• סיכום 2021: הסרטים הטובים ביותר של השנה
  • ״הבית״, סקירת נטפליקס
  • כישלונות נהדרים - ״לילה מלא גשם״ של לינה ורטמולר
  • דין מרטין: מלך הקול
  • אוסקר 2021/22: המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: שובו של מותג האימה ״צעקה״
  • ״קלון״, סקירת נטפליקס
  • ״אנקאנטו״, סקירה לסרט האנימציה של דיסני
  • פסטיבל אקינו 2021: הסרטים של ריוסוקה המגוצ׳י
  • אוסקר 2021/22: מסקנות והשערות לקראת העונה
  • מעבדים את הטראומה: התעללות בכנסייה״, סקירה
  • על כל סרטי
  • ״קינגס מן: ההתחלה״, סקירה
  • סיכום הסיכומים של סריטה לשנת 2021
  • ״ליקריץ פיצה״, סקירה

״פתח תקווה״, סקירה תיעודית

5 בדצמבר 2021 מאת עופר ליברגל

נקודת הפתיחה של "פתח תקווה", סרטה התיעודי של יעל ראובני, היא סרטון וידאו מימי בית הספר היסודי. בסרטון, נראית ראובני יחד עם יתר חבריה לכיתה שרים שירים המהללים את המדינה. הבמאית מספרת בקולה כי בשנת 1988 הם חגגו 40 שנה למדינה והיו בני שמונה. הבסיס לסרט הינו מפגש מחודש עם חבריה לבית הספר היסודי, שגילם כעת הוא בסביבות 40. הם צולמו קצת לפני כן, הסרט עצמו הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה, ולאחרונה החל הפצה מאוד מצומצמת בסינמטקים. ציון הדרך האקראי הזה מאפשר לבמאית לספק מבט לאחור פחות על הילדות שלה ויותר על האופן שבו חשבה שחייה הבוגרים יראו בתור ילדה. לכאורה זהו מסע צנוע בהרבה מן המסע הסבוך שהבמאית תיארה בסרטה "היה שלום, פטר שוורץ", אך הסרט הנוכחי שלה מבצע למעשה מהלך אישי מורכב. הוא מציג את הלבטים של הבמאית דרך דיוקן של הזרם המרכזי בחברה הישראלית, ממנו לכאורה התנתקה אך בפועל נותרה מחוברת אליו, גם בלי סדרת המפגשים המחודשים עם חבריה ללימודים.

על פניו, הסרט מציע סדרה של שיחות עם החיים עם בני כיתתה, רבים מהם נמצאים במצב די דומה בשלהי העשור השלישי לחיים: עבודה סבירה, נישואין ומספר ילדים. אולם, יש כמה דרכים לקרוא ולפרש את הדיוקן הקבוצתי הזה, הן כסיפור אוניברסלי והן כסיפור הקשור בצורה ישירה לדור מסוים של ישראלים, או לעיר שנתנה לסרט את כותרתו. הסרט מבצע זאת גם דרך מבט על המשותף בין בני הדור וגם דרך המבט על יוצאי הדופן, שהבמאית עצמה היא הבולטת שבהן. אף על פי שחשבה בתור ילדה כי תחיה ותקים משפחה בישראל, ראובני חיה בגרמניה והמצב המשפחתי שלה, הנחשף במהלך הסרט, הוא מורכב ולא כולל ילדים ביולוגיים, בניגוד לחלק הארי של חברותיה לספסל הלימודים בבית הספר היסודי.

בשיחות מבקשת הבמאית מן המתועדים להציג את עצמם, לספר על חייהם כיום ועל הקשר למדינה. בד ובד, היא מראה את כל אחד מן הילדים בתצלום הכיתתי וגם מספרת את תולדות העיר פתח תקווה: מצד אחד אם המושבות ואבן יסוד בהתיישבות הציונית בארץ ישראל, ומאידך הדור המוצג בסרט נולד לפתח תקווה כסוג של פרוור. ההורים שלהם גרו בשכונות שנבנו סביב קום המדינה ומי שנותר בה או בסביבתה חי בעיר בורגנית שדומה כי נעדרים ממנה כל סממנים חקלאים. הסקירה ההיסטורית מדברת על ערכים של ציונות, עם נוכחות סמויה של פלסטינים בין השורות אך לא באופן ישיר.

לצד הציונות, עולה התמונה של בני הכיתה ככאלו שגדלו לתוך זעיר-בורגנות נוסח ישראל. הציפייה לאהבת המולדת משולבת בציפייה להתחתן ולהביא ילדים, כאשר מספר נשים המצולמות בסרט מתארות אותה כאופציה היחידה שהן חשבו לאפשרית. רק בשלב מאוחר יותר הן הבינו כי הייתה גם אפשרות אחרת. הן מדברות על האפשרות הזו כשהן כבר אמהות. מן הסתם, במצב הזה הן לא ידברו בגלוי על חרטה באופן מלא, אולם בחלק מן המקרים עולה השאלה של מה אולי החמיצו, שאלה שבסרט תמיד מקבלת משמעות כפולה, שכן הנשים הללו הן גם תמיד מה שהבמאית החמיצה לו הייתה פוסעת בנתיב אשר חשבה כי חייה עוצבו על פיו. נתיב בו דומה כי הציפייה להקמת משפחה שזורה עם פטריוטיות ישראלית. או לפחות, כך הבמאית חווה ומעבירה זאת לקהל, דרך תיאור החוסך במילים ומנסה לדייק את האווירה, כמעט מבלי לומר בגלוי מה היא עצמה חשה.

באופן מפתיע, החלק בו ראובני מדברת באופן ישיר על עצמה כחלק מן הדיוקן הכיתתי לא נשמר לסוף הסרט, אלא מגיע באמצע. המהלך הזה גם מאפשר ליוצאי דופן נוספים מן הכיתה לצוץ בהמשך, אבל גם לחבר אותה למכלול, כמישהי שבסופו של דבר לא לגמרי התנתקה מאורח החיים אליו כוונה, גם אם בשנות השמונים אישה היא חיה לא רק רחוק מפתח תקווה אלא גם במדינה שנחשבה למוחרמת בידי חלקים נרחבים ומרכזיים בחברה הישראלית. כיום רבים מבני הדור של ראובני ודורות צעירים יותר מוצאים דווקא במדינה זו אלטרנטיבה לחיים בארץ, אך זו אלטרנטיבה שאינה מנותקת לגמרי. זה לא רק בגלל שראובני עושה את הסרט ושבה ומדברת על ישראל אותה עזבה, אך בה היא תמיד מבקרת ואותה היא תמיד חווה. כמו כן, ראובני נטולת ילדים ביולוגיים ובעלת מקצוע אמנותי, אבל קשה להגיד כי אורח החיים שלה שונה באופן מהותי מאורח החיים הבורגני הישראלי. הבמאית גם שבה ואומרת את שם העיר כשם שהיא חשבה פעם שהוא הכי יפה בעולם, ודומה כי היא עדיין מאמינה ביופי הזה, גם אם היא רואה בו משהו תמים.

התמימות של הילדות קשורה גם לחיבור ההכרחי לארץ ולאידאולוגיה הציונית. ראובני מתארת דור שלכוד בין הציונות לפוסט-ציונות, אך היא עושה זאת מבלי שהיא אומרת את המילים הללו, ודומה כי גם לא קשה להכריע לכן או לכן. מבין השורות, מתוארת שגרת החיים הפוליטית בארץ: מבצעים צבאיים שונים בדרום נכנסים לדיאלוג ולפעמים לפריים, שיחות על מרחב מוגן והשירות הצבאי מופיעות שוב ושוב, ובאופן לא מתוכנן עולה גם מוטיב של גברים שצריכים להוית לוחמים ונשים שצריכות להיות אמהות, דימוי שמשהו בו עדיין נשמר בלב הפועם של החברה הישראלית. העיר פתח תקווה היא סוג של ביטוי ללב הזה: גיאוגרפית היא במרכז, כמו תל אביב, אך במקום מרכז תרבותי היא מרכז של ציפיות מכלל החברה. פתח תקווה היא סמל לארץ ישראל של פעם, מוקד להגשמה חלוצית. ראובני עצמה היא תוצאה של משפחה מעורבת במוצא והסרט מציג עוד בני כיתה שלה שהם למעשה דור ראשון לערבוב אתני בגלויות. במפגש דרמטי עם הדור המבוגר יותר, עולה גם פער אפשרי הקיים במחויבות למדינה ובקורבן אישי.

אין בסרט ביקורת של ממש על פטריוטיות. בסופו של דבר גם אין בסרט ביקורת על הליכה בתלם באשר היא, אלא רק תיאור של ההליכה בתלם. הבמאית שואלת את בני כיתתה שאלות על החיים, אך את עצמה ואת הקהל היא שואלת דברים אחרים, אשר לא ממש נאמרים. הסרט מבוים בצורה המראה כי גם ההליכה בתלם היא לעולם לא חדגונית וכל משפחה ישראלית שנוצרה כוללת גוון משלה. אפשר לפרש בדרכים שונות את היחס של הסרט כלפי המצב הביטחוני בארץ וכלפי הדרך בה הציפייה להולדת משפחה עוברת, ועד כמה כל אחד מבני הדור המתואר בסרט חרג מן הציפייה או ביטא את עצמו. זה לא ממש סרט של החלום ושברו, או סרט שטוען כי מדובר בחלום רדוד או במערך ציפיות המגביל אנשים. זה סרט שיש בו נוסטלגיה לעבר עם תהייה וביקורת על המהות של כל אידיאל, כפי שזה סרט ביקורתי המטיל ספק בעצם הניתוק מן הביקורת. יש בו הרבה דברים שנאמרים בין השורות, אבל דומה כי אין בו אירוניה. זהו דיוקן גם על הפרט וגם על המכלול של ישראל כחברה שיש גם משהו יפה בדברים שמלכדים אותה, או ליכדו אותה בעבר.

״פתח תקווה״ הוא גם סרט של במאית בטוחה מאוד ביכולת שלה כקולנועית ובדרך בה היא משתמשת במדיום, כאשר בו בזמן היא מטילה ספק ברכיבים של זהותה ובמשמעות שלה במארג החברתי. בשילוב עם סרטה הקודם של היוצרת, עולה מבט אמביוולנטי אך עשיר על היחסים של ישראלים לגרמניה של ימינו, כאשר בסרט זה השואה כמעט ולא מוזכרת, אולם בדרכה היא מאוד נוכחות. רוב הסרט מצולם בישראל, אבל חלקו גם בגרמניה ובין שני המקומות הצילום מוצא לא רק הבדלים, אלא גם דברים משותפים. ראובני נטועה בדרכה בשתי החברות והיא מציבה לשתיהן מראה בסרט זה, גם אם במינונים שונים. יש די חופש לפרשנויות שונות, בסרט שנראה כאילו הוא מספר סיפור באופן ישיר. ייתכן שהוא יגרום לישראלים להביט במבט ביקורתי על חייהם ועל הערכים המנחים אותם, אך לא פחות מכך הוא חושף בפני קהל לא-ישראלי את מורכבות החיים בישראל באופן שדיונים פוליטיים או דיווחי חדשות לא יצליחו.

תגובות

  1. גיל סדן הגיב:

    ניתוח יפה של הסרט, מאיר זוויות שלא ממש ראיתי בצפייה ראשונה. הסרט ראוי לצפייה שנייה, בוחנת יותר

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.