• סיכום 2021: הסרטים הטובים ביותר של השנה
  • כישלונות נהדרים - ״לילה מלא גשם״ של לינה ורטמולר
  • דין מרטין: מלך הקול
  • אוסקר 2021/22: המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: שובו של מותג האימה ״צעקה״
  • ״קלון״, סקירת נטפליקס
  • ״אנקאנטו״, סקירה לסרט האנימציה של דיסני
  • פסטיבל אקינו 2021: הסרטים של ריוסוקה המגוצ׳י
  • אוסקר 2021/22: מסקנות והשערות לקראת העונה
  • מעבדים את הטראומה: התעללות בכנסייה״, סקירה
  • על כל סרטי
  • ״קינגס מן: ההתחלה״, סקירה
  • סיכום הסיכומים של סריטה לשנת 2021
  • ״ליקריץ פיצה״, סקירה

פסטיבל סולידריות 2021: ״לילה בחיפה״, ״107 אמהות״, ״ביערות האלו״, ״נשים דווקא בוכות״

12 בדצמבר 2021 מאת עופר ליברגל

פסטיבל סולידריות לקולנוע הקשור בזכויות אדם מתקיים בימים אלו בסינמטק תל אביב זאת השנה העשירית. תחת הכותרת "זכויות אדם" נכללים נושאים פוליטיים רבים והחשיבות של הפסטיבל היא גם בחשיפת סרטים על נושאים פחות מדוברים, או הפניית זרקור על בעיות זכויות אדם באזורים בעולם שלא זוכים ליחס מן התקשורת.
בדיווח שלי מהפסטיבל אעסוק במספר סרטים ישראליים ובינלאומיים שהוקרנו בו, רובם יזכו להקרנה נוספת בהמשך השבוע. השנה, הפסטיבל עורך מחווה לשני יוצרים ישראלים שעיסוקם בזכויות אדם מזוויות שונות (ולעתים מצדדים שונים של המתרס הפוליטי) מהווה חלק בלי נפרד מן היצירה שלהם. האחד הוא הבמאי והחוקר ג'אד נאמן ז"ל, שנפטר לפני חודשים ספורים. האחר הוא הבמאי הפורה עמוס גיתאי, שהפסטיבל מציג עשרה מסרטיו (וזה עדיין רחוק מרטרוספקטיבה מלאה), כולל בכורה ישראלית לסרטו העלילתי האחרון, עמו אפתח את הדיווח.

לילה בחיפה

בהקדמה לסרטו החדש, עמוס גיתאי אמר (כהרגלו) כי הוא בכלל אדריכל ולא קולנוען. הדבר נכון לגבי ההשכלה הפורמלית שלו אבל ניכר גם בסרטיו ואני אומר זאת לחיוב. במיטבו, גיתאי בונה שוטים מורכבים ומרובי תנועה של רכיבים רבים, ו"לילה בחיפה" נפתח בשוט ארוך מרשים מסוג זה: בסמוך למסילת הרכבת, גבר מוכה בעודו יוצא מרכבו. הוא מובל בידי אישה לפאב/מועדון סמוך שם מתברר כי השניים מכירים ואף יש בניהם רומן. הגבר הוא גיל (צחי הלוי), צלם יהודי שתערוכה שלו מוצגת בגלריה הסמוכה למועדון, תערוכה חדשה המורכבת מצילומים פוליטיים; האישה היא לילה (מריה זריק), המנהלת הערביה של הגלריה שדוחפת את התערוכה של גיל לייצג את הגלריה בארה"ב. זאת על אף ההתנגדות של הסובבים אותה לבחירה באמן שאינו פלסטיני לייצג את הגלריה הפוליטית.

לצד הסיפור של גיל ולילה, גיתאי ושותפתו לתסריט מארי-ז'וזה סנסלם מכניסים עוד שורה של דמויות למועדון, רובן קשורות לתערוכה או לגיבורים מהפתיחה, אך לא כולן. מדובר במועדון גדול המכיל לקוחות מכל הדתות, המוצאים והנטיות המיניות. הדמויות מתערבבות אחת עם השנייה באופן שנראה ברובו מחושב, כמו באדריכלות, והסרט מציע מספר עמדות לגבי המחויבות למאבק הפלסטיני בישראל, למצב של הקהילה הגאה בחברה הערבית-ישראלית, וגם לתסכול בזוגיות או בחיי הנישואין. כרגיל בסרטיו של הבמאי, אמינות בדיאלוג היא לא משהו שהוא מנסה להשיג והתוצאה היא שיחות בוטות למדי ומסירת אינפורמציה לגבי דמויות בדרכים לא אמינות.

דומה כי הסרט רוצה לצעוק את הסוגיות הפוליטיות שהוא מעלה ולא פוטר או שופט, כסוג של מחאה הקיימת תחת מעטה של צריכת תרבות או בילוי. לצד הצעקות, הסרט במיטבו כאשר הוא פועל בטון רגוע יותר: בלי דיאלוג, אך תוך מבט ארוך ועמוק על פני השחקנים. דומה כי גיתאי וסנסלם בנו את התסריט על סמך שחקנים עמם הם רצו לעבוד. זה מקנה לו מימד רופף ודמויות רבות מתערבבות באופן לא אמין, אך גם מבטא את האהבה שיש לסרט כלפי האנשים המופיעים בו, מפורסמים יותר או פחות (בין המפורסמים יותר: מכרם חורי, קלרה חורי, נעמה פרייס, חנה לסלאו). גם הופעות שלא נראות טבעיות במארג של הסרט הן בעלות חן מסוים, ובמקביל לפעמים הדרך בה דמויות יוצרות קשר נראית תמוהה.

יש הרבה סרטים מרובי דמויות בהן כל הסיפורים מצטלבים, ויש גם הרבה סרטי אפיזודות בהם אין קשר ממשי בין סיפור לסיפור. נראה שסרטו של גיתאי מנסה לאמץ את שני המודלים הנרטיביים הללו גם יחד. הוא עושה זאת באופן מוצלח יותר מאשר בסרטו הקודם, "רכבת לירושלים", אך גם בסרט הזה התוצאה נעה בין מה שנראה יפה ומחושב היטב למה שנראה אקראי מדי. המבט הרחב על סרטיו המתאפשר בפסטיבל סולידריות מזכיר כי גיתאי יצר כמה סרטים מאתגרים בעבר, גם אם הביקורת בארץ כמעט תמיד הייתה חלוקה לגביהם. אני כן מעריך מאוד ואוהב כמה מסרטי הבמאי, אולם התחושה שלי היא שכבר עשור וחצי לפחות הוא נמצא אחרי שיאו.

ביערות האלו

צמד הבמאים יעל קיפר ורונן זרצקי פועלים גם הם בקצב יצירה מרשים. סרט זה הוא השני שלהם השנה, אחרי "דיוקן" שזכה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל חיפה. זוג היוצרים מתאים לפסטיבל סולידריות מאחר והדגש בכל סרטיהם הוא חברתי. סרטם החדש הוא במידה רבה אחד מהיותר יומרניים שלהם: הוא משלב ראיונות תיעודיים וסרט עלילתי אשר דוחס היבטים שונים העולים מהראיונות לתוך נרטיב המתרחש על פני שבוע בודד. שני הסרטים חוברים לשעה וחצי שמרגישה מעט ארוכה מדי, אולם היא עדיין מרשימה ואפקטיבית ומדגישה סיפור נשכח מן העבר הבעייתי בשנים הראשונות של המדינה.

הסרט מתמקד בעובדי הדחק עבור קק"ל בעשורים הראשונים למדינה: מהגרים טריים שהועסקו בייעור ועבדו בתנאים קשים ותוך דרישות עבודה שלפעמים עלו במהלך היום. החלק התיעודי של הסרט מחזיר את העובדים הקשישים ליערות אותם נטעו, על מנת לספר על החוויות מאז במספר זוויות. לצד חלק זה של הסרט, אותו צילם זרצקי בעצמו, מוצג לנו גם סרט נרטיבי אותו צילם דניאל מילר, ובו מועברת המתיחות בין מספר עובדים עולים ממרוקו ובין מנהל העבודה, עולה מעט יותר ותיק המוצא את עצמו בעמדת כוח.

הסיפור נוגע גם לשביתת עובדים שהתקיימה במעלות בראשית שנות הששים, אבל גם בנושאים אחרים שלא כולם קשורים רק לחיי עובדי הדחק. למשל הנושא של נישואין מאורגנים בגיל ילדות עולה ברגע מסוים, כמו גם העבר הפלסטיני של הארץ, באופן ההופך את הסרט לסוג של יצירה משלימה ל"קופסה כחולה" בבחינה מחדש של תפקוד קק"ל. הליהוק לסרט בתוך הסרט כולל מספר היבטים מעניינים, כמו תפקיד לראובן אברג'יל, ממייסדי ״הפנתרים השחורים״, או בחירה בהייתאם עומארי הפלסטיני לתפקיד עובד עקשן. יש ממד מסוים של חזרה על פרטים דומים הן בסרט העלילתי ובעיקר בראיונות התיעודיים, אבל החלק המסיים של הסרט כולל דימויים חזקים ויפים בשתי הסוגות. הסיום החזק מאיר ומחזק את כל חווית הצפייה.

107 אמהות
107 Mothers

גם סרטו של הבמאי הסלובקי פטר קרקס נמצא על הגבול שבין התיעודי לעלילתי. אומנם הוא כמעט כולו "מבוים", אבל רוב הקאסט מורכב משחקניות לא מקצועיות והא מבוסס ברובו על תחקיר ועל סיפורים אישיים של הרבה נשים, חלקן מופיעות בו. הסרט הוא נציג סלובקיה לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי בטקס הקרוב, אולם הוא מתרחש באוקראינה. הסיטואציה הניצבת במרכזו היא מצבן של אסירות היולדות תינוק במהלך שהותן בכלא. על פי החוק האוקראיני, במהלך שלוש השנים הראשונות הילד יכול לגדול לצידן, בכלא. פתיחת הסרט נוטה יותר לתיעודי (כולל צילום של לידה) ודומה כי הסרט אכן יעסוק בכמות הגדולה של הדמויות הראשיות בכותרת.

מהר מאוד הסרט מתרכז בקבוצה קטנה יותר של דמויות, בראשן הדמות של לסיה (מגולמת בידי השחקנית המקצוענית מריאנה קלימובה), שיולדת  בכלא אחרי שרצחה את בעלה. בכלל, דומה כי רוב הדמויות בכלא נמצאות בו על רצח ולרוב לא בתור הגנה עצמית, מה שמעניק לו סוג של מורכבות בתור סרט המביע את כאבן של הנשים אשר ביצעו פשע מאוד לא מוסרי וחלקן מספרות עליו למצלמה, עם או בלי חרטה. קרקס לא מראה רק את חיי האסירות והדמות הבולטת השנייה בסרט היא של סוהרת. היא מפגינה קשיחות מול האסירות, כמתחייב מן התפקיד, אבל מפתחת קשר ורגש כלפיהן וגם כלפי הילדים, כאשר היא עצמה טרם מצאה בן זוג, למרות לחץ מצד האם התומכת מדי. הסרט נראה תחילה כמורכב רק מרגעי שגרה, אבל באיטיות הוא מראה התפתחות של מערכות יחסים ודיוקן הן של אמהות והן של בדידות בכלא, משני עברי הסורגים.

חרף המראה התיעודי של הסרט, ממסגרת "אופקים" בפסטיבל ונציה הוא יצא מעוטר בפרס התסריט. הדבר נהיה מובן ככל שהסרט מתקדם – יש הגיון בבחינת הפרגמנטים ויש מהלכים של ממש, הן בבניית הדמויות והן בחשיפת האתגרים הניצבים בפני הנשים ובפני הילדים. בדיוק באמצע, קרקס קופץ שלוש שנים קדימה. כך, אחרי התמקדות בשבועות שאחרי הלידה, הוא עובר להתמקד בפרידה הצפויה מהילדים שכבר גדלו ותכף יעזבו, כאשר במספר סצנות המוקד הוא הילדים עצמם. דקות הסיום של הסרט מציגות אפשרות לדרמה סוערת של ממש, אולם הבמאי שומר על עידון ורגעי הסיום בנויים ממבט על המציאות. הסיום עצמו הוא משהו שבין הסגור לפתוח מבחינת הגורל של הדמויות המרכזיות.

נשים דווקא בוכות
Women Do Cry

סרטם של צמד הבמאיות וסלה קזקובה ומינה מילבה עוסק בחייהן של מספר בנות משפחה בבולגריה, בדגש על משברים שונים בחברה המקומית שהיא עדיין פטריאכרלית ושמרנית, אף על הקרבה התיאורטית למערב אירופה בתרבות. הסרט נוגע בשורה די ארוכה של נושאים הקשורים לנשים הסובלות מקיפוח, והוא במיטבו כאשר הוא משלב את העיסוק בהם בצורה טבעית דרך ההתרחשות, ופחות במקומות בהם המטאפורות בוטות מדי. קזקובה עצמה משחקת בסרט יחד עם נשים אחרות, כאשר המשפט אשר נותן את כותרתו לסרט נאמר במהלך סצנת מין לסבית בהשתתפותה, בה היא מספרת על כך ששמעה שטיפול הורמונלי לשינוי מין יעצור את הדמעות. אחותה התאומה של הבמאית, ביליאנה קזקובה, מגלמת גם בסרט את אחותה התאומה. היא אם טרייה שויתרה על הקריירה שלה למען הטיפול בתינוק, בעוד בעלה נוכח בסרט רק דרך שיחות בטלפון. האם סובלת מדיכאון אחרי לידה שאינו חולף, בשל הפער בין ההסכמה החיצונית שלה לתפקיד של עקרת בית, החדש עבורה אך המסורתי בחברה.

עיקר העלילה בסרט נוגע לשתי האחייניות שלהן. לורה (רלטיסה סטויאנובה) שבגיל צעיר עובדת בתור אישה יחידה בצוות של פועלי בניין, וסוניה (מריה בקאלובה) בת ה-19, אשר סב המשפחה מימן את לימודי המוזיקה שלה, מהם היא פורשת. שתי האחיות צועקות ורבות אחת עם השנייה לא מעט, אך גם חולקות קירבה אינטימית. זו גדלה כאשר סוניה לומדת כי הגבר בו היא מאוהבת הוא גם נשוי וגם נשא HIV. הדבר פוגם במצבה הנפשי שגם ככה נוטה לתנודות. שמה של מריה בקאלובה צריך להיות מוכר בעקבות התפקיד הנהדר שלה ב"סרט המשך בוראט" והסרט הזה מוכיח שההצלחה בסרט ההוא אינה מקרית. "נשים דווקא בוכות" עוסק למעשה בלא מעט נושאים דומים: בדרכו הוא קומדיה סאטירית והוא מכיל קטעים בהם השחקניות משתלבות בהפגנות אמיתיות. אולם, התפקיד שלה כאן שונה לחלוטין, ריאליסטי יותר אך עדיין מרשים מאוד בהופעה אשר רוב הזמן נמצאת בשלב כלשהו של היסטריה.

לצד היתרונות של הסרט, יש רגעים בהם הוא מעט מאבד כיוון. הבולט מסוגו מגיע כבר בפתיחה, המציגה דימויים גרפיים למדי של ניתוח חירום בחסידה. החסידה שורדת את הניתוח שעצם היכללותו בסרט מתבהרת רק בסיום, אך הפתיחה הזו נותנת לסרט ממד לא נוח לצפייה, שלא לצורך. היא גם עובדת כמטאפורה גסה, מהלך פחות אפקטיבי מסצנות אשר פשוט מראות בצורה ישירה את השוביניזם של הסביבה, או את הבורות הקיימת לגבי איידס ביחס למדינות אחרות. למרות זאת, הסרט עדיין מרשים בסך הכל והעובדה שלא נבחר לייצג את בולגריה באוסקר עוררה מחאה מצד חלק מחברי הוועדה הבוחרת. יחד עם הסרט שניצח אותו, "פחד" שמציג כעת מסחרית בארץ, אפשר לראות סוג של פריחה בקולנוע הבולגרי, גם אם יש פגמים מסוימים בשני הסרטים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.