"שדים מן העבר" ו"הנחיל", סקירת אימה נטפליקסית כפולה 

לפעמים כל מה שאת רוצה זה לשכוח מהצרות שלך ולאוורר אותן בו זמנית מול סרט אימה טוב. על מי אני עובדת, "לפעמים" זה כמעט כל יום בשבוע מבחינתי. וכל שעה היא שעה טובה לקצת אימה. אלא מה, הז'אנר האהוב שמאפשר לנו לרעוד ולקפוץ מפחד בבטחת אולם הקולנוע או הסלון אמנם נמצא ברנסנס נהדר בשנים האחרונות, אבל עם הביקוש עולה גם העודפות, וענקיות תוכן כמו נטפליקס מאפשרות יותר מאי פעם זמינות לסרטים בינוניים ומטה כדי להציג חזות של עוד ועוד דברים לצפות בהם. ומה לעשות שבדרך למגע עם הלא מודע שלנו ניתקל ביצירות גרועות לרוב. אני לא מתייחסת כרגע לסרטים שהתקציב או המופרכות המובנים בהם הם אלו שמדרדרים אותם כבר בנקודת הפתיחה, וגם מספקים להם קסם וחן מסוימים. הו לא, יש סרטים שאין מה לחון בהם. 

והנה, נטפליקס, שמציעה גם קלאסיקות מהעבר ("מגרש השדים" נניח) לצד סרטים עדכניים מהטובים שנעשו ("תברח" ו"אנחנו" של ג'ורדן פיל וגם "לא לנשום" שסרט ההמשך שלו נקטל ברגעים אלו ממש) והבלחות מעולות גם בשפות שאינן אנגלית, הציעה לי באותה גלילת פיד זריזה לא סרט אימה אחד, אלא שניים. איך אמר לי עופר אחר כך, "תצפי ביותר אימה, יציעו לך יותר אימה". יבורך ויקולל האלגוריתם. שני הסרטים מתיימרים להיות בז'אנר, ושניהם עלולים לפתח ציפיות כאלו או אחרת ולכן באתי לעשות תיאום קל לגביהן, כדי שתיכנסו בעיניים פקוחות.
נתחיל עם הסרט הגרוע בין השניים, כי מדובר ברמה כה מקושקשת של עשייה שעדיף שתדעו, תשכחו מלשקול לצפות בו' ונמשיך הלאה.

"שדים מן העבר" – Aftermath

משום מה הייתה גם טענה שהוא היה לרגע בעשרת הנצפים בישראל. ולכן אני פונה ללב ולשכל ומפצירה, אנא. אל. גם אני עושה טעויות, אבל הנה, תלמדו מהן. אל תחזרו עליהן. שבאנגלית הסרט נקרא "Aftermath" ולכן מעתה אקרא לו "נשורת" כי באמת שהתחושה היא שמדובר בעבודת גזירה והדבקה של קלישאות ורעיונות מסרטי אימה אחרים.
יש כמה שניות ראשונות מבטיחות של חסד. הוא מציג איזו שיחת טלפון עלומה למוקד חירום שברור שנגמרת לא טוב, ותמונה מטושטשת שמתבהרת בהדרגה לקלוז אפ נאה בהילוך איטי של gore. על המסך נחשפת אישה מתה, לידה אקדח, ומעליו בטיפוס הדרגתי גבר ומה שהיה פעם הפרצוף שלו, לפני שהוא פוצץ לאלף עזאזלים. הצהרת כוונות מרשימה ללא ספק. וזהו. כאן זה נגמר.

פיטר ווינטר שחתום כמפיק על "הפטריוט" ו"היום השלישי" ביים והגה את הסיפור לתסריט שכתבה דקוטה גורמן שזה סרטה השני. הבימוי שלה עובר כעבודה גנרית ששילמה לה את החשבונות אחרי או במקביל לסרטה הראשון אותו גם כתבה. והסיפור הזה מתחיל כשקווין (שון אשמור שהוא גם אייסמן בסרטי "אקס מן" וגם למפלייטר בסדרה "The Boys", תפקיד קטן אך מוצלח למדיי, ולכן הוא האשם המרכזי בכך שחשבתי שלצפות בסרט הזה לא יהיה בזבוז זמן מוחלט) מנקה את השאריות שראינו בפתיחה. לא בקטע מלהיב של עבודת בילוש או כי הוא מטשטש עקבות, זו פשוט העבודה שלו. לנקות טינופת מכל סוג שאנשים משאירים אחריהם בדירות. כן, כולל חלקיקי מוח מהאריחים. כמובן שהוא חושב קצת אחר כך שזה יהיה רעיון טוב לדבר עם הבעלים, אחותו של נטול הפרצוף המת, ולבדוק כמה יעלה לו ולאשתו נטלי (אשלי גרין, בית היתר אליס בסרטי "דמדומים") לקנות את הבית עם הקארמה המעולה.
קווין משתוקק לשינוי אווירה כי מאז שנטלי בגדה בו כשהוא היה בדיכאון, נשר מהלימודים והסתגר כי אח שלו התאבד, קצת קשה להם לחזור לשגרה טובה. המטפלת הזוגית הגרועה בעולם היא זו שזורקת את הרעיון (לעבור דירה, לא לקנות בית בו גבר רצח את אשתו והתאבד) לצד מגוון קלישאות נוספות כמו "הנישואים הראשונים שלכם מתו, עכשיו ההזדמנות שלכם להתחיל מחדש". ונטלי? היא אכולת רגשות אשמה ועסוקה בללבוש בגדים מהמשביר למרות שהיא אמורה להיות מעצבת אופנה מוכשרת שעומדים לממן לה קולקציה שלמה. אז היא מסכימה כל עוד יהיה לה חדר עבודה בבית החדש. מי שלא זורמת היא אחותה דני (בריט בארון, שמשחקת גם ב"גלואו" המעולה. אל תסמכו על זה). חבל שהיא אומרת דברים נכונים בטון ובתזמון הכי מעצבנים שיש כי היא כנראה האחות הגרועה בעולם, אז לאף אחד ולאף אחת לא ממש אכפת, וקשה שלא להתחיל להתגרד בכל פעם שהיא מופיעה על המסך. 

כצפוי, השניים עוברים והצרות לא מאחרות להגיע. קווין פוגש בחורה נחמדה מדי בלימודים אליהם הוא נרשם מחדש, הגבר איתו נטלי בגדה צץ בחזרה בחייה, ואה כן, יש גם כמה דברים לא ברורים שמתרחשים בבית שמשתייך למסורת ארוכה של "תפסיקו לגור בבתים כאלה גדולים מה נסגר איתכם ברור שמשהו רע יצוץ מאיזה חדר שלא נמצא בטווח הראייה שלכם די כבר עם הבזבזנות נדל"ן הזו העולם הולך לעזאזל תעברו לגור בדירות נורמליות". מדובר בסרט של כמעט שעתיים, כך שיש לו זמן לדבר על בעיות בזוגיות ברמה הכי שטחית שיש, ולזרוק לנו מדי פעם איזו הבהלה או סיטואציה משונה. 

עכשיו, זה בסדר לבנות פחד לאט, אבל ב"הנשורת" אין בנייה של שום דבר, זו הדבקה גסה של קטעים שהיו יכולים להישאר על רצפת חדר העריכה של כל סרט על בית רדוף או משובש שראינו אי פעם או סרטי פאונד פוטאג' או סרטי "האם היא מדמיינת או סתם שוב משתגעת כי נשים בסרטים גרועים תמיד היו על נוגדי דיכאון כאילו שזו בעיה בדמות שלהן ולא תרופה לגיטימית למחלה נפוצה להחריד גם אצל גברים". אה, ובל נשכח את "היי יש פה כלב זה לא יכול להיות סימן טוב". וכך מדי פעם זורקים לנו עצם שמזלזלת בחוויות של נטלי שחושבת שהבית משובש, ומדי פעם היא וקווין רבים, ומדי פעם קווין גם חושב שמשהו לא לגמרי בסדר כי הוא מקבל דואר פוגעני אבל זה לא משכנע מספיק, ומדי פעם אמורה להיות עוד הקפצה אבל בשלב הזה למי אכפת לנחש מה הולך להיות הפתרון כי משכו אותנו כל כך הרבה שברור ששום דבר חדש או מרענן לא יקרה פה. 

ואכן, שום דבר מרענן לא קורה. מה שאמורים להיות גילויים מפתיעים לאורך הדרך חלקם צפויים, וחלקם מפתיעים כי הם פשוט מופיעים שם כי התסריט החליט, בלי ששום מהלך הגיוני הוביל אליהם ובלי שהם באמת יבהירו דברים קטנים אך קריטיים שממוטטים שוב ושוב את ההיגיון הפנימי שאמור להיות לסרט. אין לו אחידות בטון ואין בו פיתוח דמויות שהיו יכולות להיות מעניינות. במקום זה תקבלו פרטי מידע חשובים שנזרקים לאוויר בדיאלוג בלי שיהיה הקשר שיוביל אליהם או רמזים רלוונטיים, ורמזים בוטים אחרים שיושלכו עלינו סתם כי נשארו עוד כמה דקות למלא. המשחק על פעולות מתוך אשמה והמתח בין בני הזוג שמתכתב עם המתח שהבית מספק הם כר פורה, אבל פה הוא מצמיח בעיקר עובש, שלצפות בו צומח היה יכול להיות בילוי טוב יותר כנראה. 

ונעבור לסרט השני, שעשוי להיות בילוי הגיוני יותר של זמן צפייה, רק שגם הוא מעורר ציפיות שלאו דווקא תואמות את מה שהוא עושה בפועל.

"הנחיל" – The Swarm

כבר אפשר להתנחם שהסרט דובר הצרפתית קיבל שם תואם ולא מתחכם בכוח גם בעברית. הוא משך את תשומת לבי כי הוא מתהדר בהיותו זמין באיכות צפייה של 4K, וכאן הזמן לאזהרה ראשונה: מדובר בהרבה קלוז אפים מרשימים של חגבים. חגבים הם פרוקי הרגליים המרשימים שלרוב חיים לבד, אבל כל כמה זמן כשהם פוגשים מספיק חברים הם עושים מסיבה, והכיף עולה להם לראש ברמה כזו שהם מתנשלים והופכים גדולים יותר, ואז עוד יותר, ואז עוד יותר, מחליפים צבעים ללבוש יותר חגיגי ומתנחלים בהילולה רבתי שיכולה למנות מיליארדי פריטים. החגיגה הזו הרת אסון לחקלאות שנקרית בדרכה, והיא גם תופעת טבע מרתקת כי עד היום אין ממש הבנה של הסיבה האבולוציונית שגרמה להם לשינוי הזה לראשונה. 

ולמה אני מתעכבת על כך שחגבים אוהבים לחגוג? כי ניכר שמי שיצרו את "הנחיל" השקיעו גם הם בתחקיר. יש לפחות סצנה רבת משמעות אחת של חגב מתנשל (כלומר, משיל כסות אחת ומגיח חדש וחזק יותר) והיכרות מוקדמת בסיסית עם הנושא תורמת לאפקטיביות שלה. ביים אותו ג'וסט פיליפו לפי רעיון של ג'רום ג'נברה ותסריט של פרנק ויקטור. כמי שזה סרטו הראשון כבמאי באורך מלא הוא עושה עבודה לא רעה בכלל, וזה בעיקר התסריט שמספק נקודות חולשה לאורך ולרוחב יריעת הניילון של חממות החגבים. עם זאת הוא כן זכה בפרס מיוחד של חבר השופטים בסיטג'ס, פסטיבל סרטי ז'אנר קטלוני חשוב. 

והסיפור הספציפי להפליא עוסק בוירג'יני (סוליאן בראהים שזכתה באותו הפסטיבל על המשחק שלה פה), בעלת חוות חגבים אותם החלה לגדל לאחר שהתאלמנה כמקור ההכנסה הבלעדי שלה ושל שני ילדיה, לורה (מארי נרבון) וגסטון (רפאל רומן). הראשונה בדיוק בגיל הזה שבו מתחשק לך למרוד בכל מה שסביבך, וזה בדיוק מה שהיא עושה. לורה לא מרוצה משום דבר, אלא שבמקרה שלה די על ההתחלה מתברר לנו שיש לה כמה נסיבות מקלות. שאר הנוער בתיכון שלה לא ממש מכבדים את העיסוק של אמה, והעובדה שהיא עוזרת לה לתפעל את החממה וגם יודעת שהחגבים לא מתרבים או גדלים בקצב שיכול להבטיח שיפסיקו להיות במצב כלכלי קשה לא עוזרת. על הדרך בשיחות עם מדגם מייצג של הנוער נמסר לנו שאמא שלה לא נחשבת לאישה הכי מאוזנת בעולם מאז שאבא שלה מת. לא נכנסים לכך יותר מדי, ואפשר להעריך את הרצון לא להאכיל אותנו בכפית עם סיפור רקע קורע לב על אלמנה שמאבדת את שפיותה מצער וממאבק כלכלי הישרדותי. מצד שני, וירג'יני, לורה וגם גסטון נשארים דמויות קצת סתומות וחסרות מאפיינים שיוסיפו להן עומק או יכולת להזדהות איתן עוד יותר. 

ולגבי החגבים, מדובר במקור חלבון עשיר. וחוץ מלעשות אותם על האש, הם משמשים כקמח בריא ומזין לנו וגם למי שמגדלים חיות אחרות. על זה וירג'יני בונה, ומספרת לחבר (סופיאן קאמס) שעוזר לה בזמן שהוא ניצב בפני אתגרים בגידול ענבים כי התחממות גלובלית, שאוטוטו לא יהיה לנו מה לאכול וחגבים יהיו הדבר הלוהט הבא. המסר המעודן כמו נחיל ארבה בשדה חיטה נוחת יפה ובזמן שוירג'יני מנסה לסגור את החודש ולמכור מספיק קמח חגבים, ברור לנו שיש כאן דיון על קפטיליזם, על הישרדות ועל שאיפה לרווח שגובה מחיר, ועוד איזה מחיר. המטאפורה הולכת ומתבררת כשהפתרון לטיפוח החגבים מתגלה כאחד בעייתי במיוחד, ובו טמון הפוטנציאל שלנו לקבל סרט אימה עם מגוון סצנות מטרידות.
אלא שהסרט לוקח את הזמן בין רגע מטריד לרגע מבחיל. וזה לא דבר רע, פשוט חשוב לדעת שהוא קודם כל דרמה עגומה  על חקלאות, על משפחה ועל הקרבה שהופכת לעיוורון. יש בו לפחות שלוש או ארבע סצנות שמתעכבות וכמו נהנות להציג לנו את איכויות התקריבים של החגבים ומה שהם רוצים ועושים. אלו נראות כל כך אמינות בחלקן שקשה שלא לתהות אם הסצנות עושות שימוש בחגבים אמיתיים, ואם יש שילוב של מודלים ו-CGI. העבודה בהקשר הזה מצוינת. אז למקרה שזה לא היה ברור, אם שוטים של חרקים, בודדים או בנחילים, או יחס בעייתי לבעלי חיים יעשו לכם ולכן רע, קחו בחשבון שזה חלק מהרעיון כאן. 

בסך הכל מדובר בסרט עם רעיון מקורי ורלוונטי להדאיג, שנופל בעיקר בפיתוח הצד החומל והאנושי של הסיפור. הדמויות המרכזיות מוצגות לנו בעיקר על ידי הפעולות שלהן, וזה מבורך, אבל בפעולות האלו חסר משהו יותר ספציפי שיהפוך אותן לדמויות עגולות וחד פעמיות, ולא לעוד בת כועסת ואישה אימפולסיבית ומשוגעת. המעשים של וירג'יני כאמא וכחקלאית בחלקם נוגעים ללב כשם שהם מדאיגים, אבל לרוב היא עוברת כדמות לא מפוענחת כי היא לא מפותחת. כשכל מה שנותנים לדמות של אישה שמאבדת את השפיות שלה זה בעיקר את אובדן השפיות שלה, מינוס מאפיינים נוספים, היא נראית כמו סטריאוטיפ. כשכל מה שנותנים לדמות של נערה שכועסת זה בעיקר את הכעס שלה, מינוס מאפיינים נוספים, היא נראית כמו פיהוק. החומרים כולם שם, אבל לו שתי אלו היו מקבלות עוד קצת טעם אישי, הן היו משכנעות יותר ולכן מכניסות יותר אל תוך הסיפור הכואב (ולפרקים הדוחה) שהן מבקשות לספר לנו. 

יכול להיות שהיעדר האפיון הוא כזה במתכוון, כדי להצביע על סיפור כללי וגדול יותר מהפרטי והאישי שדרכו בחרו לספר לנו אותו. אבל יש בכך משהו מנכר שפוגם בהיסחפות עם הנחיל המתהווה של הייאוש והטירוף שהסרט מבקש ליצור. ובכל זאת, אם תרצו קצת חלבונים למחשבה, "הנחיל" הוא אופציה מעניינת, איטית,  קצת מפוספסת, אך ראויה.