פרסי אופיר 2021: הזוכות, הזוכים והטקס

את העונה לא ממש סקרנו, אבל טקס פרסי אופיר שנערך הערב במרכז דוהל בשכונת התקווה שבתל-אביב קבע רשימת זכיות וגם נציג ישראלי לאוסקר האמריקאי – ״ויהי בוקר״. סרטו של ערן קולירין סיים את הערב עם שבעה פרסים בסך הכל, כאשר אחריו ״אגדת חורבן״ של גידי דר עם ארבעה, ״תמונת הנצחון״ של אבי נשר עם שלושה פרסים, ואחד ל״הבית ברחוב פין״ של עמיר מנור. בקטגוריות הייעודיות זכו ״שפאר בדרך להוליווד״ של ונסה לאפא, ״לילות קיץ״ של אוהד מילשטיין ו״התאונה״ של אמרי דקל קדוש. זה התקציר המקוצר, אבל היה גם טקס שלם שכלל נוכחות של סריטה באולם, הודות לעופר ליברגל (שצילם את התמונה לעיל). הוא היחיד אצלנו שעדיין לא נשבר לו לגמרי מהאקדמיה הישראלית לקולנוע. התובנות שלו מהאירוע עצמו משולבות בצפייה של שאר חברי סריטה מהגרסה הטלוויזיונית של הטקס (שלא הייתה בשידור חי) מרכיבות את הפוסט הנ״ל. אולי עוד נשוב ונתייחס למה שקרה הערב, בטח מבחינת כמות הזכיות של קולנוענים ערבים, אבל לפני כן מילה כללית על העונה ואז גם על הזוכה שאוהבים לקרוא לו ״הגדול״ או המרכזי״.

כאמור, זו עונת האופיר הכי פחות מסוקרת בסריטה. את הסיבות לכך ואת החשק הצונח שלנו אפשר לקרוא לאורך השנים, או אפילו רק בפוסט הכרזת המועמדים. השנה זה הגיע לשיא עם טעויות של ממש בכל מייל והכרזה רשמית של האקדמיה, ופסגת הפסגות הייתה הטקס עצמו. את הפאשלות הלא מעטות שקרו באולם אולי תיקנו בשידור, אבל זה נורא מתסכל לראות את מה שאמור להיות הערב החגיגי של הקולנוע הישראלי שמתקשה לחגוג את הזכיות עצמן. כניסת המוזיקה שרומזת לזוכה לסיים לנאום התרחשה לעתים בתחילת הדברים, וכיבוי מיקרופון של ממש קרה לא פעם בעיתוי בעייתי עם חלק מן הנאומים. ושלא נזכיר בכלל חלוקת פרסים בזמן הפרסומות, למרות שלא מדובר בשידור ישיר.

גם מי שקיבלו פרסים ואותות הוקרה מחוץ לקטגוריות השונות סבלו מגורל דומה. הנאום המרגש של גילה אלמגור לכבוד המפיק איתן אבן קוצץ קשות. נשאר מתוכו הסיפור האישי של גילה על הקושי למצוא מפיק ל״הקיץ של אביה״, נחתך ממנו כל מה שהיא אמרה על איתן אבן, מי שקיבל את אות ההוקרה. הבמאי אבי נשר זכה למחיאות כפיים ממושכות של הקהל באולם שנעמד על רגליו לכבודו, אפקט שלא עבר בשידור. לצד שניהם זכתה לכבוד גם רותי דייכס, גורו משחק ומורה נערצת, המשלימה רשימה שמשום מה חמקה מכל תיבות המייל שלנו ונודע לנו עליה רק בטקס עצמו. ושלא נתחיל בכלל עם טעויות עובדתיות ("החיים על פי אגפא" אינו משנת 1990) וסתם שגיאות (הסרט ״מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״ זכה לשלל שמות). או עם עצם חגיגות ״30 שנות אופיר״ כשכולנו יודעים שזה כבר קרה לפני שנה.

מה שכנראה נזכור מהטקס הם הנאומים הפוליטיים בדגש על זהות ערבית ופלסטינית, שנמסרו ליהודים כדי שיקריאו אותם מעל הבמה – כי השחקנים שזכו בפרסים בכלל בברלין. מספר שיא של זוכים ערבים מילא את הטקס ואת השיחות על זהותו ושיוכו הגיאוגרפיים של הסרט הזוכה אפשר להתחיל מעכשיו. כזכור, שחקנים ואנשי צוות ״ויהי בוקר״ החרימו את הפרימיירה בפסטיבל קאן, שם הוקרן הסרט במסגרת ״מבט מסוים״, בטענה שהסרט הוצג כישראלי והם אינם מזדהים עם הגדרה זו. באוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר הדברים יהיו אפילו יותר חד-משמעיים מאשר בקאן, שכן הסרט נשלח כנציג ישראל עם הזכייה באופיר (ומה שמגדיר אותו ככזה מבחינה זו הוא המימון הישראלי).

אפשר להעריך שזוהי רק תחילת הסאגה וממש לא הסוף, אבל תקדים כבר יש: ״עג׳מי״ הגיע לפני קצת יותר מעשור עד לחמישיית הגמר של האוסקר, תחת התרעמות מתוקשרת של אחד משני יוצריו, סכנדר קובטי היפואי, על עצם הגדרת הסרט כישראלי. שנתיים לפני כן היה תורו של קולירין לייצג את ישראל כזוכה האופיר עם ״ביקור התזמורת״, בפרשה מתוקשרת אף יותר שבמהלכה נפסל הסרט בשל ריבוי מילים באנגלית, ו״בופור״ נשלח במקומו (ושבר בצורת של שנים ארוכות כשהתברג לחמישייה, מה שעשו אחריו בקביעות זוכי השנים העוקבות). הפעם אין חשש כזה, שכן הסרט הנוכחי מכיל רוב מוחלט לדיאלוג בערבית, קצת עברית ומעט מאוד אנגלית. קולירין יקבל את ההזדמנות שלו באוסקר, לפחות בשלב הראשון, אבל שאלת הנכונות של שותפיו לעשייה להיות נציגי ישראל תמשיך להדהד לאורך העונה.

רשימת הזוכות והזוכים

ויהי בוקר

שחקן משנה: איהאב אליאס סלאמי, ״ויהי בוקר״

סרטו של קולירין עלה על הלוח מיד בתחילת הערב, בזכות דמותו של עאבד, הנהג הרומנטיקן שוודאי נגע ללב המצביעים והמצביעות. מועמדות וזכייה ראשונות לשחקן, שאולי תזכרו מהסרט ״הלהקה האחרונה בלבנון״, שם גילם תפקיד שונה לגמרי.

שחקנית משנה: ריימונד אמסלם, ״הבית ברחוב פין״

אופיר ראשון (ואחרון) להערב לסרטו של עמיר מנור, ושני לשחקנית המחוננת הזו, עבור תפקיד שהוא ההגדרה של ״קשה״ – אישה בזנות שלא מצליחה לצאת ממעגל האימים. היא זוכה שוב בדיוק עשור אחרי ״אחותי היפה״, עוד אחד והיא בליגה של הגדולות ביותר שהיו לנו.

סרט תיעודי קצר עד 60 דקות: ״לילות קיץ״, הפקה ובימוי: אוהד מילשטיין

מילשטיין מבקר באופירים מאז 2008, אז עם סרטו אובססיה, התקרב לזכייה לפני כחמש שנים עם ״שבוע 23״ וכעת קוטף את הפרס לראשונה אחרי שנים של יצירה וזכייה בפרס המקביל, של פורום היוצרים הדוקומנטרים. מוקדם יותר השנה זכה בדוקאביב עם סרטו זה, בהפקת ״כאן 11״ זוללי הפרסים של השנה.

מוזיקה: אסף תלמודי ויונתן אלבלק, ״אגדת חורבן״

סרטו של גידי דר מצטרף לזוכים וידבר חזק בהמשך. המימד האודיאלי והוויזואלי העניקו לסרט את פרסיו, כפי שאפשר לראות בהמשך, כפי שמצופה מסרט שהוא אמנם מצוייר ומאוייר אבל לא בדיוק עונה להגדרה המסורתית של אנימציה או אפילו תמונות נעות.

עיצוב אמנותי: דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט, ״אגדת חורבן״

הפרס השני ברצף לסרטו של דר הוא אולי המיוחד בערב כולו – פרס על עיצוב אמנותי לסרט נטול סטים, אביזרים, או ממשות תלת-מימדית מכל סוג. מאז ״ואלס עם באשיר״ (גם בו היה שותף דוד פולונסקי) לא ממש קרה כדבר הזה. אבל זה ממש לא פרס לסטוריבורד המצטיין, שכן אינספור הציורים של פולונסקי את פאוסט הם בהחלט התפאורה וחלק מן המהות של סיפור חורבן בית המקדש כפי שהוא מובא בסרט.

איפור: אמילי פאודם, ״תמונת הנצחון״

המצטרף האחרון לבימת הזוכים הוא סרטו של אבי נשר, שכאמור קיבל גם פרס מיוחד בנפרד מן התחרויות. כמצופה מסרט תקופתי, ספציפית מלא אבק מדבר, הוא החל את ספירת הפרסים שלו עם האיפור. לגבי איות שמה של הזוכה, הלכנו עם הפוסטר הרשמי של הסרט, אבל אולי תמצאו ברשת גם אמלי פאודהם ושלל שילובים אפשריים. אנחנו רגילים לשמה באנגלית מהפקות בינלאומיות (״הומלנד״, ״הרודן״, ״שבעה ימים באנטבה״) ומבטיחים לתקן אם נפלה טעות.

תמונת הנצחון

ליהוק: ג׳ונא סולימאן, ״ויהי בוקר״

הסרט של קולירין משתווה לזה של דר, רגע לפני רצף שיכלול את שני המתמודדים החזקים ולא אותו (בדרך לסיום מוחץ). אבל שווה להתעכב על סולימאן, בעיקר בגלל מה שיקרה בעוד כמה פרסים. לפני כן, שווה להזכיר שזו זכייתה הראשונה אבל הפעם החמישית בה היא חתומה כמלהקת (אחרי ״הזמן שנותר״, ״המתקפה״, ״עומאר״ ו״זה ודאי גן עדן״). לזכותה גם הסרט התיעודי ״האחות של מוסוליני״ ועבודות משחק שונות, כפי שיוזכר בהמשך.

עיצוב תלבושות: חן כרמי, ״תמונת הנצחון״

עוד פרס לסרטו של נשר, עוד פרס המצופה מסרט תקופתי, ספציפית על מלחמת העצמאות. טכנית אפשר לומר שיש לכרמי אופיר, על ״פאודה״, אבל זהו כן הסרט הראשון עליו היא זוכה בפרס.

עיצוב פסקול: נתי זיידנשטדט ורונן נגל, ״אגדת חורבן״

איש הסאונד רונן נגל מוסיף עוד פסלון למדף העמוס (״מי מפחד מהזאב הרע״, ״אורי ואלה״, ״על הספקטרום״) וחולק אותו עם עמיתו נתי זיידנשטדט, שהרזומה שלו היה בעיקר תיעודי עד כה (״מתחם חסן ערפה״, ״פאראנו״).

צילום: עמית יסעור, ״תמונת הנצחון״

הייתכן שאחד הצלמים הגדולים של הקולנוע הישראלי החדש זוכה רק עכשיו באופיר? הצלם של ״ימים נוראים״, ״פרא אציל״, ״הפורצת״, ״לעבור את הקיר״, ״את לי לילה״ ו״הנותנת״, אם למנות כמה עבודות בולטות ומייצגות. אבי נשר לא עובד עם מישל אברמוביץ הצרפתי לראשונה מאז ״הסודות״ ב-2007 והתוצאה היא פרס אופיר לצלם שלו, שמזמן היה להיות עם פסלון בבית.

עריכה: יוסף גרינפלד ואורי בן דב, ״אגדת חורבן״

הזיגזג בין שני הטוענים לכתר נמשך, אך מגיע לסיומו לפני שיגיע השלישי שלוקח. הסרט של דר משלים את הרביעייה האודיו-ויזואלית שלו, עם פרסים לעורך הוותיק יוסף גרינפלד (הוא התחיל ב״מלך הסלים״ ולאורך הקריירה עבד תדיר עם איתן פוקס, בני תורתי ושמות גדולים נוספים) ולעורך הצעיר יותר אורי בן דב (״למה עזבתני״, ״אני ביאליק״).

אגדת חורבן

סרט עלילתי קצר: ״התאונה״, הפקה: יובל גורביץ' ואמרי דקל קדוש, בימוי: אמרי דקל קדוש

אם יש פרס שבו הסרט הזה לא זכה, כנראה שעדיין לא המציאו אותו. מפסטיבל ירושלים דרך פסטיבל סרטי הסטודנטים, ועד ממש לפני כמה ימים עם זכייה גם בפסטיבל כרמל לקולנוע קצר – הסרט השאפתני והווירטואוזי של אמרי דקל קדוש מגיע למנוחה והנחלה של פרס אופיר. קדימה לפרויקט הבא, פיצ׳ר או קצר, אנחנו לא בררנים.

שחקן ראשי: אלכס בכרי, ״ויהי בוקר״

מוכנים ומוכנות לבליץ של הסרט הזה? בכרי, בהופעה מאדס-מיקלסנית כגיבור המיוסר והמפוקח של הסרט, אוסף את הפרס השלישי של ״ויהי בוקר״ לערב זה לפני שיעביר את השרביט למי שליהקה אותו וגם מככבת לצידו. השניים גם עבדו יחד ב״האחות של מוסוליני״ וב״הזמן שנותר״, אבל רוב הקרדיטים של בכרי הם כעורך קולנוע והקריירה שלו נוטה יותר אל הבינלאומי מאשר לקולנוע הישראלי.

שחקנית ראשית: ג׳ונא סולימאן, ״ויהי בוקר״

הנה משהו שלא קרה אף פעם – מלהקת שגם זוכה בפרס המשחק. הוודאות נובעת מכך שקטגוריית הליהוק חדשה יחסית באופיר, אבל גם בעולם תתקשו למצוא כאלה תקדימים. הקולנוענית מנצרת עם אופיר שני באותו ערב, מה שתיכף יקרה לבמאי-תסריטאי שלה, ועם רוב הכותרות באתרים וכנראה גם בעיתוני הבוקר סביב האמירות החוץ-קולנועיות שלה.

סרט תיעודי מעל 60 דקות: ״שפאר בדרך להוליווד״, הפקה: ונסה לאפא ותומר אליאב, בימוי: ונסה לאפא

בדרך להוליווד עוצרים באופיר, או במקרה של סרט זה – מקנחים רצף זכיות עם האופיר. הרי הבכורה בברלין כבר הייתה, הזכייה של לאפא בפרס הבימוי בירושלים מאחורינו ואפילו בכורה צפון-אמריקאית בפסטיבל טלורייד מזניק הקמפיינים לאוסקר. סרטה הקודם, ״אדם הגון״, הסתפק במועמדות וכעת זוכה הבמאית גם לנצח בקטגוריה שלה.

תסריט: ערן קולירין, ״ויהי בוקר״

לאחר הפסקה קלה בפרס התיעודי, ממשיכים עם הקומבו של קולירין עד הסוף. באקדמיה לא מציינים זאת אבל התסריט מבוסס על ספרו של סייד קשוע, באותו השם, וחבל שאין כאן התעקשות של איגודים מקצועיים לעשות זאת. זה לא שצריך הפרדה בין תסריט מקורי ומעובד, כמו אצל האמריקאים, אבל אולי קרדיט לסופר (עם או בלי פרס) היה יכול להיות נחמד.

בימוי: ערן קולירין, ״ויהי בוקר״

ההיסטוריה חוזרת עבור הבמאי, שבפרס הזה לא צריך להתחלק עם איש. גם עם ״ביקור התזמורת״ הוא יצא עם פסלון בכל יד, על כתיבה ובימוי, לפני שהסרט שלו הוכתר כטוב ביותר. כצופים מהצד שלפעמים נהנים לשחק את תפקיד המעודדות של הקולנוע הישראלי, זה בהחלט היה הרגע לקום להריע לקולירין ולהודות על מזלנו הטוב, על שיש לנו עוד מאסטר שמוכר גם בזירה הבינלאומית.

הסרט הטוב ביותר: ״ויהי בוקר״ – הפקה: יהונתן פארן, נדב פלטי, תמי מוזס בורוביץ, רענן גרשוני, קרן מיכאל

הסחף הסתיים בניצחון המשמח הזה, רגע אחרי זכייה בפרס המקביל בפסטיבל הקולנוע של חיפה לפני ימים אחדים. כל שנותר הוא להתחיל להציק לקולנוע לב לגבי תאריך הפצה, הם ודאי ירצו לנצל את הכותרות והאקדמיה אוהבת להגיד שהפרס הוא ״מקפצת יח״צ״. כאילו שהקהל לא יבוא לקולנוע בלי פרס אופיר, או למרות שכתוב על הפוסטר ״הבחירה הרשמית קאן, זוכה פסטיבל חיפה״ לצד השמות של קולירין וקשוע, בין היתר. שיבושם להם, העיקר הוא הכרטיס לאוסקר ושם, כאמור, יהיה סלע מחלוקת. נותר רק לגלות האם זה יהיה חצץ בנעל, או בולדר דורסני.

סיכום הפרסים:
ויהי בוקר – 7 (סרט, בימוי, תסריט, שחקן, שחקנית, משנה, ליהוק)
אגדת חורבן – 4 (עריכה, מוזיקה, עיצוב, פסקול)
תמונת הנצחון – 3 (צילום, תלבושות, איפור)
הבית ברחוב פין – 1 (משנית)
שפאר בדרך להוליווד – 1 (תיעודי מעל 60)
לילות קיץ – 1 (תיעודי עד 60)
התאונה – 1 (קצר)

נסיים עם המועמדים שנותרו ללא פרסים, שזה תמיד מצער. קודם כל הביטו ברשימה הזו, עם מספר המועמדויות של כל סרט בסוגריים: ״מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״ (9), ״הברך״ (8), ״אחד בלב״ (7), ״יותר ממה שמגיע לי״ (6), ״ברנשטיין: הפרטיזן האחרון״ (1), ״תוכנית א'״ (1), וכל יתר המועמדים התיעודיים והקצרים שאינם מוזכרים לעיל. גם אם נתעלם מהססטיסטיקה לפיה סרט בעל מועמדות בודדה כנראה לא יזכה, נישאר עם ארבעה מתמודדים חזקים. כאלה שלפחות בשלב המועמדויות היו גם אהובים, אך פינו את הדרך לארבעה זוכים בלבד ב-15 קטגוריות המיועדות לסרטים עלילתיים באורך מלא.

״הברך״ הוא אולי אחד הסרטים המדוברים השנה בעולם, אבל באקדמיה אוהבים שלא לאהוב את נדב לפיד. ״מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״ היה נראה כמו אופציה מרעננת עבור חברי האקדמיה, אך סרטו של דני רוזנברג נזנח בשלב ההצבעות ויסתפק בזכייה בפסטיבל ירושלים הקודם. מן המהדורה הנוכחית של ירושלים יצא ״יותר ממה שמגיע לי״ עם פרס, אך סרטו של פיני טבגר ייאלץ כנראה לחכות להפצה מסחרית כדי לקבל שוב אהבה. למה שקרה ליקירת האופיר של 2014, טליה לביא וסרטה החדש ״אחד בלב״, יש הרבה שמות. חלקם בעגה הצבאית, כמו זו שאפיינה את ״אפס ביחסי אנוש״ זוכה האופירים שלה. אולי עדיף להחריש בעניין, הרי להתעצבן על האקדמיה לא הוביל אף אחד בסריטה לשום מקום חיובי. לפחות גם העונה הזו מאחורינו ואפשר להתרכז בדבר היחיד שמעניין את כולם – האוסקר. אור כבר החל במלאכה, וכולנו מאחלים בהצלחה.