"הברך", סקירה וניתוח

מאיפה להתחיל לכתוב על "הברך"? האם לציין כי זה אחד מהסרטים שהכי ציפיתי להם השנה? שכן כל הסרטים הקודמים של נדב לפיד (״השוטר״, ״הגננת״, ״מיומנו של צלם חתונות״, ״מילים נרדפות״) ריתקו אותי בדרך זו או אחרת, ויחד עם זאת כל סרט הותיר בי תעלומה לאן יילך הבמאי בסרט הבא. האם לציין כי הסרט עולה למסכים בארץ זמן קצר אחרי הבכורה בפסטיבל קאן? הפסטיבל בו זכה בפרס חבר שופטים, שם גם צפה בו אורון וכתב עליו את הסקירה הראשונית. אני מזמין אליה את כל מי שרוצה תיאור ישיר של המתרחש בעלילת הסרט, מה שלא בדיוק יקרה בסקירה שלי, שאין בה ממש ספוילרים אבל אולי מיועדת יותר למי שכבר צפו. ייתכן והמקום הטבעי להתחיל הוא לספר על החוויה האישית שלי, אחרי שתי צפיות בסרט, וקרוב לחודש שעבר מאז הצפייה הראשונה. על פניו זו תקופה ארוכה מדי לחכות בין הצפייה לכתיבה, ועוד כתיבה ששואפת לנתח אלמנטים ספציפיים בסרט. אולם, במהלך החודש הזה הסרט שב והטריד את מוחי והוביל אותי למחשבות שונות או סותרות על טבעו.

בעצם, ייתכן ודרוש כבר בפתיחה לציין הבהרה/אזהרה לגבי טבעו של הסרט וסרטיו של לפיד בכלל: מדובר בקולנוע החורג מן המיינסטרים, במוצהר ובהפגנתיות, קולנוען אשר עבורו שבירה של השפה הקולנועית המקובלת הינה סוג של הכרח. זה עלול להפוך אותו למנכר, או להבדיל, קשה לפענוח עבור צופה המצפה לסרט ישיר ובסגנון מוכר וקל להגדרה. אף כי ייתכן ויש בנרטיב של "הברך" משהו בהיר וישיר יותר מסרטיו הקודמים של לפיד, זהו עדיין קולנוע המנסה לערער את הצופה ולפרוץ גבולות, קולנוע השואף במידה רבה לפצל את הקהל. עבורי זהו קולנוע מרתק ומפתיע, אולם יותר מכך – מרגש. גם אם לא תמיד ברור עבורי מדוע הקולנוע הזה מרגש אותי, ולכן עלי לפנות לניתוח ארוך יחסית של היצירה ולא לסקירה שגרתית, מאחר וזה לא סרט שגרתי. או לפחות לא כזה אודותיו אני כותב בצורה שגרתית, שכן עדיין לא החלטתי כיצד לפתוח את הטקסט הזה.

ייתכן ואני צריך להתחיל את הסקירה תוך התייחסות לפיל במרכז הדיון על הסרט – המימד הפוליטי. השם של הסרט בלועזית, ״Ahed's Knee״, מתייחס ישירות לפעילה הפלסטינית עהד תמימי. תקציר העלילה כולל במאי קולנוע שנאבק על חופש הביטוי במדינה שלו (בין היתר). הזכייה של הסרט בפרס לוותה באמירה של יו"ר חבר השופטים בקאן, ספייק לי, על האומץ הפוליטי של הסרט (אמירה ממנה הסתייגו מיד חברים אחרים באותו צוות, כאשר סביר להניח כי אלו שדיברו על הערך האמנותי של הסרט היו אלו שדחפו לפרס). אין ספק כי פרס יוקרתי מייצר כותרות, אולם בארץ מחלוקת פוליטית מייצרת כותרת גדולה יותר. במיוחד כשמחברים אליה דיווחים לא תמיד מדויקים על דברים שהבמאי אמר או עשה. אני רק אציין שבראשית מסיבת העיתונאים בישראל, אחרי הזכייה בפרס, לפיד ביקש שיתייחסו לסרט קודם כל כיצירת אמנות כי הוא לא מאמר דעה. אולם, אני חש כי הטוקבקים שהתוקפים את הסרט בקרב אלו שלא צפו או יצפו בו, ולא יקראו את הטקסט הזה עד סופו, כבר נכתבים. לכן אעסוק בנושא זה כסוג של הקדמה לשיחה.

הקולנוע של לפיד תמיד מכיל גם מימד פוליטי. ב"הברך" הוא חלק מרכזי (אך לא יחידי) מחווית הצפייה, חלק אשר יאפשר לי לעבור לנושאים אחרים בסרט שבעיניי אף הם מרכזים. הסרט מסעיר גם בגלל שהוא מעלה טענות שאני לא בהכרח מסכים עימן, וגם אם אני כן מסכים לא תמיד נוח לי להיות מעומת עם טענות אלו. חוסר הנחת מן העימות נובע מכך כי בחלק המרכזי של הסרט, הגיבור אומנם משמיע סדרה של טענות חותכות כלפי ישראל ו/או הישראלים, אולם הדגש לתחושתי אינו על האשמה ספיציפית אלא על עוצמת הזעם והייאוש של הדובר. מבלי לבטל את הטענות או להסכים, הסרט עוסק יותר במצב של מחאה פוליטית ותחושה של מיאוס מן המדינה מאשר בבחינה של אופי המדינה. אולם, גם בחינה מסוג זה מתבצעת ואני מאמין כי התפקיד של אמנות הוא לא להיות הטפה למשוכנעים אלא לעורר מחשבה – וזה מה שסרט זה מבצע. הוא מבצע זאת בעיקר דרך הדגשת הזעם והטלת ספק בהליכה בתלם, או קבלת הדברים כפי שהם ובלי סימני שאלה, יותר מאשר הוא יורד לעומק היחס לפלסטינים. להוציא כמה קטעי חדשות בפתיחה, הם לא נוכחים בסרט מעבר לאידיאל של מקופח בעיניי הגיבור, ששואף להרגיש אמפתיה לחלש בעודו מנסה להיות חזק וכוחני בעצמו כמעט בכל סיטואציה.

הנושא הפוליטי המרכזי העולה בסרט ככלי נרטיבי הוא חתימה על מסמך אשר בעצם דורש מן האמן לדבר בפני קהל על נושאים מסוימים, או להצהיר כי הוא מדבר על נושאים אחרים באופן אשר ימנע ממנו תעסוקה בעתיד. אולם, הביקורת הקשה והעקרונית יותר של הסרט לא נוגעת למהלך פוליטי ספציפי או לאישיות פוליטית ספציפית, למרות שבצלאל סמוטריץ' מוזכר ישירות בסרט ורוחה של מירי רגב מרחפת מעליו. המתקפה העיקרית של לפיד היא נגד הברוטאליות של החברה הישראלית וזו לא מתקפה חדשה עבור במאי הסרט. גיבור הסרט, הקרוי י', מוצא את הכוחנות הזו ביחס לפלסטינאים, אבל גם ביחס לתרבות ולכל נושא. הוא נוסע להקרנה של סרטו בערבה מתוך מטרה לקבל שכר עבור האמנות שלו, ולהפגיש את היצירה עם קהל. אבל בו בזמן הוא נרתע מראש מן הקהל, אנשים שבמאי הסרט לא מכיר, לא באופן שונה מן הדרך בה אנשים שלא צפו בסרטיו של לפיד מבקרים אותם (שווה להזכיר גם ביקורת מצד אנשים שכן צפו בסרט, שגם אם איני מסכים איתה היא לפעמים מנומקת ומעניינת). הגיבור מניח מראש שהקהל שהוא פוגש הוא חלק מן הברוטאליות המערכתית, מה שגורם לו או מאפשר לו להיות כוחני בעצמו. הוא עושה זאת באופן אשר מאיים על הקהל בערבה, על הקריירה של י' אחרי ההקרנה, ובמובן כלשהו גם על הסרט "הברך" עצמו.

הברוטאליות, או הגבריות הישראלית הקשוחה, הייתה נושא משיכה ורתיעה בכל סרטיו של לפיד. בסרט הזה היא מתפוצצות ומבוקרת בצורה המזוקקת ביותר, בין היתר כתוצאה מכך כי זהו הסרט הכי דחוס של לפיד. העלילה כולה מתרחשת על פני יממה אחת בלבד, לראשונה בסרט באורך מלא אצל הבמאי. גם בלי מסגרת הזמן, תחושת דוחק ומצוקה מאפיינת את הסרט כולו. הקולנוע של לפיד תמיד כלל אלמנטים ניסיוניים וכיאה לשמם, לפעמים לא כל ניסוי עובד באותה רמה. בסרט הנוכחי, הברוטאליות באה לביטוי גם באופן בו הניסיונות השונים שוכנים זה לצד זה, כאילו כל רעיון רומס רעיון אחר באלימות, עד לרגע הברוטאלי ביותר בסרט ממנו קשה לחמוק. אך לאורך כל הדרך, הדמות הכי ברוטאלית בסרט היא דמותו של י'. משמע, האיש אשר מעביר את הביקורת שמתנקזת למונולוג מרוכז בהאשמות קונקרטיות ומופשטות על הדברים שהוא חש כלפי המדינה, אולם האופן בו הוא עושה זאת מלמד כי הסרט מכיל גם ביקורת עצמית. בחוויה שלי, זו לא נעשית באופן מצומצם.

למעשה, הקרב שמתנהל בסרט בין קשיחות וזעם לעדינות ורצון לקרבה הוא קרב המתרחש אומנם בישראל וכולל אזכורים פוליטיים ספציפיים, אבל הוא לא רק מקומי אלא גם פילוסופי וגלובלי. ממש כפי שבסרטו הקודם של לפיד המתקפה על ישראל הפכה למתקפה על צרפת. ארץ ישראל צרובה עמוק בסרט, אבל ההצלחה שלו בקרב מבקרים בחו"ל לא נובעת מכך שהם מצטרפים לפן הביקורתי שיש בו, אלא משום שהם חשים שהקונפליקט העיקרי מדבר גם עליהם ועל הארצות מהן הם מגיעים. המחשבה כי אנשים בחו"ל אוהבים סרט רק בגלל שהוא מבקר את ישראל היא בעיניי פרובינציאלית הרבה יותר מחגיגת הישגים של אמנים או ספורטאים בעולם, המחשבה כי שיפוט אמנותי נובע ממקום של ״בעדנו״ או ״נגדנו״. בפועל, לעולם אולי איכפת ממה שמתרחש כאן, אבל כאשר אנשים רואים סרט הם רוצים לצרוך בידור ואמנות ולא הטפה חד-מימדית. סרטיו של לפיד בעיניי אינם הטפה חד-מימדית, לא שיש בהכרח משהו רע בכך. איני אומר שאין בהם ביקורת ספציפית, אולם אני טוען כי זו רק חלק מן התמונה.

בסופו של דבר, סרטים פוליטיים ישירים מנסים לכוון את כל הקהל לחוות את אותה חוויה. הסרטים של לפיד שואפים, או לפחות מייצרים בפועל, חווית צפייה שתהיה שונה עבור כל צופה ואפילו חווית צפייה שונה בכל צפייה בסרטים. על פניו יש בסרט הנוכחי סמלים בוטים וישירים, אולם הם מועמתים על ידי סמלים או בחירות התנהגות המייצרות אלמנט הפוך. משל מרכזי בסרט מסתיים בכך כי יש שלוש אופציות לקרוא את מקומו של י' בסיפור וגם הקהל יכול לשאול את עצמו איפה הוא עומד בשלוש האופציות הללו בסיטואציות דומות. ייתכן והתשובה היא שבמצבים שונים כולם חשים שהם הקורבן, אבל כולם גם יכולים מבלי משים להיות האלים ומייצר העוול, ולרוב כולם פשוטו עומדים מן הצד.

הדבר נכון גם לחווית הצפייה בסרט, כאשר האופן בו הקולנוע פוגש קהל הוא נושא נוסף העולה ביצירה. באופן אישי, בצפייה הראשונה בסרט הייתי המום בצורה חיובית מעוצמת הזעם החיצוני והפנימי ומן המתקפה לא נגד המדינה והאופי הישראלי, אלא נגד הדרך בה אנשים מייצרים קולנוע ובעיקר צורכים קולנוע ולאחר מכן מפרשים אותו. בצפייה השנייה התרגשתי עד דמעות מן הרוך והניסיון לרקום קשר ואמפתיה בתוך הסרט, כולל קשר עם הארץ ועם מי שניתן לפרש כאויבים של הבמאי. יש לציין כי הדמות של י' אומנם מבוססת בגלוי גם על אלמנטים אוטוביוגרפיים מחייו של לפיד, אולם הסרט לא תמיד נמצא בעמדה שלה.

למעשה, בכמה חלקים בסרט המצלמה עצמה מנסה להתכווח עם י' או לפחות לגרור אותו לנקודת מבט או דרך הסתכלות אחרת. כאשר הוא מרגיש שליו או בשליטה, המצלמה מנסה לזעזע. כאשר הוא הולך תוך האזנה למוזיקה, המצלמה מזמינה אותו לרקוד. כל זה תורם לכך כי הביקורת על הברוטלויות טבולה תמיד גם באירוניה או לפחות בדואליות – הסרט עצמו הוא כוחני, וולגרי וברוטאלי כמו הדברים בישראל או בעולם מהם הגיבור נרתע. באותה מידה, הסרט גם מחפש וכל הזמן מוצא יופי אנושי בארץ, עד לנקודה כי אחרי באחת מן ההקרנות בהם צפיתי, שמעתי אנשים שונים שבאו לסרט בעמדה ביקורתית משבחים אותו כסרט שאוהב את ישראל ומצדיע לה. אני לא ממש מצוי בעמדה הזו, אבל בהחלט מסכים שהיחס של הסרט כלפי המדינה, או לפחות כלפי האנשים החיים בה, הוא לא אך ורך סלידה ומתקפה. וגם כאשר כן מדובר במתקפה היא לא מונעת משנאה, גם אם היא מלאת זעם. מדובר במתקפה שיכולה בכל רגע להפוך לחיבוק.

הדבר מתאפשר בזכות האומנים עמם לפיד משתף פעולה. הסרט עשוי בצורה מרשימה ולא שגרתית בכל המחלקות, אולם שני משתפי פעולה ותיקים של לפיד מבצעים בו עבודה משובחת במיוחד. הראשון וזה שסביר להניח שיוזכר גם בטקסטים אחרים אודות הסרט הוא הצלם שי גולדמן. אחת מן הסיבות שחלק מאוהבי הסרט אומרים שהוא אוהב את ישראל נובעת מן הדרך בה הסרט לוכד את אתרי הצילום שלו – בעיקר הערבה, קצת תל אביב ועוד פחות מזה מבט מן השמיים על מה שבין שני המקומות. גולדמן מצלם באופן אוהב את השמש המדברית וגורם לכל אתר להיראות מפואר ורומנטי. הוא עושה זאת בסרט בו הבמאי דורש ממנו, ולא בפעם הראשונה, לשבור את חוקי הצילום המקובלים לקולנוע. כפי שאמרתי, המצלמה לפעמים מקבלת תודעה משל עצמה ומביטה למקומות שונים ומשונים באופן שלפעמים ניתן לפרש אותו כחוסר המיקוד של י' במציאות, אולם במקרים אחרים אי אפשר – המבט של המצלמה בסרט הוא נוכחות נוספות.

יש בכך משהו פורמליסטי בנוסח גודאר, אולם התחושה הייא חיפוש ומציאת דרך חדשה להתחבר למקום, גם אם מדובר במקום שדורש ניעור וזעזוע. כמו כן, יש גם אצל י' וגם בסרט ניכרת שאיפה ללכוד את היופי של המדבר, אבל השאיפה הזו לא בהכרח מסונכרנת. למשל, בסנצה בה י' מוכנס לצימר הנשכר עבורו, המצלמה חושפת נוף הרים מרהיב מבעד לחלון האחורי, בעוד י' מביט דווקא לעבר החלון השני, ממנו נשקף רק רחוב ריק ושגרתי לכאורה. הדבר הזכיר את פתיחת סרטו הראשון של לפיד, "השוטר" – בפתיחה זו מוצגת רכיבה על אופניים של שוטרים בנוף מדברי בישראל, לצד האמירה של השוטרים כי זוהי הארץ הכי יפה בעולם. על פניו, הסרט מנותק מן הפטריוטיזם האוטומטי של השוטרים שמתבטא באמירה שיש בה משהו טוטואלי וריקני, אולם לפיד וגולדמן מנסים ללכוד את הנוף כאילו זו אכן הארץ הכי יפה בעולם. חזרה אל ״הברך״, גם תל אביב היא הכרך הסוער ביותר, נקיק שהתמלא במים הוא פלא. גם אם גיבור הסרט עטוף אירוניה, כאשר הוא מביט בו הוא מבטא "וואו" כתגובה למקום.

משתפת הפעולה הנוספת והלא-פחות חשובה הינה המלהקת אורית אזולאי. על פניו, מדובר בסרט שיש בו רק שתי דמויות שמופיעות ביותר משתי סצנות, אולם הליהוק של הסרט מצטיין לא רק בבחירת שני השחקנים הראשיים, אבשלום פולק ונור פיבק, אף כי שניהם לא בחירות ליהוק טבעיות ושניהם עושים תפקידים מרשימים מאוד. הגדולה של הליהוק היא בשחקנים המגיעים לסצנה אחת או אפילו למבט אחד – כולם בעלי משהו ייחודי ומרתק וכולם מעניקים לסרט הן תחושה שהם מסמלים דבר גדול יותר והן משהו אנושי ואותנטי. האנושיות הזאת חיונית לסרט שכן בניגוד לרוב המוחלט של הסרטים שמוצגים מסחרית בקולנוע, לפיד לא שואף לייצוג ריאלסטי של העולם, אלא לייצוג אותנטי של הרגש כלפי העולם. מעבר לתנועות המצלמה עליהן דיברתי או לעריכה ההופכת ריקוד בערבה בצהריים להליכה לילית בתל אביב, הדמויות בסרט מדברות בצורה סימבולית וחלק מן המתרחש בו צועק או מתפקד בצורה לא ריאליסטית במתכוון. הדבר בא על מנת לומר דרך הסרט את מה שבבסיס המציאות, לא על מנת לברוח ממנה. הליהוק המדויק מאפשר לסרט להיות בכל זאת נטוע בעולם וגם גדול יותר מן העולם.

למרות כל זה, אני לא חוויתי את הסרט כיצירה מנוכרת או סימבולית בלבד. יש בו גם חיבור רגשי עמוק בו אגע בהמשך והומור שחור המשולב לכל אורך היצירה. הומור הכולל אירוניה עצמית רבה לצד הגחכה של הפוליטיקה הישראלית, התנשאות של אמן תל אביבי השקוע בעצמו, וגם של החיפוש אחר "האדם הפשוט" החי ביישוב מבודד. כמו כן, כמו בכל הסרטים של לפיד, יש בסרט גם הרבה מאוד קטעי ריקוד לצלילי מוזיקת פופ. היחס של הצופה לקטעי הריקוד של לפיד נראה כמקביל ליחס של הצופה ליצירה כולה: קטעי הריקוד בסרטים שלו לא כוללים כוריאוגרפיה שגרתית ולרוב כוללים התפרצות של תנועות וריקוד של האדם לבדו, גם כאשר יש מספר דמויות בריקוד. במקרים אחרים, המצלמה רוקדת בעצמה יחד או מול הדמות, בהתרסה. יש גם קטע של ריקוד קבוצתי נואש שהופך לפנטזיה פרועה על כל מה שחסר בריקוד, שיכל להיות לכאורה אמתי.

ברגע אחד בסרט, הבמאי י' אומר על שיר הנשמע ברדיו כי הוא השתמש בו בסרט כביטוי לניצחון הוולגריות. אולם, לפיד עצמו עובר עוד באותו שיר לקטע ריקוד שניתן לראותו כוולגרי ומזלזל או כחושף את היופי בשחרור האנושי, ואת המימד של מרד ואמנות אשר קיים בכל דמות בסרט. לא רק בדמות הראשית. הדמות של הבמאי י' מתנהגת בצורה וולגרית לא פחות מכל דמות והיא רוב הזמן מאוד בטוחה במה שהיא אומרת, אולם הסרט כל הזמן מספק לקהל הזדמנות לבקר אותה או לחוות את הדברים בצורה שונה ממנה. זה נכון גם אם י' לא רק מוביל את העלילה אלא גם מקבל מקום מרכזי לצעוק את הצעקה שלו.

מהי בעצם הצעקה של י' ו/וא הזעקה של הסרט? התקציר הרשמי של הסרט טוען כי הבמאי מוצא את עצמו נאבק בשתי חזיתות אבודות, מול חופש הביטוי בארצו ומול המוות של אמו הביולוגית שהייתה גם השותפה שלו ליצירה הקולנועית. הסרט גם תוקף את היחס הישראלי לפלסטינים דרך הציוץ של סמוטריץ' שאמר כי עהד תמימי הייתה צריכה לחטוף כדור בברך, ולא להיעצר. אך המחאה הזאת הולכת ונבנית כמשהו מופשט שהסרט זועם כלפיו ולא יורד לעומקו אלא משתמש בו כייצוג חיצוני בלבד. לתמימי יש שיער מתולתל ולכן י' מלהק לפרויקט וידאוארט, שספק אם ימצא תקציב, שלוש שחקנית מתולתלות (ויהודיות) שאין בהן כל דמיון אחר לדמותה של תמימי.

לעומת זאת, הזעקה על חופש הביטוי מובילה את הגיבור למהלך שהוא על פניו רדיקלי יותר והיא זו המטרידה אותו. המהלך הזה מצומצם לחתימה על מסמך פשוט יחסית, בו הוא נדרש לומר על מה הוא ידבר בהרצאה בפני קהל אחרי הקרנת סרטו. תגובות כנגד הסרט מטעם אלו שמתנגדים לצפייה בו זעקו כי דווקא יוצרים ימניים בדעתם הם אלו אשר לא מצליחים לבטא את עמדתם בארץ, אולם למעשה בבסיס הזעקה הזו עומד מאבק נגד כל הכתבה של דעה. במקרה זה, יוצר אשר רוצה לדבר על נושאים המזוהים עם השמאל או לתקוף את ישראל על ברוטאלית כללית או על דיכוי מיעוטים ופלסטינים, בכלל פוחד שיאבד את האפשרות להתפרנס מן היצירה שלו בארץ. פחד זה יכול להיות משותף ליוצרים בעלי עמדה שונה ואף מנוגדת. הסרט לא אומר כי אין מקום לנושאים אותם משרד התרבות לכאורה מדגיש באמצעות הטופס, הוא יוצא הן נגד הפסילה של הנושאים שאינם רשומים והן כנגד הצורך להגדיר בכלל את היצירה.

המאבק השני הוא התמודדות עם המחלה של האם ולכאורה זהו מאבק נפרד. דמות האם החולה לא נראית בסרט, אולם הקטעים המוקדשים לה מצולמים בצורה שונה (על פניו בידי י' עצמו, השולח לה הודעות) ובעיקר נאמרים בטון שונה: במקום זעם וצעקות המשדרות גם מימד של העמדת פנים, הדברים נאמרים ברוך ולפחות עם מראית עין של כנות וניסיון לתקשר. בכל פעם שנראה כי הסרט שובר למקום זועם או סימבולי מדי, הקטעים הממוענים לאם, או כל אזכור שלה, הופכים את הסרט עצמו לפגיע יותר ולמרגש. ניתן לפרש גם את המאבק הפוליטי ואת כל הנוכחות של הגיבור בערבה כחיפוש אחר אם חלופית, כאשר גם ארץ ישראל, עם או בלי קשר למדינה, היא חלק מן החיפוש הזה.

הגיבור מצטט את אמו כאומרת: "בסוף הגיאוגרפיה מנצחת" – בהקשר של ישראל ולא בהכרח לחיוב. ניתן לפרש זאת כאילו הגיאוגרפיה מכניעה את המדינה או מנצחת את הגוף החולה של האם ונשארת אחריה, אבל גם כסוג של ראייה פסימית על האופן בו הסביבה מעצבת את האדם ולא נותנת לו לברוח. סוג של הדגשה של אלמנט דטרמינסטי במשפט של טשרניחובסקי לפיו "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". י' מנסה לחוש ניכור כלפי הארץ, המדינה והנוף, אך האופי הישראלי טבוע בו כמו זיכרונות מן השירות הצבאי. דומה כי מקור גדול לייאוש ולזעם שלו הוא ההבנה כי הוא אכן קשור למקום שהוא רוצה שלא יאמר לו דבר. כאשר הוא מתקשר עם אמו דרך קטעי יומן/וידאו שמטרתם לנחם, הוא מצלם ומדבר פעם אחר פעם על ואת הארץ עצמה.

מעבר למטאפורה המוכרת לשונית של הארץ או המדינה כמקבילה לאם, דומה כי י' מחפש מגע עם נוכחות נשית ולא יודע איך לעשות זאת: דרך הסרט על עהד תמימי, והמפגש עם השחקניות שבמקרה אחד חוצה לשניות ספורות אך קשות במיוחד את הגבול הן באינטימיות והן באלימות; דרך מבט על נשים וניסיונות חיזור די פתטיים עם נשים צעירות הנקלעות בדרכו של הבמאי; ובעיקר דרך המפגש עם האישה המרכזית בסרט – יהלום, סגנית מנהלת אגף הספריות במשרד התרבות, האישה אשר הזמינה את י' להרצאה בערבה וזו אשר מנהלת עמו קשר מתמשך לאורך הסרט. המפגש עם יהלום, וגם עם אחותה נרקיס, לובש במתכוון איקונוגרפיה נוצרית המדמה מפגש עם אם, ולא אם אישה צעירה יותר. ניתן לפרש זאת כחיפוש של י' אחר מגע אמהי והדרכה נשית בכוח, אך גם כהרס עצמי שלו ובאופן מילולי כהרס של הנשים הניצבות מולו. זאת בעוד הוא לא מצליח לעכל את המוות הצפוי של אישה הקרובה אליו רגשית ואשר אינה נוכחת פיזית לידו. ניתן גם לחוות את י' כדמות של תוקף פוטנציאלי, או גם כדמות של אימפוטנט שכל מה שנותר לו הוא קולו והיכולת לזעוק.

מערכת היחסים בין י' לבין יהלום בסרט טעונה במתחים של מין, אלימות קרבה, ורתיעה הדדית בכל רגע שהם על המסך, באופן החורגת מן הדיאלוג שלהם. גם כאשר מערכת היחסים לא מגיעה לעימות או מין, כל מפגש ביניהם נחווה עבורי כאירוטי ואינטימי יותר מאשר בסרטים עם סצנות ישירות של חיזור ומין. זה נובע גם מן העמדה וגם מן התחושה כי הם מייצגים סוג של הפכים משלימים: אם י' הוא ברוטאלי המוחה כנגד הסביבה והממסד, יהלום היא לא רק נציגת הממסד הרשמית ומי שהולכת בתלם, מבצעת הוראות שהיא לא בהכרח מאמינה בהן, אלא גם מי שמקבלת באהבה כל התרסה או עמדה של אחר. הרעב שלה לאמנות הוא הרעב של הבאת תרבות לסביבה מרוחקת,אשר אמנים מן הסתם לא יבואו עליה בלי מימון מדיני. יהלום היא אולי האנטגוניסטית מבחינה נרטיבית, אבל ייתכן והיא גם הדבר הכי קרוב שיש בו לדמות חיובית.

בנוסף, הבחירה בשם המתחיל באות י' יצור חיבור בינה לבין הבמאי. מי שבקיא ביצירה של לפיד יודע כי שמות הגיבורים הראשיים הגבריים שלו תמיד מתחילים באות י' – ירון הוא השם של מי שמייצג של הברוטאליות של הממסד, יואב הוא השם של מי שיש לו פוטנציאל להפוך לאמן בעתיד, י' הוא שם של במאי קולנוע שיש בו אלמנטים של שניהם. לתוך המיקס הזאת נכנסת יהלום, דמות אשר עונה לאלימות ועל פניו גם לשוני אידאולוגי או לאמנות מאתגרת עם חיוך וקבלה, אך גם משתפת פעולה עם הממסד תוך ניסיון למצוא פרצות או להסוות את המהות האמתית של המסמך. המפגש המרכזי בין יהלום לבין י' מתרחש במערכה המרכזית של הסרט, שלא במקרה מתרחשת בשעת ההקרנה של סרט קודם של הבמאי. ההקרנה הזו היא המהות של ״הברך״ לא רק בגלל שבסגרתה מתרחש שיא העימות/קירבה, אלא גם בגלל שכל הסרט בנוי כיצירה הדנה במפגש בין אמנות וקהל. הדבר נוכח כבר בפתיחה, שייתכן שאולי עמה בכלל היה עלי להתחיל את הטקסט הזה, במקום ללכת מסביב במשך כ-3,000 מילים.

אחרי מספר קרדיטים על רקע שחור, כותרת הסרט מופיעה על רקע לבן, בטרם היא נושרת ומותירה רק את הצבע הלבן על המסך. הצבע יהפוך לדבר הקונקרטי שהוא גשם, בתל אביב. הצבע הלבן ממשיך להופיע כמוטיב חוזר בסרט. ראשית, בלבוש של שחקנית הרוכבת על האופנוע לאודישן ונראית כמו סוג של גיבורת על הפותחת את הסרט ונעלמת אחרי הפתיחה. בהמשך בגוון השולט בבתים ובנוף בערבה. ובסופו של דבר בשני מקומות מרכזיים בספריה בה נערכת הקרנת הסרט: הקיר הניצב מול המסך, ולפניו עומדת יהלום לפני ההקרנה ורגע אחרי סיומה, והמסך עצמו, החלל הלבן אותו הסרט אמור לצבוע. זה נכון כלפי הסרט הפנימי ממנו אנחנו רק שומעים או רואים את הקצוות וגם כלפי "הברך" כולו.

י' עוטף את ההקרנה בשתי פניות לקהל, שיכולות להיקרא בתור האני-מאמין של הסרט. לפני ההקרנה הוא אומר כי הוא יישאר אחר כך לנסות לענות על שאלות למרות שאין באמת תשובות. בסוף ההקרנה הוא שואל את הקהל עם מישהו רוצה לשאול משהו, תוך שהוא עוקף את המנחה המיועדת ומיד תוקף את הקהל בשאלה האם הוא הרגיש משהו ובעיקר: ״מישהו חשב משהו?״. הסרט, כמו הסרטים הקודמים של לפיד, מבקש קודם כל לעורר מחשבה בקרב הצופים בכלל והצופים הישראלים בפרט, אבל גם לא טוען שיש לו תשובה אחת או שיש ביכולתו לתת תשובות. הסרט הזה הוא צעקה של כאב מוסווית בזעם. הזעקה עולה מעל לסוגיות הפוליטיות מבלי שרובד אחד מבטל בהכרח רובד אחר. ניתן לקרוא את הסרט גם כאירוני כלפי הרובד הפוליטי, אך ניתן פחות לקרוא אירוניה כלפי הכאב של הדמות.

הכאב הזה קשור גם למוות של האם, אולם גם לגבי י' עצמו. הוא מבוגר יותר מכל גיבור גברי ראשי אחר של לפיד, והוא מזכיר את זקנתו יותר מפעם אחת במהלך הסרט. זה לא במקרה: י' חש לא רק שהוא מאבד אמא שגם משתפת עמו פעולה מבחינה אמנותית, אלא שהוא גם מאבד את האווירה בה הוא יכול לפעול, ואולי גם מאבד את הקהל ליצירה שלו, או את הכח ליצור. זוהי עוד סיבה שבגללה הסרט הזה דחוס יותר וגם מרגיש נואש יותר מסרטיו הקודמים.

הדבר גם מתכתב עם האופן בו פועל י' במהלך היצירה. הוא מתחיל את הסרט בניסיון לעשות וידאו-ארט נגד בצלאל סמוטריץ' ותוך הפיכת עהד תמימי לגיבורה, לא בשל הצעקה שלה מול חייל אלא בשל היותה ייצוג לקורבן בשל נסיבות חייה. אולם, הסרט הזה נראה מראש כמחאה צורנית בעיקרה, במדיום שהבמאי עצמו טוען כי הוא זר ליצירה שלו. י' של המשך הסרט פועל כבר לא כנביא זעם או כיוצר, אלא כמי שמביא הרס בעצמו כי אין לו פנאי להמתין לנבואה. הוא מאיים להפוך לסוג של שמשון, במהלך שיכול להפיל את יהלום ויחד עמה גם את י' עצמו, ואולי גם את כל הישוב בערבה, או אפילו בארץ. בעיניי, השאלה האם י' אכן הלך עד הסוף עם המהלך הזה נותרת פתוחה ללא קשר למה שרואים או לא רואים על המסך. כי כאמור, אין תשובות והסרט הוא פתח למחשבות. הקהל צריך להכריע מה הוא אכן היה צריך לעשות ועד כמה הדברים הנראים בסרט מתארים מציאות פנימית, בהווה או בעבר.

סוגיית האלימות מרחפת מעל הסרט מעצם שמו. הברך היא הברך ששר בממשלה רמז שצריך לירות בה כדור. בלועזית, השם הפרטי של עהד נוכח בכותרת, אך בעברית הוא נפקד. ייתכן והסיבה לכך כי חשש מסחרי מצידו של לפיד או של המפיצים, אבל עבורי הדבר מייצר מהלך נוסף: הרי לשון הדיבור על הסרט בארץ מוסיפה את שיוך הסרט לבמאי דרך המילה ״של״ ולא דרך המילה ״מאת״. כך שיצא לי לכנות את הסרט במספר שיחות בתור "הברך של נדב לפיד", מה שהופך את יוצר הסרט למישהו שמאיימים על שלמות גופו. יש בסרט הזה משהו שהוא הזמנה לקרב, לאו דווקא קרב של ימין מול שמאל, אלא קרב של העדפות קולנועיות. הקולנוע של לפיד מפנה עורף למיינסטריים, במתכוון, ומנסה לשבור את הכללים והציפיות של הקהל. בסופו של דבר כולל הציפיות של הקהל מסרט מרדני ומקולנוע שאמור להיות מנוכר. מבלי לחשוף את שוט הסיום, אציין כי יש בו משהו שהוא לא רק עדין, אלא גם כמעט ישיר ומיינסטרימי – אבל הוא עדיין קשור לסרט והוא לא פחות יפהפה ומעורר מחשבה.

להבדיל, הסיום הוא אולי חזק יותר מן הסרט כי הוא השורה התחתונה, אבל הוא לא מבטל את השבירה הסגנונית שקדמה לו. במהלך הסרט, י' מציין כי גדל על סרטים של סרגיי אייזנשטיין – דוגמא ליוצר פוליטי במופגן שנרדף דווקא על ידי המשטר שהוא לכאורה שיבח. לפיד הוא מצד אחד תלמיד של אייזנשטיין באופן בו הוא מייצר קונפקלטים בתוך הפריים ולפעמים דרך העריכה, אבל הוא גם חורג וסולד ממנו. אייזנשטיין אולי היה יכול להיות חתום על היבטים בקטע הווידאו-ארט הפותח את ״הברך״, אולם המשך היצירה מתפזר במתכוון לכיוונים רבים מדי ולא מצומצם רק למסר הפוליטי שהיצירה שואפת להעביר. שכן י' הוא גם הגיבור וגם הנבל, גם מעלה נבואה שיכולה להיות צודקת וגם חוזר על מילים קשות רק על מנת לחזור עליהן.

בנוסף לסוף של הסרט בו נגעתי, החלק היחיד שנראה מכל הסרט הקודם אותו י' ביים ושמוקרן בערבה, הוא מבט ארוך וספק אופטימי על פעוט, סוג של תקווה ודור המשך מנותק מהקשר. הסיום הרגוע הזה לכאורה כן נרמס על ידי אקט סותר המגיע אחריו, אולם זהות הילד המופיע בסצנה נמסרת רק למי שיקרא את הקרדיטים ויכול לחשוב האם מה שנחשף שם משנה או לא משנה את הטבע של היצירה. התשובות שוב נמצאות מחוץ לסרט, לא אצל הבמאי ולא ממש בטקסט הזה, אלא אצל כל צופה שיבחר להתמסר לסרט או לפחות לחשוב עליו. אפילו בלי קשר לחיבה לסרט או להסכמה עם העמדות של היצירה או היוצר.

וזו כבר פסקת בונוס שאין צורך לקרוא, שכן הפסקה הקודמת הייתה סיום ראוי וגם ככה המימד הרפלקסיבי בטקסט שלי הפך לנדוש עוד בפתיחה: היחס של הסרט לרוב הקולנוע והתרבות מגיע ברגע בו י' שואל זמרת ונגן איך קוראים להרכב שלהם, בעודם מבצעים את "ניצוצות". הם עונים ״הכל קאברים״, מתארים את המופע שלהם. הוא אומר שזה שם טוב, מה שמבטא תחושה לא רק לגבי המופע אלא גם לגבי סוג מסוים של הופעות וסרטים אשר נעדרת בהם מקוריות ולכן הם מרגישים כמו קאברים, גם כאשר נכתבו במיוחד ליצירה. הדמות של י', כמו לפיד, שואף לבצע אמנות אחרת. אך י' עדיין מאזין לשיר ולכאורה מתעניין בהופעה, בעוד לפיד משלב את השיר בסרט תחילה כלווי לסצנה אחרת, משמע הוא מבטא משיכה ועניין גם בקאברים ולא אך ורק במקוריות.