"ברברי" (Barbarian), סקירת דיסני+

לצאת בהצהרות מרחיקות לכת זה אף פעם לא דבר חכם. בטח בכל מה שקשור לקולנוע וסרטים, בטח ובטח בתקופה הזו של השנה, כשכל כוכבי עונת הפרסים של האולפנים והמפיצים עדיין מצטופפים ומחכים לנקודת ההזנקה שלהם. מאוקטובר ועד ינואר אנחנו נכנסים לתקופה של שיא אחר שיא, ולעיתים גם אכזבה אחר אכזבה, כשרק לקראת סוף פברואר אפשר לדבר בידענות על השנה שנגמרה.
בעולם האימה, עם זאת, הדברים קצת אחרים. סרטי אימה בולטים ומשמעותיים משתחררים במשך כל השנה, מסוף סאנדנס שם תמיד נחשפים כמה מהטובים והמדוברים שבהם, דרך פסטיבל SXSW הטקסני, עונת הקיץ בה הקהל הצעיר פנוי במיוחד, וכמובן שהסטרימינג לא מפסיק. השיא של קולנוע הז'אנר מגיע בדרך כלל באוקטובר, בסופו יתקיים חג ליל כל הקדושים האמריקאי שהפך כבר מזמן לחגיגת אימה עולמית. כמויות של אימתונים צצים במהלך החודש כדי להרוות את צימאונם של אוהבי ההפחדות, כך שלרוב כבר אפשר להגיע למסקנות בזמן הזה.
אי לכך ובהתאם לזאת, אני מרשה לעצמי להכריז הכרזה גדולה למדי – "ברברי" (Barbarian) הוא סרט האימה הטוב ביותר של 2022 (בכוכבית אוסיף שטרם ראיתי את "נני"), או לפחות האמריקאי המצטיין. בפער. ואם אתם עוקבים אחרי סריטה באופן כללי ואימת החודש במיוחד, אתם יודעים שכבר ראינו מספיק כדי לעמוד מאחורי זה.

העניין הוא שעכשיו אני רוצה לכתוב באריכות ובעומק על הסרט הזה, שנמצא בדיסני+ מכל המקומות (ולנצח אהיה עצוב שלא יכולתי לצפות בו באולם קולנוע), אבל יש לי בעיה, או לפחות אתגר: אני לא רוצה שתדעו שום דבר על הסרט הזה לפני הצפייה. אני נכנסתי אליו קלולס לחלוטין, בלי לראות טריילר או להיחשף לתקצירים, והחוויה הייתה פשוט אדירה. הייתי מאוד רוצה לשמר אותה גם לכם.
הקושי כמובן לא ימנע ממני לנסות. אז כבר מעכשיו אני מתחייב שלא יהיה פה שום דבר שיכול לפגום בחוויית הצפייה. אפילו פירורי עלילה שאולי אזכיר יהיו נטולי משמעות מבחינת התפניות והנראטיב של הסרט. מכיוון שכן ארצה להיכנס לאיזושהי שכבה תחתית מעניינת שהסרט הזה מביא בדיון על היררכיה מינית ומגדרית, אעשה זאת בסוף אחרי אזהרה מקדימה אותה לא תוכלו לפספס, שם תבחרו אם להמשיך או לא (ממליץ לעשות זאת רק אחרי הצפייה, כמובן). יש עוד זמן עד שנגיע לשם.

"ברברי" הוא סרטו של זאק קרגר, שאת הקריירה שלו התחיל כשחקן בסיטקומים, אבל לבו תמיד נהה לכיוון בימוי. כשהיה בן 28 הוא תפס את ההזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו עם קומדיית סקס בשם "מיס מארץ'", וכבר על הסט הבין ששום דבר טוב לא הולך לצאת לו מזה. הוא צדק. הסרט היה כישלון ביקורתי וכלכלי, וקרגר העביר כמה שנים טובות בפקפוק עצמי וחרטות, עד שהתיישב לכתוב תסריט חדש לסרט אימה קטן. כשסיים וחשב שיש לו משהו ביד, הוא התחיל לחפש מפיקים, והתסריט התגלגל לידיו של רוי לי, אחד ממפיקי האימה העסוקים של האלף החדש, ובן טיפוחים של חברת וורנר. בקרדיטים שלו נמצאים "הצלצול", "השתולים", "הזרים", "הדרקון הראשון שלי", "סרט לגו", "הבית שלו", להיט האימה הכפול "זה" ו"זה: חלק 2", וזו רשימה חלקית במיוחד. רק השנה הוא היה קשור ל"משקיף" המפתיע לטובה, ו"אל תדאגי יקירתי". אם הוא בפינה שלך, אתה די מסודר.
אחרי כמה תלאות פיננסיות, הסרט יצא לצילומים בבולגריה (למרות הוא מתרחש בדטרויט. קסם הקולנוע, אני מניח), הושלם והשתבץ בתוכניית פרייטפסט בסוף הקיץ. חודש לאחר מכן יצא לבתי הקולנוע ונגד כל הסיכויים, בהתחשב בכך שהוא סרט אימה מבוסס על חומר מקורי ובלי כוכבים גדולים במיוחד, היה ללהיט. "ברברי" נכנס למקום הראשון בטבלת הקופות בשבוע יציאתו, ומתקציב מדווח של כארבע וחצי מיליון דולר, הכניס מעל 40 מיליון. זה אמנם לא בהכרח מעיד שום דבר על איכויותיו (אני שוב אזכיר לכם את "זה"), אבל מספיק כדי להפוך אותו לאחד מאירועי האימה המשמעותיים של השנה, וזה בפני עצמו לא משהו מובן מאליו.

אבל האמת היא שכבר מהשנייה הראשונה אפשר לזהות ש"ברברי" איננו אחד מהמוני סרטי האימה שמשתחררים לעולם. תנועות המצלמה, התאורה, הסאונד והעריכה מספקים איזשהו ביטחון שאנחנו בידיים מיומנות יותר. משם זה רק הולך ומתגבר בכל פעם שהסרט מוביל אותנו לאיזשהו מקום, משחק עם הציפיות שלנו אותן הוא מכיר היטב מהיסטוריה ארוכה של סרטים מפחידים, ובכל פעם מפתיע עם תפנית כלשהי.
מבחינתי, המקום שבו הבנתי שיש פה משהו משודרג כבר היה במערכתו הראשונה. יש שם מפגש לא צפוי בין שתי דמויות בנסיבות לא מאוד מרנינות, בחורה ובחור אותם מגלמים ג'ורג'ינה קמפבל וביל סקארסגארד בהכי יפה שלו שראיתי עד היום. לא רק ששניהם מצוינים כל אחד לבדו, אלא שהכימיה שלהם אדירה, והתוצאה היא שמדי פעם עלתה בי איזו תקווה שזה בכלל לא סרט אימה, ושפשוט נראה את השניים האלה מכירים ומתאהבים, כי זה לגמרי יספיק לי. החרדה שלי לא הגיעה מהציפייה לאיזו הקפצה או אקט של אלימות, אלא שמשהו רע יקרה לאחד מהם, שהזוגיות הפוטנציאלית שלהם תפגע. ברגע שסרט כל כך מצליח לשכנע אותי בדמויות שלו, זה הצ'ק הכי גדול שאפשר לפדות. התסריט בונה את שניהם כמעוררי הזדהות, חכמים מאוד, ומאוד אנושיים ואמינים, ולכן מצליח תוך כמה דקות לעשות משהו שסרטים רומנטיים לא מסוגלים גם על פני שעתיים.
כל זה חלילה לא כדי להגיד שאם הייתי רואה את הסרט הזה בקולנוע, עוד לפני סיום המערכה הראשונה הייתי כנראה נאלץ להחליף מכנסיים. פאקינג מפחיד השיט הזה.

אחת הבעיות של סרטים מהסוג הזה הוא שככל שאנחנו יודעים יותר – משהו שכמעט בלתי אפשרי להימנע ממנו כי חייבים להסגיר לנו מידע באיזשהו שלב – ככה מפלס החרדה והחשש יורד. זה לא המצב ב"ברברי", בו המתח והעניין לא נופלים ככל שהוא מתקדם. עד לרגע האחרון שלו ישבתי על קצה הכיסא, מפחד, נגעל, משועשע, חושש ומרותק, כי "ברברי" המשיך להחזיק את הקלפים קרוב לחזה. ככה נוצר מהלך נדיר, שבו גם משקל ההזדהות שלנו עבר למקום אחר. האלמנט שיצר אצלנו את רוב הפחד הפך להיות מקור לדאגה, או לפחות הבנה, ובשלב הזה אפילו היה אפשר לדבר על רמה רגשית גבוה למדי.

זה לא שהתסריט של "ברברי" מושלם. כמה פעמים הגבות שלי התרוממו מעט כי היה ברור שיש פה איזשהו חור עלילתי שקרגר קיווה שלא נשים אליו לב, איזה עיגול פינות שצריך להתעלם ממנו כדי לא להיכנס לשאלות גדולות מדי על סבירות האירועים, לפחות דמות אחת שכל מהותה היא להעניק אינפורמציה מסבירנית שהסרט לא הצליח לשלב במקום אחר אורגני יותר, ואפשר גם להתווכח על חלק מהמבנה שלו, שאיפשהו באמצע זורק אותנו לפלאש-בק שגם אם קולנועית עשוי נהדר, מרגיש כמו תוספת כפויה. אלו בהחלט מהמורות ב"ברברי" אבל מכיוון שהסרט לא מפסיק להיות בתנועה ומשלב נהדר בין אימה, הומור ורגש, זה כסף קטן מבחינתי.

אצלי האינדיקציה להצלחת "ברברי" הייתה מאוד ברורה: בדרך כלל כשאני צופה בסרט בבית, וחושב שאולי ארצה לכתוב עליו בעתיד, אני מכין מחברת בצד למקרה שתקפוץ לי איזו מחשבה שלא ארצה לשכוח, משהו להתייחס אליו לאחר מכן (בטח אם אני יודע שיש פער בין זמן הצפייה לפרסום, כמו שקורה עם אימת החודש או המלצות לפסטיבלים). גם במהלך הצפייה ב"ברברי" המחברת והעט היו במרחק אצבע ממני, ועל אף שמחשבות רצו אצלי בראש, לא פניתי אליהן אפילו פעם אחת. לא בגלל שהייתי בטוח שאזכור הכל, אלא כי נמנעתי מלהסיר את העיניים מהמסך. לא עניין אותי לחשוב עליו כטקסט פוטנציאלי, רק להיות אתו, לתת לו להפתיע אותי, לראות איך הוא משחק על הציפיות שלי ויודע מתי לתת לי מה שאני רוצה ומתי לקחת ממני. כמה כיף שזה היה.

כעת, כדי להוסיף איזו רמה של עומק למפגן המחמאות הזה, אנסה להיכנס לענייני סאבטקסט ודימויים, כדי להוכיח ש"ברברי" איננו רק מהנה ומפחיד אלא גם בעל אמירה מאוד מעניינת, או לפחות מנוסחת היטב, והבנייה שלו די משובחת בהקשר הזה. כדי לעשות את זה אאלץ להתייחס לנקודות ספציפיות, וזה כמובן יהיה בגדר של ספויילרים, לכן מכאן הקריאה מומלצת רק למי שכבר ראו. אם טרם עשיתם זאת, שימו את הסקירה הזו בסימנייה וחזרו לאחר הצפייה.
ספויילרים ל"ברברי" מכאן:

"ברברי" בעיני חושף את הליבה שלו בדיאלוג מוקדם בין טס (ג'ורג'ינה קמפבל) וקית' (ביל סקארסגארד), לאחר שהוא כבר הוריד את מגננותיה והיא מרגישה בטוחה לצדו. היא מדברת על הפער בין החוויה הגברית לזו הנשית, מזכירה שלגברים יש בעלות וביטחון על העולם הזה שלנשים פשוט אין, ומגבה את זה במה שקרה ממש לפני כמה דקות: הוא התעורר באמצע לילה גשום בבית שהוא מתארח בו, לבדו, בשכונה מאוד לא סימפטית בדטרויט, כאשר מישהו זר דופק בדלת. כאשר הוא ראה שמדובר בבחורה צעירה, הוא בלי להסס הציע לה להיכנס פנימה, לרגע לא חושש לגורלו. אם המצב היה הפוך, והוא היה מתדפק על דלתה באותה סיטואציה ממש, היא בחיים לא הייתה פועלת כמוהו. לאישה לעולם לא יהיה את הביטחון שלו היה כגבר. קשה מאוד לערער על הקביעה הזו, והיא נשארת כלייט-מוטיב בכל רגע ורגע בסרט.

בהמשך, מתגלה שהאימה בתוך הבית היא אישה מפלצתית, אבל לא סתם אישה עירומה שמראה מבליט את כל האלמנטים הנשיים של הגוף – אלא אמא, או לפחות מישהי עם תסביך אימהות. בשלב הזה הסרט מסמן את האנטגוניסט שלו כאישה מטורפת, מישהי שכל כך רוצה תינוק לדאוג לו שהיא הפכה לרצחנית, אבל אז מתבצע היפוך נוסף. דרך הפאלש-בק (הדי בעייתי, אזכיר את עמדתי לגביו) אנחנו מגלים שבעצם היא גם קורבן, תוצאה של הגבריות האיומה ביותר שיש – איש שחטף ואנס נשים, גידל את הילדות שהביאו לו, אנס גם אותן, וכך זה המשיך שנים על גבי שנים. האימה שהאמא המפלצתית הביאה עימה היא בעצם תוצאה של רוע גברי בלתי נתפס, היא קורבן לא רק של איש אחד, אלא גם של שיטה שאפשרה לאותו גבר להמשיך ולבצע את מעשיו הנחרדים תקופה ארוכה.
כאשר טס מצליחה להימלט ופוגשת בשוטרים, הם מזלזלים בה לחלוטין ומתעלמים ממנה. קרגר עקף את האלמנט הגזעי בכך שהפך את השוטר הראשי לשחור, כך שהוא לא מתייחס בהכרח בגזענות לטס, אלא פוטר אותה כאישה היסטרית. אלמנט נוסף במארג הזה של היחס לנשים בחברה הכביכול מתקדמת שלנו.

את הנקודות האלו מקו העלילה של טס, "ברברי" קושר יחד ואפילו מעצים עם קו העלילה של איי.ג'י, בגילומו של ג'סטין לונג, ומוסיף על זה רבדים נוספים ומוצלחים למדי.
שניות ספורות לאחר שאנחנו נחשפים לאיי.ג'יי, אנחנו מתבשרים יחד אתו שהוא מואשם באונס וניצול מיני על ידי אחת הנשים שעבדו אתו על פיילוט לסדרה חדשה, ולא רק שהפרויקט עומד בסימן שאלה, גם הקריירה שלו לגמרי עומדת להיגמר. ובזמן שברור לנו שאף סרט ב-2022 שמודע לעולם שבו הוא קיים לא יציב במרכזו דמות של גבר לבן המואשם לשווא באונס (מלכודת הפוליטקלי קורקט במהלך כזה עצומה מדי), גם קשה להאמין שייתן לנו מהלך גואל שבסופו יהיה הגיבור. ועדיין, למרות שהאלמנטים האלו מרחפים מעל כל הסצנות עמו, לנו קשה לגמרי לקבל את זה עד הסוף משלושה טעמים שהסרט בונה: קודם כל, אנחנו נמצאים אתו ולא עם המתלוננת כך שאוטומטית העניין וההזדהות שלנו נוטים אליו, מה גם שהוא באמת מופתע מההאשמות האלו; דבר שני הוא שזה קורה דקה ורבע אחרי שנחשפנו לאימא המפלצתית, כך שאנחנו יודעים (או חושבים שיודעים) מי הרע של הסרט וזה לא יכול להיות איי.ג'יי; והשלישי הוא שמדובר, כאמור, בג'סטין לונג, שחקן קומי שאמנם לאחרונה מיעט להופיע בתפקידים משמעותיים, אבל מביא עמו מטען חיובי מאוד כאישיות מאוד כיפית בסרטים ("שגעון של קולג'", "זאק ומירי עושים פורנו", "קחי אותי לגיהנום"). אף אחד לא רוצה לשנוא את ג'סטין לונג.
העניין הזה מייצר אצלנו דיסוננס. מצד אחד קשה לנו להאמין שהוא מואשם על לא עוול בכפו, מאידך יש בנו שאיפה שזה אכן המצב. וככל שהסרט מתקדם, ואיי.ג'יי מתגלה כחלאה רצינית וגרוע אפילו יותר מהאמא המפלצתית, אנחנו מבינים ששוב קיווינו לשווא שהגבר המואשם הוא קורבן, בעיקר כי זה אינסטינקט שעדיין קשה לשחרר (מיותר לציין שעל אף שאני כותב ברבים, החוויה הזו לא יכולה להתייחס לכולם ובטוח לא לכולן, אלא לחלק מהותי מאתנו. אם אני טועה, אז מה טוב. זה אומר שמשהו במנטליות הקולקטיבית שלנו השתנה).

זה גם מעלה את השאלה עם התשובה ההולכת ומשתנה של מיהו בעצם הברברי משם הסרט? האם זו אותה מפלצת פסיכופטית ומרתיעה, או שאולי דווקא הגבר הנורמטיבי, המצליח, זה שקובע ומנתב את המציאות שלנו?

הזרם התחתי הזה של "ברברי", בנוגע להיררכיה גברית/נשית והתפיסה הכללית על הנוכחות שלהם ושלהן בתוך חברה אולי לא הכי מקורי או הכי פורץ דרך – ייתכן ורחוק מזה – אבל הוא מעניין לכשלעצמו. זה מוסיף עוד אלמנט משובח לסרט, מונע ממנו להיות רק רכבת שדים מוצלחת ומשדרג אותו לאחד הסרטים המעניינים על הכאן והעכשיו שלנו. כמו "פרנקנשטיין", "ליל המתים החיים", "תברח", "הבאבאדוק", "המכשפה", "האלווין" ו"Bodies Bodies Bodies" מראה שוב איך קולנוע האימה לא רק מציג באופן מדהים את התת מודע החברתי שלנו וקולע לרלוונטיות של ימינו, אלא יכול להכניס לתוכו המון רבדים מבלי לפגון בחוויה המיידית ממנו.