סרטים חדשים: ״אפריקה״, ״משחקת באש״, ״החיים המחשמלים של לואי וויין״, ״שדה פרג״, ״הורסת בלי חשבון״, ״ג'אייש בהי האמיץ״

על פניו, אחרי שעברנו את יום העצמאות אין ממש חגים יותר החודש עד יום ירושלים בסופו, אבל בפועל נדמה שכל יום הוא חגיגי בזכות פסטיבל קולנוע כזה או אחר. אתמול עופר ואני התחלנו בסיקור פסטיבל הקולנוע הרומני שכבר נפתח, בשבוע הבא מתחיל זה הצרפתי, ובזה שאחריו נתעטף בפסטיבל דוקאביב שאנחנו מאוד מצפים לחלוק את ההמלצות שלנו לגבי התוכניה שלו, וכך נעשה בקרוב. מפסטיבל קאן לא נדווח השנה אבל אין ספק שגם הוא ייפתח בעוד שבוע, אז יהיה הזמן לאחל בהצלחה ו/או לקנא במי שצריך, כאשר חודש יוני כבר קורץ עם ההכרזה של פסטיבל סרטי הסטודנטים על התוכניה והתוכניות שלו לשוב ולהנחית בארץ אורחים ואורחות בעלות שיעור קומה. אבל כל זה ייאלץ לחכות משום שגם מדור הסרטים החדשים של השבוע גדוש למדי, כולל סרט ישראלי ולפחות פעמיים זאק אפרון, אם מחשיבים גם את ההיצע הביתי.

אפריקה – לא מעט זמן המתין פיצ׳ר הביכורים של אורן גרנר עד הגעתו כעת למסכי ישראל. את הבמאי-תסריטאי אנחנו מכירים מסרטיו הקצרים זוכי הפרסים, מ״גרינלנד״ ועד ״שן כריש״, כך שסרטו הארוך הראשון הגיע אל פסטיבל חיפה 2019 עם ציפיות ויצא משם עם פרס הסרט הטוב ביותר (בתיקו עם ״לידה״ של ירון שני) וזכיות נוספות. אחת מהן היא פרס השחקן הטוב ביותר, שהוענק למאיר גרנר, אביו של הבמאי בחיים. גם אורן ואמו, מאיה גרנר, משתתפים בסרט ואפילו הכלבה המשפחתית צילה, אבל זהו אינו סרט תיעודי או אפילו ביוגרפי לגמרי. מאיר מגלם פנסיונר המבלה את זמנו בנגרייה שלו ובהתנדבויות שונות ביישוב שלהם. כמדי שנה הוא מצפה להגיע לעזור בהקמת הבמה לחגיגות היווסדו של היישוב, אך השנה נדמה שאין בו צורך. גם בתוך ביתו ובין בני משפחתו המורחבת מתקשה גיבור היצירה להשלים עם הסביבה המשתנה ונותר כאילו חסר תפקיד, מה שמניע את העלילה. כמו בשבוע שעבר עם ״קולות רקע״ מאותו פסטיבל ממש, אני מפציר בקהל המבכר קולנוע ישראלי להעניק אהבה לסרטים האלה שחיכו כל-כך הרבה שנים כדי לפגוש בו. וגם במקרה הזה יש לנו טקסט מראש, אותו כתב אור בחיפה. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט.

החיים המחשמלים של לואי וויין (The Electrical Life of Louis Wain) – מזמן לא היה סרט חדש עם בנדיקט קאמברבץ׳ בקולנוע. אוקיי, ננסה שוב: מזמן לא היה סרט חדש עם בנדיקט קאמברבץ׳ בקולנוע ובו הוא מגלם טיפוס מוזר עם משיכה אל הסוריאליסטי. טוב, תיאלצו להאמין לי שזה לא עוד ״דוקטור סטריינג׳ בממדי הטירוף״ אלא ביוגרפיה על חייו של הצייר הבריטי מן הכותרת. זה שצייר חתולים באופנים משונים ואף פסיכדליים באנגליה של לפני מאה שנים ויותר, כמעין ייצוג של שפיותו האובדת. קלייר פוי מגלמת את זוגתו, והקאסט המרשים כולל גם את אנדראה רייסבורו, טאיקה וואיטיטי, ריצ׳ארד איואדה וטובי ג׳ונס, כאשר בתפקידים קטנים אפשר למצוא סלבריטאים בתפקידים ידוענים אחרים, דוגמת ניק קייב בתור אייץ׳. ג׳י. וולס (עוד ניק קייב בהמשך הפוסט). וויל שארפ (שחתום השנה גם על המיני-סדרה ״סודות בחצר האחורית״) ביים וגם כתב יחד עם סיימון סטיבנסון (״פדינגטון 2״, ״לוקה״).

משחקת באש (Firestarter) – כמעט 40 שנים אחרי העיבוד הקודם לספרו של סטיבן קינג, שנקרא בעברית ״אש זרה״ אבל אף סרט לא התחשב בכך עדיין, מגיע ניסיון נוסף להבעיר את המסך באדפטציה על הילדה הפיירוקינטית (שמסוגלת להדליק אש או לגרום להתלקחות של חפצים בעזרת מחשבה בלבד). דרו ברימור שגילמה את התפקיד דאז קצת גדלה בזמן שחלף, ואל נעליה נכנסת ריאן קירה ארמסטרונג בת ה-12, שהספיקה לצבור קילומטראז׳ על המסכים בין היתר בסרט ״האלמנה השחורה״ ובאנתולוגיית ״אימה אמריקאית״. אם תרצו להרגיש עוד יותר זקנים, את אבא שלה מגלם זאק אפרון, כי זה כמעט סביר שתהיה לו ילדה בשלב הזה. בכל מקרה, האב השתתף בניסוי שהעניק לו יכולות טלפתיות והבת שלו חזקה פי כמה, מה שמעורר את סקרנות המוסד שערך בו את הניסוי והופך אותה למטרה. סקוט טימס (״האלווין 2: הנקמה״) עיבד לתסריט הפעם והבמאי הוא קית׳ תומאס (״השומר״). למקרה שלא היה ברור שמדובר בדרמת אימה, יש פסקול של ג׳ון קרפנטר.

משחקת באש

הורסת בלי חשבון (Shattered) – תיאור העלילה הבא עלול להישמע כמו ספוילר, אבל הוא מופיע בכל מקום וכנראה הכרחי כדי לנסות ולהבין את הטון של הסרט הזה. לא שהצלחתי. קמרון מונאהן מגלם גרוש אמיד הנתקל יום אחד בסופרמרקט באישה המבקשת את עזרתו (לילי קרוג) ואף פוצחת עימו ברומן. אך מסתבר כי הכל חלק ממזימה שלה ושל שותפיה לפשוט אותו מנכסיו, וכאשר הוא מגלה התנגדות מושלכים אל הקלחת גם גרושתו וילדתו. זה נראה ונשמע איפשהו בין מותחן רציני לצ׳יזי, עליו חתומים הבמאי לואיס פרייטו (״חטוף״) והתסריטאי דייויד להוארי (״אובססיבית״). שמות מוכרים נוספים בקאסט כוללים את ג׳ון מלקוביץ׳, פרנק גרילו וסשה לוס (״אנה״).

ג'אייש בהי האמיץ (Jayeshbhai Jordaar) – הסרט הבוליוודי השבועי, יחד עם התהייה הקבועה שלי על מידת ההצלחה של הסרטים הללו בארץ. העיקר שזה גורם לי לצפות בטריילרים מטורללים לסרטים הודיים ולגלות עובדות מפתיעות, למשל איך אומרים ״סבון״ בהינדי (התשובה היא ״סבון״). למה צפיתי? כי לא האמנתי לתיאור העלילה לסרטו של דיביאנג טאקר. הגיבור מן הכותרת הוא בנו של ראש הכפר המיועד לרשת את אביו, בעל דעות מלבבות כמו ״אם הבנים מציקים לבנות בית הספר כי הם שתויים, יש לאסור סבון רחצה לבנות המפתות את הבנים בריח שלהן״. לכן חשוב לזקן הכפר לראות גם יורש ליורש, וכאשר הוא מגלה כי בנוסף לנכדה האחת שלו ישנה עוד אחת בדרך, הוא מצווה על הפלה. גיבורנו מחליט לברוח ולהניס את משפחתו כדי שהילדה השנייה שלו תוכל להיוולד, כל זה בקומדיה בוליוודית עם שירים וריקודים שהופכת כמובן לסרט פעולה מופרך.

שדה פרג (Poppy Field) – נעבור אל הסינמטקים ואל סרט שמגיע לו אזכור מיוחד בעיניי, אם כי כבר היללנו אותו כשהוצג במסגרת הפסטיבל לקולנוע גאה. כעת הוא מגיע להקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב ועם פסטיבל הקולנוע הרומני שבדיוק מתרחש שם, זה הזמן לצרף גם אותו לחגיגה. סרטו של יוג'ן ג'בליאנו, על פי תסריט של יואנה מורארו (עבודת הביכורים של שניהם יחד ולחוד), מתחיל כמו דרמת יחסים קווירית והופך לכמו-מותחן שבבסיסו שאלות של זהות לאומית, מקצועית ומינית. קונרד מריקופר המצוין מגלם את כריסטי, איש הג׳נדרמריה (מעין משטרה צבאית) שנקרא להשליט סדר בהפגנה של קבוצת שמרנים וקנאים דתיים שהגיעו לפוצץ הקרנה של סרט קווירי בבוקרשט. כל רגע הוא סיוט עבור כריסטי שמסתיר את זהותו כהומוסקסואל, אבל הלילה הופך לגרוע יותר כאשר מזהה אותו שם מאהב מן העבר.

ניק קייב: זאת כל האמת שאני יודע (This Much I Know to Be True) – בתזמון מצמרר, שאיש לא יכול היה לנבא מראש, מגיע לסינמטקים גם סרטו של אנדרו דומיניק (״ההתנקשות בג׳סי ג׳יימס״, ״הורג אותם ברכות״) אודות הזמר והיוצר ניק קייב, בדגש על שיתוף הפעולה שלו עם וורן אליס בשני האלבומים האחרונים. הסרט צולם באביב 2021 קצת לפני הטור שלהם בבריטניה, כולל אירוח של מריאן פיית'פול, אבל ממש השבוע לקתה משפחת קייב בטרגדיה נוספת כאשר בנו הבכור, גת׳רו, הלך לעולמו. השכול כאילו לא מרפה מניק קייב, שאיבד בן אחד באמצע העשור הקודם ובמובנים מסוימים חלק מיצירתו המתועדת כאן נולדה מתוך הכאב הבלתי נתפס.

סרטים חדשים ב-VOD

סירת עץ / לוצו

אבינו: הילדים הסודיים של ד״ר קליין (Our Father) – נפתח את החלק הזה של המדור עם נטפליקס, בסרט תיעודי שזמין כבר היום (11.5) אצל ענקית הסטרימינג. מדובר בסרט מסוגת פשע אמיתי אבל סוג הפשע הוא ייחודי, כאשר רופא המטפל בפוריות לאורך שנים מתגלה בדיעבד כאביהם הביולוגי של המוני צאצאים מבלי שהוריהם ידעו על כך. הם מוצאים אלה את אלה בבדיקות גנטיות ומאחדים כוחות כדי לגלות את האמת. סרטה הראשון כבמאית של לוסי ג׳ורדן משלב ראיונות, קטעי ארכיון, ושחזורים דרמטיים עם שחקנים.

סירת עץ (Luzzu) – אצל yes החל ממחר (12.5) תוכלו לצפות בנציג מלטה לאוסקר הקודם, וכפי שפתחתי את הדיווח שלי על הסרט מפסטיבל סאנדנס: שווה לצפות בו אפילו רק כדי לסמן וי על סרט מלטזי, משהו שלדעתי לא קרה לי לפני או אחרי סרטו של אלכס קמילרי. את הגיבור מגלם נון-אקטור, דייג בסירת עץ קטנה הנאבק על אורח חייו בכל מובן אפשרי, החל מתינוק חדש שזקוק לאביו אבל גם לפרנסה והמשך במשבר האקלים וחוקי הדיג המשתנים באיזור. אבל זה לא סרט דידקטי אלא הומניסטי במהותו, שמזמין להכיר דמות ודרך חיים וזו ההזדמנות הראשונה לראותו מאז פסטיבל חיפה, אם אינני טועה.

זהב (Gold) – נישאר באותו תאריך אבל נרחיב את ההיצע אל מלוא האופציות הישראליות הקיימות (יס, הוט, סלקום ופרטנר), לסרט עם שם גנרי שאני מקווה שאיננו כזה. אם זאק אפרון דלעיל לא הספיק, הנה עוד סרט בכיכובו ועל פי הטריילר כמעט אך ורק בכיכובו. אחת מן ההפקות מועטות המשתתפים שצולמו בימי המגפה, הפעם אודות עתיד דיסטופי ומאובק בו גיבור הסיפור מוצא גוש זהב עצום וצריך להגן עליו עד שישוב השותף שלו. אנטוני האייס, שחקן אוסטרלי מהסוג שבטוח ראיתם או ראיתן איפשהו, מארח חברה לאפרון על המסך וגם ביים וכתב, יחד עם השחקנית הנוספת בקאסט, פולי סמית.

השמיניסטית (Senior Year) – התחלנו עם נטפליקס ואיתם נסיים, בסרט של שישי (13.5). רבל ווילסון מגלמת את הגיבורה, שבצעירותה הייתה מעודדת מקובלת בתיכון. כיוון שנכנסה לתרדמת בשנה האחרונה ללימודים, מעולם לא סיימה אותם. היא מקיצה כעבור 20 שנה בבית החולים, בגוף של אישה מבוגרת יותר, אבל מבחינתה שום זמן לא חלף. כיוון שהיא נחושה לסיים את התיכון ולא מודעת לתמורות החברתיות שהתחוללו בחברה מאז, אמורה לצאת מזה קומדיה. יעידו על כך, מלבד השחקנית הראשית, גם הצמד זואי צ'או וסאם ריצ'רדסון, שכיכבו יחד בסדרה "אפטר פארטי" של אפל+ מוקדם יותר השנה, ואת הנוסטלגיה לניינטיז אמורה לספק אלישיה סילברסטון. הבמאי הוא אלכס הארדקאסל.