"They\Them", סקירה

אפתח בכך שאני לא האישה הנכונה לכתוב סקירה על הסרט הזה. "They\Them", (מבוטא They Slash Them) מתיימר להיות סרט סלאשרים קווירי, הראשון עם דמות ראשית לא בינארית. בכורת הבימוי של התסריטאי הוותיק ג'ון לוגאן ("סוויני טוד", "ספקטר" ו"סקייפול", אבל גם "הנוסע השמיני: קובננט"), שהוא גם מחזאי זוכה פרס הטוני היוקרתי, מתרחשת כולה במחנה המרה, בו המדריך הראשי (קווין בייקון המצוין כהרגלו). שם הצוות החייכני מדי שלו ינסו לשכנע נערות ונערים ממגדרים ועם נטיות מיניות מגוונות, שכדאי להם להיות סטרייטים וסטרייטיות, או לפחות לנסות לעבור כיותר הטרונורמטיביים. בתור אישה סיסג'נדרית (כזו שנראית ומרגישה נוח עם חזות שתואמת את המין אתו נולדתי) שנמשכת בעיקר לגברים וחולקת חיים באהבה עם אחד כזה, קל לי יותר מאשר לדמויות הצעירות בלב הסרט. יש בו מרכיבים שמייצגים אותן, שלא אוכל להבין עד הסוף. וכך מראש יש ניואנסים שיכול להיות שפספסתי, כאלו שיכולים לגאול את הסרט שזכה לביקורות קשות, או לפסול אותו באופן מוחלט.

ועם זאת, בכובע כמבקרת קולנוע ומי שמשתדלת להיות בת ברית ומתוך ביטחון בכישורים אמפתיים, יש גם לי כמה נקודות לציון לגבי הסרט, אחת או שתיים אפילו יהיו לטובתו. קודם כל, עם כוונות טובות לא תקנו במכולת, וגם לא תקבלו ביקורות טובות או תשברו קופות. ועדיין, סביר להניח שגם לוגאן וגם הצוות ניסו לעשות כאן מהלך חיובי, הן מבחינת ייצוג והן מבחינת הסיפור שהסרט מספר. הוא מנסה להיות על חבורה של בני נוער שיגלו בהדרגה שיש במחנה סכנת חיים מיידית מהזן הסלאשרי. כאילו שלשרוד שבוע במחנה עם טיפולי המרה שנוגד את כל תפיסת העצמי שלך, ובלי חיבור לעולם החיצון כי גם הסלולרים נלקחו, זה לא רע מספיק. בראש הצוות נמצא אואן וויסלר (בייקון), מצד אחד אב המקום וגם אב לבן סטרייט מאוד שנשוי לאישה סטרייטית מאוד, שעבר את המחנה בהצלחה כזו גדולה ששניהם מדריכים במקום. וויסלר האב כולו חיוכים ונשמע מקבל ולא שיפוטי באופן חשוד. הוא רק רוצה שיקשיבו למה שיש לצוות להציע, שיתנסו קצת בפעולות של בישול וציד (נחשו לבד מי יעשו מה), ידברו עם הפסיכולוגית שהאג'נדות שלה צועקות בכל מילה מניפולטיבית שיוצאת לה מהפה ויקבלו את מי שהם או הן.

מול הקסם האישי והסמכות המלחיצה של וויסלר והצוות ניצב.ת גו'רדן. נער.ה א-בינארי.ת (ת'או ג'רמיין) שמזדהה כך מן ההתחלה, ואפילו זוכה כצ'ופר על הכנות לשהות במגורים עם הבנים, ולא להיאלץ לגור עם הבנות. חסד לו לא זוכה אלכסנדרה (קוויי טאן) שמסתירה מהצוות את היותה טראנסית. שום דבר שסצנת ריגול פולשנית במקלחת לא יכולה לפתור מבחינת הצוות ולהוביל לשיימינג מול כל הקבוצה. בזמן שחלק מהנוער מופתע לטובה מהיחס במחנה ומהחביבות היחסית של הצוות, ג'ורדן לא קונה את זה. משהו כאן נראה משונה, גם בהתנהלות וגם בגישה. ואכן, הסדקים בחיוכים המקבלים לא מאחרים לצוץ. בין אם במפגשים אכזריים עם הפסיכולוגית, ביחס אישי עד מטריד מינית של אחת מנשות הצוות, ודחיפה האגרסיבית של וויסלר את הבנים להפגין מה שהוא תופס כגבריות תקינה: כישורי ירי ושלל מפגני כוח פיזי. 

במקביל, רוצח מסתורי מתחיל לחסל אנשים, ומתחיל עם אחד העובדים במקום. מה שבונה מתח אירוני כשאנחנו כצופות וצופים יודעות שהרציחות מתרחשות, אבל הנוער והצוות ברובם עדיין חסרי מושג לגבי הרובד הזה של הסכנה. מה שמשאיר לנוער פנאי להתגבש ללא חשש, לבנות חברויות – מה שדי הגיוני שיקרה כשכל הבנים ישנים בלינה משותפת בחדר אחד, וכל הבנות בחדר אחר. מה שפחות הגיוני הוא שבשלב מסוים יש קטע מוזיקלי עם שיר לא עדכני של פינק, שמעביר מסר חיובי על אהבת וקבלה עצמית, פשוט ככה באמצע הסרט. זה קצת חמוד, אבל בעיקר לא משכנע ומעט מביך. מה שעוד לא הגיוני, הוא שצוות שמתנגד לכל מה שלא מתיישב עם התפיסה השמרנית והדתית שלו יאפשר לנערים והנערות לישון יחד וליצור חברויות. אבל ניחא, זה לא הדבר המרכזי שמפריע לסרט לעבוד. 

מה שחורק לכל אורכו הוא הרציחות עצמן. הן חסרות השראה ברובן, לא רבות ולא מעניינות, ומתרחשות באופן שלא באמת מעורר חשש לחיי הדמויות המרכזיות בשום שלב. הסרט מתקשה לבנות מתח באמצעות הרציחות, למרות המיקום הקלאסי של מחנה קיץ על אגם מבודד. יש כאן בסיס מוכר שמאפשר כר פורה של השערות. האם למי מחברי הצוות יש אג'נדה נוספת ורצחנית? האם זה יהיה גורם חיצוני כלשהו? מישהו מתוך בני הנוער בכלל? אבל כדי לנחש וגם להיות במתח, צריך לתת לנו משהו להיאחז בו. וכאן אין כלום. אין רמזים מסעירים, אין בנייה טובה שבה הסיכונים הופכים ברורים והדמויות המרכזיות מפתחות מודעות. דברים מתרחשים כמעט כלאחר יד, ולנו נותר רק לנחש בחוסר התלהבות. 

בנוסף, חוץ מהפסיכולוגית הנבזית ברמה של נבל אנימציה לגיל הרך במפגשים איתה, הזוג הנשוי עובר כבעייתי ביותר בהתנהלות שלו. ושניהם גם עוברים באופן די ברור כמומרים כושלים, שעדיין נמשכים לבני אותו המין, והם פשוט משקרים לסביבה כדי לעבור כזוג הטרונורמטיבי. מובן שיש כאן רצון לייצג איך נראית הפנמת דיכוי וכמה אלימה היא יכולה להיות כשהיא מתפרצת, וזה גם לא המופע היחיד שלה בסרט. וזה ייצוג שיכול להיות מעניין ואפילו חשוב. כי כן, קורה שאם קיבלנו יחס שלילי מסוים מספיק זמן, נאמץ אותה ונפעל כדי לפגוע במי שלא יתיישרו לפיה, גם אם היא פוגעת גם בנו. כי כן, יש למשל נשים שמגדירות את עצמן פמיניסטיות שפוגעות בנשים אחרות ובמיוחד בטרנסיות כי הן חושבות אחרת מהן ומציגות נשיות שהן תופסות כלא נשית באמת שעושה איתן תחרות מדומיינת. או גברים ונשים להט"בים שישנאו את עצמם ועצמן מספיק כדי לסלוד באגרסיביות מכל מי שמזכיר להן ולהם את עצמם. אלו רעיונות ששווה להציג, אבל כאן הם מוצגים באופן שטוח, צפוי ולכן די משמים. 

ובתוך השממה יש משחק טוב של כל השחקניות והשחקנים, שלא מצליח לפצות על כך שהסרט גם לא מותח, גם לא מפחיד, וגם קיבל האשמות בכך שהוא מציג דמויות על גבול ההמופוביות בתוכו – עיינו ערך הפסקה הקודמת. הדבר האחד שכן מהווה מהלך מעניין בתוך הכלום ושום דבר הזה, מכוון או לא, הוא האימה שבטיפולי ההמרה עצמם. הרציחות בסרט לא מעניינות והאלימות שנובעת מהן לא מזעזעת כמו שניתן לצפות מהז'אנר שאמור לייצר דימויי דם ואיברים מבעיתים, או לכל הפחות בוטים. מה שמשאיר את המהות של המחנה, הרעיון של לגרום למישהו או מישהי, במתק שפתיים תחילה ואז על ידי שבירה רוחנית ופיזית, לחשוב שמי שהוא או היא לא בסדר. לקחת נוער שגם ככה לא בדיוק שלם עם עצמו, וללחוץ על כל הכפתורים כדי לבטל זהות, לרסק אותו ולהרכיב מחדש, לדחוס בחלקים לתוך תבנית שמרנית ומיושנת של שחור, לבן, גבר, אישה, סטרייטים. 

לגרום לנוער, ולכל אחד או אחת, לשנוא את עצמו ולטעון שאפשר "לתקן" אותך כאילו שהתחושות והמשיכה שלך לא בסדר רק כי הן מאתגרות את מה שהתקבע כרוב המקובל, זה מספיק מפחיד. ולחיות במציאות שבה טיפולי המרה עדיין קיימים, עדיין לא מטפלים בשום דבר ולא ממירים אף אחד או אחת, רק מכאיבים ומעוותים, זה נורא ואלים מספיק. והרעיון שהם יהיו הלב המזעזע של הסרט, שבולט במיוחד בסצנה אחת, הוא רעיון יפה, שלא מתיישב עם הציפיות מהז'אנר, אבל יכול היה לעבוד, לו הוא היה מובא באופן מהודק וברור יותר. סרטים (וכל צורת אמנות) בכלל, וסרטי אימה בפרט, מספקים במה מטאפורית, סמלית ולפעמים מוגזמת במתכוון, כדי לדבר על דברים שקשה לדבר עליהם. סרטי אימה טובים שולחים טפרים חדים לקרביים האנושיים של הנפש שלנו ושולפים מתוכנו אמיתות כואבות ופחדים משתקים, מאפשרים לנו להתבונן בהם ולדבר עליהם ממרחק בטוח של הזרה מדממת. יכול להיות שבמקרה של הסרט הזה, ההזרה לא התאפשרה והייצוג המציאותי זלג פנימה בצורה לא מכוונת. הוא ייצר אמירה, אבל כשל להתכנס לכדי חוויית צפייה מעניינת.