״לחיות את חייה״: סקירה ב-12 חלקים, פרולוג ואפילוג (לזכרו של ז'אן לוק גודאר)
14 בספטמבר 2022 מאת עופר ליברגלז'אן לוק גודאר נפטר. זה כמעט נראה דבר מיינסטרמי מדי עבורו, אולם לפי דיווחים הוא מת בהמתת חסד, מה שאומר שהוא גם קבע את גורלו עד הסוף ואף עשה מעשה שהוא גם הומני וגם שנוי במחלוקת. מייצג. פוסט זה אינו הספד. אין הספדים בסריטה. נראה לי שהספדים לא תואמים את הרוח של סרטי גודאר. לא שהאיש עצמו היה מתנגד. לא. האיש אהב שמשבחים אותו. או לפחות, בנה תדמית של אדם שסבור שהוא עצמו גאון ואם מהללים מישהו אחר, כדאי שהוא ייאשר זאת. אבל בהספדים יש משהו רשמי. הקולנוע של גודאר הוא קולנוע של מרד. מרד במוסכמות הקולנועיות ככלי של מרד פוליטי. זה נכון גם לתקופה לפני 1968 בה יצר את סרטיו האהובים ביותר וגם לתקופה אחרי, בה יצר קולנוע רדיקלי בגלוי. תחילה תחת שם של קולקטיב ולפעמים תוך חתירה נגד אופציה לנרטיב או לפרשנות. אחרי זה הוא מצא דרך לאזן בין הצורך למחות והצורך בקהל. אבל בצורה קיצונית. תמיד מיקם את עצמו בצד הכי קיצוני שאפשר. כולל בצדדים לא נכונים פוליטית כמו תמיכה בדיקטטורים שהם במוצהר קומוניסטים. או חציית הקו בין תמיכה בפלסטינים והתנגדות לציונות לשימוש בדימויים אנטישמיים. בסרטים אחרים, הוא הראה דווקא קרבה והבנה ליהדות. בימים הראשונים של האתר הזה הרבתי לציין כי קולנוע היא אמנות של סתירות. גודאר היה אמן של סתירות. סתירות במשנה הפוליטית שלו לאורך כל הדרך. סתירות אשר נבעו מן הדחף שלו למרוד בכל הקולנוע שקדם לו בתור אדם שהוא, יותר מכל דבר אחר, סינפיל.
לעזאזל. זה נראה יותר מדי כמו הספד ואני עדיין רק בפרולוג. אני פשוט אכתוב סקירה על הסרט שאני הכי אוהב שהוא ביים. במקרה זה גם הסרט הכי טוב שלו – "לחיות את חייה" (Vivre Sa Vie).
1.
בפעם הראושנה בה צפיתי ב"לחיות את חייה" לא ידעתי עליו דברים ספצפיים מעבר לשורת התקציר של הכבלים. הכרתי קצת את סרטי גודאר, אבל בשלב ההוא יותר ידעתי שהוא "חשוב" מאשר הבנתי למה הוא חשוב. גם ידעתי שנהנתי מן הסרטים שלו שראיתי קודם לכן, שניים-שלושה סרטים, אחד מהם "המלך ליר" שידוע בעיקר לשמצה, אבל לא ממש הבנתי אותם לחלוטין. גם את "לחיות את חייה" לא הבנתי לחלוטין בגיל התיכון. הקריאה התחילה יותר מאוחר, כשהסרט נתפס עבורי כפסגה מבין סרטי גודאר שראיתי. הבנתי שהוא אכן בפסגה אבל מסיבות שונות ממה שחוויתי.
"לחיות את חייה" נחשב אז לגודאר כבד, מאתגר יותר, בטח ביחס תקופה הנגישה ביצירה שלו, אחד מ-15 הסרטים הארוכים שביים בין 1960 ל-1967, תקופה בה יצר גם סרטים קצרים ובכל יצירה שלו ניסה לחשוב מחדש על הצורה הקולנועית. כבר אז, הוא היה במאי פוליטי. אבל יותר מכך, במאי עצמאי. במאי שיוצא לצילומים עם תסריט שמורכב רק מתיאור עלילה באורך של עמוד, לתוכו הוא יוצק תוכן מאולתר יחד עם השחקנים והצוות, בהובלת הצלם הקבוע ראול קוטאר.
בין כל הסרטים הללו, "לחיות את חייה" נחשב, או לפחות כך נכתב עליו, לזה שמקצין את מימד הניכור. השפעה ישירה מברכט. סרט שחושף את האמצעים שלו ואת המלאכותיות שבו בכל הזדמנות. סרט שרוצה לפנות לשכל ולא לרגש. הייתי מנוסה בכך. בתיכון התרגשתי בהצגות של ברכט למרות שהייתי אמור לחוש ניכור. כי אלו היו דמויות לא סימפטיות או מוסריות. כי אומרים לי מה יתרחש בסצנה לפני שהיא מוצגת. גודאר העביר את כל זה לקולנוע. אבל אפילו יותר מברכט עבורי, התוצאה היא לא ניכור אלא הזדהות טוטואלית עם הדמות שלא חיה את חייה, אלא חייה את הסרט. גודאר הוא מרדן והוא בז לסנטימנטליות. אבל בכמה מסרטיו הגדולים, הוא גם רומנטיקן. "לחיות את חייה" הוא מכתב אהבה לדמות כפי שסרטים רבים הם מכתב אהבה לדמות הראשית או לשחקנית הראשית. אבל הסרט הזה הוא מכתב אהבה רומנטי יותר, מכתב אהבה לדמות אבודה מראש. דמות המנסה לשלוט בחייה, אך יש כוחות גדולים יותר. למשל, היא כל הזמן דמות בסרט.
2.
תיאור עלילת הסרט: ננה קליינפרנקהיים היא צעירה בפריז. בסצנה הראשונה בסרט היא נפרדת מבן הזוג במטרה לממש את עצמה, לחיות את חייה. היא עובדת בחנות תקליטים, אבל חיה בחובות ומחליטה לפנות לזנות על מנת לממש את עצמה. תחילה זה עובד בצורה יפה והיא מוצאת גם זמן ליהנות. היא גם פוגשת גבר עמו היא רוצה לחיות ומבשרת לסרסור הנחמד שלה שהיא רוצה לפרוש. אבל הוא כבר החליט למכור אותה ומבהיר לה שאין לה ממש שליטה בגורלה. היא מובלת לידי האדונים החדשים שלה ויש סכסוך כלשהו על כסף. שני הצדדים יורים אחד על השני. הם מחטיאים. או מחטיאים לכאורה. כל אחד מהם פוגע בננה. הרגו את הסחורה בריב על הסחורה. היא הייתה גם בת אדם.
3.
אבל זו לא רק העלילה, זו גם הדרך. הסרט מסופר ב-12 פרקים. עם תקציר העלילה הצפוי בפרק לפניו, כולל ספוילרים. כמו ברומנים קלסיים/מחזות של ברכט. אין מטרה לייצר מתח. אין מטרה לייצג הנאה קולנועית מהאלימות. יש בסרט עוד אירוע ירי, הוא מתרחש ברובו מחוץ לפריים. כולם מסתכלים לעברו. סקס מוכר. אלימות מוכרת. מוכרת את החופש של הדמויות, את החופש של האדם. העולם לא מתייחס לננה כאנושית. כלומר, יש אנשים המיודדים עימה. יש גברים שמואהבים בה. משוחחים איתה. יש אנשים אשר דורשים ממנה דברים. היא בחורה יפה. בעולם אחר, בחורה פופולרית. אולי גם בעולם של הסרט. אבל זה עולם בו הכסף מדבר. האדם רוצה לחשוב שהוא אנושי. אבל לפעמים הוא רק תרנוגלת. והתרנוגלת היא רק משל. זה שובר לב. ננה היא מצד אחד אובייקט קולנועי למבט הגברי. אני מעולם לא הייתי אישה ומעולם לא עבדתי בתעשיית המין. אבל חשתי שאני ננה. יותר מפעם אחת. לא רק בזמן הצפייה בסרט.
4.
הסרט מוצג ב-12 חלקים. אבל ייתכן והשיא שלו מגיע עוד קודם לכן. בסצנת הכותרות. שלושה צילומי תקריב של ננה. בפרופיל, במבט למצלמה, בפרופיל לצד השני. יש מוזיקה. היא נכנסת ומופסקת באופן אקראי. הקולנוע הוא אמנות אשר לוכדת טוב יותר מכל אמנות אחרת את הפנים האנושיות. יש צילומי תקריב גם בסטילס. גם בציור. אבל הקולנוע קובע את המשך. נותן לקהל תחושה של שהות עם הפנים. הקטיעה היא לכאורה אקראית. השוט מתחיל ומסתיים בלי הסבר, כמו המוזיקה. זה אמצעי ניכור, ייכתב בניתוח האנליטי. אבל זה רק מדגיש את העוצמה של הפנים, את הכאב הטמון בהם עוד לפני שהתחילה העלילה. את היופי.
5.
לא מדובר בסתם פנים. אלו הפנים של אנה קרינה, אשתו הראשונה של גודאר והשחקנית הראשית ברוב סרטיו במחצית הראשונה של שנות הששים. אחד מן הסמלים של הקולנוע בכלל, פחות או יותר רק בגלל ההופעות שלה בסרטים של גודאר (היא גם שיחקה אצל במאים מוכרים אחרים, אבל היא בפנתיאון בגלל סרטי גודאר). היא מופיעה בתספורת קארה המהדהדת את המראה של לואיז ברוקס בסרט "תיבת פנדורה", ואולי היא גם השראה למראה של אומה ת'ורמן ב"ספרות זולה". אבל משהו בפנים שלה נראה חי יותר מן הדימויים הללו. גם בסרטים האחרים שהזכרתי, הדמות הנשית מייצגת בו זמנית שחרור מיני ונפשי, חוסר יכולת להשתחרר משליטה ואלימות של גברים. כאמור, קולנוע של ניגודים. דמות המבטאת כל כך יפה כמיהה לדבר שהיא לא מסוגלת להשיג. אבל בפתיחה הזו היא עדיין לא הדמות. או לא רק הדמות.
6.
במאים רבים עבדו עם מושא התשוקה שלהם, או עם בת הזוג. זו קלישאה כמו קלישאות אחרות. הקולנוע של גודאר בז לקלישאות ומרבה להשתמש בהן ולהצדיע להן. במאים משתמשים בבת-הזוג בשני אופנים. האופן העיקרי הוא כאובייקט למבט, כחגיגה של המראה שלהן ושל האישיות שלהן. האופן השני הוא כנציגה של הבמאי בתוך הסרט. גודאר להערכתי נטה יותר לאופציה הראשונה, הנפוצה יותר. אבל הוא גם עשה שימוש באופציה השנייה, בעיקר בסרט הזה. ננה היא הנשלטת, אבל בסצנות רבות היא זו בשליטה. היא נועדה למוות, אך הסרט מנציח את החיוך שלה. יש הרבה ביטויים למצב האנושי הטרגי לאורך הסרט. הדימוי הכי מפורסם בו הוא ריקוד של ננה סביב שולחן ביליארד. ריקוד של שמחה. ריקוד בו היא חיה את חייה לנצח.
7.
עוד הערה על נושא האובייקט הקולנועי והמידה בה הוא גם סובייקט. הסרט מציג את אחד מן הדימויים הכי זכורים לצפייה באובייקט קולנועי והזדהות עמו. ננה צופה בקולנוע ב"הפסיון של ז'אן דארק" של קארל תיאודור דרייר (סרט טוב יותר מכל סרט שגודאר ביים. אין הרבה סרטים כאלו). היא מזדהה עם ז'אן דארק ובוכה. הגיבורה בה אנו צופים היא גם מעריצה. אפשר לפרש את זה כיצירת הקבלה בין האישה הענייה שפונה לתעשית המין וגיבורת הקרב הצרפתית, הקדושה והזונה אחת הן. אבל אני רואה את זה כסצנה של אהבת קולנוע. של היכולת לבכות עבור אדם אחר מבלי להבין שיש סיבות לבכי, גם בגלל הגורל האישי.
8.
עבורי זה קודם כל סרט על קירבה לדמות באשר היא דמות. גם סרט שלוכד תקופה. לוכד העדפות תרבותיות. סרט שצופה בדרייר ומשווק קצת את טריפו. סרט שקורא את אדגר אלן פו, מאזכר מוזיקאים רבים בסצנת חנות התקליטים, ופונה לשיח בלשנות ופילוסופיה עם הפילוסוף ברייס פארנייה, חוקר ומסאי רב הישגים שעמוד הוויקיפדיה שלו באנגלית מציין בעיקר את ההשתפות בסרט הזה. יש חיבור בין הדמות ליצירות התרבות, מעבר לכך ששמה הוא מחווה טיפוסית של גודאר לבמאי אהוב. אולם יותר מסרטים אחרים של גודאר, החיבה לתרבות היא לא אזכור בלבד: הוא רואה את העומק והיופי ביצירות של אחרים.
9.
אבל גודאר הוא גם פוליטי. תעשיית המין היא טרגית עבור הגיבורה, אבל גם מטאפורה לקפיטליזם הדורסני בכללותו – האדם הוא אינו אדון לעצמו, גם לא אדון לגופו. הקשר בין תעשיית המין לתקיפת הקפיטליזם הופיע גם בסרטים אחרים של גודאר, באופן בולט ב"שניים או שלושה דברים שאני יודע אודותיה" שאמר את המסר שלו בצורה צעקנית ואנטי-אמריקאית בוטה ומפוזרת יותר. בסרט זה, הדבר מנוסח בבהירות כואבת. כואבת ולא חד משמעית. היחס של גודאר אל תעשיית המין הוא סוג של מוטיב חוזר ביצירה שלו והוא לא תמיד שלילי, או שלילי בלבד. אולי זה בגלל אורח חייו, אולי זה בגלל שאם הוא יתחייב לצד אחד בנושא הזה, יש סיכוי שיהיו אנשים שהוא לא יעצבן. גודאר שאף גם לעצבן את הקהל. הוא עשה זאת גם בכמה סרטים שאני מעריך ואפילו אוהב. אבל לפחות עבורי, לא בסרט הזה.
10.
הסרט תמיד שואל מהו סרט. מהו אפשר לעשות עם קולנוע. יש בו סיקוונסים בשוט בודד, אחרי שגודאר התפרסם דרך שימוש בקאטים, באופן ספציפי בג'אמפ-קאט. אחד מן הטקסטים המכוננים שלו כמבקר, בטרם ביים סרט באורך מלא, טען בעד העריכה. אבל הוא מכיר בשוט הארוך. הוא גם עורך כמו מטורף במהלך הסרט. בעיקר בסיקוונס המציג את מקצוע הזנות בפריז של ראשית שנות הששים בסדרה של שאלות ותשובות. עוד מקרה ניתן להגדיר כניכור, כהעדפת הטכניקה על פני ייצוג המציאות. אבל שבירת המציאות לשיחה הנשמעת בפסקול ותיאור המעשים המתרחשים בעקבותיה אך המייצגים אותה, יכולה לבטא צורך של אישה לחוות דברים מחוץ לגופה. או להרגיש שליטה מסוימת על היבטים בחייה גם במקצוע המגביל. על הדרך, גם להזכיר לקהל כי עבודה בתעשית המין היא לא רק מין תמורת כסף. ביותר ממובן אחד.
11.
"לחיות את חייה" הוא הסרט הכי טוב של גודאר. הסרט בו הכל מתחבר. בו כל סיקוונס ראוי ללמידה בכל בית ספר לקולנוע. הוא לא מייצג את כל הקולנוע שלו. למשל, הקולנוע שלו כולל גם פגמים מרתקים ובסרט זה הם פחות או יותר נעדרים. להבדיל, גודאר הוא במאי נהדר של קומדיה והומור, גם בתכנים קודרים ואלימים. "לחיות את חייה" אינו נטול הומור, אבל הוא אחד מן הסרטים הפחות מצחיקים שלו, באופן דומה לכך ש"ורטיגו" הוא אולי הסרט הכי גדול של היצ'קוק, אך חוש ההומור של הבמאי נדחק בו לשוליים – אם לא נמחק. היצ'קוק, כמו גודאר, הכיר בחשיבות הצחוק והאירוניה. יחד עם זאת, יש משהו מזוקק בכך ששני היוצרים הגיעו לשיא ביצירה בה הוא תופס מקום פחות מרכזי. אבל ברצוני להדגיש: יש ב"לחיות את חייה" לא מעט רגעים של קלילות. גם כמה בדיחות של ממש, חלקן חבויות. חלקן עניין של השקפה. סעיף 10? אפשר לראות בסיקוונס הזה פארסה, אני בוחר אחרת. או שמשהו בי בחר אחרת.
12.
אפרופו פרשנות: את תנועת המצלמה האחרונה בסרט למדתי פעמים במהלך התואר הראשון בלימודי קולנוע. אחרי שננה ספגה ירי דו צדדי ונותרה למות, המצלמה נעה בטילט למטה. מרצה אחד פירש את זה כנקיטת עמדה, הרכנת ראש והשתתפות באבל על מוות. מרצה אחר ראה בזה תזוזה אקראית, תזכורת לכך כי הכל קולנוע ואין משמעות. אני מניח ששניהם צודקים (אם כי ייתכן ואהרון קשלס צודק יותר). כאשר הייתי למתרגל, דחפתי את הסרט הזה כהקרנה לכל הסטודנטים. מרצים ותיקים הזהירו אותי שזה "קשה מדי" יחסית לגודאר והסטודנטים יסבלו, לעומת "עד כלות הנשימה" או "חבורה נפרדת" הקלילים יותר. אין לי מדד מדויק. אבל שוב ושוב ראיתי תגובות של סטודנטים וצופים צעירים ממני, שלא מבינים מה רוצים מהם בסרטים הקלילים שפעם היו פופולריים והם סימנו את תנופת העשייה של הגל החדש. אבל הם כן מתרגשים מ"לחיות את חייה" ואוהבים אותו. ייתכן וזה לא היה הגודאר הכי נגיש לתקופה בה הוא נוצר. ייתכן וזה הגודאר המוקדם שהכי מתאים לתקופה שלנו. למרות שגודאר המשיך לעשות סרטים עד השנים האחרונות ולכל סרטיו ישנם המעריצים שלהם.
אפילוג:
אוהבים את הקולנוע של גודאר? ייתכן ותאהבו את הסרטים של וויליאם קליין. קליין, יליד ארה"ב שפעל בצרפת, נודע בעיקר כצלם סטילס פורץ דרך אולם החל מאמצע שנות הששים הוא ביים סרטים אנטי-קפיטליסטיים שהשפעת גודאר ניכרת בהם. הוא פירק לגורמים את תעשית האופנה והזוגיות ואפילו יצר פארודיית גיבורי על שהיא מחאה על הכוחות הפוליטיים, כבר בשנות הששים. גם הוא נפטר השבוע. אבל זה לא הספד ובטח לא הספד כפול. לא הכרתי אותם, הם נפטרו בגיל מבוגר. יש בעולם גם דברים לא קודרים. הפועל ירושלים ניצחה בדרבי.
לא בכדי מצא גודאר השראה אצל ברכט. שניהם היו אמני היצירה הרפלקסיבית הפוליטית, הבוחנת ומבקרת את המדיום (תיאטרון וקולנוע), שלתפיסתם היה כלי בידי ההגמוניה להשתמש בקהל הצופים כדי לשמר את הסדר החברתי הקיים. גודאר היה בין אלה שאימצו את מודל המטא מהתיאטרון, ועשו אותה למטא-סינמה, במשמעות שהסרט בוחן ומבקר את המציאות שהוא מתקיים בתוכה, מפרק תבניות ומהתל בהן וביוצריהן. בהקשר הזה, לצד "לחיות את חייה", אציין גם את "הבוז" ו"הסינית".
נדיר מאוד, במיוחד כאן בארץ, להיתקל במאן־דהוא המכבד, המוקיר והמעריך מספיק ודיו את הקולנוע כדי לכנותו נכונה מדיום ולא בכינוי המשפיל, המעליב, המקטין והמזלזל ״תעשיה,״ כה־לחי וישר־כוח.
קולנוע הוא גם תעשיה.
גודאר היה אדם שפל ואנטישמי.
אם רצית לומר שחלקים מן הקולנוע ותו־לא (שהם החלקים הזניחים, הנחותים, הגרועים, העלובים, חסרי־החשיבות וחסרי־הערך ביותר שבו), קרי, הוליווד ושאר נגזרותיה וחקייניה הבידוריסטיים, אמנם קרובים בהרבה לתעשייה מסחרית וקפיטליסטית מאשר למדיום אמנותי, בסדר גמור וכמובן שכל מילה בסלע, ברם, אין בשום פנים ואופן להעליב, להשפיל ולהקטין את שאר המדיום הזה ולזלזל בו, למשל, את מי שבתגובתך מתאריך 21 בספטמבר 2022 בשעה 22:18 ציינת ובצדק כאחד האמנים הכבירים שלו, תוך שיוך התווית הזו אליו והכנתי לך רשימת־קריאה מחכימה פרי־עטו של גדול־חוקריו של הקולנוע האמנותי שתסייע לך להבין מדוע ולמה: Carney, Raymond Francis, Junior, “Day of Wrath (Vredens Dag)” and “Ordet,” In: Magill, Frank N., (Editor), and King Hanson, Patricia and Jaehne, Karen, (Associate Editors), “Magill’s Survey of Cinema: Foreign Language Films,” (Volume II: “CEL–ESP” and Volume V: “MEM–REB,” 1985), Pp. 739–745 and 2300–2305; Carney, Raymond Francis, Junior, “Speaking the Language of Desire: The Films of Carl Dreyer,” (Cambridge, New York and New Rochelle, New York, Oakleigh and Melbourne, Victoria, and Sydney, New South Wales: Cambridge University Press and University of Cambridge Local Examinations Syndicate Assessment and Press Syndicate of the University of Cambridge, 1989); Carney, Raymond Francis, Junior, “Carl Th. Dreyer: Learning From Dreyer – Reflections on the Lessons His Work Teaches,” In: Crone Jensen, Lene, Movin, Lars, and Kremer, Mark, (Editors), “Close-Ups: Contemporary Art and Carl Th. Dreyer – November 9. 1999 – January 9. 2000,” (Pohjoismainen nykytaiteen instituutti, Part Time Director: Wiik, Sonja, Exhibition Coordinator: Eeg-Tverbakk, Per Gunnar, Kunsthallen Sankt Nikolaj Kirke Udstillingsbygning, Curator: Delin Hansen, Elisabeth, Exhibition Manager: Dybbøl, Kirsten, Public Relations: Leth-Nissen, Stine, Graphic Design: Hagerup, Maria, Bridgwater, Paul, and Bridgwater, Julia, København, Helsingfors, and Amsterdam: Kunsthallen Sankt Nikolaj Kirke Udstillingsbygning, Visuaalisen taiteen keskus ja Frame-säätiö, Pohjoismainen nykytaiteen instituutti, Det Danske Filminstitut, Institut Français, Koninklijke Nederlandse Ambassade, Konsul George Jorck og Hustru Emma Jorck’s Fond, Litotryk Svendborg, Torben Christensen, Skolen for Mediekunst, Det Kongelige Danske Maler-, Skildre-, Billedhugger- og Bygnings-Kunstakademis Billedkunst Skolerne for de skjønne Kunster, Arkitektur, Design og Konservering – Arkitektskolenand i Kiøbenhavn, Bart Rutten, Nederlands Instituut voor Mediakunst, MonteVideo/Time Based Arts, Alwin Gøttsche, Gyldendal Undervisning / audiovisuel, Galerie Paul Andriesse, Curator Hedwig A. M. Fijen, and Curators Marente Bloemheuvel and Jaap Guldemond, 1999), Pp. 82–89.
לפני השנה 1985 דלעיל, צריכים להופיע שמותיהם של ההוצאה ומיקומה, Englewood Cliffs, New Jersey: Salem Press,.
Interesting.
תן לי זמן לעבור על החומר.
ודעתך זו רלוונטית לדיון כי…?
המיועדת תגובה זו אלי?
אבן נגולה מעל לבי.
ומכיוון שנראה, כאמור, שאתה מכבד, מוקיר ומעריך מספיק ודיו את מדיום זה, אפנה אליך קושיה חשובה המעסיקה אותי מזה זמן־מה ושרלוונטית מאוד לדיון אודות ההבדלים בין אמנות אמתית לבין ״תעשיה״ מסחרית וקפיטליסטית זניחה, נחותה, עלובה, גרועה, חסרת־חשיבות וחסרת־ערך לחלוטין שאותה יש למוטט.
התסכים לממרה ולפיה כאן בישראל מנהלת כבר מספר עשורים רב, למצער למן ראשית חדירתה של המרשתת כאן לערך, האליטה הסנובית־המתנשאת הפרזיטית המקומית (האמתית) – אני מתכוון, למען הסר ספק, בשימושי־זה בביטוי למשמעותו המקורית והנכונה, היינו, לאוליגרכיית המולטימיליונרים הבורגנית, העשירה והשבעה מן המאיון העליון המשתייכת לשיאני־השכר במשק מקשקושי־, הבלי־ ושטויות־ה״הייטק,״ ה״ניהול,״ ה״עסקים,״ ה״מחשבים,״ ה״תכנות,״ ה״מדע,״ ה״מנכ״לות,״ ״מדעי־המחשב,״ ה״הנדסה,״ ה״שיווק,״ וכולי המיותרים והמזיקים, כמובן, לא, כבניכוסו המעוות והאורווליאני, לנכים, למתמודדים עם מוגבלויות־נפשיות, לחולים הפסיכיאטרים, לנפגעי־הטראומות ולפגועי־הנפש, וכיוצ״ב, ו/או, ל״סתם״ פרולטרים עניים ושאר נתמכי־מדינת־הרווחה/אנשים ממעמד סוציואקונומי פחות־או־יותר־ממוצע מן־השורה הזקוקים לאמנות ולהשכלה הן לשם התמודדויות עם בעיותיהם האקזיסטנציאליות, האימפרסיוניסטיות והפנומנולוגיות מחיי־היום־יום הן לשם הרחבת־התודעה במאבק בדיסטופיה הקפיטליסטית הגיהנומית והמסויטת ובמבנה המעמדי הנלווה אליה לשם מיטוטם והחלפתם בחיים של משמעות, תוכן ורוח אמיתיים – תופעה ייחודית, מוזרה, חריגה, תמוהה ומשונה ברמה־עולמית של קמפיין־ג׳נוסייד תרבותי (כמוגדר במשפט־העמים ככזה המכיל mens rea)/דה־לגיטימציה מסית, אלים, אגרסיבי, אגוניסטי ופנאטי ורצוף בשקרים אורווליאניים ובהיפוכי־מציאות (כגון ההצגה של סרטים שאף מבוגר בעל אינטליגנציה תקנית כאן פרט לכמה תריסרי ״הייטקיסטים״ מולטימיליונרים אינו מתעניין בהם כ״תרבות עממית,״ כ״סרטים פופולריים,״ וכולי, כשסרטים שעניינו כאן למעלה משבעים אחוז מן האוכלוסייה מוצגים כנחלתה של ״אליטה״ זעירה בהגדרה המעוותת שצוינה דלעיל וככאלה ש״איש אינו צופה בהם״) כמלחמת־מעמדות לשם האינטרסים המעמדיים האגואיסטיים שלה ולמען התחנפויות לדימוי־העצמי שלה שהאמנות וההשכלה מאתגרות הן נגד הקולנוע האמנותי, העצמאי, האקספרימנטלי, האוונגרדי והפרגמטיסטי/ההומניסטי הביקורתי, התובעני, ההשכלתי, המאתגר והאנטי־קפיטליסטי הישראלי (שעד לאחרונה היווה הן את המודוס הדומיננטי בקולנוע הלאומי שלנו הן אבן־שואבת למרבית אוכלוסייתה של מדינה זו) שאיים עליה ונגד השיח ההשכלתי־הביקורתי וההומניסטי שעד לאחרונה איפשר אותו בפרט הן נגד האמנות, ההשכלה, הרוחניות, ההומניסטיקה/מדעי־הרוח, האינטליגנציה, התרבות, הרחבת־האופקים, הנפש והנשמה, הביקורתיות, האינדיבידואליזם ושאר־הרוח, כשלכל אלה היא בזה ולועגת, כשבכל אלה היא מזלזלת וכשאת כל אלה היא מגחיכה לשם החלפתם ב״בידור,״ ״כיף״ ו״הנאה״ המאשררים את המבנה הקפיטליסטי המחניף לה ושאינם מאיימים עליה, קרי, בהתחנפויות אל ובאשרורים לסגנון־החיים, ראיית־העולם ושאר אורחותיהם, שגיונותיהם וגחמותיהם הן של ילדים שטרם למדו לקרוא ולכתוב הן של אותם סאחים־בלטות שדימויים־העצמי, האידיאולוגיה הקפיטליסטית והאגו שלהם חשו מאויימים מהסטטוס־קוו־אנטה ששרר כאן לפני־כן, כשבשנים האחרונות, עם הפיכתה של הקבוצה הזו להגמוניה־של־ממש בעזרת האינטרנט המהיר והונה החברתי הרב וכדומה, קרם עור וגידים המיזם והתרבות ההשכלתית בכלל והקולנוע הישראלי האמנותי כפי שהיה זה עד לאחרונה דומיננטי כאן ושאחראי לכמה מן ההישגים הכבירים ביותר בכל תולדותיו של מדיום זה בפרט הוחלפו למעשה לחלוטין בסגידה לאלוהי־הממון, הבורות, הקיטש, הקונפורמיזם, הטיפשות, הטמטמת, השטחיות והרדידות, האנוכיות, ההפרשות הפסיכונוירואנדוקרינולוגיות, הסוליפסיזם, האגואיזם, הפלבאיות, דלות/צרות־האופקים, הפיליסטיניזם, הנבערות, הוולגריות, הברבריות, האנאלפבתיות, הילדותיות, התינוקיות, האינפנטיליות, האדולסצנטיות, הבהמיות, החייתיות והקופיות ובפולחן הפירוטניקה המצועצעת ושאר הגיזמואים והגאדג׳טים הצעקניים באורח המתחנף אליה ושאינו מאיים עליה ועל המבנה המעמדי קפיטליסטי עוד?
כמעט כל ספר אקדמי/מחקרי רציני שנכתב בשנים האחרונות אודות הקולנוע הישראלי העכשווי מטעים כי נסיקתו של הבידוריזם עת דמדומיו של הקולנוע האמנותי מהווים מאפיין מובהק שלו, לרוב, גם יותר מנרמז שיותר מקיים קשר בין התפתחויות אלה לבינן שינויים ידועים במנה האליטה הישראלית. רבים עמם דיברתי על נושא זה, החל בהדיוטות דרך עיתונאים וכלה באינטלקטואלים ובחוקרים רציניים, הסכימו עם מה שכתבתי דלעיל.
בדיוק מכיוון שהיה חשוב לה לאשרר את המבנה המעמדי האליטיסטי הקיים ולהיאבק באיום שקולנוע עממי אמיתי, מהסוג בו אני תומך והיא מתנגדת אליו, מהווה לה, ההאשמה לפיה פרולטרים, נכים, וכולי המייצרים וצופים בסרטים המיועדים לקהל רחב שמטרתם הינה קעקוע הקפיטליזם הינם ״אליטיסטים״ כלפי קומץ זניח של מיליונרים ואוליגרכים המייצרים וצופים בסרטים שכל סיבת קיומם הינה לאשרר את המבנה הכלכלי הקיים אפילו אינה אורווליאנית.
ואם למישהו מן הבאים בשעריו של אתר זה יש רעיון לגבי איך להילחם בכך, לבטל את כל הנזק ולהחזיר את המצב לקדמותו, אשמח לשמוע, תודה.
בבקשה ובברכה, קראתי ואני מחזיק בכמעט כל פרסום שלו ויש עוד המון, אלה רק שלוש דוגמאות גרידא, אלה הרלוונטיות למי שציינת.
לא, סינפיל. תגובתי מ-22 בספטמבר שעה 18:59 לא הופנתה אליך, אלא כלפי מי שהגבת לו באריכות.
שכנעת אותי.
נהדר, עתה, איך מתקדמים מכאן?
כל אחד מנסה לקרוא ולפעול בקצב שלו.
ואם אפשר, לנסות להשפיע.
הנראה לך ששווה לנסות להקים אתר־נגדי/להתחיל במעין קמפיין־ציבורי (או, במשהו בסגנון) כדי להילחם במגמות שתיארתי דלעיל, לבטל את כל הנזק ולהחזיר את המצב לקדמותו (היינו, להחזיר את הקולנוע הישראלי לסטטוס־קו־אנטה ששרר כאן בשנות התשעים/בעשור הראשון למילניום הנוכחי, עת הקולנוע האמנותי/הטלוויזיה האמנותית היו המודוס הדומיננטי בקולנוע הלאומי שלנו, ה״בידור,״ ה״כיף״ וה״הנאה״ היו תופעות זניחות ושוליות שזכו לבוז הראוי להן והשיח הקולנועי באמת היה ביקורת־אמנות אמתית ללא שם רלטיביזם וניהיליזם המבכרת בבירור את האמנותיות על ה״בידור,״ ה״כיף״ וה״הנאה״ ושופטת סרטים בקריטריונים אמנותיים, להבדיל ממצבו כיום, בו אינו אלא דו״חות צרכניים גרידא שכל מטרתם הינה לדווח כמה פיצוצים ומרדפי־מכוניות נוכחים בסרטים)?
הגם לך עניין לסייע ולהצטרף למיזם המאבק בפרויקט הדה־לגיטימציה של האליטות שהצעתי להלן והגם אתה תסכים לניתוח הסוציופוליטי שנידבתי?
למה לא?
כדאי לנסות.
האם אתה מעוניין לסייע?
למה לא?
אני טס בסופשבוע ל 3 חדשים לחו"ל.
נוכל לתכנן משהו בינואר 23.
תודה, מחכה לשמוע ממך.
וההצעה הזו מופנית לכל הבאים בשעריו של אתר זה:
כל מי שחושב ששווה להקים אתר־נגדי/להתחיל במעין קמפיין־ציבורי (או, במשהו בסגנון) כדי להילחם במגמות שתיארתי דלעיל בתגובת 28 בספטמבר 2022 בשעה 19:21, לבטל את כל הנזק ולהחזיר את המצב לקדמותו (היינו, להחזיר את הקולנוע הישראלי לסטטוס־קו־אנטה ששרר כאן בשנות התשעים/בעשור הראשון למילניום הנוכחי, עת הקולנוע האמנותי/הטלוויזיה האמנותית היו המודוס הדומיננטי בקולנוע הלאומי שלנו, ה״בידור,״ ה״כיף״ וה״הנאה״ היו תופעות זניחות ושוליות שזכו לבוז הראוי להן והשיח הקולנועי באמת היה ביקורת־אמנות אמתית ללא שם רלטיביזם וניהיליזם המבכרת בבירור את האמנותיות על ה״בידור,״ ה״כיף״ וה״הנאה״ ושופטת סרטים בקריטריונים אמנותיים, להבדיל ממצבו כיום, בו אינו אלא דו״חות צרכניים גרידא שכל מטרתם הינה לדווח כמה פיצוצים ומרדפי־מכוניות נוכחים בסרטים) ומעוניין לסייע, מוזמן לומר.
תודה רבה.
הבוז לאליטיזם.קולנוע מוצר לכל האוכלוסיה.
אני מסכים, בוז לאליטיזם, הקולנוע בהחלט מיועד לכלל האוכלוסייה (ברם, ״מוצר?״ איזה כינוי משפיל, מעליב, מקטין ומזלזל):
בדיוק מסיבה זו, כפי שציינתי דלעיל מספר פעמים, אף מבוגר בעל אינטליגנציה תקנית כאן בישראל, פרט לכמה תריסרי ״הייטקיסטים״ מולטימיליונרים, אינו צופה במותחני־פיצוצים/סרטי־ילדים הוליוודיים בידוריסטיים ומסחריים שכל תפקידם הינו לאשרר את המבנה המעמדי האליטיסטי הקיים ולהיאבק באיום שקולנוע עממי אמיתי, מהסוג בו אני תומך והם מתנגדים אליו, מהווה להם (ההאשמה לפיה פרולטרים, נכים, וכולי המייצרים וצופים בסרטים המיועדים לקהל רחב שמטרתם הינה קעקוע הקפיטליזם הינם ״אליטיסטים״ כלפי קומץ זניח של מיליונרים ואוליגרכים המייצרים וצופים בסרטים שכל סיבת קיומם הינה לאשרר את המבנה הכלכלי הקיים אפילו אינה אורווליאנית).
ובדיוק מסיבה זו, האליטה הסנובית־המתנשאת הפרזיטית המקומית (האמתית) – אני מתכוון, למען הסר ספק, בשימושי־זה בביטוי למשמעותו המקורית והנכונה, היינו, לאוליגרכיית המולטימיליונרים הבורגנית, העשירה והשבעה מן המאיון העליון המשתייכת לשיאני־השכר במשק מקשקושי־, הבלי־ ושטויות־ה״הייטק,״ ה״ניהול,״ ה״עסקים,״ ה״מחשבים,״ ה״תכנות,״ ה״מדע,״ ה״מנכ״לות,״ ״מדעי־המחשב,״ ה״הנדסה,״ ה״שיווק,״ וכולי המיותרים והמזיקים, כמובן, לא, כבניכוסו המעוות והאורווליאני, לנכים, למתמודדים עם מוגבלויות־נפשיות, לחולים הפסיכיאטרים, לנפגעי־הטראומות ולפגועי־הנפש, וכיוצ״ב, ו/או, ל״סתם״ פרולטרים עניים ושאר נתמכי־מדינת־הרווחה/אנשים ממעמד סוציואקונומי פחות־או־יותר־ממוצע מן־השורה הזקוקים לאמנות ולהשכלה הן לשם התמודדויות עם בעיותיהם האקזיסטנציאליות, האימפרסיוניסטיות והפנומנולוגיות מחיי־היום־יום הן לשם הרחבת־התודעה במאבק בדיסטופיה הקפיטליסטית הגיהנומית והמסויטת ובמבנה המעמדי הנלווה אליה לשם מיטוטם והחלפתם בחיים של משמעות, תוכן ורוח אמיתיים – מריצה כאן בישראל תופעה ייחודית, מוזרה, חריגה, תמוהה ומשונה ברמה־עולמית של קמפיין־ג׳נוסייד תרבותי (כמוגדר במשפט־העמים ככזה המכיל mens rea)/דה־לגיטימציה מסית, אלים, אגרסיבי, אגוניסטי ופנאטי ורצוף בשקרים אורווליאניים ובהיפוכי־מציאות (כגון ההצגה של סרטים שאף מבוגר בעל אינטליגנציה תקנית כאן פרט לכמה תריסרי ״הייטקיסטים״ מולטימיליונרים אינו מתעניין בהם כ״תרבות עממית,״ כ״סרטים פופולריים,״ וכולי, כשסרטים שעניינו כאן למעלה משבעים אחוז מן האוכלוסייה מוצגים כנחלתה של ״אליטה״ זעירה בהגדרה המעוותת שצוינה דלעיל וככאלה ש״איש אינו צופה בהם״) כמלחמת־מעמדות לשם האינטרסים המעמדיים האגואיסטיים שלה ולמען התחנפויות לדימוי־העצמי שלה שהאמנות וההשכלה מאתגרות הן נגד הקולנוע האמנותי, העצמאי, האקספרימנטלי, האוונגרדי והפרגמטיסטי/ההומניסטי הביקורתי, התובעני, ההשכלתי, המאתגר והאנטי־קפיטליסטי הישראלי (שעד לאחרונה היווה הן את המודוס הדומיננטי בקולנוע הלאומי שלנו הן אבן־שואבת למרבית אוכלוסייתה של מדינה זו) שאיים עליה ונגד השיח ההשכלתי־הביקורתי וההומניסטי שעד לאחרונה אפשר אותו בפרט הן נגד האמנות, ההשכלה, הרוחניות, ההומניסטיקה/מדעי־הרוח, האינטליגנציה, התרבות, הרחבת־האופקים, הנפש והנשמה, הביקורתיות, האינדיבידואליזם ושאר־הרוח, כשלכל אלה היא בזה ולועגת, כשבכל אלה היא מזלזלת וכשאת כל אלה היא מגחיכה לשם החלפתם ב״בידור,״ ״כיף״ ו״הנאה״ המאשררים את המבנה הקפיטליסטי המחניף לה ושאינם מאיימים עליה, קרי, בהתחנפויות אל ובאשרורים לסגנון־החיים, ראיית־העולם ושאר אורחותיהם, שגיונותיהם וגחמותיהם הן של ילדים שטרם למדו לקרוא ולכתוב הן של אותם סאחים־בלטות שדימויים־העצמי, האידיאולוגיה הקפיטליסטית והאגו שלהם חשו מאויימים מהסטטוס־קוו־אנטה ששרר כאן לפני־כן, כשבשנים האחרונות, עם הפיכתה של הקבוצה הזו להגמוניה־של־ממש בעזרת האינטרנט המהיר והונה החברתי הרב וכדומה, קרם עור וגידים המיזם והתרבות ההשכלתית בכלל והקולנוע הישראלי האמנותי כפי שהיה זה עד לאחרונה דומיננטי כאן ושאחראי לכמה מן ההישגים הכבירים ביותר בכל תולדותיו של מדיום זה בפרט הוחלפו למעשה לחלוטין בסגידה לאלוהי־הממון, הבורות, הקיטש, הקונפורמיזם, הטיפשות, הטמטמת, השטחיות והרדידות, האנוכיות, ההפרשות הפסיכונוירואנדוקרינולוגיות, הסוליפסיזם, האגואיזם, הפלבאיות, דלות/צרות־האופקים, הפיליסטיניזם, הנבערות, הוולגריות, הברבריות, האנאלפבתיות, הילדותיות, התינוקיות, האינפנטיליות, האדולסצנטיות, הבהמיות, החייתיות והקופיות ובפולחן הפירוטניקה המצועצעת ושאר הגיזמואים והגאדג׳טים הצעקניים באורח המתחנף אליה ושאינו מאיים עליה ועל המבנה המעמדי־הקפיטליסטי עוד.
ובדיוק מסיבה זו, למעלה משבעים אחוז מאוכלוסייתה של מדינה זו – להבדיל ממהמצב הנתון כיום, בו אף מבוגר בעל אינטליגנציה תקנית כאן בישראל, פרט לכמה תריסרי ״הייטקיסטים״ מולטימיליונרים, אינו צופה במותחני־פיצוצים/סרטי־ילדים הוליוודיים בידוריסטיים ומסחריים שכל תפקידם הינו לאשרר את המבנה המעמדי האליטיסטי הקיים ולהיאבק באיום שקולנוע עממי אמיתי, מהסוג בו אני תומך והם מתנגדים אליו, מהווה להם – כשהם עוד הופקו כאן, לפני שהאליטה הרסה כל חלקה טובה, אמנם צפו בקולנוע האמנותי, העצמאי, האקספרימנטלי, האוונגרדי והפרגמטיסטי/ההומניסטי הביקורתי, התובעני, ההשכלתי, המאתגר והאנטי־קפיטליסטי הישראלי.
כל הכבוד ,סינפיל.
תודה.
הגם לך עניין לסייע ולהצטרף למיזם המאבק בפרויקט הדה־לגיטימציה של האליטות שהצעתי דלעיל והגם אתה תסכים לניתוח הסוציופוליטי שנידבתי?
הודעת מערכת:
אני מניח שגודאר היה מבסוט מההתארגנות הלוחמנית שנרקמת פה, בין אם הבנתי אותה ובין אם לא, אבל אני חושב שמיצינו. אין סיבה שמי שהגיעו הנה לקרוא את הפוסט של עופר על גודאר יקבלו התרעות והודעות עדכון על מיזם שאין לו שום קשר לפוסט (או לסריטה). גם להציק למגיבים שלא רצו להמשיך בדיון זה לא מקובל ואני עוצר את זה כאן. יש המון פלטפורמות באינטרנט לארגן בהם יוזמות למיניהן. תגובה שלא קשורה לפוסט היא ספאם ותימחק.