פסטיבל SXSW מהדורת 2022: Slash/Back, Deadstream, The Thief Collector

בסוף עוד אתרגל אליהם, אל פסטיבלי הקולנוע הווירטואליים. אולי זה כבר קרה. כי על אף שפסטיבל SXSW מתקיים לא רק אונליין השנה, אלא חזרה באולמות הקולנוע של העיר המגניבה אוסטין שבמדינת טקסס, בכל זאת בחרתי לשוב אל האפליקציה של הפסטיבל ששירתה אותי נאמנה ב-2021. זאת במקום לבלות את ה-11 עד ה-20 בחודש מרץ מוקף בהמוני חובבי וחובבות קולנוע (ומוזיקה ומה לא, מדובר בפסטיבל עצום שחולש על גם ענפי הייטק ועוד). ייתכן ששגיתי, משום שהרבה מן האירועים היותר מדוברים לא זמינים לצפייה בבית. בין אם טרום-בכורה של העונה השלישית של הסדרה ״אטלנטה״ או של הסרט המופלפ למראה ״המשקל הבלתי נסבל של כישרון ענק״ ובו ניקולס קייג׳ מגלם גרסה מופרעת של עצמו. זה נכון גם לגבי פאנלים עם שמות בכירים בתעשיות שהזכרתי, שחלקם אפשר אמנם לחוות אונליין ואחרים לא, כמו גם שלל אירועים שהופכים שבוע וחצי הקרנות סרטים לפסטיבל קולנוע. אולי בשנה הבאה אהיה חכם יותר, או בעיקר פנוי יותר בתקופה הזו.

בכל זאת, אחרי ארבעה ימי פסטיבל מן הספה, יצא לי לראות כמה סרטים שאולי כדאי לזכור להמשך השנה. ממש כפי שהיה עם פסטיבל סאנדנס בינואר, שאכן הוכיח את עצמו – זיהיתי לא מעט כותרים שכבר ראיתי שם גם בתוכניה של הפסטיבל הנוכחי, שמשמעות שמו היא ״South by South West״, למי שלא מכיר או מכירה. כרגיל בדיווחים שלי ושלנו בסריטה בכלל מפסטיבלים בינלאומיים, המטרה אינה לכתוב חוות דעת מפורטת מאוד על סרטים שלא זמינים מיידית לצפייה בישראל, אלא לחלוק בקצרה חוויות המצדיקות את זה. בתקווה ליצור עניין ומתוך מחשבה שאולי נזכה לראות את הסרטים הללו גם מקרוב ובקרוב גם בארץ. טרם מצאתי סרט שאני חייב להכפיש או מוכרח להלל עד אין קץ, אבל כן השתעממתי קלות מול חלק ממה שבחרתי לראות, ולכן אותם אשאיר בצד. את שלושת הסרטים המרכיבים את הפוסט סידרתי לפי הסיכוי של כל אחד מהם להיות מוקרן איכשהו ומתישהו בישראל, כאשר זה שאני מעריך כבעל הסיכוי הגבוה יותר תחילה. השמות העבריים הם המצאה מוחלטת שלי ואני לא דורש קרדיט במידה וייבחרו להיות השם הרשמי בעתיד.

The Thief Collector
האספן הגנב

אחרי שצפיתי בשני סרטים נסיוניים ברצף (אם מוכרחים לדעת קראו להם ״A Vanishing Fog״ ו-״Jethica״), את שניהם צלחתי בקושי רב ולא התחשק לי לכתוב עליהם דבר, רציתי משהו מוכר וסוחף. התקציר של הסרט התיעודי הזה התאים לפרופיל – מצד אחד נשמע שכבר ראינו כאלה, ומצד אחר אם מקריאת כמה שורות טקסט התעוררה בי סקרנות, ודאי קיימת האפשרות שזה מה שיקרה לאורך 97 דקות של צפייה. על פניו, זה עוד אחד מאותם סרטי פשע אמיתי המתמקדים ספציפית בעולם האמנות, תת-תת-ז׳אנר בפני עצמו בשנים האחרונות. הסיפור מתחיל כאשר עובדי חנות עתיקות מגיעים לפנות בית מחפצי ערך שאולי מסתתרים בו ונזכרים בסיפור הכי מוזר שקרה להם ממש לא מזמן. עוד לפני כן, יש מעין הקדמה להקדמה, המחזה תיאטרלית במיוחד לסיפור קצר אודות זוג המנהל חיים מהוגנים אך בסתר חווה ריגושים זולים מגניבות קטנות ו״פשעים נטולי קורבנות״, כפי שזה מתואר. הפתיחה הכפולה הזו תתגלה כחכמה מכפי שהיא נראית.

הסיפור המרכזי מתמקד בזוג מיישוב זעיר בשם קליף, ניו-מקסיקו. עובדי חנות העתיקות שהגיעו לפנות את בית הזוג נדהמו מפסלים מוזרים בחצר, מאוסף עצום של מזכרות מכל העולם, ומכמויות סיטונאיות של אמנות הפזורה ברחבי הבית הצנוע בגודלו. רובה נראית בלתי רצינית בעליל אבל הכל חוזר איתם אל החנות להמשך מיון. אמן מקומי שמבקר אותם מציע סכום עתק על אחד הציורים, אותו מגדיר ותיק העובדים בתור ״מכוער, לטעמי״. גיגול קצר מוכיח שהציור שווה 160 מיליון דולר. יתרה מזאת, הוא הפיתרון לתעלומה שמטרידה את מדינת אריזונה מאז 1985, אז נגנב הציור הזה ממש מקיר מוזיאון אוניברסיטאי אליו נתרם, בידי שניים שמעולם לא נתפסו והקלסתרון שלהם ממש לא עזר. השאלה מה עושה ציור של האקספרסיוניסט ההולנדי-אמריקאי וילם דה קונינג בחדר השינה של זוג עניו מניו-מקסיקו רק מובילה לעוד ועוד שאלות. מי הם באמת בעלי הבית, ג׳רי ולוסי אלטר, שטיילו בכל העולם עם משכורת בודדה של מורה? ובעיקר, מהי הפיקסציה שלהם עם ״אישה-אוגרית״, כך נקרא הציור.

בסרטה הראשון באורך מלא, הבמאית אליסון אוטו יוצאת לא רק לענות על השאלות הללו אלא גם לשרטט פרופיל פסיכולוגי רב משתתפים: של הדמויות המסתוריות שהם בני הזוג אלטר, של המשפחה והחברים שנותרו מבולבלים לאחר חשיפת המקרה, וגם של עובדי חנות העתיקות המשתוממים ושל אוצרי המוזיאון באריזונה, שחוו סגירת מעגל אחרי 32 שנים. כיוון שהאלטרים אינם בין החיים, מה שבעצם איפשר את מציאת הציור בביתם, אוטו בוחרת בטכניקה הידועה של שחזור – שחקנים המגלמים אותם בסצנות דרמטיות על פי קטעי יומנים ועדויות. אבל בשונה מכמעט כל סרט אחר, אולי למעט ״חיות אמריקאיות״ של בארט לייטון, הסצנות הללו בעצם קומיות לחלוטין. זה ניכר בשפמים מודבקים ותחפושות מוזרות או בתצוגות המשחק של השחקנים. אין לטעות בכך, זו כמעט פארודיה על הז׳אנר. להבנתי, הבחירה הזו טומנת בחובה משמעות כפולה: הדגשת המימד האבסורדי של הסיפור וגם הגחכה קלה של המאורעות. בעיקר כפי שהם מתוארים באמנות שיצר ג׳רי אלטר עצמו. אמנות שהיא, איך לומר, נוראית.

כפי שעולה מהסרט, ואני לא מספיילר כאן דבר כי זו ממש הפתיחה, אלטר ראה את עצמו כסוג של אמן ואף ניסה את כוחו במגוון רב של דרכי ביטוי יצירתיות: נגינה, פיסול ואדריכלות, ציור וכתיבה יוצרת. מן הציורים שלו ניתן להתרשם בסרט וממילא אתקשה לתאר אותם במילים, כפי שקורה גם למרואיינים האחרים. המעריצים היחידים שלהם שהקדישו להם קירות רבים בבית הם בני הזוג עצמם. אך חשוב מכך לסיפור של הסרט, אלטר הוציא לאור קבצי סיפורים קצרים. רובם מבוססים על ההרפתקאות שלו ושל אשתו ברחבי תבל ומלווים בתמונות שצילם. אחרים קוטלגו כפרי דמיונו. הם מספרים, למשל, על זוג נוכלים שגונבים ממוזיאון. או על האמן, הגנב, אשתו והמאהב (ד״ש לפיטר גרינאווי), אם למצוא להזכיר עלילת משנה שמעסיקה את יוצרות הסרט קצת יותר מדי.

הרעיון הזה של מה הופך אמנות, טובה או רעה, למעוררת עניין, הוא מנקודות החוזקה של הסרט. יחד עם הדיון הקבוע על כיצד מעריכים אמנות ומה הופך ציור לשווה מאות מיליונים, ציור שמוגדר בידי מרואיינים ״מהעם״ ככעור, אבל על ידי מומחים בתחומם כמרהיב. לבסוף, מה שהופך את הסרט לכזה שאולי תמצאו כמוהו בנטפליקס הוא שיש אנשים רעים בעולם. או כאלה המסתירים מאבק עם האופל שלהם גם מן הקרובים להם ביותר. חשוב יותר, וזה מה שמייחד את הסרט אם וכאשר יגיע למקום נטפליקס, זו הבחירה להזכיר שיש גם אנשים טובים בעולם. כאלה שרק רוצים לעשות את הדבר הנכון, וגם אם הם נדירים הם קיימים. עצם נוכחותם בעולם מרגשת בעיניי פי כמה מהצפייה בתעלומה ביזארית זוכה לפיצוח.

Deadstream
סטרימת

בפסטיבל לקולנוע עצמאי מתבקש למצוא סרטים נטולי ערכי הפקה, אבל תמיד מהנה בעיניי לחפש את אלו שמתגברים על היעדר התקציב באופן יצירתי. בני הזוג ונסה וג׳וזף ווינטר הצליחו בכך בעיניי, בקונספט ובביצוע. הם גם ערכו את הסרט בעצמם, בנוסף לכתיבה ולבימוי, יחד עם העובדה שג׳וזף גם הלחין ומשחק בתפקיד הראשי והכמעט-יחיד בסרט. הבחירה בסרט של לוקיישן בודד ודמות ראשית עיקרית מאוד אינה טריק חדש כמובן, אבל אני לא בטוח שראיתי הרבה שילובים שלה עם ז׳אנרים חדשים יותר כמו פאונד פוטג׳ או סקרין לייף. כשקראתי את התקציר זה אכן היה נשמע לי כמו ״The Blair Twitch Project״, אם תסלחו לי על החידוד, אבל האמת שהשם ״Deadstream״ (חשבתי על ״סטרימת״ בעברית) מרמז שלא מדובר לגמרי בפארודיה. הסרט אכן מרגיש בנוח לנסות להצחיק ולהפחיד לסירוגין.

להוציא את הפתיחה בה נלמד להכיר את הגיבור, כל הסרט אמור להיחוות בתור שידור חי (לשעבר) ברשת לייבסטרים בסגנון טוויץ׳ או יוטיוב. המשדר הוא שון, שחוזר לרשת אחרי תקופת היעדרות ארוכה של השעיה בעקבות סרטון קודם. הערוץ שלו מלא במשימות ופעלולים שונים בהם שון מתעמת עם הפחדים שלו, להנאתו של הקהל המגיב בזמן אמת על המסך. כדי לחגוג את שובו הוא בוחר להתעמת עם הפחד הגדול ביותר שלו ולבלות לילה שלם בבית שנחשב רדוף רוחות. הוא עוטה על עצמו שתי מצלמות, ביניהן הוא מסוגל להחליף בעריכה בעזרת מכשיר הקולט תנועה בפרק היד שלו, ובכך מבטיח לקהל שלו ״חוויה קולנועית״.

בעודו פורץ אל הבית המסוגר, שון מונה את ההיסטוריה העגומה של המקום ומתקין מצלמות נוספות בכל החדרים, ביניהן הוא יכול לשוטט בעזרת מוניטור ומחשב ניידים. לאחר שהוא מפסיק להיבהל מהשטויות של עצמו, ומדובר בבחור קולני מאוד וקל להקפצה כמו לקט ירקות קפואים, כל שנותר הוא לחכות לבוקר. בתקווה שלא יהפוך להיות שון של המתים, במידה והוא באמת לא לבד בבית המתפרק והמקריפ לאללה. אם יברח, ייאבד לא רק את אמון הצופים בשידור החי ובערוץ שלו בכלל, אלא גם את הספונסרים שלו – עונש שגרוע עבורו ממוות.

למרות איך שזה נראה רוב הזמן, ווינטר לא צילם את הסרט בעצמו אלא נעזר בצלם בשם ג׳ארד קוק. הוא עושה עבודה די מדהימה בעיניי הן בהענקת התחושה שהצופה באמת רתום אל היוטיובר/טוויצ׳ר המסכן הזה לאורך כל החוויה, והן בבחירת הזוויות המבהילות ביותר להתרחשויות בתוך הבית, מנקודת המבט של שון. ברגעים אלה מרחפת התחושה כי אנחנו חוזים במשחק מחשב מבעית בגוף ראשון. מה שאולי יכול להסביר את כמויות הציוד הבלתי נגמרות ששון נושא על גופו ושולף בעת הצורך. באמת שלחבוב הזה יש כלי עזר לכל בעיה שהוא נתקל בה, והוא גם ממשיך ללקט חפצים הנקרים בדרכו לאורך העלילה מבלי שייגמר לו המקום בפאוץ׳. קסם או כישוף?

הסגנון החזותי מבטיח הקפצות תדירות, בעיקר של שון עצמו אם תשאלו אותי, אבל כאן הפן הקומי של הסרט מתגלה כמכריע. אישית, לא מצאתי את הסרט כמפחיד במיוחד, אבל זה בניגוד למי שצפתה איתי, אז אני מבין למה הוא עשוי להיות אפקטיבי במישור הזה. פשוט אין שום דבר מפחיד בסרטי רוחות בעיניי, בטח כאלה בלי תקציב אפקטים רציני וזה המצב כאן. לעומת זאת, בתור חצי-קומדיה מצאתי בסרט הרבה רגעים משעשעים באופן מודע לעצמו, לפחות כמו לקרוא לגיבור שון, או לעובדה שהוא טרח להביא ולנגן קלטת עם גרסה משלו לנעימה של ״האלווין״ להעצמת האווירה תוך מציאת תירוץ דיאגטי לשלב מוזיקה בסרט. אם מתעקשים, אפשר למצוא בסרט אמירות על תרבות הפרסום העצמי ברשת, או עלינו כצופים המכורים לריגושים מסוג זה. בעיניי, עדיף פשוט לצחוק מכל מיני תגובות שנכתבות על המסך מאשר לחפש בהן ביקורת עמוקה על עידן האינטרנט או טיב האנושות.

Slash/Back
סלאש/בק

כמובן שאקליק על סרט שמבטיח את מלחמתן של נערות אינואיטיות בחייזרים, בדרכן למסיבה הכי שווה ביישוב הזערורי שלהן בצפון-צפון קנדה. איך אפשר שלא, בשביל זה יש פסטיבלי קולנוע. למקרה שזה מעניין גם אתכם ואתכן, אספר שהבמאית ניילה אינוקסוק היא בת טריטוריית נונאווט, איזור שקנדה הכירה בעצמאותו בסוף המילניום והשיבה את אדמתו לאוכלוסיה שחיה שם מאז ומעולם, אינואיטים (במאה שעברה היו קוראים להם אסקימואים או אינדיאנים ולא מדייקים פעמיים). הקירבה לקוטב הצפוני מבטיחה לא רק שעות אור אינסופיות אלא גם מקור הכנסה כמעט יחידי עבור המקומיים, דייג/צייד. אפילו מאז שהקנדים רק מפקחים מרחוק, מצבם של הילידים לא השתפר ושיעור ההתמכרויות המזיקות בקרב הדור המבוגר יותר הוא גבוה. זה משאיר את הילדים לגדל את עצמם ולהסתובב חופשי, במיוחד בחופשת הקיץ, במקרה זה בעיירונת שנקראת פנגנירטונג.

גיבורות הסיפור הן מספר מתבגרות המבלות את ימי הקיץ שלהן בבהייה בטלפון במקום בנוף המרהיב של ארץ בראשית, אליו כנראה התרגלו. אני לא התרגלתי לאורך כל הצפייה וממש כאבה לא הלסת אחרי כשעה וחצי של להרים אותה מהרצפה בכל כמה דקות. לכן בחרתי תמונה שלהן לראש הפוסט ואחת של הנוף כאן למעלה. הבנות והמקומיים כולם מגולמים בידי שחקנים לא-מקצועיים, אבל מי שמנהיגה אותן משחקת לא רע בכלל בעיניי ואולי יכולה לחלום על קריירה בתחום. קוראים לה טסיאנה שירלי והיא מגלמת את מייקה, המובילה את חברותיה להרפתקה של הפגת שעמום עם רובה הצייד של אביה. מזל שהיו חמושות משום שמשהו שאינו מן העולם הזה תוקף אותן, משהו עליו הצופים יודעים לפניהן. זאת משום שהסרט נפתח בסצנת מחווה ל״הדבר״ של קרפנטר, המבשרת את סוג האיום החוצני שנחת באיזור. החוקים והכללים יהיו מוכרים לצופי קולנוע של הז׳אנרים הללו, כולל הבנות עצמן. וכך, עם דם ציידים המפמפם בעורקים, לחימה בחייזרים עוברת לעדיפות עליונה של הבנות והמסיבה תחכה.

עבורי, האסוציאציה למשמע עלילה בה בני נוער נאלצים להדוף פלישת חייזרים היא ״השכונה נגד חייזרים״ הבריטי, ולא אתפלא לשמוע שהוא היה צפיית חובה בביתה של הבמאית. אבל המחוות הולכות גם למקומות מוכרים יותר, כאמור לעיל ובתוספת רגעים שמהדהדים את ״אי.טי: חבר מכוכב אחר״ מחד ואת הקולנוע של אדגר רייט מאידך (אזכור שני בפוסט אחד). הבקיאות של הבמאית והגיבורות שלה במצב בו הן נמצאות מסייעת מצד אחד להתחבר לסרט נטול אמצעים, אבל מצד אחר גוררת השוואות ליצירות מצוינות באמת וגם מפחיתה מעט את אלמנט הסכנה. זה אמין שדמויות צעירות יעצרו מדי פעם לדבר על בנים גם באמצע מצב חירום מתמשך, כשם שהשלב המאוחר בו הן פונות להורים הוא לא באג עלילתי אלא הוכחה עד כמה הן רגילות להסתדר לבד, ובטוחות שההורים מבלים ושותים לשוכרה במסיבה משלהם. אבל זה גם אומר שבתור סרט שלא לוקח שבויים בפתיחה, הפן המותח והמאיים מפנה את מקומו בהמשך לטובת הכיף והצחוקים. מה גם שככל שנחשפים החייזרים נדרשת עבודת אפקטים מאומצת יותר. היא יותר עוברת מאשר משכנעת באמת.

לבסוף, מי שצופים או צופות בסרטים בשביל אמנות המשחק, יתקשו כאן מאוד להערכתי. אפשר לסלוח ולקבל את הנון-אקטוריות הצעירות, לא תמיד בקלות, אבל ברגע שאדם מבוגר פוצה פה בסרט נשברת אשליית הקולנוע לרסיסים. בתור מי שמדרג משחק בתור האלמנט האחרון שחשוב בסרט, צלחתי את המשוכה. שאבתי הנאה מן הסיפור המוכר, הגיבורות המשועממות הנדרכות לפעולה, והצד האתנוגרפי הבולט של הסרט העוסק בעצם וכצפוי בתרבות זרה וכובשת שהילידים צריכים להדוף מאדמתם בעזרת המסורת שלהם (וכמה אביזרים חדים מאוד כדי להצדיק את הסלאש בכותרת). זה לא מאוד מעודן אבל בהחלט עובד, מה שאפשר להגיד על היצירה כולה. בתור בונוס, הכתב של שפת האינוקטיטוט (ותודה לגוגל על כל המילים הזרות בדיווח הזו) נראה כמו ״כתב חייזרים״ בסרטים אחרים, אך למעשה מזכיר מי החוצנים האמיתיים בסיפור הזה.