך לשם, כעת כמה ימים טובים אחרי הצפייה, קשה להיזכר בסצנה אחת של עימות או סבל שהייתה מרשימה, או מספקת או מזעזעת או מפחידה דיה כדי להיחקק. הכל יפה וקצת מאיים, עם קצת אנחות, לחשושים וקיפולי או תלישות עור, אבל לא מספיק בשביל לערער. מציגים לנו עולם שבו יש שלבים שונים של התפתחות, אבל כולם מרגישים די דומים. גם כשהסיכונים הופכים מהותיים יותר, הפחד לא מתגבר, והסיפור לא מגבה אותו כדי שנצלול פנימה.
עוד הערה על הבחירות האמנותיות קשורה בסנובייטס, וכאן קשה במיוחד להבליג למי שיש היכרות עם העולם. הם והן נראים יותר כמו עבודת אמנות פלסטית מאשר כמו יצורים שהבשר שלהם עבר עיבוד שמהותו עינוי ועונג שהגוף והנפש האנושי לא מסוגלית לתפוס או לעמוד בהם. הם והן יפות מדי, נקיים מדי, מבהיקות מדי, חלקים מדי. וככאלו, הם נראים כמו מפלצות לא מוחשיות. העיצוב מנטרל אותם מהכוח שאמור להיות להם עלינו. יש להם די זמן מסך, אבל מה שהן עושות לדמויות במהלכו חוזר על עצמו ולא יצירתי דיו. הן קצת מתנשפות, קצת מנצנצות, הרבה מאיימות אבל עושות עוד מאותו הדבר.
בשורה התחתונה, קצת בדומה למה שקורה ב"האלווין: הסוף", גם כאן יש ניסיון מוערך ללכת לכיוון שונה. הדגש בעיקרו בעיצוב, ודווקא בשאיבה מחומרי מקור שפחות נגעו בהם בסרטים הראשונים. זו אמורה להיות בריאה מחדש עם רוחב יריעה, והיא מעניינת והייתה יכולה לגעת בנימי נפש של ממש, עם הפוטנציאל של הדמויות החדשות. אבל מרוב שאפתנות ואולי רצון לבדל את הסנובייטס מהמופעים הישנים שלהם, ולתת לנו משהו חדש, הוא נופל בביצוע גם בנראות וגם בפיתוח הדמויות. כאילו הכותבים שכחו כמה קל להתחבר לדמויות אם יספקו לנו קצת זמן לבלות במחיצתן, לשמוע אותן מדברות ולא רק מתלוננות. קצת לפלרטט לפני שהכל מתמוטט. וזה נכון שרק עור ומתכת הם כבר לא בדיוק הקלאסיקה של עונג ועינוי היום. גם פלסטיק ומלאכותיות יכולות לזעזע. אבל כאן הדבר החדש שמוצג לנו, אסתטית ותוכנית, כולל יותר מדי מרכיבים שמבהיקים כשהם יכלו להיות חלודים, שנראים נקי כשהם אמורים להשאיר פיסות של מעיים ושל הנשמה שלנו על הרצפה.
תגובות אחרונות