"סגורות" (The Falls), סקירת נטפליקס

אם עוקבים אחר השביל שמתפתל מקטגורית האוסקר לסרט הבינלאומי, אפשר להגיע למקומות מרהיבים. אמת, אפשר גם להגיע למקומות איומים ונוראים (הניסיון שלי להביס את נציג הונגריה האחרון, "פוסט מורטם", הסתכם במפלה וכמעט שעתיים שלעולם לא יחזרו), אבל באמת שכמה מהסרטים הכי טובים שראיתי בשנים האחרונות התגלו בפני בגלל שנשלחו לאוסקר. "התנגשות" המצרי, "הלך מאתנו" הטיוואני, "זורקת" התאילנדי, "מתחת לחול" הדני, "ת'יב" הירדני ואפילו "שן כלב" היווני, הם סרטים שהגעתי אליהם יחסית מוקדם משאר הסינפילים כי התוודעתי אליהם במהלך המרוץ לפרס.

אחד הבמאים הכי טובים שנחשפו בפני העקבות האוסקר, על אף שבשורה התחתונה מעולם לא היה מועמד, הוא צ'אנג מונג-הונג הטיוואני. ב-2013 הוא נשלח כנציג מדינתו בזכות "נשמה", סרט אימה יוצא דופן שלא ראיתי כמותו לפני או אחרי; ובשנה שעברה נבחר שוב עם "חרטה", דרמה משפחתית עמוסה ומרגשת, שנחתה לה בנטפליקס, ואפילו התברגה לרשימה המקוצרת.
כאשר גיליתי שטיוואן שולחת אותו שוב השנה, הפעם עם סרט ממסגרת אופקים של פסטיבל ונציה בשם "The Falls", שמחתי במיוחד. כל כמה שבועות בדקתי את נטפליקס, במחשבה שאם קודמו נרכש לספריה המקוונת, גם זה החדש יצוץ באיזשהו שלב. מאז כבר פורסמה הרשימה הקצרה של האוסקר ה-94, ומונג-הונג לא נכלל בתוכה. אבל הפלא ופלא, ממש השבוע הסרט באמת הגיע לרשת הסטרימינג, אפילו בממשק העברי, וזכה לשם הלגמרי-מתקבל-על-הדעת "סגורות" (התרגום הנכון מהשם הלועזי הוא "המפלים", אבל כמובן שיש פה כפל משמעות). כמובן שצפיתי בו בהזדמנות הראשונה.

כמו "חרטה", גם סרטו החדש של מונג-הונג הוא במסגרת הדרמה המשפחתית, אבל הוא מצומצם יותר גם מבחינת אורכו (ממש קצת מעל שעתיים), וגם מבחינת כמות הדמויות. הוא בעצם סיפורן של שתיים, תיכוניסטית בשם וונג (ג'ינגל וונג), ואמה הגרושה לו פין-וון (אליסה צ'יה), שגרות יחד בדירה גדולה במרכז העיר, וסובלות מיחסים מתוחים למדי. הסרט נפתח במרץ 2020, כאשר הקורונה כבר עניין שריר וקיים אבל כנראה שבטיוואן פחות נוכחת. האנשים הולכים עם מסכות, ונכנסים לבידוד כאשר מישהו בקרבתם התגלה כמאומת, אבל אין סגר, החיים ממשיכים כסדרם, והפאניקה האמיתית עוד לא הגיע דרך הגבולות ומשדרי החדשות. עם זאת, כאשר וונג מתבשרת שאחת מבנות כיתתה נמצאה חיובית, היא נשלחת הביתה לבידוד, וכאמצעי זהירות מקום עבודתה של לו מבקש ממנה לא להגיע גם.
מכאן הנחתי שהסרט, שצולם כמובן במהלך המגפה עם כל המגבלות שזו הביאה, עומד להיות דרמה חנוקה ואינטנסיבית בת לוקיישן מרכזי אחד, בו הבת, שנמצאת בחלק הכי נוראי של גיל ההתבגרות, ואמה אובדת העצות, ימצאו את דרכן אחת אל השנייה. אז כן, זה בהחלט סיפור של אמא ובת, אבל שום דבר מעבר לזה לא היה מה שציפיתי לו בעקבות ההתרשמות הראשונית.

מבחינת הנראטיב ופרישת הסיפור, "סגורות" הזכיר לי יותר מהכל סרטים של אלמודובר. זו מלודרמה מהסוג שקשה לדעת לאן תיקח אותך, ועל פני תפניות עלילתיות כאלו ואחרות טומנת בחובה לא רק יחסים בין בני משפחה, אלא גם משברים נפשיים, רומנים מאוחרים, הקרבות, אשפוזים ואסונות, ובכל רגע נראה שהיא בוחרת כיוון חדש לסיפור. ההבדל הוא כמובן בהגשה. אמנם גם הסרט הזה מואר בצבעים חזקים ואקספרסיוניסטים (ומרהיבים לצפייה), אבל בשונה מאלמודובר, מונג-הונג מוריד את הווליום כמה שניתן, מנסה לחצוב פנימה דרך המעטפת החתומה של הדמויות שלו, מאפשר לנו לחשוב ולפענח. בשבילי זה ממש היה אלמודובר רק בלי כל הדברים שאני ממש לא אוהב בקולנוע שלו.
עוד דבר שעובד טוב לטובת הסרט הוא האנושיות הרבה שמפגינות הדמויות, בעולם שאין בו טוב ורע, רק אנשים שלא לגמרי יודעים כיצד להתנהל ועושים טעויות שמאוד קל להזדהות איתן. הרגעים של העדינות והעזרה בסרט לעיתים מרגשים עד דמעות. זה גם בהחלט עוזר לצוות השחקנים – במיוחד ג'ינגל וונג ואליסה צ'יה המעולות – להעניק תפקידים מצויינים ולנו כצופים להישאר ברמה של עניין ודאגה.

עם זאת, זה לא עובד במאה אחוז מהזמן. כך שעל אף האיכויות, זה ללא ספק המונג-הונג הפחות אהוד עלי מבין השלושה שראיתי. הוא באמת מנסה להכניס עונה שלמה של טלנובלה לסרט של 128 דקות, והקצב לא לגמרי אחיד. הרבה פעמים קשה לגמרי להבין איך הגענו לכאן ולמה, היחס להתדרדרות הפסיכולוגית של לו איננו לגמרי משכנע, לעיתים הנראטיב מרגיש מתוסרט, והדינמיקה בין הדמויות לא תמיד מנומקת מספיק.
יש מהלכים מאוד יפים בכתיבה, כמו למשל הפתיחה והסיום, בשניהם אירוע חיצוני בלתי ניתן לשליטה מאיים על שלומה של וונג (זה האחרון בעל רלוונטיות רבה לטראומה ישראלית מהשנים האחרונות), ומערער את שליטתה של לו בעצמה. כאשר מסתכלים על הסרט בדיעבד זה די ברור שמונג-הונג, בתסריט שכתב יחד עם צ'אנג יאו-שנג, ידע לאן הוא רוצה ללכת בכל רגע, אבל במהלך הצפייה זה לעיתים פחות מורגש ולכן רמת העניין איננה אחידה.

המטרה שלי, כשלחצתי על פליי בנטפליקס, הייתה לצפות בסרט כדי לרוץ ולהמליץ עליו, להזכיר לכם, קוראינו, את הבמאי הזה, ואפילו להיות איזה נושא בשורה. הנה הגעתי אליכם עם עוד סרט שמוחבא היטב באוקיינוס התוכן של נטפליקס שאני רוצה שתכירו. לצערי אני פחות נלהב הפעם, ובשונה מ"הלך מאתנו", "זורקת" ו"חרטה", קשה להגיד בקול צלול שזו אחת מהפנינות הנסתרות של הקולנוע האיזוטרי בסטרימינג.
"סגורות" לגמרי מקבל חותמת של סרט טוב. יש בו צילום ומשחק שבהחלט מצדיק את השעתיים שלו, ובאמת שמונג-הונג הוא במאי שווה להשקיע בו זמן, אבל התחושה היא שהתוצאה הפעם פחות מהודקת או אפקטיבית ממה שיכלה להיות. אפילו מבין 31 הסרטים שראיתי מבין המתמודדים לאוסקר השנה הוא מגרד מלמטה את עשרים הראשונים (הדירוג המלא קיים בלטרבוקסד שלי, אם מישהו מעניין). ועדיין, אם פתאום אתם בעניין של מלודרמה איכותית טרייה מהמזרח, כזו שעל אף המרחק הפיזי לגמרי יכולה לדבר אלינו ועלינו, אתם בהחלט מוזמנים לתת לו הזדמנות. הוא בסך הכל קליק אחד מכם.