פסטיבל אקינו לקולנוע יפני 2021: ״אסאקו 1 ו-2״, ״הפי האוור״ ועוד קצת ריוסוקה המגוצ'י

אתמול (6 בינואר 2022) נפתח בסינמטקים ברחבי הארץ זו הפעם השישית פסטיבל אקינו לקולנוע יפני, יוזמה נהדרת של רוני מהדב-לוין וסינמטק ירושלים. משמעות השם ״אקי-נו״ היא ״של הסתיו״ אבל גם בחורף מותר להתענג על קולנוע יפני חדש. על ההיצע של המהדורה הנוכחית כתבתי בקצרה שלשום במדור סרטים חדשים, מדריך מקוצר מאוד לכל הכותרים המרכיבים את התוכנית השנתית. זאת בעוד את הפוסט הנוכחי הייתי רוצה להקדיש להמשך קיום המצווה שהתחלתי בה בפסטיבל סתווי אחר, זה של ניו-יורק – לספר בגדולתו של הבמאי היפני העולה ריוסוקה המגוצ׳י.

על השנה המוצלחת שעברה על הבמאי, כולל הקרנת צמד סרטיו ״הנהגת של מר יוסוקה״ ו״גלגל המזלות״ גם בפסטיבל חיפה, כתבתי אז וגם ניסיתי לאפיין סגנונית ותמטית את הקולנוע של המגוצ׳י. בפסטיבל אקינו מקרינים את הצמד הזה, ואני שב ומפציר לצפות בהם, לצד שני סרטים מוקדמים מעט יותר שלו עליהם אפשר יהיה לקרוא כאן בהמשך. ארבע סרטים מתוך עשרה המרכיבים את התוכניה זו כבר מחווה של ממש, ואפשר להוסיף גם את ״אשת מרגל״ (Wife of a Spy) כדי לגלות שמחצית מסרטי אקינו השנה כוללים מעורבות של המגוצ׳י. את האחרון ביים אמנם מאסטר ותיק ומוכח ממנו, קיושי קורוסאווה שזכה בפרס הבימוי באותו פסטיבל ונציה, אבל המגוצ׳י היה מעורב בתסריט כאחד משלושה כותבים. זה הופך את התקופה שבין ספטמבר 2020 (ונציה) לאוגוסט 2021 (קאן) לשנה יוצאת מגדר הרגיל עבורו.

כאמור, בפסטיבל אקינו אפשר יהיה להתוודע גם ליצירה המעט יותר מוקדמת של היוצר היפני ואני מאוד בעד לעשות זאת. את יתר הסרטים של פסטיבל אקינו עוד לא הספקתי לדגום, אבל אפשר ורצוי להתרשם מהם או לקרוא עליהם באתר פסטיבל ירושלים, וגם לחפשם בסינמטק הקרוב יותר לביתכם ולביתכן אם זה יותר נוח ונכון. הפסטיבל יימשך עד ה-17 בינואר ואת ״הנהגת״, כך הוא מכונה בחיבה, תוכלו גם לתפוס אם וכאשר ייצא להקרנות מסחריות בסוף חודש מרץ. לכן אפשר גם לראות את פסטיבל אקינו כהכנה ולצפות דווקא ביצירות המוקדמות יותר של הבמאי, כמו אלה שאכתוב עליהן כעת.

אסאקו 1 ו-2
Asako I & II

על הסרט הזה בעצם יש לנו כבר טקסט, דיווח של אור מפסטיבל חיפה 2018, שם קטפו את הסרט מן התחרות הרשמית של פסטיבל קאן באותה שנה. האמת היא שאני מסכים עם רוב מה שאור כתב שם, כולל ההערה על המערכה האחרונה, אבל איכשהו התחושה שלי הייתה הפוכה בסוף. בעוד הוא נותר מסויג, גם אם חיובי מאוד לפרקים, בחרתי לכתוב על הסרט משום שמצאתי עוד המון מה לאהוב בו ומשום שאני סבור כי הוא כמעט ולא נופל משני המהוללים שיבואו אחריו, ״הנהגת״ ו״גלגל המזלות״. לא שיכולנו לדעת את זה בזמנו. בכל מקרה הוא קצר מהם ואורך קצת פחות משעתיים.

הכל מתחיל עם זיקוקי אהבה, על המסך וגם בלב של הגיבורה ששמה כשם הסרט. אסאקו (אריקה קאראטה) פוסעת ברחובות העיר אוסקה בשעה שצעירים משחקים סביבה במיני נפצים ותחמושת קלה ומבהילים אותה קלות. היא צועדת לכיוון תערוכת צילומים והמבט שלה מסוקרן מבחור צעיר המסתובב בגלריה, בו תיתקל שנית באותו רחוב מלא פיצוצים ממנו הגיעה. המגוצ׳י וסרטו מאותתים על הכוונות שלהם כבר בסיקוונס הפתיחה, כאשר כל מה שנראה על המסך מצד אחד דומה לחיים ולכן נוגע ללב, אבל גם מתפקד יותר כמטפורה מאשר כהתרחשות אמינה או אובייקטיבית. כך, אותם זיקוקים שחבורת צעירים פוחזת מפוצצת ברחוב, בזמן שהעיניים של אסאקו ובאקו נפגשות למה שקרוי meet cute, הם עירוב של התרחשות מקרית בהתרחשות מקרית אחרת – אבל בעיקר דימוי. קוסמי אבל מעוגן במציאות, מקריות שנדמית מכוונת על ידי מישהו או משהו.

יתרה מזאת, הזיקוקים שמתפוצצים בליבה של אסאקו כלפי הבחור שמולה, שמו באקו (מסאהירו היגאשידה), כמוהם כאותו אמל״ח רחוב – כשאתה צעיר זה נראה מלהיב, בהסתכלות בוגרת יותר מדובר בפיצוצים מעפנים שבמקרה הרע יסתיימו בבעיות בראייה. בשל הטעם המתקתק והיופי המופרז של השחקנים הראשיים, התחברתי בשלב הזה של הסרט דווקא לחברה המבאסת של אסאקו, המזהירה אותה מפני אהבה ראשונה וטיפוסים כמו באקו. בסבלנות אופיינית לקולנוע היפני בכלל, מתווספות עוד דמויות מעניינות ומתגלה שזהו רק סגמנט מתוך היצירה, כמו תמיד אצל המג׳וצי. האפיזודיאליות הופכת את הסרטים שלו למרתקים גם כשהם מזדחלים, נותנת תקווה או נוטעת חשש שתיכף הכל ישתנה. תלוי עד כמה מתחברים, או לא, לכל פרק. אבל העיקר היא התחושה שהכל אירעי. כיוון שבעיניי אסאקו היא אפילו לא הדמות השלישית הכי מעניינת בסרט שקרוי על שמה, אני מציע לחכות עד אחרי שמופיעה כותרת היצירה כדי לגבש דעה.

זו הצעה טריקית כי המגוצ׳י לרוב לוקח את הזמן עם שלב הכותרת ולא מסתפק בסצנת פתיחה או אפילו בכמה דקות ראשונות בשביל הפרולוגים שלו. באופן משלים, הסרט מפתיע מדי פעם בקפיצות קדימה, כך שמה שהיה נראה כסרט על אהבה ראשונה הופך במחי קאט אחד ליצירה על מערכות יחסים בכלל. זאת מום שבעתידה הקרוב, אסאקו שוב תפגוש בחור שמסקרן אותה, הפעם איש עסקים צעיר בשם ריוהיי, שנראה בדיוק כמו הבחור הקודם (ושוב מגולם בידי מסאהירו היגאשידה). דרך הקשר ביניהם יעלו תהיות לגבי מערכות יחסים: על אהבה מבוססת מסתורין באדם השני, לעומת אהבה שגדלה עם הזמן וניזונה דווקא מהעמקת הקשר וצבירת ידע על מי שממול. בהנחה שכולנו סוחבים לקשר הבא לא רק את עצמנו אלא גם את המטענים הרגשיים מקשרים קודמים, האם אנחנו בעצם מחפשים בזיווג הנוכחי את מה שכבר מצאנו בזיווגים קודמים? וכיצד אקסים ואקסיות משפיעים על ההווה גם בלי להיות שם? מה יקרה אם ישובו לחיינו? אלו כמובן לא תובנות חדשניות או משנות חיים, אבל הניסוח שלהן בסרט כל-כך בהיר ויפה עד שחשתי כאילו הוא ממרק אמת כסופה עתיקה ומציג אותה במלוא הדרה.

זה לא באמת הוגן להשוות את ״אסאקו״ לשני הסרטים שיבואו אחריו, וכאמור בעיניי הוא בקושי נופל מהם, אבל כן מעניין בעיניי לזהות את המוטיבים שהבמאי ילטש בהמשך ולהבחין בנושאי עיסוק חוזרים. למשל גילויי מיניות ורגשות שחורגים מהייצוגים שלהם בחברה היפנית השמרנית, מה שרק מתפתח אצלו מסרט לסרט. דוגמה אחרת היא דגש על ענייני שפה שהתרגום רק מבשר עליהם, אבל כנראה לא יכול להעביר לגמרי. כוונתי היא שהדמויות מדברות על דגשים בהברות מסויימות, על משמעות חופפת של מילים או שמות, ועל היכולת המוגבלת של שפה להעביר רגש לעומת צורות תקשורת אחרות, יחד עם ההכרה בכך שהיא רוב מה שיש לנו לעבוד איתו ולמילים יש כוח עצום. המגוצ׳י מתגלה גם בסרט זה כאשף דיאלוגים, החל מקאמבקים מפתיעים (״אין לי חברים – אז נצל את ההזדמנות הזו כסיבה למצוא״) או חשיפת והסתרת צפונות הלב של הדמויות לסירוגין. כולל סצנה נהדרת על הפחד להגיד בקול רם דבר מה שנדמה גדול ונורא, אך מתגלה כזעום למדי כאשר הוא יוצא מהפה ופוגש בשומע.

לתחום זה אפשר לחבר את העיסוק החוזר של המגוצ׳י באמנות, בעיקר כתובה ובמקרה של סרט זה שוב תיאטרון. כמו ב״הנהגת״ גם הפעם זה צ׳כוב, באחת הסצנות המפתיעות בסרט והמרתקות שראיתי על מתן וקבלת ביקורת. בהמשך מוזכר גם ״ברווז הפרא״ של איבסן, המתקשר באופן די מקורי לדעתי לנושא חוזר אחר שהעסיק את הבמאי. חלק מן הדמויות מתקבצות לצפייה במחזה זה, המועלה בחודש מרץ 2011 – הזמן בו התרחשה רעידת האדמה בסנדאי שהוביל מאוחר יותר לצונאמי ולאסון הגרעיני בפוקושימה. האם רעידת האדמה בכלל נוצרה מטלטלות ליבו של ריוהיי באותו היום? מה שבטוח, המגוצ׳י יצר מספר סרטים תיעודיים על הטרגדיה ושב אל האיזור הזה של יפן גם בסרטים אחרים, כך שאולי עבורו הפצע הלאומי עדיין פעור. עוד הערת אגב, לפעמים אותם פרצופים צצים בסרטיו של הבמאי בתפקידים בשלל גדלים. אז אם תדמיינו פתאום את האישה על המדרכה אחרי רעידת האדמה בתור אותה שחקנית מהאפיזודה השלישית ב״גלגל המזלות״, אתם לא לבד.

הפי האוור
Happy Hour

זהו הסרט שבנה גשר עבור המגוצ׳י אל המערב, בעיקר בזכות התחרות הרשמית של פסטיבל לוקרנו ב-2015, אותה סיים עם ציון לשבח. אמנם היוצר פועל מאז תחילת האלף, ולזכותו חמישה פיצ׳רים וחמישה דוקומנטריים ו/או קצרים שקדמו לנוכחי, אבל לא תמצאו יותר מדי נוכחות שלו בפסטיבלים בינלאומיים או כתיבה אודותיו בשפה שאינו יפנית. עד שהגיע הסרט הזה. יש משהו תמים וכמעט מטעה בשם שלו. אולי כי ״חמש שעות ורבע של מגוון רגשות מורכבים״ היה שם קצת מסורבל, ובכל מקרה אני בספק אם יש שעה שלמה של שמחה בסרט כולו ובטוח למדי שאין בו דילים על המשקאות הנמצאים בו. מטעמי נוחות, הסרט חולק בעבר וגם בפסטיבל אקינו, לשלושה חלקים. לשבת 317 דקות רצוף זה אכן יותר מדי. באופן אישי, צפיתי בו לאורך יום שלם עם מספר הפסקות רב יותר, כמו בינג׳ של סדרה בת חמישה פרקים. נדמה לי שמי שחילקו לשלוש צדקו.

למי שבכל זאת נבהלו מהאורך, חשוב לשוב ולהזכיר את הנטייה המובנית בקולנוע של המגוצ׳י לאפיזודות. בהשאלה מהדיאלוג שלו ב״הנהגת״, לא תרגישו כשהוא מעביר הילוך כי הנסיעה די חלקה. העניין הוא שלפעמים יש עצירות בדרך להתרשמות מהנוף ואלה הרגעים שדורשים יותר סבלנות מהקהל. למי שעומדים בציפייה מן העבר השני, כלומר מדמיינים יצירת מופת שתשלח אותם הביתה מזוככים רגשית, אני מציע להניח לזה. ראיתי את הסרטים של המגוצ׳י בסדר הפוך, כלומר מהכי חדש להכי פחות, ובעיניי הוא במאי רק משתפר עם השנים. כלומר, אם ״הנהגת״ הוא המאסטרפיס שלו, ״גלגל המזלות״ סגנו ו״אסאקו״ שלישי, מה שהופך את ״שעה שמחה״ לסרט הכי ארוך אבל הכי פחות שלם שלו, בעיניי כמובן. יש בו רגעי מופת, ללא ספק, אבל הוא מומלץ יותר למי שהספיקו לחבב את הבמאי בזכות שלושת המאוחרים שלו ורוצים לראות כיצד התחיל ומהיכן בא. יש בו הרבה ממה שיהפוך את המגוצ׳י לקולנוען מרתק וככזה נותרתי שמח לאורך יותר משעה על הזכות לצפות בו.

הסרט הוא בעיקר הזדמנות להכיר ארבע נשים בשנות ה-30 לחייהן, אותן נלווה במשך כל זמן הצפייה ביחד ולחוד. מגלמות אותן סאצ׳י טאנקה, האזוקי קיקוצ׳י, מאיקו מיהארה ורירה קאוומורה, כל אחת טובה מרעותה וכיוון שהפוקוס העלילתי נע ביניהן קשה לי לבחור מצטיינת או לדמיין איך היה נראה סרט של כל אחת מהן בנפרד. ארבע החברות נפגשות בסצנה הראשונה למה שהיה אמור להיות טיול או פיקניק, אבל בגלל הגשם הן בעיקר מבלות את הזמן בתכנון הפגישה הבאה שלהן. גם זו פתיחה מאוד סימבולית לסרט שעוסק בין היתר בציפיות מול מציאות, בגוונים של חברות ובאופן בו אנחנו תופסים את עצמנו בתוך מבנים חברתיים, במעגלים הולכים וגדלים: תא משפחתי, חברות קרובות, מקום עבודה, איזור מגורים ולבסוף גם לאום או החברה האנושית. כל אחת מן הארבע מצויה במקום שונה למדי בחייה, בעיקר בכל הקשור למערכות יחסים, ודרך השוני ביניהן ייבחנו בסרט מגוון נושאים. זה כולל גם קריירה ואמהות אבל בעיקר זוגיות על כל גווניה, מנישואים וגירושים ועד דייטינג או מערכות יחסים מתפקדות אך כבויות.

אם זה עדיין לא נשמע כמו עלילה, זאת מכיוון שאין לי יכולת לפרט או לתמצת את כל מה שקורה אפילו בחלק הראשון של הסרט. אפשר בהחלט להגיד שהעניין המרכזי בו הוא כיצד הליך גירושין של אחת החברות משפיע על החיים של כל הרביעייה, בעיקר משום שהאחת הזו היא הדבק של החבורה כולה. מערכת היחסים בינה ובין בעלה, ובעיקר ההליך המשפטי, הם קליניים אפילו יותר מהסצנה המכווצת ההיא ב״סיפור נישואים״ של באומבך. בכלל, יש בסרט המון רגשות גדולים והרי גורל, אבל הם מובעים לרוב באיפוק, כמעט בנימוס. אפילו כשמדובר בזעם או סלידה. הקולנוע של הבמאי הפעם אפילו יותר מינימליסטי ונטול רהב מאשר בסרטיו המאוחרים, שם ניכר שהשתכלל מעט. להערכתי זה לא בקטע נזירי אלא פשוט עניין תהליך מציאת השפה הפרטית של יוצר, שנותן להרבה מן הסצנות שלו להיות מה שכבר לא קרוי ״טלוויזיוניות״, ופשוט לקדם את הנראטיב דרך הטקסט. כשהוא כן מרהיב עוז ומדגיש את אמצעי המבע, זה קצת בולט מדי אבל לרוב גם יעיל לחלוטין מבחינת האפקט על הצופה.

בעניין הטקסט, לרוב החלק החזק בסרטי המגוצ׳י בהם צפיתי, שווה לציין שכאן הוא רק שותף לתסריט ובעיניי זה מורגש. יש רגעים מפתיעים אבל הם היוצאים מן הכלל, בסרט די דברני שעוסק בשגרה וברצון לבחון אותה מחדש. אבל כמובן שדווקא אותם אזכור, כמו למשל שיחה על ספר שקראה אחת הדמויות עד דמעות. ״ספר מרגש?״ היא נשאלת ומשיבה: ״אולי הוא פשוט התאים לרגשות שלי״. מבחינתי זו לגמרי ביקורת רלוונטית ולגיטימית על הסרט עצמו. ככל שהסרט נמשך יש בו יותר דיונים על אמנות וטיבה, מוטיב החוזר ביתר שאת בסרטים הבאים של הבמאי. זה נכון גם לצירופי מקרים שכבר הזכרתי, או למפגשים עם חבר-ת ילדות המובילים לשיחות על כך שהאדם השתנה, או לא, מאז שנפגשו הדמויות. אבל בעיקר, זהו המימד הארס-פואטי אצל המגוצ׳י המדגים דרך הדמויות שלו כיצד אמנות יכולה לחבר אותנו לעצמנו או לזולת.

״שעה שמחה״ הוא הזמנה ללכת לאיבוד בתוך חיים של אנשים אחרים, במקרה זה נשים יפניות בוגרות מהעיר קובה (Kobe), ולכן יש הרבה מה להפיק ממנו. פשוט קחו בחשבון שאם הן פתאום הולכות לסדנה, אנחנו נהיה איתן בסדנה במלואה (וגם בבירה שאחרי). ואם הן פוקדות הקראה של ספר חדש, אותו כנ״ל. אלה שני סיקוונסים עצומים באורכם שסביבם נבנים החלק הראשון והאחרון של היצירה, שניהם משיאי הסרט בעיניי. הייתי אפילו מגזים ואומר שהוא שווה צפייה בעיקר בשביל השעה הראשונה והמעולה שלו, או האחרונה והמוחצת מכל בחינה. אבל רוב הרגעים האגביים למראה, שהם בעצם הכל חוץ מזה, מצויים בין לבין – והם כנראה אלה שעושים את הסרט למה שהוא. לכן אני מסוגל להבין מי שיגידו שצפייה בסרט של חמש שעות ורבע היא כמו לראות דשא צומח, אבל בעיניי זה דומה יותר להתבוננות בפרח נפתח.