פסטיבל ונציה 2022: הזוכים The Son, Autobiography, Dead for A Dollar, Anhell69, World War III

פסטיבל ונציה ננעל אמש עם טקס חלוקת הפרסים, כאשר בראש חבר השופטים של התחרות הרשמית עמדה השנה ג'וליאן מור. היא הציגה פרסים איתם אני מסכים, עד שהפתיעה עם הפרס הגדול ביותר של הערב, אריה הזהב. אך זו לא הפתעה שלילית בהכרח. כמו כן, זו השנה השנייה ברציפות בה שני הפרסים הגדולים בפסטיבל הולכים לסרטים בבימוי נשים. לא נראה לי שזה נעשה בכוונה תחילה אלא מתוך אהבה של ממש לסרט הזוכה ולמה שהוא מייצג. אקדיש כמה פסקאות לזוכים בהמשך ואחריהם עוד חמישה סרטים אחרונים למהדורה זו. לכל הדיווחים (זה השביעי) לחצו על התגית.

לגבי הדעה שלי, הכנתי דירוג לטרבוקסד של סרטי הפסטיבל ואני כבר לא ממש עומד מאחריו, אבל זה מה יש. כמו כן: אין כל חשיבות לגבי הדקות של מחיאות כפיים בעמידה בזמן הפרימיירה. לא ניתן ללמוד מכך דבר, שכן הקהל בהקרנות הללו מורכב ממוזמנים של ההפקה או אנשים ששילמו הרבה כסף על מנת להיות קרובים לכוכבים (הם יכלו לקנות כרטיס במחיר הרבה יותר זול לאותו סרט בהקרנה מקבילה). בהקרנות עיתונאים כן ניתן לחוש משהו באווירה ובתגובות, אבל זה נמשך לרוב כמה שניות לפני שצריך לעזוב את האולם להקרנה הבאה.

הזוכים

All the Beauty and the Bloodshed

אריה הזהב: All the Beauty and the Bloodshed – במאית: לורה פויטרס
שלא יהיה ספק: אני לא חושב שזה סרט שלם והיו הסתייגות בעולם הביקורת לגביו. אבל זה סרט טוב מאוד, אחד הטובים של הפסטיבל. יש כמה סרטים שהייתי מעדיף שיקבלו את הפרס וכמעט כולם התחלקו בפרסים האחרים. ייתכן ופוליטיקה גם שיחקה תפקיד וזה לא בהכרח דבר פסול, מבחינת איכות הסרט זה לא בעייתי בעיניי כמו הזכיה של "פרנהייט 9.11" בקאן בעבר, אם להזכיר עוד זכייה נדירה של סרט תיעודי ופוליטי בפרס בפסטיבל גדול. ג'אנפרנקו רוסי היה האחרון שזכה באריה הזהב על סרט תיעודי עם Sacro GRA.

הפרס הגדול: Saint Omer – במאית: אליס דיופ
עם הבחירה הזו אני מסכים לחלוטין – סרט מיוחד וקול רענן חדש. הסרט השני שהכי אהבתי בפסטיבל.

פרס הבימוי: לוקה גואדנינו, Bones and All
עוד פרס ראוי, על סף המתבקש. במאי שגם מוציא את המיטב מהשחקנים וגם מייצר קולנוע וירטואוזי בסרט ז'אנר.

פרס מיוחד של חבר השופטים: No Bears, במאי: ג'אפר פנאהי
הסרט הוקרן אחרי שעזבתי את הפסטיבל וזינק לראש טבלת הציונים של המבקרים האיטלקים. הבמאי לא יכול היה לבוא – כי הוא בכלא באיראן. גואדנינו הקדיש את הפרס לו ולבמאים איראנים אחרים הנמצאים במאסר. במסיבת העיתונאים, פויטרס וגואדנינו חזרו על האמירה הזו מבלי שנשאלו על כך.

פרס התסריט: מרטין מקדונה, The Banshees of Inisherin
מקדונה הוא קודם כל כותב עם קול ייחודי וזה עוד פרס הגיוני עד מתבקש.

פרס השחקנית: קייט בלאנשט, Tar
דומה שהיה ברור כי אם הסרט של טוד פילד לא זוכה באריה הזהב (שאני הייתי מעניק לו), בלאנשט הייתה זוכה בפרס השחקנית.

פרס השחקן: קולין פארל, The Banshees of Inisherin
השופטים לא הלכו עם הקאמבק המרגש של ברנדון פרייזר ובמקום זאת נתנו פרס ראוי לשחקן שלא תמיד זוכה להערכה על העבודה שלו. פארל לא נכח בטקס אבל נתן נאום מתוך מה שנראה כמו הבית שלו בלוס אנג'לס, וראה את מקדונה אוסף את הפרס בשמו.

פרס התגלית/השחקנית הצעירה: טיילור ראסל, Bones and All
הזמנות להדגיש שאמנם טימותי שאלאמה משתתף בסרט בתפקיד השני בגודלו, אבל זה לחלוטין הסרט בו ראסל מככבת, יותר מכל אחד אחר.

סרט ביכורים (מכל מסגרות הפסטיבל): Saint Omer, במאית: אליס דיופ.
שני פרסים משתי חברי שיפוט רשמיים שונים. ותמונה בראש הפוסט הזה.

The Son
הבן

המחזאי הצרפתי פלוריאן זלר ממשיך לעבד את המחזות שלו לסרטים דוברי אנגלית אחרי ההצלחה של "האב", שזיכה אותו באוסקר על תסריט מעובד. ולמי שתוהה לגבי ההמשך: יש לו גם מחזה בשם "האם", אין לו אחד בשם "רוח הקודש". אין קשר נרטיבי בין המחזות מעבר לעיסוק במשפחה ברגע של משבר. מבחינה קולנועית "האב" עסק במצב תודעתי נזיל עקב שיטיון, אותו הקולנוע יכול להעביר באמצעים שלא קיימים בתיאטרון. על פניו, "הבן" מרוויח פחות מן המעבר בין המדיומים – אמנם הדמות שבכותרת גם מצויה במצב נפשי לא שגרתי (דיכאון או מחלה נפשית אחרת), אולם הסרט לא מסופר דרך נקודת המבט של הדמות, אלא בעיקר דרך דמות ההורה. זה שתחילה רוצה להאמין כי הכל כשורה וגם כשהוא נאלץ להתמודד עם הבעיה, הוא לא מסוגל להבין אותה.

פיטר (יו ג'קמן) הוא עורך דין מאוד מצליח בניו-יורק. הוא שוקל הצעה להצטרף לצוות קמפיין של פוליטקאי מבטיח. הוא נשוי בשנית לבת' (ונסה קירבי) ולשניים תינוק טרי. ערב אחד, השגרה שלו מופרת על ידי ביקור של אשתו לשעבר, קייט (לורה דרן), המבשרת לו כי בנם המתבגר ניקולס (זן מקגארת') הבריז מבית הספר במשך חודשים וכי ייתכן שהוא זקוק לנוכחות מוגברת של האב בחייו. ניקולס נרשם לבית ספר חדש, מתחיל טיפול פסיכולוגי ועובר לחיות עם פיטר ובת'. לפרקים נראה כי הוא עולה בחזרה על דרך הישר, או לפחות פיטר חושב כך. בת', לא מטעמי קנאה אלא מתוך דאגה, שמה לב כי דברים עדיין אינם כשורה.

לסרט שני כוחות עיקריים: הכתיבה של זלר ובעיקר צוות השחקנים, שלצד ארבעת השחקנים הראשיים כולל גם את אנתוני הופקינס, זוכה האוסקר על סרטו הקודם של זלר. הוא מגיח לסיקוונס אחד בו הוא מוכיח שוב את גדולתו. מלבדו, המצטיינת שלי בקאסט היא קירבי בהופעה שקטה ומדודה, למרות שייתכן ודווקא כל היתר יקבלו מועמדויות לאוסקר – ואני לחלוטין בסדר עם זה. הכתיבה של זלר היא מחזאות חכמה המיועדת למבוגרים: הדיאלוגים מורכבים, הדילמה הקשה נוכחת ברוב הסצנות, אך יש גם איזון המקנה לסרט קלילות מסוימת לפרקים. כאמור, הנושא העיקרי הוא לא הורות ופחות המחלה של ניקולס. הסרט עוסק בניסיון של פיטר להיות אב דואג, אוהב ומכיל ולהבדיל מן היחס שקיבל מן ההורה שלו. אבל דווקא משום כך הוא מחמיץ פעם אחר פעם את מהות המשבר של הבן שלו, משבר שדומה כי הוא לעולם לא יוכל להבין.

כמו בסרטו הקודם, זלר בהחלט חושב גם כמו קולנוען בדרך בה הוא משתמש בצילומים מקרוב ובעריכה בין הסצנות. יחד עם זאת, משהו בכתיבה שלו נשאר מחושב מאוד, מחושב מדי, באופן שחושף את המקור התיאטרלי. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במערכה האחרונה, שהולכת רחוק מדי בכיוון של סחטנות רגשית, באופן שיכול להיות השיא עבור חלק מן הצופים. עבורי וגם עבור אחרים עמם שוחחתי, הוא דווקא הוביל לנפילה או אפילו לזעם. בסופו של דבר, הסרט הזה מייצג סוג של סרטים שמתלוננים שנעלמו מן הקולנוע: דרמה בתקציב בינוני, עם כוכבי קולנוע וקהל יעד בוגר. הסרט עושה את עבודתו בצורה מוצלחת, אם כי סרטים אחרים מאותו סוג שהוצגו בפסטיבל עשו זאת בצורה טובה יותר בעיניי.

Autobiography
אוטוביוגרפיה

נעבור למסגרת "אופקים" ולסרט הביכורים של היוצר האינדונזי מאקבול מובארק, שזכה בפרס הביקורת הבינלאומי "פיפרסקי" למסגרות המשנה. הסרט עוקב אחר ראקיב, צעיר שעובד כמנהל משק בית באחוזה של משפחת אנשי צבא מכובדים. האחוזה נמצאת באזור מרוחק וכפרי יחסית ובמשך שנים בעלי הבית לא חיו במקום. ראקיב נותר היחיד ממשפחתו שממשיך את התעסוקה כמשרת של אנשי הצבא, משימה שבני משפחתו ביצעו במשך דורות. אולם כעת, אביו נמצא בכלא ואחיו היגר לסינגפור וראקיב מקבל הצעות לעזוב גם הוא את המדינה. הוא מתכוון להישאר אחרי שינוי במסגרת התפקיד: הגנרל פורנה חוזר לגור בבית, כחלק מקמפיין שלו לראשות העירייה/המחוז בו נמצאת האחוזה. פורנה מוערך בשל עברו הצבאי והוא מתנהג כמנהיג חזק במקום נטול הגנה. הוא גם לוקח את ראקיב תחת חסותו ומשמש לו מעין אב חלופי, תוך שהוא מלמד אותו לצוד ולהתנהג בצורה גברית וסמכותית. הוא זקוק לראקיב לא רק כמשרת, אלא כאיש שיבצע עבורו משימות הקשורות בתקשורת ואיומים מוסווים לעבר פשוטי העם, איומים שראקיב לא ממש מודע לטבעם.

הסרט נשען על הניגוד בין ראקיב הצעיר והמהוסס לבין הכרזימה של פורנה, שנראה כמו מי שיכול להיות ראש עיר, ראש מדינה, ראש צבא ובאותה נשימה – ראש מאפיה. ראקיב לא מודע להרס הכרוך באיש אותו הוא משרת וגם לא לחשיבות שיש לתפקיד שלו בשימור הכוח. הוא לומד זאת במהלך הסרט, שניתן לראות בו כשאיפה לסרט התבגרות לאומי. איזדונזיה עדיין לא לגמרי התאוששה מעשורים של דיקטטורה צבאית והסרט מראה כי לאנשי צבא שלקחו חלק בפשעי מלחמה באותה התקופה עדיין יש יכולת לתפוס מקום מרכזי בחיי המדינה, הן במשרות פוליטיות והן בביצוע פשעים.

אבל לא מדובר בכוח אבסולוטי. חלקו הוא רק למראית עין וגם ברמה המקומית יש אנשים שלא נכנעים לפורנה. לא בשל אמונה במנהיגים נאורים יותר, אלא בשל שחיתות אחרת או תעוזה מעמדת כוח שונה. לעומתם, ראקיב למעשה הופך לכלוא בידי גורלו: גם בגלל העבר של משפחתו וגם בגלל השיבה של פורנה לבית, הכולל אגפים נסתרים. דומה כי יש לראקיב אפס יכולת למצוא דרך החוצה, או לחילופין למצוא את מקומו שלא דרך קשרים שונים לפורנה, אף על פי שהוא לכאורה מכיר את הבית ואת הסביבה טוב יותר.

הנרטיב של הסרט מזכיר סרטי התבגרות הכרוכים בהתמודדות עם אב, או תחליף אב, סמכותי. במישור המקומי, לי הוא הזכיר לפרקים את "עטאש" רק בסביבה של אחוזה גדולה וקהילה בג'ונגל האינדונזי. הסרט משתפר החל מנקודת האמצע ולא בזכות הפתעות בתסריט, אלא בגלל מעבר מאלימות מרומזת לאלימות של ממש, והכנסת הגיבור לדילמה עקב רגשות אשם גדולים. בסופו של דבר, הדרך שלו להתבגרות אמתית קשורה גם במרידה נגד פורנה וגם בקבלה מסוימת של אופיו או מעמדו. השאלה היא באיזה נתיב הגיבור יבחר על מנת למרוד ולהמשיך את מה שהונחל לו.

Anhell69
אנהל69

לפני מספר שנים לא גדול, הבמאי הקולומביאני הצעיר תיאו מונטויה יצא ליצור את סרטו העלילתי הראשון. הוא תכנן סרט B בתקציב נמוך במתכוון וללהק חברים מן הקהילה שלו, הקהילה הקווירית בעיר מדיין (השנייה בגודלה בקולומביה). בדגש על צעירים במופעי דראג, חלקם עדיין לא בטוחים לגבי האופן בו יממשו את הזהות המינית שלהם בהמשך חייהם. אלא שמי שלוהק לתפקיד הראשי נפטר ממנת יתר בגיל 21. תוך שנים ספורות, מספר לא קטן של אנשים שלקחו חלק באודישנים לסרט מתו בטרם עת.

מונטויה כבר יצר סרט תיעודי קצר וזוכה פרסים אודות מי שיועד לתפקיד הראשי. כעת הוא מרחיב אותו לפיצ'ר על הקהילה כולה: פיצ'ר שמתחיל בצילומים כלליים של העיר מדיין וההרים בהם היא שוכנת, אך כולל גם גופה בתהלוכת לוויה. מונטויה מספר כי הוא נולד בסמיכות למותו של פבלו אסקובר והוא, כמו רבים מחבריו, גודל בידי נשים – כל הגברים ברחו או נהרגו. לכאורה, אנו מצויים בזמנים חדשים, אך המוות של אנשים צעירים נמשך.

במהלך הסרט, מונטויה אומר בקריינות כי מדובר בסרט שהוא "טרנס" או לפחות א-בינארי, סרט שהוא לא לגמרי תיעודי או עלילתי. בפועל הוא כולל בעיקר חומרים תיעודיים, כולל האודישנים לסרט שלא יצא לפועל ומונולוגים ארוכים של הבמאי. לפרקים הוא בהחלט מתפקד כסרט רוחות רפאים בהם המתים מונחים בסביבה של היום כאשר הכותרת, הכינוי של הנפטר שאמור היה לככב, מרחפת מעל הכל. זוהי זעקה לעזרה של דור, המשולבת באהבת הקולנוע ובאהבת הקהילה ממנה מגיע יוצר הסרט. ייתכן והוא פחות יוצא דופן ממה שנדמה מבחינת ערבוב הז'אנרים, אבל מונטויה כן מייצר שיר קולנועי עתיר כאב ויופי שכבר מתחיל לצבור פרסים – ציון לשבח מטעם חבר השופטים ב"שבוע המבקרים" הוא הבולט שבהם.

Dead for A Dollar
מוות בדולר

וולטר היל קיבל השנה בוונציה פרס על מפעל חיים והסרט החדש שלו הוקרן מחוץ לתחרות. היל, במאי של סרטי פעולה עכשוויים לרוב, ציין לא פעם את ההשפעה של המערבונים על כל היצירה שלו ומדי פעם גם ביים מערבון בעצמו. בסרט זה דומה כי הוא יצא לביים מערבון מסורתי ככל הניתן, בשילוב של ערכי התקופה האחרונה בכל הנוגע לייצוג נשים ומיעוטים. התוצאה מזכירה כמה כיף לצפות במערבון על המסך הגדול ובאופן ספציפי המסך המאוד גדול של ונציה: האופן בו הנופים של המדבר ממלאים את כל הפריים מייצר נוסטלגיה לעידן אחר, והייתי אומר גם משהו על הסאונד אלמלא חשתי כי הסיבה לכך ששמעתי הד של כל דיאלוג בסרט היא תקלה ולא בחירה אמנותית. מעבר להנאה מהז'אנר, לא מדובר בסרט שנחרת בזיכרון, לטוב או לרע. הוא עושה את העבודה היטב כפי שהיל יודע, כולל בסצנת עימות שכל הסרט מוביל לקראתה. אבל גם לא מחדש הרבה או מצטיין בהיבט כלשהו שאינו צילום יפה (הצלם הוא לויד אהרן השני) של נוף.

כריסטוף וולץ, בהופעה מאופקת מתמיד, מגלם צייד ראשים בשם מקס בולארד שנשכר על מנת להשיב לארה"ב אישה שנחטפה למקסיקו בידי חייל אפריקאי-אמריקאי שערק מן הצבא (ברנדון סקוט). הצבא מעמיד לרשותו חייל נוסף מאותה היחידה ומאותו המוצא (וורן ברוק). החייל מסייע לציד הראשים על ידי ידע מדויק של תכנית הבחירה של העריק, אבל הוא גם מוסיף פרט מידע חשוב: האישה (רייצ'ל ברוסנהן) לא נחטפה אלא עזבה מרצונה נישואין אומללים. למעשה, דומה כי יש לה יותר נחישות וכוח מן המאהב שלה, למרות שהוא זה שמקבל את ההחלטות. בכל מקרה כולם מגיעים לטריטוריה במקסיקו הנשלטת באופן לא רשמי בידי גנגסטר בשם ורגס (בנג'מין בארט). ב״כולם״ הכוונה היא גם לבעל הננטש של האישה (האמיש לינקלייטר) שאחרי שהוא שולח צייד ראשים מגיע בעצמו לוודא שאשתו אכן תשוב לחזקתו. אכן, הנאמנות של בולארד לא ברורה.

בין המגיעים לאזור נמצא גם ג'ו (ווילם דפו), אסיר שזה אתה השתחרר מהכלא אחרי שנלכד במיטתו בידי בולארד לפני מספר שנים. בעבר הוא נשבע לנקום, אולם בסצנת הפתיחה השניים בעיקר מאיימים זה על זה בכך שהם לא רוצים להיתקל אחד בשני. ג'ו חשב שהוא ימצא מפלט במקסיקו אך הוא מוצא את עצמו מסתכסך בדיוק עם אותם האנשים. עכשיו, זה נגד הדת להגיד שדפו מיותר בסרט. הוא מצוין והוא לגמרי מענג בדקות שלו על המסך. אבל הדמות שלו מיותרת בנראטיב והיא גורמת לסרט להיות ארוך מדי ומפוזר לעלילות משנה. הסרט מוקדש לבאד בוטיקר, במאי מערבונים זולים וקלאסיים, שאמנם יצר גם סרטים באורך שעתיים, אך היה במיטבו בסרטים שאורכם היה עד 80 דקות והעלילה שלהם נעה מהר. 80 דקות צנועות היו עושות חסד עם הסרט הזה, מערבון בטעם של פעם גם בכך שלמרות שיש לו מסרים פוליטיים ברקע. עם כל הכבוד למסר שכל בני אדם נולדו שווים ורוצים חופש, הכוח של הסרט הוא בניית אווירה לקראת עימות – והעימות עצמו.

World War III
מלחמת העולם השלישית

נסיים עם הסרט האחרון שראיתי בפסטיבל, סוג של קומדיה איראנית על השואה, אם רוצים כותרת מפוצצת. אולם זה לא בדיוק המצב בסרט שזכה בפרס הראשון של מסגרת "אופקים". שאקיב (השחקן מוחסן טנבאנדה מ״הגיבור״, שזכה בפרס השחקן במסגרת הנ"ל) הוא פועל איראני שאיבד את אשתו ובנו ברעידת אדמה לפני מספר שנים. הקשר האנושי העיקרי שלו עם אישה חירשת בשם לאדן, שגברים אחרים שולטים בחייה מאז שהייתה ילדה. שאקיב הוא אחד מהיחידים בסביבתה היודע שפת סימנים ולא מבקש לנצל אותה. הוא מקבל עבודת בנייה במה שמתגלה כאתר הסרטה לסרט לא בדיוק מדויק היסטורית על מלחמת העולם השנייה. העבודה כפועל הופכת גם לעבודה כניצב המגלם שבוי במחנה עבודה/השמדה בו היטלר מבקר. אחרי שהשחקן המגלם את היטלר עובר אירוע לב, הבמאי מחליט ששאקיב מתאים לתפקיד היטלר.

שאקיב לא יודע גרמנית, אבל נאמר שידבבו אותו אחר כך ושרק יספור בתור דיאלוג. הוא גם לא ממש יודע מי היה היטלר או מה קרה במלחמה, אך התפקיד מספק לו תנאי מגורים ראויים וגם מעמד, לראשונה זה זמן רב. לאדן מגלה על כך ומבקשת עזרה בבריחה מהגבר ששלט בה כל חייה. ההיסטוריה לא בדיוק חוזרת על עצמה, אך שאקיב מחליט להחביא אותה במסתור בתוך בית שנבנה עבור הסט. בגלל תנאים שהוסברו לו עוד בתור ניצב, הוא לא מגלה על כך לאף אחד. בינתיים, הגברים שטוענים לבעלות על האישה מתחילים לחשוד בשאקיב. ההסתרה שלה גם מובילה לעימותים על סט הצילומים ולבסוף לפארסה של ממש. לא במקרה, המלחמה בכותרת היא לא מלחמת העולם השנייה.

חבל שמדובר בהפקה איראנית שכנראה לא תוקרן בישראל, שכן דומני כי משהו בהומור של הסרט ידבר לקהל כאן. ההומור נוגע בייצוג של השואה אך זה בעיקר הומור על ייצוג קולנועי של היסטוריה באשר היא, לצד מתקפה מסוימת על תעשיית הקולנוע עצמה ועל פערים חברתיים אשר נוכחים בה. משהו באווירת סרטו של האומן סיידי מזכיר קצת את "הריקוטה" – סרט קצר של פאזוליני על ניצב בסרט על ישו. אלא שהסרט האיראני הזה בסופו של דבר לא מתמקד רק בהומור או בביקורת, אלא גם בשאקיב כבן אדם שמתוערר מחדש לחיים אחרי אבל ארוך. זה קורה לו דרך שני אירועים: גם על ידי גילום דיקטטור, אבל בעיקר על ידי עזרה לזולת.