פסטיבל ירושלים 2022: "משולש העצבות", "עכביש קדוש", "ימים לוהטים", "קורסאז'"

ביום החמישי האחרון, פסטיבל ירושלים נפתח בשאגה. מילולית. הבמאי השוודי רובן אוסטלונד שאג על הבמה וביקש מן הקהל לשאוג יחד איתו. מאוחר יותר הסתבר כי הבקשה מתכתבת עם רגע אחד, לאו דווקא אחד מרגעי השיא, מסרטו "משולש העצבות" שפתח את הפסטיבל. לא אחשוף כיצד השאגה משתלבת בסרט ולמעשה לא אחשוף כמעט אף פרט העלילה מתוך הסרט בסקירה הראשונית אודותיו בהמשך, בתקווה שניתוח ארוך יבוא מאוחר יותר, ואחרי שעוד אנשים יחשפו לסרט. אף כי לא מעט צפו בו בפתיחת הפסטיבל ואז בהקרנה נוספות שכללה שיחה עם הבמאי (בה לא נכחתי). לאחר מכן, סקירה על סרטים בהם צפיתי ביום שישי, כולם הוקרנו במסגרות שונות בפסטיבל קאן, כמו הסרט שפתח את הדיווחים של אור מן הפסטיבל. שניים מהן אף זכו בפרס עבור השחקנית הראשית במסגרות שלהם. התמונה בראש הפוסט היא צילום של סיון פרג מתוך ערב הפתיחה ובאדיבות הפסטיבל.

משולש העצבות
Triangle of Sadness

דומה כי בסרטיו השונים (המוקרנים גם הם בפסטיבל), רובן אוסטלונד יורה את חצי הביקורות שלו לכל הכיוונים ובעיקר גורם לקהל הבורגני הצופה בסרטיו לצאת בדרכים שונות מאיזור הנוחות. אך למעשה, החוט המקשר הבא לידי ביטוי בצורה בולטת במיוחד בסרטו החדש הוא תקיפה של הצביעות האנושית על כל גווניה. עיסוק בתעשיות ספציפיות, פערים חברתיים או מערכות יחסים, הם רק דרכי ביטוי למתקפה הזו. בדקות הפתיחה של סרטו החדש, המתקפה היא באופן ישיר על הצביעות בתעשיית האופנה המקדמת שיוון בין בני אדם בסיסמאות, אך בפועל מקדשת אנשים מובחרים בדרכים שונות על פני האחרים. תעשיית האופנה ועולם הדוגמנות נראים כמטרה נוחה לסאטירה של אוסטלונד, אפילו יותר מעולם האמנות ב"הריבוע". אולם, בסרט זה הוא פונה מהר מאוד לכיוונים אחרים, גם אם העלילה ממשיכה לעקוב אחר דוגמן ודוגמנית במערכת יחסים.

הדוגמנים הם קרל (האריס דיקינסון) ויה-יה (שלבי דין). הוא מקבל קצת יותר זמן מסך בפתיחה, היא מרוויחה יותר כסף ממנו ויש לה יותר עוקבים באינסטגרם, שני עניינים מהותיים עבור הזוג שמעדיף לחשוב כי הם אינם מהותיים. בחלק השני והשלישי הם הופכים לחלק מתוך אנסמבל שחקנים מעט גדול יותר, והסאטירה עוברת יותר לתחום הפערים החברתיים. זאת באופן הנע בין הדגמה קומית של פערי כוחות לקרב ציטוטים אינטלקטואלי על מקרסיזם, שמתקיים במקרה ברגעים הכי גרוטסקיים בסרט. אוסטלונד כאמור יורה לכמה כיוונים במקביל – כשהוא דן ביחסי כוחות, העניים אינם טובים יותר מן העשירים, הם פשוט אלו בלי הכוח ברגע הנתון וכל דמות מנצלת כל יתרון שהיא יכולה לנצל כמעט בכל רגע נתון.

עוד דבר שחוזר כמעט בכל רגע בסרט הוא הומור פרוע, הן ברמה החזותית והן ברמה המילולית. כולל הרבה רגעים שיכולים לעורר צחוק וגועל בו זמנית. אוסטלונד הוא לא במאי שצוחק עם הדמויות. הוא צוחק עליהן, אולי גם על הקהל שלו. אולם, הוא עושה זאת על מנת לעורר דיון הן בפגמים האנושיים שהוא מדגיש והן באופן שבו הקולנוע שלו מייצג את הדברים הללו, והאופן שבו סרטים אחרים מייצגים את הפגמים בצורה שונה, או תוך העדפת צד אדיאולגי אחד. ייתכן ואוסטלונד מאמין באידאולוגיה מסיומת. לפי דברי ההקדמה בטקס הפתיחה, נשמע שהוא מאמין בצפייה בסרט עם קהל גדול כתפיסת עולם, אך הקולנוע שלו לא ממש מנסה להלל צד אחד, אלא לחשוף את הצביעות שיש בכל הצדדים. הצביעות לפרקים מובילה לאכזריות, אבל אין רוע של ממש בדמויות שלו, רק פתטיות וניצול הזדמנויות.

עד כה, כל סרט של אוסטלונד שאפתני יותר מקודמו. הפעם הסרט מורכב משלושה חלקים ודובר לראשונה אנגלית כמעט לכל האורך עם שפות אחרות ברקע (״הריבוע״ הכיל אנגלית כשפה משנית ורובו בשוודית). הסרט גם מחולק לשלושה חלקים שונים במיקום העלילה ובאופי, פלוס פרולוג הקשור לחלק הראשון ונותן הסבר חלקי לכותרת הסרט. הבעיה היחסית של הסרט היא שאמנם גרף הסוריאליזם נמצא בעלייה במעבר בין החלקים השונים, אך המצב מבחינת האיכות או ההנאה שונה, אולי אף הפוך.
החלק הראשון די מבריק בעיניי, גם בגלל הדרך בה הוא כולל רמזים מתרימים לנעשה בהמשך. החלק השני שופע יצירתיות ומעניין לכל אורכו כולל ברגעים האבסורדיים ביותר. לגבי החלק השלישי, אני מבין ויכול להגן על כל סצנה והחלטה נרטיבית בו, אבל הוא זה בו מרגישים את האורך של הסרט ואת המימד המאולץ שקיים ביצירה. יחד עם זאת, כמה מן הבדיחות שהכי עבדו עבורי בסרט מצויים בחלק זה. זה גם בסופו של דבר החלק שמאפשר לצוות השחקנים הלא-מאוד מפורסם, או לא מפורסם כלל, של הסרט לזרוח ולהתחרות על תפקיד גונב ההצגה. השם הכי מוכר בקאסט, וודי הרלסון, מקבל את רגעי השיא שלו בחלק אחר. בסופו של דבר הסרט אולי לא מושלם, אבל הוא בהחלט סוחף ויש בו שפע של אופציות לדיון, כולל על הפגמים שלו. בהקדמה שלו לסרט, הבמאי טען כי המטרה שלו היא בעיקרה לעורר דיון.

ימים לוהטים
Burning Days

ייתכן ומבין הסרטים המציגים בתחרות הבינלאומית, סרטו של אמין אלפר ("פרנזי", "מעשה בשלוש אחיות") הוא אחד מאלו שמגיעים לפסטיבל ירושלים עם באז קטן יחסית. אולם, הוא מתגלה כסרט המשלב בין העיסוק המרתק לרוב של הקולנוע הטורקי בפער בין הקידמה בערים הגדולות לדרכי החיים הישנות באזורי הפריפריה, לבין מותחן פוליטי עם סצנות שהם על סף האימה. העיסוק כאן הוא פחות במסורת מול קידמה ויותר בשחיתות ממוסדת מול ערכיות וציות לחוק הכתוב, אחד מן הדברים שהופך את הסרט לאקטואלי גם לישראל. הרובד הישיר יותר, בו הסרט מרגיש אקטואלי באופן כואב, הוא העיסוק שלו ביחס בין הממשל לסביבה. באופן ספציפי, פעילות הגורמת להיווצרות בולענים, דבר שמעט מוזר לראות בהקרנה שהתקיימה בסמוך לטרגדיה בעקבות בולען בישראל.

סלהטין פסאלי מגלם בסרט את אמרה, פרקליט צעיר המתמנה לתובע מטעם המדינה בעיר קטנה ומרוחקת, הממוקמת בין חולות ורחוק מכל מקום אחר. הימים הם ימי הקיץ ואמרה מתרגל למציאות בה יש מים זורמים בבתים רק בחלק מהזמן, והעירייה מפצה על כך לפעמים דרך חלוקת מים ליד בניין העירייה, כמו מה שנחשב לעבר רחוק. העירייה גם הואשמה על ידי התובע הקודם בשאיבת מי תהום בכמות גדולה מן המותר, מה שמוביל ליצירת בולענים בשטח שהולך ומתקרב לעיר עצמה. התובע הקודם עזב בנסיבות שנויות במחלוקת את המקום, לפני תום כהונתו.

בתור התובע החדש, על אמרה להחליט האם להמשיך בתיק, תוך שהוא מקבל רמיזות מעודנות, וגם לא מעודנות, לעזוב את המקרה. בינתיים הוא מתעמת עם גברים רבי השפעה בעקבות ירי ברחובות העיר, במהלך ציד חזירי בר (קטעי ציד משולבים בסרט, אולם דומני שבלי פגיעה בחיות בסצנות שצולמו במיוחד עבורו). אמרה מגלה כי המשטרה שחררה אותם מן המאסר עליו הוא פקד. מהר מאוד הוא יגלה גם קשר בין המקרים ויתמודד מול איומים נוספים, אולם מקרה חדש צפוי להעסיק אותו: פשע שקשור גם לאותן דמויות שהוא סבור כי ייתכן והוא היה עד לו בפועל. הבעיה היא שהפשע התרחש במהלך לילה שהוא זוכר רק חלקים ממנו, רובם באופן לא ברור.

אמרה מתנהל בנחישות המקנה לו שם, אבל הוא לא ממש יודע על מי לסמוך: ראש העיר ומקורביו שללא ספק מנסים להשפיע עליו, עיתונאי שכנראה משויך למתנגדי ראש העיר, והשופטת והמשטרה שהם לכאורה בצד שלו ופועלים בצורה נייטרלית, אבל לכל אחד יש סודות. זה כולל את הגיבור עצמו, רק שהוא לא בהכרח מודע לעוצמת הסודות. רמת ההבנה של המתרחש בלילה עולה בהדרגה והסרט חושף גם מתחים אחרים הקיימים בחברה הטורקית, בקצב שכל הזמן מתגבר: ההתחלה מדגישה גם את הפיוט הקיים במקום, הסיום דרמטי בנוסח הוליווד אך מבלי לזנוח את המטענים הפוליטיים ובלי לייצר תחושה כי סגנון הבימוי עבר שינוי של ממש, אלא רק התמקדות.

הקרנות נוספות:
ראשון 24.07.22 | 13:30 | סינמטק 1
רביעי 27.07.22 | 21:15 | לב סמדר

עכביש קדוש
Holy Spider

עוד מותחן מהתחרות הבינלאומית, הפעם כזה שמגיע מן מעוטר בפרס השחקנית בפסטיבל קאן ועם ההיבט המסקרן של מותחן המבוסס על סיפור אמיתי אודות רוצח סדרתי באיראן. הסרט מסקרן גם בגלל שהבמאי שלו, עלי עבאסי, יצר לפני מספר שנים את "גבול" – סרט בו הפגין גם כשרון רב וגם משחק עם הציפיות של הקהל בדרך בה הוא עסק במיתולוגיה סקנדינבית. אם בסרט ההוא עבאסי עסק באירופה בה הוא חי, בסרט הזה הוא מציג מבט ביקורתי על ארץ המוצא שלו. הוא עושה זאת בלי טוויסטים על הז'אנר או הפתעות גדולות, אלא ביצירה שכבר מן הפתיחה בולטת קודם כל בברוטאליות שלה, באופן בו מין (בדקות הראשנות) ואלימות (מיד אחר כך) מותזים ישר לעיני הצופים.

הסרט מתרחש במשהאד, העיר השנייה בגודלה באיראן ועיר קדושה למוסלמים שיעים. בעיר פועל רוצח סדרתי הרוצח רק נשים בזנות, ובעוד חלק מתושבי העיר מפחדים, אחרים קצת שמחים על ניקוי הרחובות הסמוכים לאתר הקדוש מן החטאים. הסרט מתחיל אחרי מספר רב של רציחות וחלקו מצוד אחר גילוי זהות הרוצח, בסגנון שהוא קצת יותר "זודיאק" מאשר "זיכרונות מרצח". המשטרה חוקרת את הרציחות, אולם מי שמובילה את החקירה היא ראהימי – עיתונאית המגיעה מחוץ לעיר עם תפיסות הקרובות לפמיניזם, מוניטין רע בגלל שסירבה לחיזורי העורך שלה, הזדהות עם הקורבנות, ונחישות מול הממסד ומול גברים בכלל המבקשים ממנה לדעת את מקומה.

השחקנית זאר אמיר אברהימי זכתה בפרס על משחקה בפסטיבל קאן עבור התפקיד הזה. החלקים איתה הם אכן לרוב הטובים ביותר בסרט והמשחק שלה מצטיין בעיקר באיפוק והעברת שילוב של תסכול מעוד יחס משפיל מגברים, ותחושה כי היא רגילה להתגבר על הקיפוח. אבל הסרט לא מסתפק רק בסיפור שלה. במקביל, הוא חושף את הרוצח: סעיד, איש משפחה מבוגר יחסית ומאמין אדוק שמשוכנע שדרך רצח נשים מופקרות הוא משרת את האל. אף כי איש לא שותף לסודו, רבים שותפים לעמדתו. חלק זה של הסרט כולל מספר רגעים חזקים בעיניי, אך גם רגעים בהם ייתכן והסרט מתעכב יותר מדי על אלימות, באופן שיש בו התענגות על הפשע ולא רק הוקעה. ייתכן וזו בחירה שמתכתבת עם המחשבות על הרוצח עצמו.

באופן כללי, מדובר בסרט נטול עידון במתכוון: המראות קשים והמסרים הפוליטיים המבקרים את החברה והמשטר באיראן בהירים ודידקטיים, אך קשה לצאת נגדם. סביר כי כל צופה מערבי יחוש זעזוע מן המצב האנושי באיראן, אך ייתכן והביקורת הספציפית הזו על מדינה שאוסרת את הבמאים שלה, ובה סרט זה כנראה לא יוקרן לעולם (אם לא תהיה מהפכה נוספת), יוצרת סרט קשה לצפייה אך בעל ביקורת קלה לעיכול. שכן לכאורה, במדינות אחרות המצב שונה. עבאסי עדיין מייצר בסרט כמה רגעים מצמררים והסרט אפקטיבי לכל אורכו, אבל משהו בו צפוי מדי ועבור צופים רבים גם יהיה ישיר מדי במבט שלו על אלימות.

הקרנה נוספת:
חמישי 28.07.22 | 22:00 | סינמטק 1

קורסאז'
Corsage

דמותה ההיסטורית של הקיסרית אליזבת' מאוסטריה-הונגריה, שכונתה גם הנסיכה סיסי (התואר שהיה לה בבוואריה בה נולדה), היא אחת מן הדמויות ההיסטורית מן המאה ה-19 שזכו להכי הרבה ייצוגים תרבותיים במאה ה-20. כולל, למשל, סדרת סרטים בכיכובה של רומי שניידר, שגם שבה לגלם את סיסי כדמות משנה בולטת בסרטו של לוקינו ויסקונטי, "לודוויג". הקיסרית שנרצחה הפכה למיתוס בזכות דברים רבים, חלקם סותרים: כבת אצולה שחשה לא נוח בטקסים הרשמיים ובתפקיד הממלכתי וכמי שנהנתה מתשומת הלב; כאישה שאולי סבלה מדיכאון ואולי ניהלה מערכות יחסים מחוץ לנישואין; כמי שהעריכה אמנות על סוגיה, רכיבה על סוסים, פיתוחים מדעיים, וגם גילתה הבנה למרידות באימפריה שבעלה הקיסר הרחיב. בנוסף לכך, החיים שלה כללו טרגדיות ויחסים סבוכים עם ילדיה, אותם לא תמיד הורשתה לגדל.

סרטה של מארי קרויצר מתאר קצת יותר משנה בחיי הקיסרית, סביב המעבר לגיל 40 – גיל המוות הממוצע לנשים בתקופתה. יותר מכך, הוא מתאר את המיתוס שלה כפי שהוא נתפס בעידנים אחרים, ולכן הוא כולל מספר אלמנטים אנכרוניסטיים שלא מתאימים לשנה בה מתרחש הסרט. הם מאדירים את המיתוסים השונים האפשריים סביב דמותה: כקורבן של התקופה או של היחס לנשים; כמי שהקדימה את זמנה בחשיבה אך גם כמי שהייתה ביטוי לתקופתה; כמי שנהנתה ממבט של אנשים לעברה וחיפשה אותנטיות וגם ברחה מן התפקיד הרשמי, אבל גם כאישה שנהנתה מן החיים הטובים; כאגואיסטית וכאישה הדואגת למשפחתה, לנשים במוסד ולחולות נפש, ולחיילים שנפצעו במלחמה שיזם בעלה.

יש סתירות רבות בייצוג של אליזבת'/סיסי בסרט, חלקן בוטות אבל רובן מעודנות. כי אנחנו לא באמת יכולים לדעת את פני הדברים ממרחק הזמן.  צופה קשוב ישים לב לא רק לשילוב של שירים מתקופה מאוחרת בפסקול, אלא גם לאירועים שדומה כי לא ממש יכלו להתרחש בשנת 1878 בה העלילה אמורה להתרחש. ברצוני לציין כי לדעתי הסרט מבצע זאת בצורה שונה לחלוטין מ"מארי אנטואנט", בו ניסתה סופיה קופולה ליצור אווירה מודרנית גם בקצב ובסוג המוזיקה. ב״קורסאז'״ כל הקטעים המודרניים בפסקול הם מלנכוליים ולרוב משלימים את השחזור התקופתי, לא סותרים אותו. חוסר הדיוק נמצא בפרטים הקטנים יותר ודורש היכרות מסוימת. באופן מתכוון, הדבר נכון גם לגבי הדרך בה הקולנוע עצמו חודר לעלילה.

למרות הסתירות, קרויצר והשחקנית הראשית, ויקי קריפס, שזכתה בפרס על משחקה במסגרת ״מבט מסוים״ בפסטיבל קאן, בוראות בסופו של דבר את דמותה של סיסי לא רק כמיתוס, אלא גם כאישה. הן עושות זאת דרך הצטברות של סצנות שהתרחשו ברצף, ומבט על כולן יחדיו מצליח ליישב את הסתירות. הגיבורה הופכת לא רק לאישה עם תעוזה ומשברים בחייה, אלא גם לאישה עם חוש הומור, למשל. מתוך המיתוס ודרך המבט המרוחק, היוצרות מקנות לה מחדש שליטה על גורלה מול ההיסטוריה האמתית, גם אם זה רק גורל כדימוי.

הקרנות נוספות:
שלישי 26.07.22 | 19:30 | לב סמדר
שבת 30.07.22 | 19:45 | יס פלאנט 8