• פסטיבל דוקאביב 2022: המלצות ואזהרות
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אהבה בשחקים: מאווריק״ כבר כאן
  • בין בחירה לבריחה: מבט מחודש על ״עירום״ של מייק לי
  • לקראת ״אהבה בשחקים: מאווריק״, בחזרה אל המקור
  • מערבולת
  • פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2022: מדריך מקוצר
  • מדריך לפסטיבל הקולנוע הרומני 2022 בסינמטקים
  • מבט מחודש על שני סרטים מוקדמים של פול שרדר
  • ״הסודות של מרילין מונרו: הקלטות האבודות״, סקירה
  • ״קיארה״, סקירה לסרטו של ג׳ונאס קרפיניאנו
  • דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף

״האיש שלא היה״ (Operation Mincemeat), סקירה

14 במאי 2022 מאת אורון שמיר

הדבר הראשון שכדאי לדבר עליו בהקשר של הסרט ״האיש שלא היה״ (Operation Mincemeat) הוא השם שלו. ליתר דיוק, השוני בין השם העברי והלועזי. זה כאילו טרחני וקטנוני ואולי אפילו מיושן, אבל הפעם לא באתי להתלונן – אלא לתהות. ״האיש שלא היה״ הוא דווקא שם מצוין בעיניי, משום שהוא משרה תחושה של מותחן ריגול, כלומר מתאר נאמנה את הסרט (גם עלילתית ואפילו היסטורית, אבל על כך בהמשך). אבל השיווק בישראל לא הסתפק בכך והקדיש מעין כותרת משנה אותה אפשר למצוא בפוסטרים: ״הסיפור האמיתי של מבצע קציצה״. כאן מתחילות התהיות שלי, בין אם לגבי הנחיצות של ״סיפור אמיתי״ בכל סרט קולנוע במאה הנוכחית, או צמד המילים ״מבצע קציצה״.

אני מבין שכך נהוג לתרגם את השם הלועזי של המבצע הצבאי-מודיעיני שאפשר לקרוא בכותרת באנגלית, אבל כל אנגלופיל מצוי יסכים איתי ש״Mincemeat״ זו לא בדיוק קציצה. כיוון שהסרט הזה בריטי כמו כוס תה בחמש אחר הצהריים, ראוי להזכיר שהמאכל הקרוי מינסמיט הוא מעין מילוי פאי, ספציפית מינס-פאי שנהוג בחג המולד, המורכב בעיקר מפירות מיובשים ו/או קצוצים, מתובלים במתיקות ומחוזקים בליקרים למיניהם, כמו גם שומן מן החי לקשירת המרכיבים יחדיו (אך קיימת גם גרסה צמחונית). אפשר גם להשתמש במונח לתיאור בשר קצוץ, ולמעשה זה ממש נאמר בדיאלוג, אבל סתם משער שמי שתירגם לראשונה פשוט לא עמד בפיתוי והלך על ״מבצע קציצה״ כי זה מתחרז ולכן מצחיק. זה משעשע כפליים כי גם מינסמיט מתאר היטב את הסרט, שנשמע מלא בשר אבל בפועל מככבים בו פירות מיובשים וטעמים מתוקים מן הצפוי. לא שזה בהכרח דבר רע.

האיש שלא היה הוא מייג׳ור וויליאם מרטין, חייל בריטי שגופתו נסחפה אל חופי ספרד עם מזוודה מלאה מסמכים חסויים וכיסים עמוסים פריטים אישיים. אבל כל מה שקשור אליו היה בדוי: השם והביוגרפיה, נסיבות הגעתו אל החוף, ובעיקר אמיתות המסמכים שמצביעים על פלישה בריטית אל יוון. מדובר בתרגיל ההטעיה המפורסם ביותר במלחמת העולם השנייה, שגרם לנאצים ובעלי בריתם לסגת מסיציליה, אליה פלשו כוחות בריטיים ללא התנגדות. זה כל-כך לא ספוילר עד כי תהיתי במהלך הסרט מדוע בכלל מדובר במותחן, קצת כמו ״מבצע ואלקירי״ שעסק בניסיון התנקשות באדולף היטלר. אבל קצת כמו הסרט הנשכח ההוא, גם ״האיש שלא היה״ מתמקד יותר בנפשות הפועלות מאשר מנסה לתעתע בקהל לגבי הצלחת המבצע, אולי רק לגבי סיכויי ההצלחה.

קולין פירת׳ מגלם את יואן מונטגיו, קצין מודיעין בצי הבריטי שבתחילת הסרט נפרד מזוגתו וילדיו הטסים לאמריקה, ונשאר לגור עם אחיו האקסצנטרי. קצין מודיעין אחר המוצג בפנינו, צ׳ארלס צ׳ומלי (מתיו מקפדיין) מתגורר עם אמו ובתחילת הסרט שכל את אחיו, שהוכרז גיבור מלחמה. צמד הגברים מסתירים מן היקרים להם את היותם אנשי ביון, וגורלם נקשר זה בזה בישיבת מטה. שם מתקבלת ההחלטה על פעולת הטעיה שתגרום לגרמנים לרכז כוחות ביוון במקום בסיציליה, כאשר ההצעה של צ׳ומלי מקבלת גב מצד מונטגיו. כך נולד ״מבצע קציצה״ לו שותפות גם שתי נשים – המזכירה הוותיקה הסטר (פנלופי ווילטון) וג׳ין הצעירה והשאפתנית (קלי מקדונלד). הסרט מזגזג בין החיים האישיים והמקצועיים של הדמויות, שכמובן מתערבבים, תוך שהוא מספר באופן כרונולוגי את השלבים בדרך לנקודת המפנה של יולי 1943.

את הקאסט המרשים משלימים סיימון ראסל ביל בתפקיד צ׳רצ׳יל שאין סרט מלחה״ע 2 בלעדיו, ג׳ייסון אייזקס בתור אדמירל גודפרי הממרר את חיי הגיבורים ומפקפק בתוכניתם, וגם ג׳וני פלין בתפקיד העוזר שלו, פלמינג. איאן פלמינג. אותו אחד שיכתוב בעתיד את קורות המרגל הכלל לא חשאי ג׳יימס בונד, כולל כל הרמיזות שרק תרצו – החל מהכינוי M שהוא מדביק לגודפרי וכלה בהתלהבות שלו מחדר הגאדג׳טים של היחידה, המכונה Q-Branch. ייתכן גם שהייתה בדיחת MI5 מול MI6 שחלפה מעל ראשי.

בשלב מסוים בסרט נאמר המשפט ״יש כאן מישהו שלא כותב ספר?״ בסרקזם בריטי אופייני, ואכן נדמה שכאשר המרגלים לא עסוקים בריגול הם כותבים למגירה או אפילו מוציאים לאור את ספריהם עוד לפני שעשה זאת פלמינג. במציאות, מונטגיו פירסם ב-1953 את הספר ״האיש שלא היה״, על פיו הופק סרט הוליוודי ב-1956. למרות השם העברי הזהה, הסרט הנוכחי מבוסס על ספר מאוחר הרבה יותר, מאת בן מקינטייר, לאחר שהתגלה פרטים חדשים על האירוע בשנות ה-90. הספר הפך לסרט תיעודי לפני כעשור וכעת לתסריט עלילתי, עליו אמונה מישל אשפורד (״הסקס של מאסטרס״).

יתרה מזאת, כל האקט הממושך של המצאת ביוגרפיה לחייל הכזב שנשלח למערכה בר מינן, נחווה כאלגוריה לכתיבה יוצרת ובדיון סיפורים – מהברקות רעיוניות ועד שכתובים מתישים, מסיעור מוחין בפאב ועד ישיבה בודדה בחדר מואר בקושי אל מול מכונת כתיבה. הסרט כאילו מכריז הרובד הזה כבר בפתיחה, כאשר קריינות מספרת לנו על כך שכל מלחמה היא למעשה שתי מלחמות – זו שבשטח וגם בכותרות, וזו שבצללים. אלו שתי החזיתות המוצהרות של היצירה, כאשר הקריינות שבה להציק מדי פעם, אך מתגלית לבסוף בתור מהלך הקושר יחד את האלגוריה של ריגול וקולנוע כשני סוגים של יצירת נראטיב כוזב אך אמין. לא מדובר במהלך המקורי ביותר, שכן המשלה של מרגלים לכותבים או שחקנים היא כבר מעבר לקלישאה בשלב הזה. הדרך להתגבר על קלישאה או לגרום לה לעבוד לטובתך היא קצת אופי או לחילופין ביצוע מושלם, אבל אם לחשוב על דוגמה יחסית עכשווית, אין לסרט הזה את החן של ״שעתם היפה״, שגם עשה זאת היטב.

משחק שתי החזיתות שהפתיע אותי קצת יותר הוא הז׳אנר המוצהר לעומת הנסתר של הסרט – דרמה רומנטית קלאסית המתחזה לדרמת ריגול. אם תציצו מתחת למכסה המנוע, בשלב די מתקדם בסרט תגלו שאתם צופים ואתן צופות במשולש רומנטי במקום העבודה. אולי זה לא אמור להפתיע כאשר את שני התפקידים הגבריים הראשיים מגלמים שניים שכבר היו מר דארסי בגרסאות שונות של ״גאווה ודעה קדומה״, כך שזו לא בהכרח בחירה קלה עבור הדמות של קלי מקדונלד.

אולם, הכיוון הנבחר מפתיע פחות אם מתחשבים בזהות הבמאי, ג׳ון מאדן. לזכותו גם סרטי ריגול כמו ״החוב״ (הרימייק לסרט הישראלי) או ״מיס סלואן״ (ריגול תעשייתי הוא ריגול) אבל מבחינתי הוא תמיד יהיה הבמאי של ״שייקספיר מאוהב״. או ״המנדולינה של קפטן קורלי״, אם לחשוב על סרט רומנטי אחר שלו שמתרחש על רקע מלחמה וחזר רגעית לתודעה לא מזמן בעקבות אזכור ב״משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק״. מאדן מביים את קטעי המתח במיומנות אבל ניכר שהוא נהנה להתעכב על הרגעים הרומנטיים. לצערי הרב כצופה, או יותר נכון כמבקר, המצב שלי היה הפוך בתכלית: צפיתי בהנאה בקטעי הריגול והסתקרנתי למדי מעולם הצללים, בעוד את קטעי האהבה העצורים (מלשון עצירות) לא הרצתי קדימה מבחירה מקצועית גרידא. אולי זה המקום להתוודות שבארה״ב הסרט זמין בנטפליקס, כך שלא צפיתי בו בקולנוע כפי שהוא מוקרן בישראל.

עם זאת, מטרתי אינה לבשר שמוכרים לכם ולכן כרטיס קולנוע ל״סרט נטפליקס״ או מוצר סביר בקושי. ההפקה רצינית ומושקעת לאן שתביטו, ויש משהו בסרט שכמעט ונוגע בגדוּלה לעתים נדירות. אפשר אולי לבחור נדבך בודד, נניח המוזיקה של תומאס ניומן, כדי להשליך ממנה על הסרט כולו. מבלי לדעת מי הלחין, הבחנתי שהאוזן שלי נמשכת אל הפסקול המכוון בדיוק לז׳אנרים הנכונים – מחלקת כלי מיתר בכל הגרנדיוזיות בסצינות המציגות לרגעים את החזית, בקופצניות בסצנות המתח, ובעדינות במקטעים הרומנטיים. אולם בשום שלב לא חשתי שניומן הביא כאן את ה-A-Game שלו ומתכנן מועמדות מספר 16 לפרס האוסקר, כשם שאני מנחש שלא טרח רק על מנת ללקט משכורת. זה איפשהו באמצע.

לגבי המשולש הרומנטי, הוא כל-כך יבשושי אפילו יחסית לבריטים, עד כדי כך שכמעט ונסדקה לי הטלוויזיה – אבל הוא בהחלט מהווה במה לשחקנים לרקוד עליה טנגו בשלושה. הטון העצור מאפשר לפירת׳ להיות צוק הכריזמה השקטה שהוא, למקדונלד להיות מקסימה כפי שהיא יודעת בעודה נעה בין ביישנות ואסרטיביות, ולמקפדיין לעשות את מה שהוא עושה כבר שלוש עונות בסדרה ״יורשים״ – להיות מכמיר לב או מצליף עד אימה, לסירוגין. האמת היא שהעדפתי אותו על פניהם אבל קשה לומר שהוא גונב את ההצגה, אולי רק מתבל את מה שהיה יבש מלהכיל בלעדיו. מבחינת שחקני המשנה, כולם מעולים כיאה להפקה בריטית, יש דברים שקשה לקחת מהאומה הזו.

חזרתי והדגשתי את הרומנטיקה המאופקת אך נוכחת מאוד משום שהיא משונה להפליא נוכח הז׳אנר העיקרי, המכיל דיסוננס מובנה. מה שנראה על פניו כדרמת ריגול לפי הספר, ליטרלי במקרה הזה, מתפקע מכמויות של ביזאר בכל שלב. זה מתחיל מן הרעיון עצמו של שליחת גופה כפיתיון, ממשיך במה שעובר עליה ועל המטפלים בה, ומגיע לרגעים מוזרים מכפי שהיו אמורים להיות במערכה המסיימת, דוגמת שוחד מיני די לא נעים לצפייה באמצע סצינת ריגול שמתחילה שגרתי למדי. אולי כי הבריטים האלה, כמה שהם נראים כמו פירות יבשים, ככה הם מגניבים פתאום שובבות בלתי צפויה. פרטים אלו מסייעים להחליק בגרון את העובדה שמדובר בהשראה מסיפור אמיתי, אם כי ההצהרה ״הסיפור האמיתי של מבצע קציצה״ נותרה מופרזת בעיניי. אפשר לקרוא מדוע במאמרים על ההבדלים בין הסרט והמציאות, או להישאר עם הטעם מעלה התהיות של כותרת המשנה הזו רק מעצם היותה.

תגובות

  1. Doron Zafrir הגיב:

    ביקורת מצויינת.תודה. דורון צפריר

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.