• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

פסטיבל חיפה 2021: הזוכות, הזוכים וקצת על ״מגרש משחקים״

27 בספטמבר 2021 מאת אורון שמיר

אתמול הוכרזו הזוכים והזוכות בתחרויות השונות בפסטיבל הסרטים ה-37 של חיפה. אור ועופר מדווחים מהנעשה בכרמל בכל יום כבר שבוע, ומחר בעצם יסתיימו החגיגות של יום ההקרנות האחרון והם יאלצו לסכם ולהיפרד. כפי שאפשר היה להבחין, לא השתתפתי השנה אפילו בהמלצות ושמחתי לפנות את הבמה, מסיבות שכבר פירטנו (בגדול, כי הייתי חלק מוועדת הרפרטואר של הפסטיבל השנה). אבל כעת כשהפסטיבל לקראת סיום והפרסים חולקו, אני בכל זאת רוצה לשמוח בשמחתו של סרט אחד. סרט שידעתי שיזכה (יש לי הוכחות) והתרגשתי לגלות שזה קרה, כלומר שעוד חבר שופטים חשב כמוני. אני מקווה שהזכייה תמלא את ההקרנה הנוספת שלו ביום שלישי, האחרון של הפסטיבל החיפאי להפעם.

אז במקום סקירה רגילה, קצת על עבודת הייעוץ ומה זה בעצם לקטורה ממקור חיצוני, ובעיקר מה דיבר אליי בסרט שבכותרת, שיוזכר תיכף ברשימת הזוכים. בשבילה אני מקווה שלא צריך גילוי נאות כי באמת שאני מביא פה רק עובדות, בלי דעות. אותן תוכלו לקרוא בדיווחים הקודמים של עופר ושל אור, בלינקים בשמות הסרטים שכתבנו עליהם מראש ובלי לדעת שיזכו, או בתגית ״פסטיבל חיפה 2021״, שהולכת ותופחת ובעוד יומיים תהיה זיכרון מתוק לחג סוכות הנוכחי.

הזוכות והזוכים

ויהי בוקר, זוכה שלושה פרסים כולל הסרט העלילתי הטוב ביותר

תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי
הסרט הטוב ביותר: ״ויהי בוקר״. בימוי: ערן קולירין. הפקה: יהונתן פארן, נדב פלטי, תמי מוזס בורוביץ, רענן גרשוני, קרן מיכאל.
סרט הביכורים: ״תל אביב״. בימוי: מרט פרחומובסקי. הפקה: מרט פרחומובסקי, שירי לוטן.
תסריט: ״ויהי בוקר״. ערן קולירין ע״פ ספרו של סייד קשוע.
הישג אמנותי: ״תכנית א׳״. בימוי: יואב ודורון פז. הפקה: חיליק מיכאלי, אברהם פירחי, משה אדרי, שלום אייזנבך.
שחקן: איהאב אליאס סלאמי, ״ויהי בוקר״.
שחקנית: ריימונד אמסלם, ״הבית ברחוב פין״.

תחרות הקולנוע הישראלי התיעודי
הסרט הטוב ביותר: ״דיוקן״. יוצרים: יעל קיפר, רונן זרצקי, כיפאיה עיאיטי. הפקה של כאן 11 תאגיד השידור הציבורי.
פרס על קידום מודעות ורגישות לסוגיות חברתיות: ״על הסף״. בימוי: יונתן חיימוביץ'. הפקה: חגי ארד, אלעד פלג.
ציון לשבח: ״השיבה לברלין״. בימוי: בובי לקס. הפקה: דיוויד נוי, יורם עברי.

התחרות לקולנוע ישראלי קצר
הסרט העצמאי הטוב ביותר: ״הגיע זמן שתמותי כבר״. בימוי: הדר מורג. הפקה: קובי מזרחי, שירה הוכמן.
סרט האנימציה הטוב ביותר: "מגלשה שחורה". בימוי: אורי לוטן. הפקה: עמית גיצלטר, אנדרו לורד.
ציון לשבח באנימציה: "לשקר יש ארבע רגליים" בימוי: שרי אברג׳יל, גיא ליבנת ונוי פרימן. מכללת ספיר.
סרט הסטודנטים הטוב ביותר: "טיול לילי". בימוי: אורי בירגר. ביה"ס טיש, אוניברסיטת תל אביב.
ציון לשבח לסרט סטודנטים: "אריות מתעוררים בקיץ". בימוי: אלמוג פרחי. ביה"ס מנשר לאמנות.

תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי
הסרט הטוב ביותר: "אינטרגלדה". בימוי: ראדו מונטן, רומניה.
ציון לשבח: "גלגל המזלות". בימוי: ריוסוקה המגוצ'י, יפן.

תחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים
הסרט הטוב ביותר: ״מגרש משחקים״. בימוי: לורה ונדל, בלגיה.
ציון לשבח: "שומר אחי". בימוי: פריט קראהן, טורקיה.

ברכות לכולם, ונראה לי שזה בדיוק הזמן להרחיב מעט על הזוכה האחרון שהוזכר, ועליו טרם נכתב כאן בסריטה.

מגרש משחקים
Playground / Un Monde

נתחיל דווקא מהסוף, מהזכייה של הסרט בחיפה אמש. חבר השופטים בתחרות סרטי הביכורים הורכב משלושה: העורכת עינת גלזר זרחין, הבמאית טליה לביא, והשחקן יוסף אבו ורדה. היחידה שדיברתי איתה אי פעם היא לביא, אבל קשה לומר שאני יודע את ההעדפות הקולנועיות שלנו. בכל זאת, הייתי יכול להיות חתום על נימוקי השופטים המשותפים שלהם בלי שום בעיה: "כמו בשמו המקורי "עולם", הסרט שואב אותנו אל עולמם של הילדים בגובה עיניהם, באינטנסיביות שמאפיינת סרטי בתי סוהר. מצד אחד זהו סרט שמציב לעצמו חוקים נוקשים ועומד בהם, ומצד שני יש בו עוצמות רגשיות גבוהות מאד. בולטת במיוחד העבודה המרשימה עם הצילום והשחקנים וראוי לציון משחקה הבוגר והמרגש של הילדה בתפקיד הראשי". זה כמעט אחד לאחד מה שכתבתי בחוות הדעת שלי על הסרט, כשהוא נקרה בדרכי בתהליך המיון, חלק מהיבול של פסטיבל קאן האחרון. גם מהריביירה הצרפתית יצא הסרט מעוטר מתחרות ״מבט מסויים״, בפרס הביקורת של פיפרסקי (איגוד מבקרי הקולנוע העולמי). ומי עמד בראש חבר השופטים של פיפרסקי? המבקר והמרצה לקולנוע רון פוגל, מיודענו. סוג של סגירת מעגל, או עוד חרוז במחרוזת הפרסים של הסרט הנדיר הזה.

בין לבין, הייתה חוות הדעת שלי. בשבילה ניקח צעד אחורה אל מה זה בכלל אומר להיות חלק מפסטיבל קולנוע. אתחיל בלהצטנע ולומר שהחלק שלי היה מזערי ביותר. לפסטיבל חיפה צוות מופלא ויעיל, שצופה במאות סרטים בשנה, כל השנה, ובוחר מתוכם את המיטב. גם אחרי שיועץ חיצוני שכמוני ממליץ, דעתי אינה קובעת ויש תהליכים על גבי תהליכים של משא ומתן מול מפיצים ובעלי זכויות, מול היוצרים שאולי ירצו לבוא (בזמנים נטולי מגפות) ואולי רוצים להתחרות, או לא. מהצד שלי, זה כמובן אחרת לקבל לינק לחוות דעת על סרט שאין עליו שום מידע באינטרנט, או לגשת להקרנה בפסטיבל גדול שכבר בעצם בחר בו, סימן את מה שאני עומד לראות מתוך ערימה ענקית של הגשות. בשני סוגי המקרים הונחתי לנצל את כישוריי כמבקר קולנוע בכדי לענות על כמה שאלות חשובות. זה לא רק האם הסרט דיבר אליי ובאיזה אופן, אלא גם למי הוא מיועד, האם הוא בולט ברמה של תחרות, האם יש הערות לשיבוץ וכן הלאה גורמים ומשתנים.

בתום הצפייה בסרט ״מגרש משחקים״ לא יכולתי לחכות ולמלא חוות דעת מפורטת. עוד לפניה כתבתי מיד הודעה למ״מ המנהל האמנותי של הפסטיבל, ירון שמיר (היה תענוג מקצועי לעבוד מולו, תמיד נחמד לי כשמתבלבלים בינינו בגלל השמות הדומים). כתבתי בערך כך: ״סרט מושלם. ינצח בכל תחרות שתשים אותו. הסרט הכי יפה שראיתי על עולמם של ילדים מאז טומבוי, וספציפית על ילדים רגישים מאוד מאז הגננת״. הוספתי גם השמצה לסרט דומה אך מאוד שונה שראיתי בקאן, שניסה להנגיש את עולמם של ילדים אבל הסתפק בזעזוע, ואותו איש לא לקח לשום פסטיבל בישראל בינתיים (אבל השנה רחוקה מלהסתיים ודעות הפוכות משלי תמיד יש).

אבל זה היה ציוץ נלהב מאשר חוות דעת מקצועית. לכן משם המשכנו לדון בשאלות על התחרות לה הסרט יתאים, משום שגם ירון אהב מאוד את הסרט. הוא אף טרח לעדכן אותי כשהסרט היה סגור בפסטיבל, למרות שתפקידי בעצם כבר הסתיים – הבעתי דעה על הסרט ואת גורלו הייתי אמור לגלות רק עם פרסום התוכניה. בלי לדעת מי יהיה חבר השופטים ולהיכן ומתי ישובץ סרטה של לורה ונדל, היה ברור (ולא רק לי כאמור) שיש בו משהו מיוחד שיכול לקסום לרבים. אני מאוד מקווה שזה קרה ויקרה גם לקהל, אבל טרם שמעתי הדים מהקרנתו ברביעי. כיוון שיש לו עוד אחת אחרונה, מחר (שלישי ה-28/09) בשעה 14:15 באולם רפפורט, חשבתי לנסות לכל הפחות להסביר מה היה כל-כך מדהים בסרט הקטן והצנוע הזה, סרט ראשון לבמאית שאני רוצה לראות כל מה שתעשה מעתה.

הסרט נפתח בהגעה אל בית ספר עם תחילת שנת הלימודים. נורה בת השבע צמודה אל אביה, והמצלמה צמודה אליה. היא מתקשה להרפות מן ההורה, שמבטיח לה שהכל יהיה בסדר ומצביע על אחיה הבכור, אבּל, שהגיע איתם ולומד כמה כיתות מעליה. נורה עדיין מתקשה להיפרד אבל אין לה הרבה ברירות, אלא שבסצנות העוקבות נגלה שהיא לא סתם קשורה מדי לאב או נסמכת על אחיה. הסרט ממשיך עם סצנות ממוצות היטב, המספרות הן על החוויה של נורה והן על מה שיתגלה כעלילה המרכזית הקשורה אל אבל. במגרש המשחקים, נראה שרוב הילדים בכל מיני גילים משחקים יחדיו, אבל עבור חלקם המשחקים גובלים ואף מגיעים עד כדי התעללות ובריונות כלפי ילדים אחרים. הקורבן הוא אבל, שאחותו הקטנה וחדת האבחנה קולטת הכל. הוא משביע אותה שלא לספר למבוגרים פן העניין יחריף. נורה צריכה להילחם ברגשותיה, בזמן שהלימודים עצמם לא קלים לה, בין אם בשיעורי הספורט או בכיתה.

הבחירות של לורה ונדל, בסרטה הראשון כבמאית ותסריטאית, מבריקות אחת אחת. את הסיפור של נורה היא מספרת כפסיפס של רגעים, דורשת מן הצופה לחבר את הנראטיב לבד. הרגעים מתגבשים לחוויה של ילדוּת, שיש בה משהו ספציפי רק לנורה אבל גם מאוד אוניברסלי. הבמאית והעורך שלה, ניקולא רומפל, חותכים את הסצנה לפני סוף פעולה ולעתים מתחילים סצנות כאילו מהאמצע. החלטה זו יוצרת סרט מלוכד ומדוייק באופן כירורגי, 72 דקות ללא שומן מיותר. טכניקת העריכה הזו גם משאירה את הצופה בדריכות. למקרה שמישהו או מישהי לא היו עירניים בסרט שמתחיל עם ילדה דומעת וממשיך עם ילד שסובל מהצקות אלימות. עבודת הצילום של פרדריק נוארהום מסייעת אף היא להתמקד בכל פרט קטן. המצלמה לא מניחה לנורה, נותרת בגובה העיניים שלה ושל הילדים האחרים, מה שמסייע להכניס את הקהל אל עולמם ובעיקר אל עולמה. השוטים סגורים, כאשר נורה במרכז העניינים, גם אם לא תמיד במרכז הפריים. יחד עם בחירה בגוונים אפרפרים-כחלחלים לרוב, וצילום של גדרות ותיחומים שונים המייצרים גבולות לתלמידים, מתקבלת אותה תחושת ״סרט כלא״ שהוזכרה בנימוקי השופטים לעיל.

האמצעים הקולנועים משרתים את שני האלמנטים שניכר כי היו הכי חשובים לבמאית – הופעות המשחק והצפת רגש. המינימליזם היחסי יוצר היעדר של הסחות דעת, מה שגם אומר כי אסור לשחקנים לזייף בשום פנים ואופן. כאן אני נאלץ להזכיר את עמדתי, לפיה שחקנים-ילדים הם שחקנים לכל דבר ואין שום סיבה בעיניי להוסיף חמידות לעניין של שיפוט. לכן חוסר החיבה שלי להופעות של זאטוטים בסרטים ידוע, ולכן אני אזכור לעד את שמה של מיה ונדרביק, השחקנית שמגלמת את נורה. זו אחת ההופעות המושלמות ביותר שראיתי משחקנית בגילה, דווקא מפני שהיא צריכה להגיב לא מעט ולהחצין מאבק פנימי. היא לא ילדה-כוכבת כמו הלנה זנגל (״מחוץ למערכת״, ״חדשות העולם הגדול״), וגם לא סתם הילדה עגולת הפנים עם העיניים הגדולות שראיתם וראיתן בהמון סרטים. ונדרביק פשוט משחקת את התפקיד, ואני מאוד מקווה שתהיה לה קריירה. גם שאר הילדים מצויינים, אם כי ניתן גם לומר שהרבה מן ההופעות נוצרו בעריכה, בעיקר דרך הסאונד. לא הכל נראה בפריים ובהחלט אפשרי שהבמאית הדריכה את השחקנים הצעירים לכל אורך הדרך, מאחורי המצלמה או באולפן להקלטת השלמות קוליות. גם זה קולנוע.

לבסוף, אתוודה שהסיבה שהסרט הציף אותי רגשית לכל אורכו הן נקודות חיבור אישיות שלי לשני הנושאים המרכזים בו: בריונות ורגישות יתר. לגבי הראשון, מספיק לומר שבכל פעם שמגיעה דמות הבריון הכיתתי בסרט עלילתי אני אוטומטית מתמלא זעם ועצב. זה כמעט לא הוגן להראות לי סרטים המכילים התייחסות לחווית הילדוּת הזו, במיוחד כאלה שמטפלים בנושא היטב. ״מגרש משחקים״ מראה היטב את שרשרת הקורבנות, את אנרגיית החוסר שעוברת כמו כדור משחק מילד לילד. בכך מודגם כיצד קורבן יכול להפוך למקרבן, ומוחצן רגש הבושה של הקורבנות שבסרט זה כרוך בשאלת ההלשנה לעומת המעשה המצפוני. אבל סרטים כאלה לא חסרים ולכן אסיים בנושא הקרוב עוד יותר אל ליבי. זאת משום שמצאתי את הדמות של נורה כעונה לקריטריונים של אדם רגיש מאוד (אר״מ או HSP באנגלית), וכל דמות קולנועית כזו מטרגרת ומשמחת אותי במקביל. אני חושב שרגישות היתר של נורה היא שעושה לה את החיים קשים, אבל גם עשתה לי את הסרט.

איך אפשר לדעת שנורה היא ילדה רגישה מאוד? קודם כל, קשה לה עם שינויים. בפתיחה היא לא רוצה להיפרד מאבא ובהמשך נצמדת לאחיה, נאחזת במוכר. בהמשך היא לא מוכנה לעבור מקום בכיתה, זקוקה לעוגן פיזי ומנטלי. הקושי עם שינוי מרכז כובד מתבטא גם בסצנות של שיעורי הספורט, שם נורה חוששת להימצא במצ של שחייה או בהליכה על קורה. כילדה רגישה מאוד זה לא בהכרח שיש לה חרדת שיווי משקל, רק רצון להיות קרובה לאדמה, להניח את הרגליים על הקרקע, לא באוויר ולא במים, ולהרגיש מוחזקת. בכיתה ניכר שהיא לא תמיד מצליחה להתרכז בשיעור, אבל זה משום שהיא אמפטית בצורה טוטאלית לסבל של אחרים סביבה. במהלך הסרט היא גם מבטלת את הסבל שלה באופן מיידי כשהיא רואה ילד אחר במצוקה, ואז מפנה אליו את הרגישות שלה. מגרש המשחקים שבסרט הוא אכן עולם ומלואו, כשם שעולמה הפנימי העשיר של נורה עובר יחד עם כל התכונות הללו שלה, שנחשבות על ידי חלק מהחברה למגרעות ויוצרות אי הבנות ואפילו כעס על נורה. בעיניי זה מעיד יותר על החברה בה היא מצויה, כלומר על החברה בה אנו חיים.

תגובות

  1. AVI הגיב:

    "…לבסוף, אתוודה שהסיבה שהסרט הציף אותי רגשית לכל אורכו הן נקודות חיבור אישיות שלי לשני הנושאים המרכזים בו: בריונות ורגישות יתר. לגבי הראשון, מספיק לומר שבכל פעם שמגיעה דמות הבריון הכיתתי בסרט עלילתי אני אוטומטית מתמלא זעם ועצב…." די באמת נמאס כבר מהאופי הווידויי הזה שאין קשר אמיתי בינו לביקורת סרטים. צאו כבר מהקטע הסנטימנטלי-ילדותי-נרקיסיסטי הזה, מהכתיבה ה"אישית" הדי מביכה הזאת!

    1. אורון שמיר הגיב:

      לך נמאס? ולכתוב את אותה תגובה שוב ושוב לא נמאס? ואתה חושב שלי לא נמאס לקרוא אותה? ולמחוק את הרפש שלך?
      אז יאללה, מזמן לא האכלתי טרול. בתיאבון:
      אני לא יודע מה יותר מרתיח בעיניי: להגיע למסעדה איטלקית ולהזמין חומוס, או לחזור לשם למחרת ולהתלונן שעדיין אין חומוס.
      רגע, אני כן יודע – להתלונן על פוסט שכתוב בו מספר פעמים שאיננו ביקורת, שהוא לא ביקורת. כזה שאפשר לקרוא בו במספר משפטים שהוא במוצהר מזווית אישית, ואז לכעוס שזה מה שמקבלים.
      מה זה נותן לכתוב תגובה אם לא קראת את הטקסט? למה לבוא שוב ושוב למקום שמגדיר עצמו בלוג, שמדגיש את החוויה האישית, ולכתוב סימני קריאה על כך שהוא לא מה שאתה רוצה?
      אז הנה עוד כמה סימני שאלה, בתגובה. נמאס לך? חדל. מביך אותך? תימנע. לא אוהב את איך שאנחנו כותבים? אל תקרא. אני באמת לא מבין למה זה כל-כך מסובך.

  2. גיל הגיב:

    היי קוראים האם את רוצים לראות סיטואציות המראות באופן מדיוק את חיי הילדים בבתי הספר? לראות סיטואציות של: לחץ חברתי, בריונות, חוסר יכולות של מבוגרים להתמודד עם בריונות , רגישות וסימפטיה אצל ילדים, חוסר יכולת של מבוגרים להתמודד עם סימפטיה (בכללי), מעמדי עבודה של ההורים, רכילות בין ילדים כולל השווצת ברכושם, חרם, מבוכה אצל ילדים ועוד??? יופי אז תלכו להתנדב בבתי ספר וגנים או לכל הפחות תשאלו מישהו שכן התנדב שם ותוכלו לראות את כל הסיטואציות שהיו בסרט הזה.

    זו לא בעיה ידועה? האם כל מה שרשמתי כאן חדש למישהו? אני מבין שהיו הרבה סרטים כיסו ויכסו את הנושא הזה הסרט הזה הוא אפילו לא רע למעשה הוא טוב מאוד אבל למי זה אמור להיות מיועד? לזקנים שיש להם כבר נכדים או ילדים וכל מה שהם יכולים לעשות זה להנהן בחיוב? להורים צעירים שגם ככה לא יצפו בסרט הזה מחוסר זמן או רצון? או ילדים ונערים שפשוט יגידו "תודה באמת, טוב לדעת שאין פתרון לסבל שלי ו(ספוילר בערך) הכול צריך להישאר בחזקת המשפחה בראבו.

    שוב אני מדגיש הסרט טוב מאוד אני פשוט לא מבין מה התועלת שלו מבחינה אינפורמטיבית מבחינה קולנועית אני מבין ובכול זאת לא אוהב את הכיוון של הסרט מצדי שיחתכו או יקצרו את עלילת הבריונות ויקראו לסרט "סצנות בחיי ילדים" והסרט היה משתפר פלאים

  3. גיל הגיב:

    מה זאת אומרת אין שומן בסרט? ברור שאין, הסרט היה יכול להיות פי 3 מהאורך ועדיין לא היה בו שומן. כל סצנה נועדה להרות אספקט בחיים שהילדה או להרות משהו שלא בסדר בחברה שמסביבה, זה חומר בלתי נדלה ועובדה שיש סדרות טלוויזיה בנושא.

  4. רועי הגיב:

    אורון תודה, לך ולכל חברי סריטה על הפעילות במלך הפסטיבל וההשקעה בסיקורים. אני לא מבין את התגובות הלא מפרגנות שהתפרסמו באתר מצד חלק מהגולשים לאורך דיווחי הפסטיבל, שכן הסיקורים היו מעניינים וברמה גבוהה.
    הפסטיבל בהחלט היה מוצלח מאוד, אף שיש המון סרטים שאני מתחרט שפספסתי, ומתבאס על הזמן אותו נצטרך לחכות עד שתהיה הזדמנות שנייה לצפות בהם. בכל מקרה, הרשימה של אור בלטרבוקסד עוזרת לעקוב אחרי סרטים מומלצים מהפסטיבל שפוספסו, ככה שאם יש לך רשימה דומה, אני מאמין שפרסום שלה ישמח את רוב הקוראים.

    בכל מקרה, תודה!

    1. עד לתגובה של אורון, סוג של דירוג דומה לא מחייב שלי –

      https://letterboxd.com/oferliebergall/list/2021-haifa-film-festival-watch-ranked/

    2. אורון שמיר הגיב:

      וואו, תודה על התגובה. כבר חשבתי שהפוסט הזה אבוד. שימחת מאוד.
      אני אסתכן במובן מאליו ואומר עבדנו ממש קשה על סיקור הפסטיבל הזה, ועוד בידיעה שאני שם את עצמי בצד ועוזר רק קצת בעריכה. אז נחמד לשמוע עוד דעה מאשר ״הכל גרוע״.
      וכמובן שעכשיו לא אוכל לסרב לבקשה שלך. העלתי כמה וכמה פייבוריטים שלי בפייסבוק אבל ארכז אותם פה בשמותיהם בלבד יחד עם בעצם כל מה שראיתי מהתוכניה, אני חושב.

      מחוץ לרשימה אני מוציא שני סרטים שהגיעו היום לקולנוע, ״מינארי״ ו״פיג״, ואת ״טיטאן״ שמגיע לקולנוע בארץ עוד שבוע.
      גם שני סרטי האנימציה האירים והלא-חדשים ״מוליכי הזאבים״ ו״שירת הים״, מחוץ למניין (כמו גם קלאסיקות, ישראלים וכו׳).
      אני גם מוציא את ״הנהגת של מר יוסוקה״ ו״גלגל המזלות״, כי אכתוב בקרוב אכתוב על הדאבל של ריוסוקה המגוצ׳י.
      אני יודע שהוא לא תגלית (״אסאקו 1 ו-2״ שלו היה בקאן, למשל) אבל זו השנה בה הוא כנראה קפץ מדרגה ומתקרב להיות מאסטר.
      כל הנ״ל היו נכנסים מבחינתי לטופ-טיר, מבין שלוש הקבוצות אליהן חילקתי את השאר כאן למטה. השתדלתי לפי הסדר אבל אני לא בטוח.

      הכי-הכי: גוף קטן, מגרש משחקים, מאסר בית, אינטרגלדה, נינג'ה בייבי, כנופיית רחוב: איך הגענו לרחוב סומסום.

      אפשר וכדאי: האדם הגרוע בעולם, מיקאדו, ספינת עץ, רוכבי הצדק, פראי אדם, ציידי הכמהין, שנות ה-20 הסוערות, אינדיאני פראי, שירלי.

      לא הטעם שלי, לא שזה רע: מין חסר מזל או פורנו משוגעים, סיפורה של אשתי, קלרה סולה, ירח כחול, קצב מרוקאי, שלוש קומות, הקול האנושי, איפה אנה פרנק.

  5. אירית הגיב:

    נשמט מהרשימה ?? הסרט הבולגרי הנהדר "פחד"
    אפשר וכדאי גם "שומר אחי" , "בן אם" .
    לא צפיתי בסרטים שכנראה יגיעו להקרנה מסחרית בעתיד.
    ואכן, "נינג'ה בייבי" פשוט נהדר.
    והצטערתי על כל מי שהשאיר מושבים פנויים בהקרנות של הסרטים המשובחים והמיוחדים האלו…
    והיו הרבה כאלה לדאבוני.

להגיב על אורון שמירלבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.