"נצחיים", סקירה

מסופר על הבמאית הארגנטינאית לוקרסיה מרטל שהופתעה מאוד יום אחד כאשר קיבלה אי-מייל מדיסני בנוגע לבימוי "האלמנה השחורה", הסרט השני ביקום המשותף של מארוול שבמרכזו גיבורת על. מרטל, שידועה בעיקר כבמאית מהוללת של סרטי פסטיבלים ("סאמה", "אישה ללא ראש") ואיננה מגיעה מתחום האקשן והפנטזיה, לא מיהרה לבטל את ההצעה, אבל שאלה בכל זאת אם יורשה לה לוותר על כמות האפקטים "האיומים" לדבריה, והמוזיקה, ש"מכאיבה באוזניים". שוב, לדבריה.
מרטל לא יכלה להיכנס ליותר מדי פרטים בגלל הסכם סודיות שחתמה עליו, אבל בכל זאת אמרה שכל העסק נפל כאשר שאלה אותם לגבי חוסר הניסיון שלה בבימוי סצנות אקשן, ולכך קיבלה את התשובה: "אל תדאגי בקשר לזה. זה בטיפולנו". מבחינתה זה היה הקו האדום. "זה יפה שהם רוצים לגייס יותר נשים לסרטים הגדולים האלו," אמרה, "אבל הם עדיין מאמינים שקטעי פעולה זה עסק של גברים".

עניין האינקלוסיביות והמגדר בהפקות ענק הוא מרתק בפני עצמו, אבל ברשותכם לא לשם אקח את הדיון. מה שלצרכינו יותר רלוונטי הוא מה זה בעצם אומר לביים סרט של מארוול? כי אם האקשן, שלוקח מעל לארבעים אחוז מהסרט בצורה כזו או אחרת, נעשה על ידי יחידה משנית, איפה נכנס כאן הבמאי?
כמובן שבימוי לא מצומצם רק לזה, גם בסרטים מהסוג המארוולי. בימוי כולל גם את בחירת הטון של הסרט דרך עריכה וסאונד, ליהוק והדרכת שחקנים, חשיבה עיצובית וקונספטואלית, התמודדות יצירתית עם הפתעות שמביאים עמם הסטים התמיד-מורכבים לתפעול, והפיכת המון אלמנטים טכניים שונים לכדי יצירה אחת שלמה.
עם זאת, כאשר זה מגיע למותג כמו היקום המשותף, חלק משמעותי מזה כבר פועל על אוטומט, או לפחות כך זה נראה. רוב השחקנים חוזרים לסיבוב נוסף, הם כבר מכירים את הדמויות ומיומנים במה שהם צריכים להגיש, העיצוב די אותו דבר מבחינת פאלטות הצבע והמרקמים שעל המסך, המוזיקה היא – אין דרך אחרת לנסח את זה – זהה באופן כמעט מוחלט, החשיבה על עולם הסאונד יחסית פונקציונלית, והסטים מנוהלים על ידי צבא של אנשים בעלי יכולות מדהימות. אף יום גשם או פנס שהפסיק לעבוד לא יעצור את זה.
לכן נשאלת השאלה, שבטוח יש לה תשובה אבל במקרה שלנו היא יחסית מורכבת, איפה בעצם נכנס הבמאי בהפקות האלו? מתי הבחירות הן שלו ומתי הן חלק מהמכונה?
מענה לכך לא נקבל, לפחות לא בעתיד הנראה לעין. בטח לא כשכולם חתומים על הסכמים כובלים, ומה שיוצא החוצה מהסטים עובר עשרות פילטרים של יחסי ציבור ואנשי שיווק. כל מה שאנחנו יכולים זה לחפש ולשער.

כאשר הוכרז שקלואי ז'או עומדת לקחת את היקום המשותף של מארוול לשלב הבא שלו עם "נצחיים" (Eternals), השאלה הזו לגבי תפקיד הבמאי חזרה ובעוצמות מחודשות. אמנם כאשר ז'או חתמה על החוזים עדיין לא ידענו שסרטה השלישי "ארץ נוודים" יעשה היסטוריה כשיזכה באוסקר, או יהיה (אם אתם שואלים אותי, ועוד כמה) הסרט הטוב ביותר של 2020. אבל מי שראה את שני סרטיה עד אותה נקודה, "שירים שלמדתי מאחי" ויצירת המופת "הרוכב", ידע שכל קשר בינה לבין גיבורי על, אפקטים חזותיים, כוכבי ענק והפצה עולמית מתוקשרת מקרי בהחלט. די בטוח שהתקציב של שני הסרטים הראשונים שלה יחד לא כיסו את המשכורת של אנג'לינה ג'ולי בשיתוף הפעולה הזה שלהן.
המחשבה שבמאית כל כך ייחודית, שמביאה קולנוע קטן ואנושי על אנשים בשוליים תטבול באוקיינוס הקומיקסי הייתה מבלבלת, אבל גם מסעירה מאוד. כאילו דיסני-מארוול, אחרי שכבר אין להם צורך להוכיח שום דבר לאף אחד, צברו מספיק אומץ לשבור את התבנית, להביא משהו שאולי יאתגר את הקהל הרחב מאוד שלהם.
ועל כך מה אפשר לומר? ובכן, אתגר אכן היה פה. בהמון דרכים.

"נצחיים" הוא הסרט ה-26 ביקום הקולנועי המשותף של מארוול, והוא מבוסס על סדרת קומיקס שיצאה לראשונה בשנות השבעים על ידי ג'ק קירבי. הוא חלק מהקאנון, ומתייחס לאירועי סרטי הנוקמים הקודמים, אבל הוא גם מציג גלריית דמויות חדשה לחלוטין. אלו קבוצת הנצחיים, כמובן, שבהנץ האנושות נשלחו לכדור הארץ על ידי ישות עליונה וחוץ עולמית, על מנת לעזור לבני האדם הקדמונים להתמודד עם יצורים קטלניים שנקראים "סטיות". כאשר המשימה הזו מסתיימת בהצלחה, קבוצת הנצחיים מקבלת הוראה להישאר בכדור הארץ, להיטמע בין בני האדם במשך אלפי שנים (חברי הקבוצה כולם אנושיים למראה), ולא להתערב באף סכנה שרוחשת עלינו. זאת בעיקר על מנת להסביר לנו למה היצורים העוצמתיים האלו לא עזרו באירועי ניו יורק של "הנוקמים" או במלחמת האינסוף.
בזמן הזה הנצחיים, שכוללים עשרה חבובים בעלי גופניות מעוררת קנאה עם כוחות מיוחדים ייחודיים לכל אחד, מצאו כל אחד את מקומו – מי יותר ומי פחות. חלקים תרים את הפלאנטה, חלקם התאהבו, חלקם הקימו משפחה, חלקם החליטו להתבודד ולדאוג לעצמם עד שייקראו למשימה נוספת.
אבל כאשר יום אחד לפתע סוג חדש ומאוד מלחיץ של "סטיות" מרים את ראשו, הנצחיים מתאחדים לראשונה מזה כמה אלפי שנים, ומגלים את האמת על העולם בו הם חיים ועל ייעודם האמיתי.

זוהי אחת מהפקות מארוול העצומות ביותר, לא רק במספר הדמויות המרכזיות והלוקיישנים, אלא גם כזו שנועדה להכניס את היקום המשותף לפאזה חדשה לחלוטין, ופחות או יותר מאתגרת את המושג של בריאה ואלוהות. האמת שמאוד מסקרן לדעת איך פלגים דתיים-שמרניים יתייחסו לדבר הזה, אבל את זה נגלה רק בהמשך (אם זה בכלל מעניין אותנו מה דעתם).
וכצפוי, לא חסכו כאן בדבר. "נצחיים" הוא אחד הסרטים הכי מרהיבים של דיסני-מארוול ובכלל, האפקטים מטורפים לחלוטין, והפרצופים המוכרים לא מפסיקים לצוץ, מרכיבים קאסט שמצטבר לשלוש מועמדויות לאוסקר ותשע מועמדויות לאמי. הכסף נראה על המסך. כל סנט ממנו.

אם משקל דקותיו של הסרט היה שגרתי, נגיד 100 שכאלו, או אפילו נושק לשעתיים, ייתכן והיה אפשר פשוט להתרכז בסחרור הוויזואלי ולהגיד בחיבה ובחיוך למרטין סקורסזה, צדקת. זאת רכבת הרים. אבל איזו רכבת הרים מופלאה! העניין הוא שכדי לפתוח פרק חדש בעולם של היקום המשותף נרכשו 160 דקות, וזה זמן עצום לכל סרט, בטח לאחד כזה שהעלילה שלו יכולה להחזיק – ובמאבק! – גג שעה וחצי.
נאמר זאת כך, 70 דקות לתוך הסרט פניתי לחברי לצפייה ובשקט שאלתי אותו "הסיפור עוד לא התחיל, נכון?", ובתמורה הוא פכר את פניו מכוסות משקפי התלת מימד בידיו. בנקודת האחרי-שעתיים, כשעדיין הצטרפו דמויות חדשות – לסרט שעוסק באיחוד מחודש של חבורה שצריכה להילחם ברוע מרושע, כלומר גג צריך להיות בתחילת המערכה השנייה – היה מאוד קשה שלא לרצות ללכת הביתה כבר.

כמעט לא סביר כמה גרוע כתוב "נצחיים", הן ברמת המיקרו והן ברמת המקרו. הסרט מבזבז דקות ארוכות על דברים שאין להם שום הצדקה תסריטאית (כמו למשל חפצים שמקבלים קלוז אפ בדקות הראשונות ולעולם לא יופיעו בהמשך הסרט הזה), הסברים ארוכים של ממבו-ג'מבו אינטרגלקטי שחוזרים על עצמם שוב ושוב, ובל נשכח סיקוונס יוקרתי וארוך באמצע הסרט שהוא סוג של מונולוג נבל א-לה ג'יימס בונד שפשוט מפסיק את העלילה כדי לתת לנו הסברים ברמה הכי מיידית ונטולת קונטקסט שאפשר. אפס תחכום, אפס הגיון, אפס שזירת מידע ואלמנטים בתוך פעולות ומהלכי עלילה, מינימום פיתוח דמויות, וטרחנות שאין לה קץ. הדיאלוגים כמעט לא סבירים במלאכותיות שלהם, חלקם באמת מעוררים גיחוך (אני מת להסגיר כמה, אבל לא רוצה לספיילר). געגועים ל"מטריקס רילודד" ממש. אבל כאן לא מסתיימות החדשות הרעות.

כבר התרגלנו לכך שסרטי דיסני-מארוול לא תמיד עומדים בפני עצמם, שהם כולם משמשים כקומה במקרה הטוב או מדרגה במקרה הרע, בדרך לגג שאליו לעולם לא נגיע. לא נתלונן על זה עכשיו שוב אחרי 25 סרטים. עם זאת, "נצחיים" הוא אפילו פחות שלם מהחלק הראשון של "חולית". הוא מצגת דמויות שמתארכת מעבר לכל אספקט סביר, עסוק רק בלהסביר לנו דברים שהבנו כבר או שנצטרך לדעת רק בסרטים אחרים, והוא מתיש.
"נצחיים" כל כך עמוס בכלום שקשה לשמוח גם כשהוא מנסה לעשות דברים טובים. והוא בהחלט מנסה. יש כל כך הרבה רגעים בסרט שהיו אמורים לגרום לקהל להתחיל למחוא כפיים בהתלהבות, אבל פשוט נופלים על האדמה ברעש חלול. המרכזי שבהם הוא השלב המשמח בהתפתחותנו כחברה, בו יש גיבור על מרכזי בסרט דיסני-מארוול שנמצא על קשת הגאה. לא דמות של סצנה אחת, לא משהו שמוסתר בשולי הפריים, לא חלק מהודעת יח"צ שאין לה שום נוכחות בסרט. יותר מכך, אפילו יש נשיקה חד-מינית. בקלוז-אפ.
רגע כזה היה אמור למלא את חלל החזה בהתרגשות, הנה עוד תקרת זכוכית בדרך לקונצנזוס התנפצה. העניין הוא שלא רק שזה מגיע ממש מאוחר בסרט וכבר אין כוח לכלום, אלא גם שעל הזוג הלהט"בי הדביקו עוד גיוון לשם הגיוון כמו זהות ערבית (לא בטוח אם הדמות מוסלמית או נוצרית). ופה הקהל כבר נקרע מצחוק. זה ברמת הפארודיה.
לא שאני חלילה מתנגד להכלת להט"בי ערבי בסרט לכל המשפחה. להפך. אני חושב שזה כבר היה צריך להפוך לנון-אישיו בשלב הזה. זה פשוט ש"נצחיים" נחשף שם ככל כך מתאמץ, כל כך מגושם, כל כך קלולס, שאי אפשר לקחת את זה ברצינות.

מה שאותי הדהים, אבל באמת לגמרי הדהים, בסרט היקר הזה שנעשה על ידי טובי המוחות היצירתיים בקולנוע המסחרי, הוא כמה איום ונורא הוא מלוהק ומשוחק. קלואי ז'או, שהרהיבה בבימוי שחקנים לא מקצועיים וסדרה אוסקר (שלישי!) לפרנסס מקדורמנד, כאילו התפדחה לתת הוראות לשחקנים שלה, שעושים מה שהם רוצים וזה פשוט לא נדבק. מעניין כמה מהם היו בחירות שלה וכמה הונחתו עליה מהאולפן. כאמור, כנראה שלעולם לא נדע.
הבחירה הכי ביזארית היא לתת לכל אחד מהשחקנים לדבר במבטא שלו מהבית, או לפחות משהו דומה. כך קבוצה של יצורים בין-כוכביים עילאיים שקיימים עוד לפני המצאת האנגלית, מדברים במבטא סקוטי, אירי, אסייתי, אמריקאי והדבר הזה של אנג'לינה ג'ולי. לא בטוח איך קוראים לו. "עשיר", אולי. אבדוק את זה בהמשך. כאשר סלמה הייק, בתפקיד המנהיגה אג'קס, נותנת נאומים במבטא מקסיקני כבד זה נראה כאילו אנחנו עדיין בחדר החזרות. פשוט אי אפשר להתרכז במה שהיא אומרת.
עיצוב הדמויות כולו לוקה. ריצ'רד מאדן, למשל, הוא משהו בין ציקלופ של "אקס מן" להומלנדר של "The Boys", אז גם אם "נצחיים" היה שם קודם כקומיקס, אי אפשר להביא את זה לסרט ב-2021 ולצפות שנתלהב. ספרייט שמגלמת ליה מקיו היא אמנם ישות עליונה בת אלפי שנים, אבל כל הסרט מתנהלת כמו המראה החיצוני שלה – ילדה מתבגרת שעוד רגע נועלת את עצמה בחדר ושמה אוונסנס בפול ווליום כי ביקשו ממנה לחזור מהמסיבה לפני תשע. זה לא הגיוני בשום דרך.
קומיל ננג'יאני, בחור שאני מאוד מאוד מחבב בדרך כלל, הוא בעצם על תקן ההפוגה הקומית (ולמען האמת, הבאנטרים שלו יחד עם האריש פאטל המגלם את העוזר האישי שלו עובדים נהדר) אבל לוקח זמן עד שזה קורה, כך שבדקות הראשונות שלו על המסך הוא פשוט נראה לא קשור לכלום, כאילו הוא הסתנן לסט כדי לעשות סטורי-בום.
אנג'לינה ג'ולי גם היא נראית קשורה למה שקורה על המסך כמו גבינה לבנה על חמין, ואי אפשר להתחמק מהמחשבה שהיא פה בשביל הצ'ק ומשם קל לנדוד להרהורים לגבי מצבה הפיננסי וכל ההחלטות שעשתה בחייה עד הנקודה הזו. אני חייב לומר שאם ג'ולי בחרה לשחק בסרט כאילו רק התעוררה משנ"צ על מנת לממן את הפעילות ההומינטרית הבאמת מדהימה שהיא עושה ברחבי העולם, כמובן שאעודד. אבל ידוע לנו שהיא יכולה להיות שחקנית טובה, ופה זה לא ניכר בכלל.
אבל הבעיה הכי גרועה מכולן, מרמת התכנון ועד רמת הביצוע, היא ללא ספק ג'מה צ'אן בתפקיד סרסי, הדמות הראשית של הסרט, זו שמובילה את העלילה וצריכה לעשות את ההחלטות החשובות בכל אחת מהנקודות. אמנם ראיתי צ'אן במספר סרטים לפני זה, אבל לבושתי אני לא זוכר אותה. ובזמן שהיא יפה להפליא, אני לא הצלחתי לזהות החלפת הבעה אחת שלה כל הסרט. וכאמור, אנחנו מדברים של 160 דקות. זה לא בהכרח אשמתה, אמהר לסייג. המהלך של סרסי כדמות ראשית כמעט לא קיים, ולכן זה לא מאפשר לה יותר מדי. כך או כך, שום דבר שקשור אליה לא עובד.

עיטורי הצטיינות-כנגד-כל-הסיכויים צריכים להגיע לבריאן טיירי הנרי, לבארי קיגן ולהאריש פאטל, אבל גם על הליהוק שלהם אפשר להתווכח. אם אלו הדמויות והשחקנים (והשמטתי עוד רבים, כי יש גבול) שצריכים לקחת את מארוול לשלב הבא, מישהו ממש צריך לדאוג. וייתכן שהמישהו הזה הוא אנחנו, כי בסופו של דבר נצטרך לראות את זה כל המשך קיומנו. לפחות קיבלנו פריים משותף רוב וג'ון סטארק, אם מישהו מכם התגעגע.
(אוסיף בכוכבית שגם הליהוק וההופעה של כריס המסוורת' כת'ור בתחילת היקום המשותף נראו כמו שיקול דעת גרוע מאוד, אבל אז התגלה שזה פלא ללא סוף. אבל הוא היה דמות אחת ברצף של הברקות ליהוק, פה מדובר במילולית כולם).

ושוב נחזור לשאלה היכן קלואי ז'או בכל הדבר הזה? הרי כעובדה שרירה וקיימת לספר סיפור היא יודעת, ברגשות ובעידון היא מאסטר. לאן כל זה נעלם? מכאן כל מה שנראה שנשאר ממנה הם מישורים פוטוגניים למראה שטופים באור שקיעה, אבל אפילו זה נראה מוזר ב"נצחיים". אם בסרטיה הקודמים הנוף והאור יצרו תחושה של נחמה ונוסטלגיה לעולם הולך ונעלם, פה זה מרגיש על גבול הפשיסטי. היישויות הנבחרות, הגואלות, מסתירות את השמש כמו פולחן אישיות מסוכן. ואז כמובן מתייצבות בשורה אנכית והולכות בקצב אחיד אל המצלמה. אפילו כפארודיה ב"יחידת המתאבדים" זה כבר לא מחזיק.

רק תסכול ואכזבה מביא עמו "נצחיים". לא רק כי מדהים כמה השתבש בידיים של אנשים מוכשרים, אלא כי אנחנו יודעים כמה סוחף זה יכול היה להיות. הסיבות איך קרה שההפקה הזו קיבלה את הציון הכי נמוך מהמבקרים ביקום המשותף עוד משהו שיהגו בו ויחפרו בו רבות, אבל עדיין מוקדם לצאת מכאן בהכרזות על המשך היקום המשותף. עוד יהיה זמן לתיקון מסלול, אין מה לדאוג. האם זה תחילת הסוף או שמא משהו שממנו יצאו דברים נפלאים בעתיד? בין אם נרצה ובין אם לא נגלה בשנים הקרובות.

עוד פסקה אחת ברשותכם לגבי הסצנה-שאחרי-הקרדיטים. אני לא אסגיר כלום מהמתרחש בה, אבל אם אתם טהרנים בהקשר הזה, לגמרי בסדר אם תעזבו. האמת שאני שמח שבכלל הגעתם עד לכאן.
אז כמובן ש"נצחיים" מסתיים באופציה להמשך, גם אם המהלך אקראי לחלוטין. ואז, כאילו כבר אי אפשר לזעזע אותנו יותר, מגיעה דמות אפקטים ממוחשבים שהייתה מביישת אפילו את הניינטיז, ואחריה עוד דמות עם ליהוק בעייתי ברמת אד שירן ב"משחקי הכס". אם הרגע הזה היה אמור לגרום לי התלהבות וסקרנות לגבי העומד לבוא, התוצאה לא יכלה להיות הפוכה יותר.