• סרטים חדשים: ״רכבת הקליע״ עם בראד פיט וחברים
  • מתכון לחיים
  • פרסי אופיר 2022: החמישיות של סריטה חוזרות
  • ״כפולה״/״התקפה עצמית״, סקירה
  • ״רכבת הקליע״, סקירה
  • Marcel the Shell with Shoes On :מחכים לתרגום
  • פסטיבל ירושלים 2022: דיווח פרידה של עופר
  • פסטיבל ירושלים 2022: הזוכים ומחשבות בעקבותיהם
  • ״מאסטר שף צ׳נג״, סקירה לסרט של מיקה קאוריסמקי
  • פרסי אופיר 2022: כל הסרטים המתחרים

פסטיבל הקולנוע הרומני 2022: מדריך וקצת על ״איש האשליות״ ו״נוסטלגיה לדיקטטורה״

10 במאי 2022 מאת מערכת סריטה

מאי הוא חודש גדוש בפסטיבלי קולנוע, כאשר הראשון שבהם נפתח אתמול (9.5) ויימשך עד ה-22 בחודש בסינמטקים ברחבי הארץ. זהו פסטיבל הקולנוע הרומני, בשיתוף המכון הרומני לתרבות ובניהולה האמנותי של איריס לקנר, שיציג שישה סרטים חדשים לקהל הישראלי. השנתונים של הסרטים עלולים להיראות לא עדכניים, אבל זאת משום שהשנתיים האחרונות טרפו את כל הקלפים בנוגע להפצה בינלאומית גם ברומניה. עם זאת יש לפחות סרט אחד שמצוי כעת בסבב הפסטיבלים שלו, ועליו בהמשך. התוכניה שונה מעט בכל סינמטק ולכן מומלץ להתעדכן בהיצע ובמועדי הקרנה בזה הקרוב והחביב אליכן ואליכם: תל אביב, ירושלים, חיפה, הרצליה, חולון, ראש פינה ושדרות. כיוון שבכל זאת מדובר בלקט מצומצם שאפשר להאמין כי נבחר בקפידה, בכל זאת נזכיר את מלוא האופציות לפני כתיבה בנפרד על שניים מן הסרטים.

הסרט שפתח את האירועים בסינמטק תל אביב אמש נקרא ״חמש דקות״ (Five Minutes Too Late), שתמונה מתוכו אפשר לראות בראש הפוסט. הוא נוצר בהשראת אותו מקרה אמיתי שהניע את עלילת ״שדה פרג״, גם הוא סרט רומני שאפשר לראות החל מהשבוע בסינמטקים, אבל אינו חלק מהפסטיבל. חכו למדור סרטים חדשים או נסו את הלינק למה שכתב עליו אור במסגרת הפסטיבל הגאה. בסרטו של דן קישו, עיתונאית חוקרת תקרית של התפרצות קבוצת שמרנים דתית אל הקרנה של סרט לסבי בבוקרשט, ותוהה האם כוחות השיטור שהגיעו למקום לא ביצעו את עבודתם (ממניעים הומופוביים). סרט זה זוכה למירב היחס ואפשר לקרוא את דעתו של אורון אודותיו בגלריה של ״הארץ״, כולל ההשוואה המתבקשת ל״שדה פרג״. בין אם צפיתם בסרט המקביל ובין אם לא, הסגנון הקולנועי והמיקוד העלילתי כה שונים עד כי אין חשש להשתעמם מהם עקב ידע מוקדם.

סרט אחר מן התוכניה הנוטה לכיוון של מותחן פשע הוא ״לוקה״ (Luca), לא זה של פיקסאר, כי אם סרטו של הורציו מאלאלה אודות מהגר רומני בארה״ב, שברח בתקופת הדיקטטורה ומפגש מקרי כעבור שנים משיב אותו אל המולדת באופן סוריאליסטי. אם כבר הוזכרו אולפני האנימציה האמריקאים, יש גם סרט מונפש בפסטיבל השנה. זהו ״מסעה המופלא של מארונה״ (Marona's Fantastic Tale), סרטה המונפש של אנקה דמיאן (״קרוליק״, ״ההר הקסום״) המביא למסך את זיכרונותיה של כלבת לברדור מעורבת, מנקודת מבטה על תחנות חייה. לקינוח, זה כנראה לא פסטיבל קולנוע רומני בלי קומדיה פוליטית, כאשר את המשבצת הזו ממלא ״ברלינר״ (Berliner) של מריאן קרישן, על ידידות מוזרה שנרקמת בזמן קמפיין בחירות מתוח, בין פוליטיקאי ממולח מבוקרשט לבין נהג טרקטור מן הפריפריה. כדי להשלים את ההיצע צפינו כל אחד מבין שני כותבי הפוסט, עופר ליברגל ואורון שמיר, בסרט נוסף לצורך סקירה קצרצרה. בהזדמנות זו, תודה לאנשי הפסטיבל על הזכות לצפות בסרטים מוקדם וצפייה מהנה לכל באי ובאות האירוע השנה.

נוסטלגיה לדיקטטורה
Nostalgia for Dictatorship

הסרט התיעודי היחיד בפסטיבל השנה מציג תסמונת מעניינת עוד בשלב הכותרת. כפי שמודגם היטב כבר בפתיחה שלו, פרולוג כמו-חדשותי בו אנשים פונים למצלמה במהלך אסיפה ציבורית או מעין הפגנה, יש מי שמתגעגעים לניקולאה צ'אושסקו. כלומר, לימי שלטונו ולעידן הקומוניזם ברומניה, לא בהכרח לרודן עצמו שהוצא להורג במהפכת דצמבר 1989. אם תשאלו מספר מומחים שמרואיינים בהמשך, הגעגוע הוא ספק לעידן שחלף בו המתרפקים בדיעבד כיום היו כנראה ילדים או אנשים צעירים ולכן זוכרים את הזוועות, רק עורגים אל הנעורים שאבדו. בכל זאת, יוצא במאי הסרט מריוס בארנה לבחון את הנוסטלגיה של חלק מבני עמו לדיקטטורה שהותירה אותם באפלה לאורך רוב החצי השני של המאה הקודמת.

הסרט מחולק לשלושה חלקים ומקנח באפילוג חד-משמעי, למקרה שתגיעו בטעות לאותן מסקנות כמו האנשים המוצגים בפתיחה. בחלק הראשון נבחנות הטענות לגבי כל מה שהיה נהדר ונפלא, לכאורה, בעבר הקומוניסטי של רומניה. המרואיינים מוצגים בסביבה טבעית והסגנון התיעודי הוא של שיחה מאולתרת, כאשר אם כלב ינבח ברקע או שכן ייצא מהבניין – דבר לא יירד בעריכה, לטובת האותנטיות של הרגע מול המצלמה. גם אם בחירה זו נבעה משיקולי הפקה בדגש על תקציב או זמן, התוצאה מאפשרת להתחבר לכל הדוברים כאל בני אנוש, יהיו מי שיהיו ומופרכות ככל שיישמעו הדעות שלהם. הגיוון במקצועות, בהשכלה ובעיקר בגיל ובפרספקטיבה גם הוא אקוטי, משום שהצעירים זוכרים תחושת ביטחון עוטפת והמבוגרים מספרים על פחד משתק: ממחסור במזון, בחשמל ובחימום, או בעתה מן המשטרה החשאית הידועה לשמצה, הסקוריטטה. זה גם מה שמוביל לחלק השני של הסרט, המספק תמונה קצת יותר מאוזנת של העבר בדגש על עובדות היסטוריות ולא רק תחושות וזכרונות מונוכרומטיים.

בחלק השלישי מהרהרים היוצרים והמרואיינים בההווה של מולדתם ותוהים האם המצב הנוכחי, שאינו מזהיר יחסית למדינות אירופאיות אחרות, הוא בעצם שמן למדורת הבלי הנוסטלגיה. אגב, הם עדיין מתייחסים להווה בתור ״תקופת המעבר״, למרות העשורים הארוכים שחלפו נפילת הקומוניזם. את הדברנות המאפיינת את הקולנוע הרומני יקיר הפסטיבלים אפשר למצוא בשפע גם בסרט התיעודי הזה, המלא בפטפוטים והגיגי הלב כשם שהוא גדוש בידענות ובפילוסופיה עממית. בשונה מסרטים דוקומנטריים אחרים מן המדינה המזרח-אירופית, דוגמת ״קולקטיב״ המעולה שלא נמאס לי להזכיר כאילו היה מנהיג שאני מתגעגע אליו, ״נוסטלגיה לדיקטטורה״ איננו מותחן משויף. הפשטות והישירות שלו נועדו ראשית ליידע ושנית לתת ביטוי לקולות שונים בחברה שנראית כיום חופשיה יותר להביע דעה מאשר בעידן צ׳אושסקו, אבל גם מאוחדת פחות. זו אולי התחלה אמיתית של הסבר מדוע הלאומנות עושה קאמבק באיזורים רבים בעולם, או איך יכול להיות שמדינות רבות מנוהלות גם כיום בידי דיקטטורים אכזריים.
(אורון שמיר)

איש האשליות
The Windseeker

ֿ

עלילת הסרט מתמקדת בראדו, מהנדס צעיר ומוערך אשר סמוך לפתיחה מתבשר על ידי רופא כי נותרו לו רק עוד חודשים ספורים לחיות. הוא מחליט לעזוב הכל ולברוח כמה שיותר רחוק, בלי לספר לאיש על מצבו – סיטואציה שדומה שמתרחשת בסרטים בתדירות הרבה יותר גבוהה מאשר בחיים האמיתיים. ברבע השעה הראשונה של הסרט, הבמאי-תסריטאי מיכאי סופרונאה עוטף את הסיפור הזה בעשייה שנראית כמו שילוב של מטאפורות שחוקות, שוטים בנאליים המנסים להעביר את המצב הנפשי של הגיבור, ובעיקר שימוש מאוד גנרי במוזיקה. שימוש שחותר תחת בחירה סגנונית דומיננטית בחלק המרכזי של הסרט – סצנות המתוארות בשוט רציף וארוך שמתחיל ונקטע לאו דווקא בנקודה שמקדמת את העלילה (אף כי כל שוט מקדם את העלילה). או במילים אחרות: סרט פסטיבלים רומני מן השנים האחרונות.

הסגנון הזה בולט בחלק המרכזי של הסרט גם מפני שהוא טוב באופן ניכר מן הפתיחה. לא בגלל דמותו של ראדו, שלפחות עבורי המשיכה להיות לא מובנת ולא מעניינת, אלא בגלל דמויות המשנה. ראדו מגיע לכפר נידח שעדיין שואבים בו מים מבאר (יש חיבור חלקי לחשמל) ופוגש שם את דוד פאבל, המגולם בידי השחקן אדריאן טיטיאני (הזכור מ"בגרות" של כריסטיאן מונג'יו). פאבל הוא גבר מבוגר המטפל בבית המפואר של בנו, שמעדיף לחיות בספרד, ואנה היא אישה צעירה יחסית המגדלת לבדה ילד המתקרב לגיל ההתבגרות. בעלה של אנה חי, הוא פשוט מעדיף לעבוד מחוץ לרומניה וכמעט שלא נוכח בבית.

ראדו ממשיך להיות נוכח בכל סצנה, אבל שתי הדמויות הזנוחות עמן הוא משוחח הרבה יותר מעניינות והתהליך הרגשי שהן עוברות מנומק הרבה יותר. גם החלק הזה של הסרט אינו מושלם – דומה כי הבמאי יודע כי הוא משתמש בסגנון של סרטים מוערכים יותר מאשר שולט בו. מדי פעם הוא שובר את הסגנון לגמרי, לטובת דימויים שנראים שלקוחים מסרט אחר, אבל משהו בתיאור של הכפר הקטן נותר אפקטיבי והמתח הדרמטי עובד היטב בחלק מן השוטים הארוכים.

כל זה נכון עד ל-10 דקות האחרונות, בהן הסרט מבצע קפיצה נראטיבית וסגנונית נוספת המחזירה אותו לפגמים של דקות הפתיחה. כולל שימוש מוגבר אף יותר בקלישאות ושוטים שהיו יכולים להיות פואטיים אם לא היו מוכרים מכמות גדולה של סרטים אחרים. דומני כי בפתיחה ובסיום היוצר נחוש יותר לייצר אפקט רגשי דרך האמצעים הקולנועיים. התוצאה היא שלפחות אותי הוא איבד לחלוטין, אם כי ייתכן ועבור צופים אחרים משהו בדרך בה הסרט מנסה להדריך את קהל איך להרגיש, או להפתיע מעט דרך הנרטיב, יהיה אפקטיבי. למרות התלונות שלי, "אמן האשליות" הוא לא סרט ביכורים גרוע, הוא פשוט מעט רדוד והרבה פחות ייחודי מן הרושם שהוא מנסה לייצר. בעיקר, הוא סובל מקצב וטון מאוד לא אחידים: הפתיחה הסיום מתנהלים בקצב אחד, האמצע בקצב אחר ואני לא יודע מה גודל החפיפה של צופים שייהנו משני סוגי הקצב או הסגנונות הקולנועיים.
(עופר ליברגל)

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.