"עיני נחש: ג'י איי ג'ו ההתחלה", סקירה

כן, הסרט מהכותרת הוא דבר שקרה, זאת ועוד – הוא מציג כרגע בבתי הקולנוע ויש אנשים שהולכים לראות אותו. לראייה, באולם שבו אני הייתי ישב עוד זוג שאני לא בטוחה אם שרד עד הסוף את השעתיים של סיפור המקור של עיני נחש (הנרי גולדינג, "עשיר בהפתעה"), הדמות האילמת שמסתירה את פניה תחת מסכה, ועוד ארבעה עד שישה בני נוער שיצאו ונכנסו מדי פעם כשהעניינים נהיו מרגשים מדי. או שהם פשוט לא עמדו בזה שלאורך כל הטריילר של "האביר הירוק" אחד מהם היה משוכנע שזה הטריילר לבטמן הבא עם טוויסט תקופתי וחליפה בצבע חדש כי המילה "אביר" הוזכרה שם. איך התגעגעתי לחוויה האנושית המחבקת בבתי הקולנוע.
בכל אופן, הזניחות של שני הסרטים הקודמים שעיבדו לקולנוע את סדרת האנימציה על יחידת העילית האקלקטית "ג'י איי ג'ו" ("כוח המחץ" בגילגולה בטלוויזיה הישראלית), שבגרסאות גלובליות יותר קיבלה נופך בינלאומי כדי לחזק הזדהות, ואת מכירת הצעצועים לשמה היא נוצרה, לא הצליחו לייאש אף אחד, כי הנה זכינו לעוד ניסיון להתניע. הפעם בגרסת סיפורי המקור, פוקוס על דמות אחת ואיך הכל התחיל עבורה, קצת לפני שהיא הופכת לחברה משמעותית באנסמבל שירכיב חבורה שאמורה להחזיק סדרת סרטים. מותג. מפלצת חוצת מסכים ומדיום שאמורה להניב המון כסף. הדבר הזה שמארוול עשו ומחרפן כל סרט שרוצה להיות שובר קופות כי זה לא מספיק. כל סרט כזה אמור להיות פוטנציאל כחלק ממותג.

עם זאת, זה זמן טוב להחזיר את הג'וז לתודעה. כל מי שצפתה ושיחקה עם הבובות בדמותם של חיילים במגוון בחירות סגנוניות, כי ביחידת העילית הזו ניתן מקום של כבוד לביטוי אישי, חשבה שהחבוב עם כובע המלחים והתוכי הכי לוהט מהטובים אבל בסתר הבינה שגם בחורים רעים מהצבא הנבזי של קוברה יכולים להיות מסעירים, במיוחד אם הם רוכבים על מסור חשמלי, שתקום. ותודה בגיל שלה. אף אחת? אף אחד?

אז עם האולמות שסוף סוף פתוחים לפחות לזמן מה, הקיץ, וניחוח של אקשן ישן בלבוש חדש כמו "מורטל קומבט" שלא כתבנו עליו סקירה כי הוא לא החזיק צפייה ביתית כדי להצדיק ומספיק שאור סוג של נהנה ממנו, אפשר ליהנות בראש קליל מסרט אקשן שמבטיח אמנויות לחימה וקצת נרטיב. אלא שמה שקורה "עיני נחש: ג'י איי ג'ו ההתחלה" (Snake Eyes: G.I Joe Origin) מבחינת האקשן אמנם היה בסדר ובכמה מקרים ספציפיים מבדר למדיי, אבל נבלע בתוך קרבות משמימים יותר והכשל לנצל את היכולות של חלק מהצוות. וזה אפילו לא העניין המרכזי בסרט בעיניי. מייד אגיע אליו, וכן, הוא קשור לאלמנט הרגשי שאני חושדת שגרם לנוער לברוח מהאולם מדי פעם כי זה פשוט היה יותר מדי עבורם.

על הבימוי אחראי רוברט שוונטקה שעשה סרטי אקשן בינוניים וחלקם סבירים, סרט על מלחמת העולם השנייה בשם "הקפטן" שזכה לפרסים במבחר פסטיבלים בגרמניה, ואת "אשתו של הנוסע בזמן". את התסריט כתב איוואן ספילוטופולוס שכתב את "המלאכיות של צ'ארלי" האחרון, שבטח יש מי שהספיקו לשכוח שקרה ועבד הרבה כתסריטאי משני על סרטי המשך בני שעה ללהיטים של דיסני, כמו "בת הים הקטנה, אריאל: ההתחלה" ו"סינדרלה 3: טוויסט בזמן". לא, לא המצאתי את זה. לצידו חתומים ג'ו שארפנל ואנה ווטרהאוס שאחראים לתסריט העדכני של "רבקה" מ-2020 שהתגובות אליו בעיקר גורמות לצפייה חוזרת במופת של היצ'קוק. הם גם מתבססים בלי לתת קרדיט על הקומיקס שליווה את הסדרה המצוירת וכולל גם את סיפור המקור של עיני נחש, בגרסה שמערבת את מלחמת ויאטנם וחברות אמיצה שנבנית שם וממשיכה לארגון סודי ששומר על הסדר בטוקיו, לפני שערימה של בלגן וטוויסטים גורמת לו לאבד חבר ולהפוך למי שהוא, נטול פרצוף וקול. אל דאגה, שום דבר בסגנון הזה לא קורה כאן. בכל זאת, סרט קיץ קליל.

בקלילותו הסרט מנסה לספר סיפור חוצה יבשות עם קצת מתח וסקרנות על עיני נחש, צעיר שגדל לבד ולימד את עצמו ללכת מכות ברמה שזה מקור הפרנסה העיקרי שלו. בין אגרוף לחבטה הוא בודד וכשמגיעה הזדמנות מזר מסתורי שברור ששייך ליאקוזה כי הוא אסיאתי (קנטה טאקהירו) לעבוד עבורו בתמורה למידע שעשוי לספק לו תשובות וגם נקמה – הוא לא מסוגל לסרב.

כך הוא מבלה פרק זמן לא ברור, באמת, יש כאן פספוס ולא בפעם האחרונה בסרט לגבי כמה זמן משהו מתרחש, בתחיבת נשק למעיים של דגים. ניצול הגיוני ביותר לכישורים שלו. בפרק הזמן הזה שנראה כמו יום ורבע אבל אולי זה שבוע, אולי חודש, אולי שנה, הוא מתיידד עם אחד מאנשי היאקוזה שמתפעלים את העניינים בנמל, טומי (אנדרו קוג'י מ"לוחם" הסדרה, לא הסרט עם ברוס לי). ברור שיש ביניהם קשר חם כי טומי קורא לעיני נחש איש הדגים, ולובש חליפה מוצלחת בגוון בורגונדי וגם שרשרת זהב שמתאימה לה בול, בזמן שכל השאר סתם בבגדים משמימים. יש לו גם צלקת על הפנים שנמצאת שם בדיוק כדי לרמוז שיש לו אופי בלי לפגום בחינניות שלו, חלילה.

מפה לשם, החברות האמיצה שנרקמת (או לא) בין השניים באה לידי ביטוי בכמה שניות דרמטיות בהן נחש מסתכל לטומי בעיניים ומגלה שם מבט אמיתי של כבוד. זו לא פרשנות שלי. המשפט הזה נאמר. בקול. כמה פעמים. כי הרגע המכונן הזה חשוב מספיק כדי להניע את רוב העלילה וגם להכניס אותנו לבלבול ולמתח לגבי נחש. מתברר שלטומי יש איזה עניין עם היאקוזה והוא לא נמצא שם סתם בתור שכיר חרב טיפוסי. כשנחש רואה משהו עצוב אצלו בעיניים הוא בוחר צד והשניים מבדלים את עצמם ברגע משאר היאקוזה, ערימות של יאקוזה, מלא אנשים שרצים אליהם עם חרבות שלופות בכזו עודפות אנושית שהם נראים כמו פארודיה על גבול הפוגענית. ופשוט ככה, או סליחה, לא ככה, אלא על סמך מבט רב משמעות, השניים פועלים במסגרת הרומנטית האהובה עליי של אתה ואני נגד כל העולם. הם ניצבים כצמד חמד מול הערימות, ועוד מוצאים זמן להתבדח וקצת להתלונן כאילו שהם זוג ותיק. זה גם השלב בו יש בסרט סצנות אקשן די מהנות, כי הן משלבות הומור וכמות חרבות שעושה שמות במשאית.

ונחשו לאן זה הולך מכאן. טומי כה נרגש מכך שנחש ראה משהו בעיניים שלו שהוא לוקח אותו איתו לטוקיו. ומבעד מונטאז' של צילומי תדמית מביכים שנראים כמו מה שתיירים אמריקאים חושבים על יפן, הוא מוביל אותו לנבכי החברה הסודית שהוא עתיד לרשת. או בפשטות, הוא מביא את הבחור העני לפגוש את המשפחה העשירה שלו שפועלת כמו מועדון סגור. שם נחש יצטרך למצוא חן בעיני אם הבית, לעמוד במבחנים (את אחד מהם יעביר איקו אווייס, מ"הפשיטה" ששוב לא מקבל הזדמנות של ממש להראות לנו את כישוריו הפיזיים) ולתהות אם הזוגיות הזו, אה, סליחה, החברות האמיצה שלהם תחזיק ואם הוא בכלל מוכן לכל המחויבות הזו, להיות חלק ממשפחה עם סט ערכים וכוח. האם הוא יצליח להישאר עם טומי וגם להיות נאמן לעצמו, או שמה שקורה מערער את תחושת העצמי שלו מהיסוד? ויהיו גם שאלות גדולות על נאמנות, ומתח בינו לבין אקיקו, האקסית, כלומר ראש הצבא של החבורה. ולא, זה לא רק כי אי אפשר לנתק את גולדינג מ"עשיר בהפתעה".

בזמן שיש כאן עלילה עם פוטנציאל של ממש להעלות שאלות מוסריות לגבי הבחירות של נחש (הם מתחילים לקרוא לו כך בשלב מסוים בסרט, זה קצר ונוח יותר ומתכתב עם קוברה אז למה לא) אין מה לדאוג כי הסרט לא הולך לשם באופן מאוד מורכב או עד הסוף, וקונפליקטים נפתרים או מתפוצצים בו בלי לתת לנו דקויות. כי זה בכל זאת סרט אקשן. קליל. הוא במקרה או שלא יצא לכותבים עם סאבטקסט של אהבה בין שני לוחמים שלא יצליחו לממש את הרצונות שלהם, בין אם בגלל השמרנות המשפחתית מצד אחד, או בגלל הספק העצמי מצד שני. הקידוד הלהט"בקי יושב כאן באופן כל כך בולט, והסאבטקסט כל כך צועק, שבפעם המיליון שטומי מתייחס לנחש כאל אח שלו ומסביר כמה הוא הציל לו את החיים ועכשיו הוא יוכל להיות חלק מהמשפחה ולהישאר לצידו לנצח נצחים היה מאוד ברור שהוא משתמש במילה אח כתחליף למשהו אחר.
או שפשוט כל כך הרגילו אותנו שחברות גברית שכוללת גם הפגנת חיבה, חיבוק ודיבורים על נאמנות ונגיעות של רגש היא כזו חיה משונה על גבול הטאבו בסרטי אקשן ואולי בכלל, שמופע לא מתנצל שלה עובר כמשהו שפשוט חייב להיות הומו-ארוטי.

הסרט מנסה להסיח אותנו ודוחף את בארונס, כלומר, הברונית, סוכנת של קוברה (בגילום אורסולהקורברו שתזהו כטוקיו "מבית הנייר"). הוא גם מוסיף את סקרלט כדי שתהיה עוד דמות מ"כוח המחץ" בגילומה של סאמארה וויבינג. ולמרות שאני מברכת על הנוכחות שלה בכל סרט, תמיד, כאן ממש לא עושים איתה כלום. היא מודבקת לתוך הנרטיב והיא אמנם מסומנת כמישהי שיכולה לכסח ערימות של גברים, יאקוזה או אחרים, ויש לה סצנה קצרצרה אחת שמראה את זה, זה לא מספיק ולא מוצדק. רוב הזמן היא פשוט מבליחה מדי פעם, אומרת כמה דברים ואז מחכה בסבלנות שיהיה איזה עימות גדול ומאכזב שהגיוני שהיא תשתתף בו.

בסופו של דבר "עיני נחש: ג'י איי ג'ו ההתחלה" מספק אקשן בינוני, אויבים שרבים על מקור כוח שעובר כמו הלצה על נפיחה, בחירות עלילתיות חסרות היגיון פנימי, שירותי אבטחה כושלים ודמויות שכמעט פיתחו עד הסוף אבל אז לא באמת. מה שהופך אותו לבידור הוא המון סטייל של הדמויות הראשיות וסיפור האהבה הלוהט של הקיץ, שיעשה לכם חשק ללבוש מעילים מתנפנפים במזגן ולהתחבק, אחים שלי.