״המרד הגדול״ (RRR), סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי

בכל כמה שנים, המערב מגלה מחדש את הקולנוע של הודו. בין אם באימוץ של כוכבת מן המזרח כמו אישווריה ראי, מעבר של יוצרים ויוצרות לקולנוע האמריקאי כפי שעשתה מירה נאיר, או רק ניכוס של אלמנטים בוליוודיים, נגיד השיר בפתיחה של ״האיש שבפנים״ (Inside Man) של ספייק לי. או הרבה יותר מזה במקרה של דני בויל ו״נער החידות ממומבאי״, מה שהסתיים עם זכייה באוסקר. שזה מעניין במיוחד כי הוא הרי בריטי ומי יודע איפה סבא שלו היה בקולוניאליזם. לפעמים הסרטים ההודיים עצמם חוצים במלוא הדרם את האוקיינוסים, אבל נדמה לי שלאחרונה זה קורה או קרה בעיקר עם קולנוע אמנותי יותר. למשל ״התלמיד״ מלפני שנתיים, או ״מים״ (Water) של דיפה מהטה, אם לחזור עשור או שניים לאחור. לעומת זאת, שוברי קופות הודיים ממצים את הפוטנציאל שלהם במולדתם ולא ממש זקוקים למערב או אפילו פוזלים אליו מבחינת הכנסות או אהבת הקהל. אבל השנה זה שונה. לא רק שיותר ויותר שוברי קופות תוצרת הודו מופצים במערב, אחד מהם גם תפס. קוראים לו ״RRR״ והתלהבות כזו מסרט הודי לא זכורה לי כבר הרבה זמן, אולי אפילו מאז שאני כותב על קולנוע.

מי שעוקב אחרי מדור סרטים חדשים ודאי שם לב שאני מקפיד לציין את הסרטים ההודיים שעולים לאקרנים בישראל. זה עניין יחסית חדש ונובע מהפצה עולמית, לרוב של סרטים בוליוודיים עבור קהלים הודיים שממוקמים ברחבי העולם. השבוע למשל עלה לאקרנים ״פריטביראג׳״ על גיבור-עם היסטורי-מיתולוגי, מוקדם יותר השנה הייתה זו דרמת הקריקט ״83״, למשל. שניהם בעלי סיפורים שנשמעים לי תפורים לקהל ההודי והסרטים הללו באים והולכים באופן שממש דורש כתבת תחקיר, כולל הגעה לבכורות בישראל, משהו שאין לי יכולת לעשות כרגע לצערי. הגורל של ״RRR״ בישראל לא היה שונה, כאשר הופץ בשם העברי ״המרד הגדול״, אבל בארה״ב הוא תפס חזק. מאז ההקרנות שלו בסוף מרץ הוא הפך למדובר ואפילו פולחני גם בקרב קהל אמריקאי מסוים, עד כדי כך שהגעתו אל נטפליקס בסוף מאי לוותה בשובו אל בתי הקולנוע להקרנות ספורות. כמובן שהייתי צריך לבדוק את העניין בעצמי ושמחתי לעשות זאת בהתחשב בבמאי הסרט – ס״ס רג׳אמולי.

ההיכרות שלי עם רג׳אמולי החלה לפני עשור בזכות סרטו ״איגה״ (Eaga), שהיה חלק מהליין-אפ של פסטיבל אוטופיה, אחרי פסטיבלי ז׳אנר נוספים ובכורה במסגרת משנית של קאן. מדובר במותחן נקמה מהסוג שנפוץ בהודו, במהלכו הגיבור נרצח ובזכות האמונה ההינדית בגלגול נשמות מוצא לו גוף אחר לרדוף דרכו את רוצחיו או את מי שגרמו לו עוול. אך בגרסת רג׳אמולי לנוסחה הפופולרית, הגיבור חוזר בתור זבוב (וזו משמעות שם הסרט במקור), מה שלא מפריע לו לכסח את אויביו בדרכים יצירתיות במהלך סצנות פעולה. בשנים 2015 ו-2017 שיגר הבמאי שני חלקים של אפוס שלם אחד, ״באהובאלי״ (Baahubali), דרמת אקשן היסטורית-מיתולוגית שזמינה אף היא בנטפליקס ואפילו עם כתוביות לעברית. האמת שאולי מגיעה לסרטים הללו סקירה בפנים עצמם, אבל הנה מה שחשוב לדעת – הם לא קיימים בנטפליקס בשפתם המקורית.

ראג׳מולי פועל בקולנוע של דרום הודו, בשפה שנקראת טֶלוּגוּ והעניקה לתעשיית הסרטים הספציפית של איזור אנדרה פארש את השם ״טוליווד״. סרטים טוליוודיים משוחררים בגרסאות מדובבות להינדי (כמו שיש בנטפליקס) ושפות מקומיות אחרות, כדי למקסם רווחים בקופות מחוץ לאיזור המחייה הטבעי שלהם. בשנים האחרונות, ספציפית בשנתיים האחרונות ובהשפעת התנאים המשתנים שיצרה מגפת הקורונה, סרטים טוליוודיים ממש מתחרים במרכז התעשייה המתוקצב של בוליווד (סרטים דוברי הינדי שנוצרים בעיקר במומבאי). במחילת הארנב שצללתי אליה דרך יוטיוב, מבקרי ומסקרי קולנוע ממש רואים שינוי לטובת טוליווד הקטנה, שמזכירה לבוליווד השבעה איך לרצות את הקהל. זה מדהים כפליים כי בדיוק כך הרגשתי בצפיות שלי ב-״RRR״, רק מול העיר/מותג שעל שמה קרויות כל התעשיות ההודיות הללו. כי בעיניי, רג׳אמולי מזכיר גם להוליווד הצולעת איך אמור להיראות ולהיחוות שובר קופות גדול מהחיים.

בביקורת שלי בגלריה של ״הארץ״ כבר כתבתי שנהניתי מהסרט כפי שלא נהניתי מאף סרט אחר השנה, בהקרנה בה הקהל כנראה הרגיש כמוני. האולם הלא-גדול אך מלא לגמרי הורכב בחציו ממעריצים שבאו לצפייה נוספת, והחצי השני בא לבדוק על מה המהומה בזכות רחש ברשתות החברתיות או ממש המלצות מפה לאוזן. שני סוגי הקהל מחאו כפיים, צחקו בקול רם ולפרקים צרחו בהתלהבות או בחוסר יכולת להכיל כמה מדהים מה שקורה על המסך. חשוב לא פחות מבחינתי, ההקרנה הייתה של הסרט בגרסת שפת הטלוגו ולכן לא חשתי בצרימה המשונה שתוקפת בזמן גרסת הנטפליקס המדובבת להינדי, בה גם אם תנועות השפתיים תואמות למילים קשה שלא לשים לב שהדיאלוג הוקלט מחדש באולפן סטרילי מרחשים.

אם קיימת לכם ולכן האפשרות, אני ממליץ לחוות את הסרט בהקלטה המקורית וכמובן באולם קולנוע מלא מטורפים (הקרנה חוזרת בישראל, מישהו? תרגום לעברית אני מבין שכבר יש). במידה ולא, הגרסה הזמינה בנטפליקס לגמרי עושה את העבודה מבחינת מראות וצלילים לפי דעתי ומייצרת חשק לצפייה חוזרת בקולנוע או בהקרנת חבר׳ה משותפת. הרצון לחלוק את החוויה שמציע הסרט הוא גם מה שמניע את הצורך להעביר את דבר קיומו הלאה. בפסקאות הבאות אנסה להסביר מה כל-כך אדיר פה בעיניי וכמחווה לסרט אעשה זאת בחלקים שהם מחווה להקדמה שלו.

סיפור הרקע

הסיפור של ״RRR״ מתחיל עם הכותרת שלו. בתהליך השיווק נחשפו ראשי תיבות שונים בכל שפה הודית שזכתה לגרסה מדובבת משלה, כולל ״Rise Roar Revolt״ באנגלית. אבל במקור זו הייתה גם ה-Working Title של הפרויקט משום שהוא איחד שלושה כוכבי-על של טוליווד עם ר׳ דומיננטית בשם. הראשון הוא רג׳אמולי (בשמו המלא: קודרי סריסאילה שרי רג׳אמולי), במאי שהוא סלבריטאי בזכות ההצלחות שלו שציינתי לעיל, ואולי בכל זאת גם העובדה שהוא מוערך במערב מזה כעשור. אני מודה שלא ראיתי אף אחד משמונת סרטיו הראשונים, אחריהם יצר את ״איגה״ ומצא את דרכו לפסטיבלים בינלאומיים, אבל אין ספק שעשרים שנות קריירה הפכו אותו לנערץ ומהולל במולדתו.

ההוד הזה הוא שאיפשר לו לאחד שני שחקנים-כוכבים שטרם עבדו יחד באותו פרויקט: רם צ׳אראן (לא הסופר), שכבר עבד עם רג׳אמולי, וג׳וניור NTR (שם המשפחה שלו ראמה-ראו אם לא היה מספיק ר׳ עד עכשיו). האחרון קרוי על שם סבו הכוכב ולמעשה כל אחד משני הכוכבים הצעירים הוא נצר לשושלות קולנוע מפוארות, ברמה של קופולה או יוסטון. לדוגמה, שובר הקופות הקודם של טוליווד שקרא תיגר על בוליווד הוא ״Pushpa״ בהובלת בן-דודו של צ׳אראן, אלו ארג׳ון. ראיתי חלקים מהעבודות הקודמות של הצמד בשביל להבין את הפרסונה שלהם מעבר לסרט הנוכחי, אבל העניין הוא שבגללו אני לא מצליח לדמיין אותם בנפרד. הם מוכרים את הצימוד נהדר וממש משלימים אחד את השני מבחינת סוגי הכריזמה.

אנ-טי-אר הוא מעין גוש של עוצמה, וכיוון שהוא מגלם בן לשבט המתגורר סמוך ליער, הדמות רחוקה מן המראה המלוטש של כוכב קולנוע. בסצנה בה מוצגת דמותו בולטים לא רק השרירים המפוסלים, אלא גם שיער הגוף. והגב. נסו לדמיין כוכב הוליוודי שיצטלם ככה ויוצג באופן הזה בתור רושם ראשוני לדמות שלו. או פשוט הביטו בצ׳אראן שבפעם הראשונה בה הוא מוריד חולצה מתגלה שהוא יכול להתחרות עם כל שחקן מערבי. אבל ספק אם הם יכולים להסתובב כמוהו עם שפם עצום בלי שזה יהיה מגוחך. צ׳אראן מביא לסרט איכויות של כוכב קולנוע מסוג אחר, כזה שאי אפשר לא להיות בעדו גם כשהוא עובד אצל הרעים. זה לא רק כי הוא חתיך במובן המערבי יותר, אלא גם משהו שהוא מקרין והמצלמה זוללת אפילו כשהוא רק מביט לאופק בלי לזוז. לכן הדמות שלו יותר מורכבת מבחינת הספקטרום של טוב ורע, בין הטוהר והתמימות של הודו השבטית והבריטים שהם רשעים מוחלטים מן העבר השני.

עלילת הסרט נטועה בימי הקולוניאליזם הבריטי בהודו, ספציפית בראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת. היא מייצרת מסלול התנגשות בין שני אנשים שהם כוחות מנוגדים. האחד הוא קומארם בהים (אנ-טי-אר), במציאות מהפכן מבני שבט הגונדי, ובגרסת הסרט מגן השבט שנשלח להשיב ילדה שנחטפה בידי המושל הבריטי (ריי סטיבנסון, שממש נהנה להיות מנוול) וזוגתו (אליסון דודי, המביאה עימה תזכורת מהרזומה שלה שכולל את ״אינדיאנה ג׳ונס ומסע הצלב האחרון״). לשם כך נוטש בהים את יערות אדילבאד ומתמקם בעיר דלהי, שם הוא מתחזה למוסלמי ומתקרא אכטר. המושל אמנם מוזהר שמגן השבט מתקרב והוא ישיב את האבדה בכל מחיר, אבל אחד מעוזריו מגיב באמירה בסגנון: ״הוא יפיל את האימפריה הבריטית עם מה בעצם? חיצים וקשתות?״.

סוגיות הנשק עומדת בלב קו העלילה של הגיבור הנוסף של הסיפור, אלורי סיטאראמה ראג'ו (צ׳אראן). במציאות הוא הוביל מרד חמוש נגד הבריטים, בגרסת הסרט הוא שוטר בשירות הכתר שמנסה לעלות בסולם הדרגות, מה שמרמז על כוונותיו האמיתיות. בשל כך הוא מתנדב להיות זה שיאתר וילכוד את אותו איום מן היער, ובכדי לעשות זאת גם הוא עוטה זהות סודית ומתקרא פשוט רם ראג׳ו. ממה שהספקתי לקרוא הדמויות מתכתבות עם נתיבי הקריירה של השחקנים. אנ-טי-אר נוטה לגלם טיפוסים עם התפרצויות זעם, למשל. בסרט הנוכחי הם מגלמים אמנם גרסאות של דמויות היסטוריות, אך כפי שמובהר בהתחלה בדיסקליימר מפורט, מדובר ביצירה בדיונית לחלוטין.

אש היצירה

הרעיון להפגיש בין הגיבורים ההיסטוריים עלה במוחו של רג׳אמולי שהתייעץ עם אביו, וי. ויג'איינדרה פראסאד, קולנוען בזכות עצמו שגם חתום כתסריטאי שותף או יועץ בהרבה מסרטיו של בנו. הוא מקבל כאן קרדיט כמי שייעץ לבמאי לא רק להפגיש בין שתי דמויות של לוחמי חופש מההיסטוריה הקרובה של הודו אלא גם להתפרע עם היסטוריה אלטרנטיבית טרנטינואית. רג׳אמולי פנה אל המיתולוגיה ההינדית החביבה עליו מסרטים קודמים ושילב עוד בני משפחה בכל המחלקות: מעיצוב התלבושות המגוונות שנעשה בידי זוגתו ראמה, ועד המוזיקה הקליטה והממכרת של בן-דודו מ״מ קיראבאני, כולם עבדו איתו בעבר.

את האפקטים, לעומת זאת, ייצא הבמאי גם לחו״ל. דיסקליימר נוסף מן הפתיחה מבהיר כי כל החיות בסרט הן יצירי מחשב, אבל נדמה לי שאפשר היה לנחש זאת לבד. עבורי האפקטים בסרט משכנעים בדיוק במידה הנכונה, לא נלעגים לגמרי בשום שלב אבל גם לא ריאליסטיים, לפחות לא החיות או חלק מכלי הרכב שמבצעים פעולות נוגדות גרביטציה. אם תרצו להעריך באמת את עבודת האפקטים לפני שמזלזלים, בעיניי שווה לצפות בסצנת הגשר ואז בסרטון מאחורי הקלעים שמפרט את מלוא העבודה שהושקעה בבניית מודלים או בעבודת מחשב. כמו בכל סרט בעידן הדיגיטלי, האפקטים הכי טובים הם אלה שלא נראים, כך שהוגן לשפוט את הסרט באופן משוקלל. בעיניי הוא קפיצה משמעותית מכל מיני סרטים שמפורקים לסרטונים ברשתות החברתיות ואז משותפים בתור ״מתוך מטריקס ההודי״. חשוב לא פחות, הם משרתים את המטרה ואת הסיפור.

על פי הערכות, התקציב חולק לשלושה חלקים די שווים: שליש לשחקנים, שליש לאפקטים, ושליש לכל השאר. מדובר בתקציב של כ-70 מיליון דולר, מה שקרוי בהוליווד של ימינו תקציב בינוני (כמעט ולא נעשים סרטים כאלה היום) אבל בהודו נחשב גבוה למדי. לשמחתם של כל המעורבים, הסרט הכניס במולדתו יותר מכפול מזה וכמעט כיסה את התקציב במגרש הביתי של מדינת אנדרה פארש לבדה. בתת-היבשת ההודית כולה, בזכות הגרסאות המדובבות לשלל שפות הרווחות בכל איזור או מדינה, הפך לשובר קופות אימתני. עם צאתו לאקרנים הפך במהרה להיות הסרט שלישי הכי גדול בכל הזמנים בהודו, אך מאז נעקף בידי סרט טוליוודי אחר בשם ״K.G.F: Chapter 2״. אגב, במקום השני נח ״באהובאלי 2״, גם הוא של רג׳אמולי כזכור. לסקרנים, הסרט במקום הראשון זמין בנטפליקס ונקרא ״Dangal״.

נדבך נוסף שסייע לפופולריות של ״RRR״ עוד לפני צאתו הוא ליהק של כוכבים בוליוודיים, כלומר הפונים לקהל מחוץ לטוליווד, גם אם לתפקידי משנה. אחת התלונות כנגד הסרט במולדתו הוא גודל התפקיד המזערי של אליה בהט, כוכבת גדולה שהייתה חלק מקידום המכירות של הסרט. זאת בעוד כוכב נוסף, אג׳אי דווגן, מופיע רק בסצנת פלאשבק ממושכת. קהל שהגיע לראות רק אותם אולי התאכזב קמעה, אבל אולי גם התאהב בגיבורים החדשים שנגלו עבורו בשני התפקידים הראשיים. בהודו, יש להדגיש, השחקנים הם המותג והם גדולים מכל דמות או סרט. ממש כפי שהיה פעם בהוליווד, לפני שעברה לשיטת הקניין הרוחני. כלומר, כיום קהל מערבי בא לראות את קפטן אמריקה, לא את כריס אוונס. אבל קהל הודי מגיע לסרט של רג׳אמולי-ראו-צ׳אראן, הטריפל אר שהבטיחו לו בכותרת, ולכן כנראה שלא התבאס.

ז׳אנרים כמו מים
(ספוילרים קלים)

בסצנת האקשן בה הגיבורים נפגשים לראשונה, איש מהם לא יודע על המשימה האמיתית של השני ושניהם פועלים בתום לב כדי לנטרל סכנה. זהו רגע גרנדיוזי ומופרך לגמרי של קולנוע אקשן, אבל הבמאי מסיים אותו בלחיצת יד שהופכת לכותרת הסרט, המגיעה כ-45 דקות אל תוך מסע של קצת יותר משלוש שעות. אישית, זה היה הרגע בו נכנעתי סופית לקסמו של הסרט וזה גם הרגע בו הוא מתפוצץ על המסך כמופע זיקוקין דינור של כל הז׳אנרים והרגשות שסרט מסוג שובר קופות יכול ואמור להכיל.

אם עד לאותו רגע היינו בטריטוריות של דרמה היסטורית עם קטעי פעולה עצומים ומופרכים במובן הטוב של המילה, רג׳אמולי עוצר בחריקת בלמים עם הכנסת הכותרת. הוא עושה זאת לטובת מונטאז׳ מוזיקלי מעלה חיוך, שהופך את ״RRR״ לסרט הברומאנס הכי מוצלח שראיתי מזה זמן מה. המונטאז׳ הזה, לאורכו שני גברברים מבינים באותו הרגע שמצאו חבר שהוא אח, מלווה בשיר מקהלה יוונית ראשון ולא אחרון בסרט. אם עד עכשיו המוזיקה הייתה אמנם מלהיבה אבל נטולת מלל משמעותי מספיק כדי לתרגמו, השיר שנקרא פשוט ״חברוּת״ מבאר את מה שקורה על המסך ורומז על הבאות. רג׳אמולי עובד קשה כדי לבסס את גיבוריו בתור אש ומים, כולל המון אזכורים לקביעה הזו באופן חזותי בשלבים שונים, אבל אני מעדיף את גרסת השיר המספר על ״ידידות בין הר געש מתפרץ וסופה סוערת״.

כל הקטעים של צמד הכוכבים יחדיו על המסך מתוקים מלהכיל, ובלי האלמנט החמוד הזה הסרט היה פחות מוצלח עבורי. כמובן שהדבר הכי אחוקי שאפשר לעשות, חוץ מסקואטים עם החבר הכי טוב שלך על הכתפיים, הוא לעזור לסחבק לדבר עם נשים. כלומר, עם הבריטית היחידה בסרט שאינה קריקטורה משוקצת של נבל דיסני מהניינטיז. בכל פעם שג׳ני (אוליביה מוריס בבכורה קולנועית) על המסך, הסרט משנה פאזה ואנ-טי-אר מגלם נעבעך בקומדיה רומנטית. אני לא בטוח מה גרם למלך הג׳ונגל להתאהב בכריך מלפפון, אבל הוא מוכר את זה כל-כך טוב שקניתי. הם לא דוברים את אותה השפה, מה שמוביל לכל הקלישאות הכי מטופשות שכבר שכחתם או שכחתן איזה כיף לראות אותן מבוצעות נכון ומכל הלב בסרט קולנוע. והם במסלול מסוכן משום שג׳ני היא אחייניתו של המושל, והוא הרי לא באמת אכטר אלא בהים שהגיע לעיר עם משימת איתור וחילוץ.

הסרט יודע שהצופה נמצא צעד לפני הדמויות בכל המהלכים הללו ולכן נותר מהנה ולא מתנשא גם ברגעים הכי שחוקים מבחינת נוסחה. אבל בדיוק כשיהיה התור של הקהל לחשוב שהוא ראה הכל ולשקול להתנשא בעצמו, רג׳אמולי לוחץ פליי על סצנת הריקוד הכי עוצמתית שראיתי בסרט הודי אי פעם. זה אולי לא אומר הרבה כי הידע שלי בקולנוע הודי מסתכם בסרטים שמספיקות לי שתי ידיים כדי לספור, ואולי עוד חופן סצנות ריקוד שנחשבות להכי הכי לסוגן. אבל אומר בביטחון מלא שזה כנראה הדאנס-אוף המכונן בין כובש ונכבש בסרט הודי, כלומר ניסיון להביס את הקולוניאליזם בעזרת צעדי ריקוד שגם ג׳ין קלי היה מתקשה בהם.

כמו כל דבר בסרט המפואר הזה, העוצמה מקסימלית והסיקוונס המרקיד מוגשת ברוחב לב – ובשוט רחב. זה אומר השחקנים לא יכולים לזייף ולפי מה שקראתי הרביצו 70 טייקים (מתוכם הבמאי בחר את השני). מעולם לא ראיתי בני אנוש זזים ככה, בכל הכוח ועם זאת בשליטה אבסולוטית, ועם השיר שהם רוקדים לצליליו נתקעתי לכל החיים כנראה. בנטפליקס תזמזמו אותו בתור ״נאצ׳ו נאצ׳ו״, אבל בשפת המקור זה ״נאטוּ נאטוּ״ וזו הגרסה שאני חי בה כבר שבוע. למקרה שתרצו להשוות לסצנת ריקוד מסורתית יותר בסרט הודי, עם נענועי ראש ושקשוקי כתפיים, רג׳אמולי מפרגן אחת כזו בכתוביות הסיום וגם קופץ להגיד שלום (אם תתהו מי זה המזוקן הזה שמופיע יחד עם השחקנים בסיום הנאמבר של הקרדיטים).

קום, שאג, התמרד
(ספוילרים כבדים)

העלילה הרומנטית של בהים וג׳ני רק מחזקת את הברומאנס, בעיקר כי רם עושה את רוב עבודת השידוך והידוק הקשר. זאת בעוד לו יש עלילה רומנטית משלו, אבל בסגנון אחר לגמרי – אהובה שמחכה לשובו. זוהי סיטה (אליה בהט) וחובבי מיתולוגיה הינדית בכלל או הרמאיאנה בפרט יעריכו את הרפרנס לסיפור ראמה וסיטה. אולי כמוני, המיתולוגיה הזו מסובכת לכם ולכן מדי והסיפור מוכר מסרט האנימציה ״סיטה שרה בלוז״ (Sita Sings the Blues). סיטה של הסרט באה לידי ביטוי בחלקו השני ובעיקר לקראת הסוף, אבל לדמות שלה יש גם תפקיד בעיצוב דמותו של רם בסיקוונס פלאשבק ממושך, שהוא סרט מלחמה בפני עצמו. כאן נכנס לסיפור אג׳אי דווגן, ורוב המשמעות של החלק הזה בסרט הוא לנסות להסביר מדוע רם קר כקרח בקטע על-אנושי וגם מאוד טוב בעבודה שלו.

כל זה מוביל אותי לז׳אנר האמיתי של הסרט בעיניי – אפוס גיבורי-על. ברמה הנראטיבית יש כאן שני מסעות גיבורים וזהויות סודיות שאסור שיתגלו, עם החלפת צדדים לטובת השגת המטרה. ברמה הקולנועית, הפאתוס ודאי גרם לצופה זאק סניידר לפלוט: ״וואו, זה קצת גרנדיוזי מדי״. דמיינו סיפור כמו ״באטמן נגד סופרמן״ על שניים שצריכים ללחום כתף אל כתף מבחינת מטרות ואינטרסים משותפים, אבל מוצאים עצמם משני צידי המתרס. עכשיו הוסיפו חזון אסתטי צבעוני של אגדת-עם ותחושה של כיף גדול. הכל בלי להפחית מהסיכונים, בלי רגע שבו לא ברור מי נגד מי ומדוע, אבל עם חיוך רחב לכל אורך הדרך. זה מה שרג׳אמולי מצליח להשיג פה ובתקציב מופחת משובר קופות הוליוודי, בכל זאת. ואז, אחרי שעה וחצי בה הגביר לאט לאט ל-11, הוא מוצא חוגה חדשה.

החשש מפני התגלות הזהות האמיתית של כל אחד מהגיבורים ופירוק החברות היפה שנבנית, ישב עליי כאילו שאני ילד שרואה סרט בפעם הראשונה. אני זוקף זאת לזכות הכנות המוחלטת שבה מבוצע כל נדבך ונדבך וגם לחזון הטוטאלי של הבמאי, שנמצא במיטבו ברגעי הפעולה ומגיע לקרשנדו מוקדם. בקולנוע ההודי נהוג להאריך בסרטים הרבה לפני שהוליווד הגזימה עם הטריק בשנה שעברה, וסרטים של שלוש שעות ומעלה מצריכים הפסקה (או חלוקה לשני פרקים נפרדים, דוגמת ״באהובאלי״). הסצנה שלפני האינטרבל נחשבת תמיד לשיא המוקדם של הסרט ומבחינה מסורתית ראוי להפציץ בה. אבל את ההדף של מה שקורה בסצנת האינטרבל של ״RRR״, הלא היא סצנת מסיבת הערב בבית המושל, אני עדיין חש. זה לא רק הכאוס הקולנועי שנותר ברור כשם שהוא מופרע, אלא גם המהלכים הרגשיים של כל הדמויות בכמה דקות גורליות.

אלו הדברים שבאמת חסרים לי בקולנוע ההוליוודי ואליהם אני מתגעגע כמבוגר שמחפש את הריגוש שחווה מסרטים אמריקאים גדולים ומטופשים בתור ילד. אז אם אני כבר פאנבוי עד הסוף, אסיים במצעד סצנות האקשן החביבות עליי. לא כולל קטעי פעולה חטופים, או סתם סצנות אדירות כמו הביקור של ג׳ני ובהים בשוק ורגעים קטנים ומעולים כמו הקטע בו רם מוכיח שאין תא כלא זעיר מספיק בשביל למנוע ממנו לתת עוד אימון כושר. הסצנות מסודרות מ״סביר ביותר״ ועד ״אני מקווה שאפשר להוריד את שאריות המוח שלי מהתקרה של האולם כי אני ממש לא מוכן להחליף בית קולנוע שכונתי״.

8. טען, כוון, אש – בסרטים אחרים, כמו אחד מסרטי ״רמבו״ המאוחרים, זה יכול אולי להיות הסיקוונס המרכזי. בסרט הזה, הוא לא ממש באותה רמה או אפילו סגנון ויזואלי.

7. הכירו את רם – סצנת האקשן הראשונה בסרט שמכירה לנו את רם כסופר-שוטר המטפל במפגינים כמו אש בשדה קוצים. כמו רוב סצנות בסגנון אדם שהוא צבא נגד ההמון, רק מעט יותר יצירתי והרבה יותר מופרך.

6. הכירו את בהים – הסצנה העוקבת, שמציגה את הגיבור הנוסף או שמא העיקרי, מתחילה עם תעלול מצלמה שמרמז על השאפתנות שהסרט יגיע אליה וממשיך עם שאגות על טיגריס ומופע שרירנות מרהיב (ושעיר) של אנ-טי-אר.

5. הבריחה מהגרדום – מה שנהדר בסיקוונס הזה הוא שכמו המושל, ברור לנו שסצנת אקשן מתקרבת אבל אין איך לחזות את טיבה או לעצור את בואה. ומה שמרים אותה הוא שבהים עדיין לא יודע בשלב הזה שרם בצד שלו ולמעשה מקריב את עצמו למענו.

4. הפגישה על הגשר – כזה meet-cute אין אפילו בקומדיות רומנטיות. שני גברים שקולטים אחד את השני ממרחק קילומטר ומחליטים בלי מילים להוציא לפועל תוכנית להצלת ילדון מסכן ממלכודת מוות של רכבת בוערת שנפלה לנהר. כולל לחיצת היד שקושרת הכל יחד בסוף.

3. הג׳ונגל הבוער – אני מחשיב את כל הסיקוונס עד הקרב-בוס בסיום, אבל אין ספק ששיא הכיף מתרחש ביער החשוך. רם הופך רשמית לראמה, אחד האלים החזקים במיתולוגיה ההינדית, כולל התלבושת, הצבע שלה וכמובן החץ וקשת. גם בהים נכנס למעין God-mode (על כך בהמשך הדירוג) ועושה שניים מהדברים החביבים עליי שלו בסרט – זורק אופנועים, ונלחם בזלזול מול אנשים חמושים ממנו.

2. החילוץ מהכלא – כל הסיקוונס הזה מעולה, מהרגע שג׳ני בוגדת בעמה לטובת ההודי שעותק את נשימתה ומגלה לו איך להתגנב לכלא ולמצוא את חברו. אבל אנחנו כאן בשביל המגה-זורד המפורסם במיתולוגיה של הודו: ראמה-הנומאן. החלק התחתון הוא אל הקוף של הודו, המאופיין בעוצמה פיזית בלתי רגילה ממש כמו בהים. לזרוק באמצע רגע מרגש שבה בהים טוען לחברו את הרובים תוך כדי ריצה זו כבר הברקה.

1. מסיבת ערב חייתית (אינטרבל) – 13 דקות של אקשן שכל אחת מהם לבדה יכולה להרכיב מצעד. מתח, רגשות מבעבעים, קרבות אחד-על-אחד, ובעיקר חיות הג׳ונגל נגד הבריטים, הטבע נגד הכובשים. מכונסים פה יחדיו שלושת השוטים החביבים עליי בסרט: בהים זורק נמר על חייל, רם תופס לפיד כדי להתייצב מול טיגריס, וכמובן פוזת הסופר-הירוז של בהים במזרקת המים מול רם והזיקוקים שמתפוצצים מאחוריו. לסיים את הטירוף הזה בדימוי שהוא רפרנס ללחיצת היד שהחלה את החברות, זו כבר אמנות.